זרקור על - ואן מוריסון

יש אמנים שחיים על אדי התהילה, כאלה שסופרים את תקליטי הפלטינה שלהם לפני השינה. ואן מוריסון, לעומתם, נראה כאילו הוא מעדיף להתווכח עם הברמן השכונתי על איכות הבירה. הוא אינו אדם של מבט לאחור. "אני לא באמת מהרהר בשירים מהעבר", הוא הבהיר, "אלא אם כן אני רוצה לעשות להם עיבוד חדש או גרסה שונה". מבחינתו, המוזיקה היא יצור חי, נושם ומשתנה, לא מוצג מוזיאוני מאובק.

הפילוסופיה שלו הייתה ועודנה פשוטה ומורכבת בו זמנית: כדי לשמור על רעננות, חובה להחליף את הנגנים. "אם יש לך להקה קבועה כל הזמן, אתה הופך להיות מקובע מדי", הוא הסביר. "אתה צריך אינטראקציה עם נגנים שונים. לפחות, אני צריך". הוא היה מודע היטב לכך שהיצירות שלו אינן טיול בפארק. אנשים שומעים אותו שר וחושבים לעצמם, 'קטן עליי, אני יכול לעשות את זה'. אבל אז הם מנסים, ופתאום מגלים את המורכבות העצומה החבויה מתחת לפני השטח. "הדרך שבה אני עושה את זה גורמת לזה להישמע קל, אבל זה ממש לא. השירים די מורכבים".

.

אז השנה היא 1968. ואן מוריסון, אז בן 23, נמצא בבוסטון. התקופה עם להקת THEM וההיסטוריה בבלפסט הן זיכרון רחוק. החוזה עם חברת התקליטים BANG והלהיט BROWN EYED GIRL הותירו בו טעם מר. הוא היה תקוע, עם חופן שירים יוצאי דופן שאף אחד לא מבין. כאן נכנס לתמונה המפיק לו מרנסטין. "מנהלו של ואן, בוב שווייד, ואני היינו חברים", סיפר מרנסטין. "ואן הוחתם בוורנר אבל אף מפיק לא רצה לגעת בו". מרנסטין נסע לבוסטון, שם באולפני ACE, מוריסון ניגן עבורו את שיר הנושא של התקליט העתידי. "לקח לי 30 שניות להבין. המילים חדרו ישירות לנשמה שלי. היה לי ברור שהוא נולד מחדש".

הם לקחו את ואן לניו יורק. מרנסטין אסף קבוצת נגני אולפן מהשורה הראשונה, כולם ספוגים בג'אז: הבסיסט הנודע ריצ'רד דייוויס, המתופף קוני קיי מהמודרן ג'אז קוורטט והגיטריסט ג'יי ברלינר. "הייתי צריך אנשים שיכולים לקלוט את התחושה הזאת", אמר מרנסטין.

ההקלטה עצמה הייתה אירוע כמעט מיסטי. "הבחור הקטן הזה נכנס וישר הלך לתא השירה", נזכר הגיטריסט ג'יי ברלינר. "הוא לא יצר קשר עם אף אחד. בקושי ראינו אותו. הוא בטח עישן משהו, כי כל מה שראינו היה עשן לבן!". מוריסון שר וניגן בתא שלו, והלהקה פשוט עקבה אחריו דרך האוזניות. ב-25 בספטמבר, בסשן אחד של ארבע שעות, בין 7 ל-11 בלילה, הם הקליטו ארבעה שירים. "זה היה לגמרי מאולתר", אמר ברלינר, "לא יכולנו ליצור קשר עין, אבל שמענו אחד את השני וניגנו אחד מהשני". כמעט שלא היו דיבורים. לו המפיק היה זה שאמר "תמשיכו, זה נשמע נהדר!".

אם ASTRAL WEEKS היה מסע פנימי, כמעט אזוטרי, שמכר בקושי 10,000 עותקים, הרי ש-MOONDANCE היה התשובה המחושבת והמבריקה של 1970. מוריסון עבר לוודסטוק עם אשתו החדשה, ג'נט פלאנט, ואסף להקה של מוזיקאים מקומיים צעירים ונמרצים. הקלידן ג'ף לייבס סיפר: "היינו עושים חזרות בסלון שלו, על ראש הר אוהיו, עם נוף מדהים. הייתה בזה פשטות".

הפעם, הכיוון היה ברור: ליצור משהו ידידותי לרדיו. "הוא היה חייב את זה לחברת התקליטים ולעצמו", אמר לייבס (שגם הגיע לאחר מכן לישראל ואף הופיע בירושלים עם להקת הבמה החשמלית). הפיצוץ עם המפיק לו מרנסטין היה בלתי נמנע. נגני הג'אז המנוסים מהתקליט הקודם הובאו לסשן הראשון, אך היה ברור שהתוצאה תישמע כמו ASTRAL WEEKS 2. "ואן התעקש שהוא רוצה להשתמש בנו ולא בהם", וכך, מוריסון לקח את המושכות. ההשראה המרכזית הייתה להקת הבאנד, שחבריה היו קרובים למוריסון. הפשטות מלאת ההבעה שלהם הייתה העיקרון המנחה.

ההקלטות היו מלאות ברגעים קסומים. שיר הנושא הוקלט כתריסר פעמים, רק כדי שבסוף יחזרו לטייק הראשון. על השיר CRAZY LOVE, המתופף גארי מאלאבר הציע להוסיף ויברפון. "ברגע שהוא הגיע לפלצט הגבוה, אמרתי לוואן שיש ויברפון בפינה שפשוט צורח להיכנס לשיר. הוא היה אדיב ואמר, 'בטח, קדימה'". התוצאה הייתה מרקם נוסף ומושלם. טכנאי הסאונד, אליוט שיינר, זכר שמוריסון מעולם לא התערב בצד הטכני. "הצלילים עצמם היו חשובים לו יותר מהסאונד". כשההקלטות הסתיימו לפני חג המולד, ואן חזר לוודסטוק והותיר לשיינר למקסס את התקליט לבדו. כולם ידעו שיש להם משהו נהדר ביד.

אני עובר היישר ל-SAINT DOMINIC'S PREVIEW. לאחר שעבר לאזור סן פרנסיסקו, מוריסון החל לעבוד עם צוות מתחלף של נגנים. תקליטו השישי הוא תערובת של להיט קלאסי כמו JACKIE WILSON SAID ושלוש מההקלטות העוצמתיות ביותר שלו: LISTEN TO THE LION, ALMOST INDEPENDENCE DAY, ושיר הנושא.

שני השירים האחרונים הוקלטו עוד בתקופת תקליטו הקודם שנקרא TUPELO HONEY, אך נשמרו בצד. "לפעמים שירים מסוימים פשוט לא מתאימים לרצף של תקליט", הסביר המתופף גארי מאלאבר. "LISTEN TO THE LION הוקלט כמו קטע ג'אז, בשני טייקים. הוא המריא, ואנחנו המראנו איתו". לדבריו, ואן השתמש רבות בילדותו כמקור השראה. "הוא היה כמו אריה קטן בכלוב, וכשדברים רדפו אותו, הוא פשוט שאג אותם החוצה".

הגיטריסט דאג מסנג'ר תיאר את הכאוס המאורגן שאפיין את הקלטתJACKIE WILSON SAID. "הוא לא ידע איפה הדברים נכנסים, ואף אחד לא באמת ידע מה לעשות. ואן הלך, והלהקה עבדה על המבנה הבסיסי". כשחזר, הם ניגנו את השיר כמה פעמים והוא פתאום התחבר. ואן הנחה את המתופף ריקי שלוסר: "כשאני שר 'בום, בום, בום', תן מכה על התוף טום והבס ביחד". הטייק הראשון שהוקלט הוא זה שנכנס לתקליט. בסוף, כשמוריסון חייך ואמר "אני חושב שיש לנו את זה!", הם ניסו טייק שני, שכמובן, התפרק לחלוטין.

ואז הגיע אלבום ההופעה הכפול והמדהים IT'S TOO LATE TO STOP NOW שבא לתעד את סיבוב ההופעות של מוריסון מ-1973 עם תזמורת בת 11 הנגנים. זה הוקלט במועדון הטרובדור בלוס אנג'לס, באודיטוריום של סנטה מוניקה ובריינבאו בלונדון, ונותר אחד מתקליטי ההופעה החיה המחשמלים ביותר אי פעם. "זאת הייתה תקופה נפלאה", נזכר הקלידן ג'ף לייבס, שהיה גם מנהל הלהקה. "עיבדנו מחדש המון שירים ישנים שלו".

הלהקה התאמנה ללא מוריסון, מה שהפך את הגעתו לרגע קדוש כמעט. "הוא חיפש את הניצוץ. הוא ציפה שהלהקה תספק אותו, אבל למעשה הוא היה זה שהביא אותו. כשהוא התחבר לניצוץ הזה, הוא הצית את כולם". הבסיסט דייוויד הייז תיאר חוויה רוחנית: "המיקוד בינינו היה כל כך חזק שלפעמים יכולת ממש לראות את זה באטמוספירה! לא חוויתי את זה עם אף אחד אחר".

נקודת ציון חשובה היא שאין באלבום הזה שום תוספות. מה ששומעים זה בדיוק מה שקרה על הבמה. מוריסון, באופן אופייני, בחר להשמיט מהתקליט את להיטיו הגדולים ביותר, כמו MOONDANCE ו-BROWN EYED GIRL. הוא היה נחוש לעשות משהו שונה, משהו עבור עצמו.

אחר כך, כשהוא גמור מסיבוב ההופעות וגרוש טרי, מוריסון לקח פסק זמן של שלושה שבועות באירלנד. הוא חזר עם מטען של שירים חדשים, ספוגים במיסטיקה קלטית ובגעגוע עמוק. תוך פחות משבוע, הוא יצר את אחד התקליטים העוצמתיים והפחות מוערכים שלו - VEEDON FLEECE.

"הוא חזר מאירלנד עם ערמה של שירים נהדרים", סיפר הבסיסט דייוויד הייז. ההקלטות התקיימו באולפן הצנוע במוסך של ואן עם שמונה ערוצים. "התקליט כולו הוקלט בשלושה ערבים בערך. הכול היה מאוד לואו-טק, הצטופפנו זה מול זה במוסך שלו". מוריסון הגיע עם מילים שרשם על מעטפות ומפיות, ניגן חצי שיר עד שהנגנים הבינו את המבנה, ובדרך כלל הטייק הראשון היה זה שנבחר. הייז חש שתהליך הכתיבה היה דומה ל-ASTRAL WEEKS. "הוא היה במצב של לתקשר, ואנחנו קלטנו את זה".

השירים האלו כמעט ולא בוצעו בהופעות חיות. "הם היו בעצם בלתי ניתנים לשחזור", הסביר הייז. "נדרש כל כך הרבה מיקוד וריכוז כדי לגרום לדברים האלו להתרומם, שקשה מאוד ליצור אותם מחדש". VEEDON FLEECE הוא באמת היה רגע בזמן, בשנת 1974.