חדשות רוק רפפורט מן העבר - ינואר 1968

הנה עוד מה שקרה בינואר 1968 בעולם הרוק והפופ של פעם...

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

בינואר 1968 נודע כי האלבום החדש של ג'ימי הנדריקס, GET THAT FEELING, אינו באמת תקליט חדש שלו אלא סוג של תרמית.

עולם המוזיקה עדיין הסתחרר מהניחוחות הפסיכדליים של הקיץ הקודם, והגיטריסט ששינה את החוקים, ג'ימי הנדריקס, היה השם החם ביותר בסביבה. והנה, משום מקום, נחת על המדפים בחנויות התקליטים מוצר חדש ומבריק: תקליט בשם GET THAT FEELING. המעריצים הנלהבים, שרק חיכו לעוד מנה של דיסטורשן שמיימי, מיהרו לשלוף את הארנקים. אבל מהר מאוד התבררה האמת המרה שהסתתרה בחריצים השחורים של הוויניל. התקליט הזה לא היה יצירת מופת חדשה, אלא תרגיל עוקץ מתוחכם, או ליתר דיוק – סוג של תרמית חוקית שנועדה לסחוט עוד כמה דולרים על גבו של הכוכב.

כדי להבין את גודל הפארסה, היה צריך להביט בעטיפה. היא נראתה מבטיחה: תמונה עדכנית ומרשימה של הנדריקס מתוך ההופעה הבלתי נשכחת בפסטיבל מונטריי, כשהוא בשיא כוחו. אלא שזה היה מצג שווא קלאסי. העטיפה הופיעה ללא הערות וללא תאריכי הקלטה, ולא במקרה. בפועל, כל השירים הוקלטו הרבה לפני פרוץ התהילה של הנדריקס, בתקופה שבה היה נגן ליווי אלמוני שחיפש את דרכו, ולפני שהתפתחותו האמנותית הייתה מלאה. מי שהניח את המחט על הפטיפון גילה שהתקליט בקושי מייצג את מה שהנדריקס עשה באותה תקופה, והיה למעשה מוצר מביך כלפיו כמוזיקאי. זה היה חומר שמתועד בצורה גרועה ולכן בעל ערך היסטורי מועט, מסמך קולי של מוזיקאי מוכשר אך לא בשל, שמנגן ליווי לזמר בשם קרטיס נייט.

הסיפור מאחורי הקלעים היה עסיסי לא פחות מהמוזיקה עצמה (או היעדרה). הכל התחיל בחוזה דרקוני עליו חתם הנדריקס הצעיר והתמים ב-1965 עם המפיק הניו יורקי אד צ'לפין, תמורת סכום מגוחך. צ'לפין ניהל את חברת PPX INDUSTRIES להפצה בדרום אמריקה. כשג'ימי הפך לכוכב-על, צ'לפין שלף את החוזה מהמגירה ותבע את חלקו. כחלק מהסדר משפטי סבוך, חברת קפיטול רכשה מצ'לפין חבילה של 30 קטעים מוקלטים. מתוך המאגר המפוקפק הזה, נבחרו שמונה קטעים שהרכיבו את התקליט המדובר.

מי שנאלץ להתמודד עם ערמת ההקלטות הזו היה ניק וונט, איש A&R בחברת קפיטול, אשר הכין את התקליט לשידור. וונט, שנקלע לסיטואציה בלתי אפשרית, אמר שאין לו מושג קטן כיצד החומר הוקלט: "לא סמכתי על מה שצ'לפין אמר לי, אז לא שמתי הערות כלשהן על העטיפה. הרוב הוא חומר ישן".

וונט ניסה להציל את מה שאפשר מהאסון. "צ'לפין", אמר וונט, "קיווה לארבעה תקליטים שאפשר לעשות מ-30 הרצועות שלו, אבל יכולתי למצוא רק שמונה קטעים שניתנו להצלה. עשינו גם רמיקס אבל הפסדנו איכות בתהליך. עדיין, התקליט נמכר היטב בסן פרנסיסקו ואיש לא מתלונן. לא התיימרנו להגיד שמדובר בהקלטה חדשה. אם אנשים לא היו אוהבים את זה, הם לא היו קונים את זה".

למרות הציניות של חברת התקליטים, השורה התחתונה הייתה ברורה. עדיין, היה מדובר בהונאה חוקית. הקהל קנה את התקליט כי השם הנדריקס היה עליו, והתקליט אכן נמכר במספרים נאים והגיע למקום ה-16 במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג מרשים לתקליט שהוא למעשה שאריות מחוממות. זה היה שיעור מאלף בתעשיית המוזיקה: כשאתה כוכב בסדר גודל כזה, אנשים יקנו אפילו את ההקלטות שלך מכוון את הגיטרה, כל עוד העטיפה צבעונית מספיק.

בינואר 1968 נודע כי ריי צ'ארלס הגיש תביעת דיבה, על 6 מיליון דולר, נגד חברת ההוצאה לאור, ג'ונסון.

הסיפור הזה התחיל להתבשל עוד במאי 1967, כאשר מגזין הבידור והחברה JET פרסם כתבה שעשתה לריי צ'ארלס שחור בעיניים, תרתי משמע. המגזין האשים את הזמר האהוב בטענה חמורה ומכפישה, לפיה הוא שילם כסף לשוטרים במסווה כדי שיעלימו עין ויאפשרו לו להמשיך לצרוך סמים ללא הפרעה. צריך לזכור שצ'ארלס באותה תקופה היה אחרי מאבק מתוקשר וקשה בהתמכרות להרואין. עוד ב-1965 הוא נעצר בנמל התעופה של בוסטון עם סמים במזוודה, אירוע שכמעט ושלח אותו לכלא לשנים רבות. השופט אז גזר עליו מאסר על תנאי ושלח אותו למוסד גמילה בסנט פרנסיס, קליפורניה. הצלחת הגמילה שלו הייתה מקור לגאווה עצומה עבורו ועבור מעריציו, ולכן הטענה של JET שהוא בעצם משחד שוטרים הייתה כמו סכין בגב.

אם כבר מדברים על אירוניה מוזיקלית, אי אפשר שלא להזכיר את הלהיט הגדול של ריי משנת 1966, LETS GO GET STONED. השיר הזה, שנכתב על ידי הצמד המוכשר אשפורד וסימפסון, יצא לאוויר העולם דווקא כשריי השתחרר מהגמילה. השיר הזה הפך להמנון מסיבות, למרות שהכוונה המקורית הייתה אולי לאלכוהול, הקהל הרחב פירש אותו בהקשר של סמים. ריי צ'ארלס ביצע אותו עם כל הנשמה, כדרכו, והשיר כבש את המקום הראשון במצעד ה-R&B. היה בזה משהו משעשע ועצוב כאחד, שהאיש ששר בחדווה על התמסטלות, נאלץ במציאות להילחם על שמו הטוב ולהוכיח שהוא נקי לחלוטין. שיר נוסף שקיבל משמעות מצמררת לאור התביעה הוא BUSTED מ-1963. בשיר, ריי מקונן על כך שהוא מרושש ואין לו כסף לשלם חשבונות, סיטואציה הפוכה לגמרי מהמיליונר שתובע כעת מיליונים, אבל החרדה מפני החוק והמצוקה האישית בשיר הדהדו את המציאות המשפטית המורכבת שנכפתה עליו.

לפי כתב התביעה, ההחלטה של צ'ארלס לא הייתה שליפה מהמותן אלא התקבלה בכובד ראש במהלך שלושת החודשים שקדמו לינואר 1968. הגאון המוזיקלי הסביר את המניעים שלו בטקסט נוקב ומרגש. כך הוא אמר: "עורך הדין שלי הזהיר אותי מהמחיר הנורא שאדם משלם כשהוא תובע דיבה. החיים של אף אחד לא מושלמים וזה יוצא החוצה במשפט כזה. מצד שני, כשאני מרגיש שמשהו נכון, אני הולך לעשות את זה, בין אם זה כואב או לא. המאמר הזה פגע בי יותר מכל מה שקרה לי מזה הרבה זמן".

הכאב של ריי היה אמיתי. הוא הרגיש שהעיתון לא סתם לכלך עליו, אלא ניסה למחוק את ההישג הכי גדול של חייו האישיים, הניצחון על הסם. הוא המשיך ואמר: "כשאדם מנסה להתגבר על גיהנום, הוא אוהב לחשוב שזה שלו הישג שיעזור לאנשים שנאבקים עם בעיות דומות בכל מקום בעולם. ההישג הזה הופך לכלום אם מי שעובר את זה יכול להפוך לכלום על ידי מאמרים כמו זה. אני לא גבר מושלם ואני לא אוהב לשפוט אנשים, אבל אני לא חושב שזה נכון לפרסם באופן חופשי שיפגע באנשים רק כדי להרוויח כסף".

ריי צ'ארלס רצה להבהיר שהוא לא עושה את זה בשביל הווילות או מכוניות הפאר. היה לו חשוב להדגיש את הפן האישי והמשפחתי שנפגע מהפרסום השקרי. "אני לא רק בדרן", הוא טען בלהט, "אני בעל ואבא ואני רוצה שהחיים שלי יהיו בעלי משמעות לכל האנשים שמכירים אותי, אבל יותר במיוחד, למשפחה שדבקה בי במהלך כל הבעיות שלי". ולמי שחשב שריי לטש עיניים למיליונים של חברת ג'ונסון מתוך חמדנות, הייתה לו תשובה ניצחת שהוכיחה את גדלות הנפש שלו: "אני אתן כל כסף שיגיע מהתביעה לצדקה. אני לא תובע אף אחד כדי להתעשר. אני מרוויח מספיק, אבל אם זה שקרים לגבי אנשים אחרים - אז לתבוע כסף זה דבר נכון מבחינתי".

הפרשה הזו הוכיחה שריי צ'ארלס היה הרבה יותר מסתם זמר מוכשר שמנגן על פסנתר. הוא היה אדם עם עקרונות ברזל, שלא פחד להיכנס לזירה מול ענקי התקשורת כדי להגן על האמת שלו. אז מה באמת קרה עם תביעת הענק הזו? איך נגמר הקרב בין הגאון העיוור לבין אימפריית התקשורת השחורה החזקה ביותר באמריקה? אם אתם מצפים לכותרות ענק על ניצחון מוחץ בבית המשפט או על צ'ק שמנמן של 6 מיליון דולר שהחליף ידיים, צפויה לכם הפתעה. או ליתר דיוק, דממה דקה.

בניגוד לתביעות מתוקשרות של ימינו, שבהן כל דיון משודר בשידור חי בטוויטר, הסכסוך בין ריי צ'ארלס למגזין JET הסתיים ככל הנראה בדרך האלגנטית והדיסקרטית ביותר: מחוץ לכותלי בית המשפט. חפירות בארכיונים משפטיים ועיתונים מאותה תקופה מגלים שהסיפור פשוט נמוג מהכותרות. בעולם הבידור של שנות השישים והשבעים, סכסוכים כאלה נפתרו לעתים קרובות בלחיצת יד חשאית, התנצלות שקטה או הסכם ג'נטלמני. ההוכחה הגדולה ביותר לכך שהשניים יישרו את ההדורים היא העובדה שבשנים שלאחר מכן, מגזין JET ומגזין האחות שלו EBONY המשיכו לסקר את ריי צ'ארלס באהבה גדולה, כולל כתבות שער מחמיאות. נראה שג'ון ה. ג'ונסון, המו"ל של המגזין, וריי צ'ארלס הבינו ששני ענקים אפרו-אמריקאים שנלחמים זה בזה זה לא טוב לעסקים, ולא טוב לקהילה.

אבל אל תדאגו לריי, הוא ממש לא היה צריך את הכסף של ג'ונסון. למעשה, ריי צ'ארלס היה אחד האנשים הכי חריפים בתעשיית המוזיקה, הרבה מעבר לכישרון הנגינה שלו. הוא היה ידוע כאיש עסקים ממולח שהצליח להשיג עסקה חסרת תקדים באותם ימים: בעלות מלאה על המאסטרים של ההקלטות שלו. זה אומר שכל פעם שמישהו השמיע להיט כמו HIT THE ROAD JACK או GEORGIA ON MY MIND, הקופה של ריי צלצלה. הוא ידע בדיוק מה הוא שווה ולא נתן לאף מנהל חברת תקליטים לסובב אותו. אז בסופו של יום, התביעה נגד JET הייתה כנראה רק מכה קטנה בכנף בקריירה המפוארת של ריי.

פרחים נובלים ופרפרים ממריאים: גראהם נאש הספיד את ההיפים וניבא את העתיד כשצוטט בעיתון בריטי: "תנועת ה-FLOWER POWER מתה בסן פרנסיסקו".

זו הייתה נקודת זמן שבה התמימות של קיץ האהבה החלה לפנות את מקומה למציאות מפוכחת יותר, וגראהם נאש, האיש עם ההרמוניות הגבוהות מלהקת ההוליס, הרגיש את השינוי באוויר. בעוד הלהקה הבריטית המצליחה חרשה את ארצות הברית במסע הופעות אינטנסיבי, נאש מצא זמן לשוחח טלפונית עם מערכת עיתון בריטי ולהטיל פצצה תרבותית קטנה, כזו שניפצה את החלום המתוק של ילדי הפרחים. בטון נחרץ, שלא השאיר מקום לספק, נאש צוטט לאחר מכן בעיתון: "תנועת ה-FLOWER POWER מתה בסן פרנסיסקו".

ההצהרה הזו לא הגיעה בחלל ריק. באוקטובר 1967 נערך בשכונת הייט-אשבורי טקס לוויה סמלי תחת הכותרת DEATH OF HIPPIE, שנועד לסמן את סופה של התקופה האוטופית ואת תחילתה של מסחריות דורסנית ופשיעה גוברת ברחובות הצבעוניים. נאש, שהיה מחובר לנימים הדקים של התרבות הנגדית, הבין שהמסיבה הגדולה נגמרה. נאש, שהיה במסע הופעות בארה"ב דיבר עם מערכת העיתון בטלפון וסיפק הבחנה סוציולוגית חדה כתער. "כל האנשים הנחמדים עברו למקסיקו. כל אנשי הפרחים האמיתיים עברו מחוץ להייט-אשבורי".

למרבה האירוניה, הלהקה עצמה לא חזתה בהתפוררות הזו מקרוב באותו ביקור ספציפי. עם זאת, נאש ולהקתו לא הצליחו בסיבוב הופעות זה להגיע לסן פרנסיסקו ולראות בעיניהם את מה שקורה. אולי זה היה לטובה; הזיכרון של סן פרנסיסקו נותר אצלם טהור, בעוד המציאות בשטח כבר הייתה עכורה ומלאת עשן של חומרים מפוקפקים.

אבל גראהם נאש לא היה רק פרשן חברתי, הוא היה מוזיקאי בשיא כוחו היצירתי, והוא בער מתוך רצון להוכיח שההוליס הם הרבה יותר מסתם להקת להיטים קלילה ממנצ'סטר. הוא רצה לדבר על האמנות שלהם. נאש: "מה שאנחנו שרים עכשיו זו האמת. התקליט החדש שלנו, BUTTERFLY, עדין יותר. תיזמרנו כשמונה שירים בו והוא הדבר הטוב ביותר שעשינו".

והוא צדק. התקליט BUTTERFLY אכן סימן מפנה דרמטי. בניגוד ללהיטי הפופ המוקדמים שלהם, התקליט הזה צלל למעמקים פסיכדליים ומורכבים. קחו למשל את השיר הפותח DEAR ELOISE. השיר מתחיל בפתיחה שקטה ומסתורית, כמעט כנסייתית (עם אורגן הרמוניום, למי שתהה), לפני שהוא מתפרץ לקצב הפופ המוכר, מהלך שנועד לאותת למאזין: אנחנו כבר לא אותה להקה ששרה BUS STOP. שיר נוסף שהגדיר את התקופה, אם כי יצא כסינגל נפרד בארצות הברית והיה חלק מהסשנים הללו, היה KING MIDAS IN REVERSE. השיר, שנכתב על ידי נאש, הציג הפקה עשירה בכלי מיתר וכלי נשיפה, והטקסט שלו עסק באדם שכל מה שהוא נוגע בו הופך לאבק במקום לזהב – אולי רמז לתחושותיו של נאש עצמו לגבי מקומו בלהקה באותה עת.

השאיפות המוזיקליות של הלהקה הרקיעו שחקים, ונאש כבר תכנן את הצעד הבא בהופעות החיות, שדרשו כעת הרבה יותר משתי גיטרות ותופים. הוא הבטיח: "כשנגיע לאנגליה, נרחיב את להקתנו עם עוד מוסיקאים שיעזרו לנו להביא לבמה את הצליל האולפני האחרון שלנו". אבל לא רק המוזיקה השתנתה, אלא כל האווירה בקהילת המוזיקאים הבריטית. הייתה שם תחושה של קומונה יצירתית, שבה האגו הונח בצד לטובת האמנות. נאש תיאר בהתלהבות את שיתופי הפעולה הספונטניים שהתרחשו באולפני EMI באבי רואד בלונדון. "תראו כמה כיף קורה היום באנגליה; פול מקרטני יכול פתאום להיכנס לסשן הקלטה שלכם, לנגן בשיר, לעבד אותו ולצאת מהאולפן מבלי לקחת קרדיט".

ואכן, הקשרים המשפחתיים והחבריים היו הדוקים. נאש המשיך וסיפר על הקשרים הפחות ידועים של משפחת המלוכה של הפופ: "לפול יש אח בשם מייק שיש לו להקה בשם THE SCAFFOLD. כל מי שבסצנת הפופ הבריטית כיום נמצא בתקליט שלהם. יש תחושה של משפחה שם". הלהקה הזו הייתה הרכב קומי-מוזיקלי מליברפול, ומייק מקגיר (ששינה את שם משפחתו ממקרטני כדי לא לרכוב על הצלחת אחיו) היה חבר מרכזי בה. הלהיט הגדול שלהם, THANK U VERY MUCH, היה דוגמה מצוינת להומור ולרוח שטות שאפיינה את התקופה, ואכן, רבים מחבריהם המפורסמים נהגו לקפוץ לאולפן ולתרום קולות רקע או מחיאות כפיים, לעיתים קרובות תחת מעטה של אנונימיות.

לקראת סוף השיחה, נאש עבר לנבואות אפוקליפטיות אך אופטימיות, כשהוא מנתח את הפער הבין-דורי שהלך והעמיק. הוא ראה במוזיקת הפופ כלי נשק חברתי רב עוצמה. "לכן אל תמעיטו בכוח שיש לפופ על הצעירים. בחמש עשרה השנים הבאות זה ישנה את האנושות". התחזית שלו לגבי הדור הישן הייתה בוטה למדי, וניחנה במין הומור שאופייני לצעירים שבטוחים שהם יחיו לנצח: "כל האנשים שנמצאים עכשיו בעמדות כוח ושילטון הם בני חמישים ושישים וגוססים. הם יוחלפו בדם צעיר. הכל הולך באופן כה חיובי".

נאש סיכם את הראיון בנימה פילוסופית, כשהוא מציב את תרבות הפופ כמעוז האחרון של הכנות בעולם ציני: "הצעירים רואים אמת בפופ ומעט מאד ממנה במקומות אחרים". זמן לא רב לאחר מכן, נאש עצמו יישם את האמת שלו, יעזוב את ההוליס ואת אנגליה, ויעבור לקליפורניה כדי להקים את השלישייה המפורסמת עם דיוויד קרוסבי וסטיבן סטילס, שם ימשיך לנסות לשנות את העולם עם שירים.

מה עוד קורה בסצנה הבריטית?

להקת ספנסר דייויס גרופ עוברת עוד שינוי בהרכב. גיטריסט הקצב, פיל סוייאר, עזב את ההרכב בהסכמה של שני הצדדים. השינוי הקודם בלהקה היה כשסטיבי וונדר ואחיו, מטף, עזבו. סטיבי הקים אז את להקת טראפיק. בינתיים מתכנן ספנסר סיבוב הופעות בריטי קצר בפברואר (1968) ובארה"ב (במרץ) וגם תקליט חדש שייקרא WITH THEIR NEW FACES ON. בינתיים, המתופף של להקת CREAM, ג'ינג'ר בייקר, התמוטט בלונדון והובהל לבית חולים עם חשש לאולקוס. האשפוז שלו עלול לטרפד את סיבוב ההופעות הבא של הלהקה בארה"ב.

להקת הבי ג'יס מתכננת דברים גדולים.

התיכנון של הבי ג'יס, להופיע בארה"ב בינואר 1968, שונה. במקום שלושה שבועות של סיבוב נקבעו רק שני תאריכים - אחד בלוס אנג'לס, ב-27 בינואר, והשני במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, גם בסוף ינואר. כמו כן, בסוף סיבוב ההופעות הנוכחי שלהם באוסטרליה, חברי הלהקה יעבדו באנגליה על תוכנית טלוויזיה בת שעה שתיקרא CUCUMBER CASTLE ותסיים את הקלטת האלבום HORIZONTAL.

עם זאת, פורסם גם שבארי ורובין גיב נאלצו להגיע באיסטנבול לבית חולים, בעת שטסו מאוסטרליה לאנגליה. באיסטנבול הם הושמו במעקב רפואי. אז הספיישל CUCUMBER CASTLE הוקפא לעת עתה.

ארית'ה פרנקלין נפצעה לאחר שנפלה ממדרגות בבית אביה, הכומר פרנקלין. היא הוחשה לבית החולים לאחר שנפגעה בראשה ובלחיה ונאלצה להישאר שם כדי לעבור עוד סדרת צילומי רנטגן.

יש להיט חדש לג'ורג' פיים - על בוני וקלייד.

השיר עוסק בבוני פרקר וקלייד בארו, זוג שודדי בנקים מפורסם בתקופת השפל הגדול של ארצות הברית. למרות הסיפור החמוד של זוג במסע פשע, אין לבטל את מעלליהם מחוץ לחוק בקלילות; הם הובילו כנופיה, שדדו כתריסר בנקים וחנויות קטנות רבות, הרגו תשעה שוטרים וגם ירו בכמה אזרחים. הם ירדו צרור כדורים במארב של משטרת טקסס ולואיזיאנה בשנת 1934 והסיפור עדיין שובה את דמיונם של הקהל היום.

בשנת 1967 יצא לאקרנים הסרט על בוני וקלייד. בכיכובם של וורן ביטי ופיי דאנאווי, זה היה סרט מאוד שנוי במחלוקת אז, ודחף את הסטנדרטים של מה שהיה מקובל להראות על המסך הגדול. הסרט הזה הוא מה שהניע את השיר. מיץ' מאריי, שכתב את השיר עם פיט קאלנדר, הסביר: "בהתחלה שקלנו לתת אותו לג'ו בראון או לוני דונגן, אבל הם לא נראו ממש מתאימים לשיר. ואז המנהל של CBS אמר לפיטר שהם החתימו את ג'ורג'י פיים וחיפשו להיט גדול. הוספנו קטע ג'אזי מיוחד לג'ורג'י מכיוון שחשבנו שזה ימכור את זה, אבל הוא לא התלהב במיוחד מהשיר. עשינו הקלטת הדגמה עם מכונות ירייה ומכוניות מחליקות בכביש והתבקשנו ללכת לסשן עם האפקטים הקוליים שלנו".

למפיק השיר הזה, מייק סמית', היו בעיות בהקלטה והמתופף קלם קטיני נאלץ להקליט מחדש את התפקיד שלו. סמית': "אפקטי הקול היו נפלאים, אבל גילינו תקלה חשמלית והיו לנו קליקים לאורך כל ערוץ הקצב. נאלצתי לחזור לאולפן ועם הנגנים שנאלצו לעשות הקלטת קצב חדשה על הקלטה קיימת, וזה לא קל. עד היום ג'ורג'י לא כל כך מאמין שהם עשו את זה, אבל הגענו לתקליטון יוצא מן הכלל".

בינתיים דווח כי ג'ורג'י ישיר את שיר הנושא בסרט הבא בכיכובם של אליזבת טיילור וריצ'רד ברטן.

בואו לראות את שלישיית הרוכלים הסנסציונית. רוי פיליפס ישגע אתכם שם עם אורגן ההאמונד שלו!

תקליטון חדש ללהקת הטרמלוס - SUDDENLY YOU LOVE ME.

בעוד לונדון רעדה מקור, ארבעת המופלאים של להקת הטרמלוס דאגו לחמם את האווירה עם משב רוח רענן במיוחד. בינואר 1968, בדיוק כשהעולם החל להתמסר גם למוזיקה מורכבת וכבדת ראש, החליטו חברי הלהקה לשחרר את הסינגל החדש והמרקיד שלהם, השיר SUDDENLY YOU LOVE ME. זה היה רגע שבו הפופ הטהור הרים את ראשו בגאווה.

הסיפור מאחורי הלהיט הזה הוא דוגמה קלאסית לאיך עושים פופ מצוין. הטרמלוס, שהיו ידועים בחוש הריח המפותח שלהם ללהיטים פוטנציאליים, לא כתבו את השיר הזה בעצמם. המקור הגיע דווקא מארץ המגף, איטליה. השיר המקורי נקרא UNO TRANQUILLO ובוצע על ידי הזמר האיטלקי, ריקרדו דל טורקו. החבר'ה הבריטים שמעו את הפוטנציאל הגלום במלודיה הקליטה, החליטו לאמץ אותה לחיקם, והפכו אותה לחגיגה של קצב והרמוניות קוליות שכל כך אפיינו את הסגנון שלהם באותה תקופה.

השיר עצמו הוא סיפור נקמה מתוק ומחויך של בחור שפתאום הופך למבוקש. המילים מתארות סיטואציה שרבים יכולים להזדהות איתה, או לפחות לפנטז עליה. הגיבור מספר כיצד הבחורה שפעם התעלמה ממנו לחלוטין, פתאום מגלה בו עניין רב עכשיו כשהוא מצליח ומוקף מעריצות. השיר הזה הדגים את המעבר המושלם של הלהקה מבלדות שקטות יותר ללהיטי רחבות קצביים. המילים האנגליות נכתבו על ידי פיטר קאלנדר, שידע בדיוק איך לתרגם את האווירה האיטלקית לפופ בריטי חוצפן וקליט.

מבחינה מוזיקלית, הלהקה המשיכה כאן את הקו המוזיקלי שהפך לסימן ההיכר שלה באותן שנים. בדומה ללהיטה הענק SILENCE IS GOLDEN ותקליטים מוצלחים אחרים, גם כאן בלט השימוש בבס דומיננטי (עם מפרט) ותופים חזקים, סגנון שכונה לעיתים קרובות STOMP והיה אהוב מאוד באולפני ההקלטות של לונדון. דייב מאנדן, המתופף והזמר בעל הקול הצלול, הוביל את ההרמוניות הקוליות יחד עם הבסיסט צ'יפ הוקס והגיטריסטים ריקי ווסט ואלן בלייקלי. השילוב הקולי ביניהם היה כה הדוק ומדויק, עד שהם הצליחו להישמע כמו מקהלה שלמה של ארבעה אנשים בלבד.

ההימור על הגרסה האנגלית השתלם ובגדול. התקליטון טיפס במהירות במעלה המצעד הבריטי והגיע למקום השישי המכובד, כשהוא משאיר אבק למתחרים רבים וטובים. הצלחת השיר לא נעצרה באיים הבריטיים. גם אצלנו בישראל, שהייתה ידועה באהבתה העזה ללהקות הקצב הבריטיות, השיר התקבל בחיבוק חם והושמע ללא הרף בתוכניות הרדיו השונות, כשהוא הופך את הטרמלוס לאורחים רצויים בכל מסיבת סלון שמכבדת את עצמה. בהמשך אותה שנה הגיעו הטרמלוס להופעות אצלנו בארץ, עם להקה נוספת ושמה מרמלדה.

בצד השני של התקליטון, מה שנקרא ה B-SIDE, המתין למאזינים שיר נוסף בשם AS YOU ARE. אמנם הוא לא זכה לאותה תהילה לה זכה הלהיט המרכזי, אך הוא סיפק הצצה נוספת ליכולות המוזיקליות של ההרכב המוכשר הזה. הטרמלוס הוכיחו עם צאת התקליטון הזה שוב שהם לא סתם עוד להקה ששרדה את אמצע שנות השישים, אלא מכונת להיטים משומנת שיודעת בדיוק מה הקהל רוצה לשמוע.

ההצלחה של SUDDENLY YOU LOVE ME ביססה את מעמדם של חברי הלהקה כאבירים של הפופ השמח. בעוד העולם מסביב הפך רציני, פוליטי ומסובך, הטרמלוס הציעו שלוש דקות של אסקפיזם טהור, חיוכים רחבים ומנגינה שפשוט אי אפשר להוציא מהראש. הם אולי התחילו את דרכם כלהקת הליווי של בריאן פול והביסו את הביטלס באודישן מול חברת DECCA, אבל בינואר 1968, עם התקליטון הזה ביד, היה ברור לכולם שהם עומדים איתנים בזכות עצמם בפסגת הפופ העולמי. ולא, השיר "להשתטות לפעמים" של גבי שושן אינו העתק גנוב של הטרמלוס - רק הפתיחה של ה"אוהו.... אוהו..." זהה. זה הכל.

"פרוקול הארום נמצאת במצב גרוע מאד", אומר אורגניסט הלהקה, מת'יו פישר.

השנה היא 1968 וזה היה נראה כאילו כל לונדון המתינה בנשימה עצורה למוצא פיהם של נערי הפלא, אך בפועל, האווירה בתוך חדר החזרות של פרוקול הארום הייתה רחוקה מלהיות מסיבת תה עליזה. בזמן ששנות השישים העליזות דהרו קדימה וילדי הפרחים פיזרו אהבה חופשית בהייד פארק, מת'יו פישר, האיש שמאחורי קלידי ההאמונד המהפנטים, ישב בחוסר נחת בולט. למרות שהם היו חתומים על אחד הלהיטים הגדולים ביותר של המאה, נדמה היה שהלהקה נקלעה למשבר זהות רציני, או כמו שפישר תיאר זאת בכנות מכאיבה לכתב מגזין שנכח במקום: "פרוקול הארום נמצאת במצב גרוע מאד".

הרקע לדכדוך הזה לא היה מקרי. אחרי ההצלחה המטאורית, הכמעט בלתי נתפסת, של A WHITER SHADE OF PALE – אותו המנון קיץ נצחי שמכר מיליוני עותקים והפך את הלהקה בן לילה לשם דבר בכל בית – הגיעה המציאות וטפחה על פניהם. הסינגל השני שלהם, HOMBURG, אמנם זכה להערכה והגיע למקום השישי בבריטניה, אך הוא נשמע לרבים כמו שיחזור נוסחתי של ההצלחה הראשונה, עם אותם טקסטים סוריאליסטיים של המשורר, קית' ריד, ואותה אווירה כנסייתית כבדה. הלהקה מצאה את עצמה תחת זכוכית מגדלת של המבקרים והקהל כאחד. פישר, באנחה של מוזיקאי שראה יותר מדי חדרי מלון ופחות מדי תמלוגים, הודה: "אני חושב שהעמדה הקבוצתית בשפל של כל הזמנים. אנשים אומרים: 'בסדר היו להם שני להיטים. עכשיו מה עוד הם יכולים לעשות?'".

השאלה הזו ריחפה באוויר כמו ענן עשן סמיך במועדון ג'אז. הלחץ לספק את הסחורה בתקליט השני היה עצום. באותה תקופה, הלהקה עבדה על מה שעתיד היה להיות התקליט SHINE ON BRIGHTLY, יצירה שאפתנית שכללה סוויטה מוזיקלית בת 17 דקות בשם IN HELD 'TWAS IN I – מהלך נועז שרבים ראו בו את יריית הפתיחה של הרוק המתקדם. פישר ניסה לשדר אופטימיות זהירה, מהולה בחשש בריטי טיפוסי: "אבל אני בטוח שהתקליט הבא שלנו יהיה טוב... טוב בסטנדרטים שלנו. אם אנשים אחרים יאהבו את זה, אני לא יכול להגיד. זה תלוי בהם".

הסודיות סביב הפרויקט הייתה ברמה של מבצע צבאי. הלהקה, שכללה אז גם את הגיטריסט רובין טרואר והסולן גארי ברוקר, שמרה את הקלפים קרוב לחזה. פישר סירב בתוקף לחשוף פרטים מזהים על היצירה המתהווה: "אני לא יכול להגיד איך זה ייקרא עדיין כי זה מאבד השפעה אם השם ישמע בסביבה במשך שבועות לפני כן". ההתלבטות האומנותית לא נעצרה שם. נראה היה שהחברים התקשו להחליט אפילו על הצעד הבא בטווח המיידי, כשהם מתנדנדים בין שירים שהוקלטו באולפני אולימפיק: "הקלטנו שני שירים אבל לא החלטנו איזה מהם לשחרר. אולי נוציא תקליטון ובו שני שירים שווים מבחינת חשיבות".

אחת הטענות המרכזיות שהוטחו בלהקה באותם ימים הייתה השימוש הכבד במוטיבים קלאסיים. המבקרים אניני הטעם עיקמו את האף וטענו שהלחן של ברוקר ללהיט הבכורה שלהם היה גניבה לא אלגנטית מיצירות של באך, כמו AIR ON THE G STRING או CANTATA 140. אבל לפישר, שהיה בעל הכשרה קלאסית בעצמו, לא הייתה סבלנות לטהרנות הזו. הוא הדף את הטענות בזלזול מופגן: "אני לא חושב שהביקורת נגדנו על לקיחת מוטיבים ממוסיקה קלאסית חשובה. זה לא בשביל גימיק".

מעבר למוזיקה עצמה, היה עניין גיאוגרפי כאוב. בעוד שבארצות הברית הלהקה החלה לצבור קהל מעריצים נאמן שהעריך את הרוק הפסיכדלי-סימפוני שלהם, דווקא במולדתם הם הרגישו נשכחים. פישר גילה כי הלהקה משקיעה מאמצים כבירים כדי לתקן את המעוות: "אנחנו מבלים הרבה יותר זמן על הקלטת האלבום השני של פרוקול ואנחנו גם להוטים לבסס את הלהקה יותר באנגליה. יהיו כמה שינויים דרסטיים במדיניות". הנתונים היבשים גיבו את התסכול שלו; הלהקה כמעט ולא נראתה על במות הממלכה המאוחדת במשך חודשים ארוכים, נצח במונחי עולם הפופ הקצבי של הסיקסטיז: "ההופעה האחרונה שעשינו בפועל בבריטניה הייתה ב-5 ביוני בשנה שעברה. אנחנו בהחלט צריכים יותר חשיפה!".

החשש הגדול ביותר של פישר היה תדמיתי. הוא פחד שהציבור תופס אותם כחבורת נגני אולפן משועממים ולא כלהקת הופעות חיה ובועטת. "אני בטוח שאנשים בטח חושבים שאנחנו רק חבורה של בחורים שמתכנסים מדי פעם לתוכנית טלוויזיה ולא ממש מופיעים", הוא רטן. במונולוג שהזכיר מעט ביקורת על להקות הבלוז-רוק והג'אם-בנדס שהחלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם בלונדון – הוא הדגיש את החשיבות של מבנה והלחנה: "למוסיקה שלנו יש צורה. הרבה להקות מביאות מנגינה קטנה שלא שווה יותר מדי ומנגנות עליה סולואים מטורפים ארוכים".

אך רגע לפני שהוא נשמע כמו מבקר מוזיקה זעוף פנים בעצמו, פישר עצר את עצמו בחיוך מריר. הוא ידע שהעולם משתנה מהר, ומה שהיה נכון אתמול, יכול להיות מגוחך מחר. ההכרה הזו הובילה אותו למסקנה פילוסופית מפתיעה בסיום דבריו: "אבל אני לא רוצה ליצור רושם של ביקורתי גרידא. אנחנו לא בעמדה להיות ביקורתיים. חלק מהרעיונות שלי לפני שנה אני יודע עכשיו שהיו שגויים לחלוטין. כנראה שהכי טוב לא לדעת כלום". וכך, עם תובנה זו, חזר פישר אל הקלידים, בניסיון ליצור את הקסם הבא שיחזיר את פרוקול הארום אל פסגת המצעדים, או לפחות יגרום למבקרים להפסיק לדבר על באך.

האם להקת התנועה מתקדמת קדימה? ניתן לבסיסט הלהקה, אייס קפורד, לספר לנו על THE MOVE:

"אנחנו לא מנסים לחנך אף אחד עם האלבום שלנו. זה לא מתקדם כמו הביטלס. אך ורק, ופשוט, זו מוסיקת MOVE. מוסיקת פופ היום הופכת להיות חכמה מדי... מעורבת מדי. ובסוף המוצר הוא בדרך כלל מאוד לא מובחן, ונשכח במהרה. בכל מקרה, קשה להתקדם, ונראה שהמגמה היא לכיוון מנגינות פשוטות. תראו את הטרוגס. אתה לא יכול לקבל מנגינה יותר בסיסית מזה. עם זאת, היו לנו בעיות בעת ההקלטות; בכל פעם שאנחנו נכנסים לאולפן כדי להקליט כמה רצועות חדשות, רוי (ווד) מגיע עם שיר שהוא מספיק טוב לסינגל. אני לא מתכוון שאנחנו שומרים את כל השירים הטובים ביותר לסינגלים. אבל מדי פעם הוא כותב משהו שהוא קצת יותר טוב. זה קרה עם CHERRY BLOSSOM CLINIC. זה היה אמור להיות הסינגל הבא שלנו, אבל אז רוי בא עם השיר הזה שנקרא FIRE BRIGADE, וכולנו חשבנו שזה מתאים יותר. אבל אנחנו עדיין לא יודעים מה הולך להיות הדבר הבא שלנו. גם אני כותב שירים אך הם לא מתאימים ללהקה. רוי הוא כותב השירים שלנו.

סיבוב ההופעות שעשינו היה אחד הטובים מזה זמן רב. כל הלהקות שפעלו שם לצידנו היו טובות, במיוחד הפינק פלויד, וכמובן, ג'ימי הנדריקס. ציפינו לקהל מבוגר יותר, אבל הצרחנים הצעירים הגיעו. שינינו את סגנון המוסיקה שלנו מנשמה לצלילי הרמוניה של החוף המערבי והצגנו שלושה שירים של הבירדס בסיבוב ההופעות. אבל אחרי שראינו את גיל הקהל - חשבנו שאולי עדיף לחזור לגימיקים כמו ניפוץ טלוויזיות על הבמה. אנחנו נעשה את זה שוב בסיבוב ההופעות הקרוב שלנו בשוודיה. נראה כאילו הם פשוט הדביקו את מה שהתרחש באנגליה לפני תשעה חודשים. אני מניח שנעשה שם את NIGHT OF FEAR, ואת כל השירים המוקדמים שלנו. עכשיו יש לנו חופשה של שבועיים ואני בהחלט זקוק לה! כבר עידנים לא היה לי זמן פנוי. אולי אפילו אתאמן קצת בנגינה בגיטרת הבס החדשה שלי. אני חושב שאני צריך את זה, כי אף פעם לא הייתי נגן בס טוב מאוד".

ובכן, כששאלתי את מתופף הלהקה, בב בוואן, מי הוא הבסיסט הטוב ביותר שהוא ניגן איתו - הוא ענה ללא היסוס על אייס קפורד.

האם האורגניסט אלן פרייס עלול לעזוב בשנה הבאה?

"לא נשאר הרבה מה לעשות", אומר פרייס, לשעבר הקלידן של האנימלס. "אתה יכול להמשיך רק למשך זמן מסוים. אנחנו נלך לאמריקה ואז נראה מה קורה. כאן באנגליה הוכחתי נקודה. הוכחתי שאני יכול לעשות תקליטים טובים ולנגן ולהצליח במצעדים, אבל משום מה השיר SHAME לא הצליח כקודמיו. להיטים לא מעניינים אותי באמת. גם הביטלס לא תמיד מצליחים. הנה - הסרט האחרון שלהם נכשל. אנשים חיכו חמש שנים כדי לדפוק את הביטלס. הבעיה שיש בשטח יותר מדי היטלרים שמנחיתים את דעתם שלא שווה כלום. כמו כן, יש יותר מדי בעלי חנויות שהחליטו להפוך למנהלי להקות - וכך זה נראה".

ג'ונתן קינג (אז כוכב פופ בריטי, בהמשך האיש שיגלה את להקת ג'נסיס ו-10CC ובהמשך מטרידן מיני מורשע) הקשיב, בפינת בליינד דייט של מלודי מייקר, לצלילי שיר זה של הביץ' בויז - מבלי לדעת במי מדובר. כך הוא הגיב: "אלו הביץ' בויז שמחקים את כריס מונטז. זה קארל וילסון ששר פה ואני אוהב את זה. זה השיר הטוב ביותר שהם עשו מזה זמן מה אבל זה לא יהיה להיט. הביץ' בויז מחוסלים".

בעיתון NME נכתב בביקורת על התקליטון: "אפקטים אלקטרוניים מוזרים, הצלילים האתריים המוזרים והפסקות קצב פתאומיות, שאפיינו חלק גדול מהביץ' בויז לפני שנה, לא נמצאים בסינגל החדש הזה. אבל אני לא מתייחס לזה כצעד רטרוגרסיבי. זהו שיר פשוט, עם טקסט בנוי היטב. שום דבר מאוד מורכב בזה, אבל בכל זאת עם הסימן המסחרי המובהק של הלהקה".

מדוע דופקים את להקת הטרוגס?

אז איזו להקה נדפקה אז חזק בעסקי המוסיקה? כן, זו להקת הטרוגס. כמעט כל תקליטון שחבריה עשו מאז שיר החומר נפץ, WILD THING, נפל לאדמה. הם הותקפו בגלל המחסור ביכולת המוסיקלית שלהם, ההצגות הבימתיות שלהם, הגינונים שלהם - שהם מתונים ביותר וחסרי חשמל. אבל הטרוגס המשיכו להיכנס למצעדים. הייתה להם נפילה, כן... אבל הם נלחמו בחזרה עם שינוי הסגנון בשיר LOVE IS ALL AROUND.

זמר הלהקה, רג' פרסלי, אומר: "הרגשנו ששינוי בסגנון היה נכון. הסתכלנו על הצלילים במצעדים והרגשנו ששיר בלדה הוא ההימור הטוב ביותר. מאז שהתחלנו אני חושב שזה נהיה יותר קשה להמציא דברים חדשים. אתה עובר שלבים. אני יכול ללכת חודשיים בלי מושג, ואז כל הרעיונות יתחילו למהר לתוך המוח שלי ואז אי אפשר להתמודד עם כולם. יש לנו שני שירים קצביים ושתי בלדות בקנה עכשיו. נחליט מה הדבר הבא שנכון להוציא כשנרגיש את הרוח של השוק. אז אנחנו יוצאים לסיבוב הופעות עולמי בארגנטינה, אוסטרליה, ניו זילנד, אמריקה, אולי קנדה, יפן. הדעה שלי היא שאנחנו חייבים להיות הרבה יותר גמישים בשגרת הבמה שלנו. אנחנו חייבים לעסוק בקברט וגם באולמות נשפים. וגם אם זה נשמע מוזר, אנחנו רוצים להיות במצב של לעשות פנטומימה בשנה הבאה.

אנחנו מקווים לעשות סרט. לא יכול לומר יותר מדי על זה, אבל אם התוכניות ייצאו לפועל זה יהיה זה. זה אמור לעזור לבנות אותנו כאישיות. כמובן שהיו לנו בעיות בעבר, בצד ההנהלה. היו קשיים, כמו שאומרים. אבל עכשיו הם מסודרים וכל מה שאני יכול לומר זה שהפצעים צריכים להחלים. די עם זה. הבעיות האלה צצות וצריך להתמודד מולן. הנומרולוגיה אומרת ש-1968 תהיה השנה הגדולה באמת שלנו. איך זה? ובכן, מספר הגורל שלי הוא שש. אתה לוקח את 1968 ומחבר את המספרים ביחד, מה שהופך 24. ואז אתה מחבר את המספרים האלה ביחד וזה יוצא שש. כמעט כל דבר חשוב שקרה לי היה מעורב במספר שש.

" אז J968 אז זו השנה שלנו. אין ספק שאנחנו מתחילים טוב מה סיבוב ההופעות העולמי. במשך עידנים היינו תקועים ואף פעם לא הגענו רחוק מאוד. קראנו בעיתונים הכל על להקות שטסות לצד השני של העולם וחשבנו שזה לעולם לא יקרה לנו. עכשיו זה קורה. ברור שנצטרך לעשות שינויים כדי להתמודד עם קהלים מגזעים וצבעים שונים, אבל עכשיו יש לנו הרבה יותר ניסיון מבעבר. כתבו עלינו כל כך הרבה פעמים שזה פשוט לא מדאיג אותנו יותר. אבל אנחנו צריכים להתמודד עם העובדה שיום אחד הכל ייגמר. אני לא חושב שנרצה להתפצל ולעבוד עם אנשים אחרים. אז אנחנו צריכים איזשהו ביטוח נגד היום שבו הצעקות מסתיימות. ראיתי יותר מדי יצרני להיטים שבסופו של דבר נותרו בלי כלום. אנחנו לא רוצים שזה יקרה לנו".

כרגע הדיבור הוא להוציא בפברואר 1968 סינגל עם השיר LITTLE GIRL.

אלביס חוזר אלינו?!

אלביס פרסלי הוחתם להופעה ראשונה בטלוויזיה מזה כמעט שמונה שנים. הוא יככב בסרט מרהיב של שעה אחת עבור NBC, שיצולם בניו יורק בקיץ, להקרנה צפויה בארה"ב ברשת בדצמבר. המפיק יהיה בוב פינקל.

פרסלי הופיע בפעם האחרונה בטלוויזיה בשנת 1960 זמן קצר לאחר שעזב את צבא ארה"ב, בתוכנית "ברוכים הבאים הביתה" בהנחיית פרנק סינטרה, שכללה דואטים בין שני הזמרים. נכון לעכשיו, לא ידוע אם יתווספו אורחים לתוכנית המתוכננת של NBC.

שינויים בלהקת הצלליות... מה קורה?

מתופף הצלליות, בריאן בנט, יוצא זמנית מהלהקה, כי הוא מתאושש לאחר ניתוח תוספתן. המחליף שלו - שכבר מילא את מקומו של בנט בתוכנית הטלוויזיה SHOWTIME, וצפוי לעשות זאת שוב עבור הקלטת תוכנית טלוויזיה מרהיבה של קליף ריצ'רד והצלליות - הוא טוני מיהן, המתופף שבנט החליף בצלליות בשנת 1961. הבסיסט של הלהקה, ג'ון רוסטיל, שסבל מהתמוטטות עצבים זמן קצר לאחר חג המולד, הוכרז כשיר לאחר שבועיים והצטרף מחדש להרכב, רגע לפני היעדרותו הכפויה של בנט.

"עלינו לוודא שאיננו להקה של להיט אחד", טוען סיימון דפרי.

סיימון דפרי, ששמו האמיתי הוא בכלל דרק שולמן" מספר: "העיקר הוא להזניק את התקליטון הבא שלנו מהקרקע. אנחנו חייבים להכין משהו בטוח. הלהיט KITES הוא כצעד אחד ולא הפסגה של הצלחה. אמרתי שאארוז את העסק אם השיר הזה לא יהיה להיט ואני אעשה זאת אם השיר הבא לא יצליח. אני אף פעם לא רוצה ללכת בחזרה להופעות במועדונים קטנים. אני לא יכול להבין איך להקות ממשיכות גם כשהן מתחילות לאבד את זה. השיר הבא שנוציא ייקרא PART OF MY PAST או KINDNESS. אנחנו הפקנו את הכל וגם ניגנו בכל הכלים. היינו באולפנים משעה שתיים בצהריים ועד שבע בבוקר כדי להקליט את שני אלו.

זה מדהים איך תקשורת הפופ מתה לדעת עליך כשיש לך להיט. בעיניי זה מגוחל כי עכשיו יש לנו מוסיקה טובה יותר ממה שעשינו לפני חצי שנה. אנחנו כל הזמן מתקדמים. כרגע אני ממש מעריך את הטרמלוס. לא מבחינת השירים שלהם אלא המקצועיות. כרגע אני עסוק גם בכתיבת ספר אוטוביוגרפי על ילד בבית ספר, מהזיכרון הכי מוקדם שלו ועד עזיבתו את ספסל הלימודים".

ומה סיימון דפרי (דרק שולמן) אמר אז על הלהיטים העכשוויים? ובכן: "אני מבין למה השיר I'M COMING HOME של טום ג'ונס הוא להיט, אבל אני מתגעגע לימים בהם הוא סער יותר. אני לא אוהב את HELLO GOODBYE של הביטלס, כי המילים חסרות משמעות. הצד השני של התקליטון טוב יותר. השיר WORLD של הבי ג'יס הוא טוב. לא הייתי משווה אותם לביטלס אבל הם טובים. השיר TIN SOLDIER הוא הדבר הגרוע ביותר שלהקת SMALL FACES עשתה.

מופע מוחץ של להקת האחים ווקר ביפן.

יותר מעשרים מעריצים יפנים נפצעו כשמחסום נפל בעת הופעת שלישיית האחים ווקר בנגויה, ביפן. אלפי מעריצים היו שם וביקשו ליהנות מההרכב שהתאחד במיוחד לסיבוב יפני זה וביקש להתפרק שוב עם סיומו. ג'ון ווקר לא מתכוון לחזור לאנגליה אלא כנראה יטוס לארה"ב, לאשתו קאת'י, וינסה להניע משם קריירת סולו. מנהל השלישייה טס ליפן בנסיון לשכנע את ג'ון לחזור בכל זאת לאנגליה - אך ג'ון מתעקש.

ג'ימי הנדריקס - המכשף האלקטרוני!

באולפן ההקלטה יש לג'ימי הנדריקס גיטרה עם חיבור שיכול להעלות או להוריד את תווי הגיטרה באוקטבה שלמה. הוא לא משתמש בזה על הבמה כי זה יכול להינזק.

אמר מיץ' מיטשל המתופף בלהקתו: "השאלה הזו, של להיחשב כגימיק, מעצבנת אותנו. דברים שקורים על הבמה מסתמכים על הדחף של הרגע. ג'ימי מנגן בשיניים כשמתחשק לו, לא כל ערב. לנפץ גיטרות לא קורה כל לילה. אבל אתה מקבל את הלהקות האלה שצצות להעתיק את האופנה האחרונה ואז זה דועך והן אומרות מה חדש - והן פשוט זורקות אפקטי תאורה קיצוניים בתקווה שאנשים לא ישימו לב שהמוסיקה שלהן לא כל כך טובה. למרות שאחד מהשירים שלי לא הוקלט עדיין, מה שאנו עושים באולפן יוצא כעניין של צוות. אולי אנחנו מקבלים רעיונות במכונית או במסעדה. אנחנו מבלים הרבה זמן ביום בשתיקה ואז מתחילים הרעיונות. לאחרונה כולנו קנינו מצלמות קולנוע כדי לצלם את כל המקומות שאנחנו הולכים אליהם. ואז אתה צופה בסרטים ואתה חושב ... הממ, יש שם רעיון לשיר. העיבודים תמיד מסתדרים על ידי שלושתנו. נואל (רדינג הבסיסט) ואני אף פעם לא מתרגשים מכך שאנשים אומרים שאנחנו ברקע של הנדריקס".

ומה אמרה על הנדריקס הזמרת פטולה קלארק?: "ג'ימי הנדריקס הוא תרמית אחת גדולה. אם הוא יוכל להימלט מזה, שיהיה לו בהצלחה".

הנה כמה מביקורות על תקליטונים מאז:

על SKY PILOT של אריק ברדן והאנימלס החדשים: "סקיי פיילוט הוא השם שניתן לכומר בחיל האוויר האמריקאי, וכפי שניתן לצפות, יש לזה נושא מלחמה בסיסי. השיר מספר על מחשבותיו של בחור צעיר שנקלע לקרב, אך עם המשפט 'לא תרצח' בראש מעייניו. כמו כל היצירה של אריק, היא מועברת בלהט - הקול שלו משמעותי וסוחף. מכוון לקצב מיד-טמפו, הוא מובנה בצורה מבריקה עם חצוצרות תרועה וחלילים דמויי מוצרט. כמו בשיר הקודם שלו, 'לילות סן פרנציסקו' יש לו פתיחה מוטעית (חלילית, הפעם!) שהתקליטנים ייטו להסתדר בלעדיה. זה לא כוס התה של כולם, אבל זה אקטואלי ומרתק באופן מוזר. אם זה יצליח, זה יכול להיות ממש גדול, אבל אני...אני לא אופטימי מדי".

על TOO MUCH IN LOVE של דני ליין: "החלק הראשון של השיר הזה, עם תופי קונגס פועמים ומילים שחוזרות על עצמן, מזכיר לי את THERE IS A MOUNTAIN של דונובן, אבל הוא מתפתח בסגנון הרבה יותר מורכב, תוך שימוש במיומנות בגיטרה, כינורות, צ'לו וקולות רקע".

על THE MIGHTY QUINN של מנפרד מאן: "זהו שיר חדש של בוב דילן, וגם הוא מסקרן ביסודיות. מייק ד'אבו מתמודד בשירתו עם הליריקה בכוח, עם תמיכה בהרמוניה מרתקת מהחברים האחרים - וישנו רקע עמוס פאנץ', בו בולטים תופים ואורגן מתנפנפים. הלחן לא יוצא מן הכלל, אבל יש די והותר במילים ובביצוע המעולה כדי להבטיח תשואה ראויה למנפרד".

על FIRE BRIGADE של THE MOVE: "הפעילו אזעקה! אנשי ההצתה של הלהקה הזו עומדים להצית את המצעד עם להיט בלתי נשלט! בכל הרמות, זו דוגמה כיצד להפיק סינגל פופ. המילים של רוי ווד בנויות בצורה חכמה ומשעשעת - על בחורה 'שיכולה להצית את המקום' - בעוד שלנגינה יש תחושת רוק'נ'רול נהדרת מסוג אדי קוקרן. אפקטים קוליים של כבאית מוסיפים לכיף. בעבר חברי הלהקה יצרו פרסום גדול וטוב יותר מאשר להיטים. עכשיו הם עומדים בהבטחת הפופ שלהם".

על SUNSHINE HELP ME של SPOOKY TOOTH: "וואו, זה שובר קופות אמיתי! קטע של שירת נשמה מדהימה, כשהלהקה שופכת את כל הרגשות העצורים בגופה. ואם זה לא מספיק, יש פה צליל אורגן נהדר, שירת גוספל וקצב מדבק שיעביר את הדיסקוטק באקסטזות. זה נהדר לריקוד, וגורם להאזנה מעוררת השראה".

על PICTURES OF MATCHSTICK MEN של סטטוס קוו: "המרכיבים כאן הם תערובת ווקאלית שובת אוזניים, אורגן מהמם, תנודות מוזרות, קצב פועם בסיסי וליריקה מסקרנת".

המודי בלוז על הבמה עם תזמורת??? נשמע מעניין!

אחרי הצלחת התקליט DAYS OF FUTURE PASSED, בו נעשה מיזוג מוצלח של להקת פופ לצד תזמורת פילהרמונית, נמסר כי המודיז מתכוונים להגיע עם התזמורת גם לבמה של הרויאל אלברט הול בלונדון ומשם למקומות נוספים באירופה, בניצוחו של פיטר נייט. ובכן, קבלו ספוילר - הרעיון לא ייצא לפועל.

פיטר פרמפטון כועס... על פסנתר.

לפיטר פרמפטון, איש להקת THE HERD, יש צרות עם הפסנתר שלו. הוא גר בבית הוריו בקנט והוא ביקש להביא לשם פסנתר שיעזור לו בהלחנת שירים. אבל אחרי שהפסנתר הגיע, פרמפטון חש כי הונו אותו. "ברור שהוא היה מכוון כשקניתי אותו אבל במהרה הווא יצא מכיוון ואני לא מצליח לכוון אותו. זה פסנתר שאי אפשר לכוון אותו ואני ממש רותח על זה. האם מישהו יכול להשיג לי פסנתר מכוון?"

כריס ווד, איש כלי הנשיפה של להקת טראפיק, מספר:

"התחלתי לנגן בפסנתר בערך בגיל חמש. נאלצתי לעשות שיעורים, אבל לא המשכתי בזה. ללמוד חליל היה בסדר. בבית הספר למדתי תורת מוסיקה ממישהו שלא ניגן חליל. המעבר מחליל לסקסופון היה מסובך. היו לי יותר בעיות עם סקסופון. נהגתי להשמיע את הרעשים הנוראיים ביותר! ניסיתי להשתמש ברכיב אלקטרוני שהוצמד לסקסופון, אבל הוא פשוט קצת לא אמין כי החוטים בו מאוד עדינים. ובכל זאת, זה נותן צליל שונה לסקסופון אקוסטי והשתמשתי בו בהקלטות. אני מחזיק בשני חלילים. אחד מכסף שעלה כ-100 ליש"ט והוא כמו חליל תזמורתי; השני זול יותר, בעלות של 30 ליש"ט. בצד הקלאסי, אני אוהב את באך, בטהובן, הנדל ודביסי וכמה מהמלחינים המודרניים. אני אוהב מוסיקת פולק ממקומות שונים בעולם. מוסיקה פרימיטיבית. בין הסקסופוניסטים יש הרבה שאני אוהב. צ'ארלס לויד, רולנד קירק, ג'וני גריפין. לגבי פסנתר... ובכן, אני עדיין אוהב את זה. אני גם משתמש באורגן. בסקסופון אין אקורדים. אני חושב שאפשר ללמד אותך טכניקה אבל אתה צריך ללמוד את כל השאר בעצמך. העניין הוא לזהות את מה שאתה לא רוצה ללמוד. אחרי שאתה מקבל את הטכניקה, אתה רק צריך לפקוח את האוזניים שלך ולהרגיש קצת".

איש הקינקס, דייב דייויס, ישיר לנו סולו...

עם זאת, להקת הקינקס לא תתפרק. דייב, שמתכוון להופיע לבד באנגליה, מסביר: "אני עושה זאת כי הקינקס לא ממש עובדים עכשיו וחשתי שברצוני לעשות משהו אחר. להקת הליווי שלי תהיה עם גיטריסט, בסיסט ומתופף. אני גם אופיע בגרמניה, סקנדינביה ובהמשך בבלגיה ובצרפת".

נערכו אודישנים לבחירת להקה שתלווה את דייב, אבל מודגש על ידי מנהל קינקס, רוברט ווייס, שזהו אך ורק הסדר זמני בין התחייבויות של הקינקס, ואין שום שאלה שדייב יעזוב את הקינקס.

מי החרים את הקאוסילס?

כן, גם הלהקה הזו ספגה חרם - בגלל שהיא מורכבת מאמא וילדיה, שגילם נע מתשע ועד עשרים. אז באנגליה הוחלט שהלהקה האמריקאית הזו לא ראויה להופיע בגלל זה.

הביטלס אולי יפיקו את סרט הבכורה של הדוגמנית טוויגי!

הביטלס נתבקשו להפיק ולכתוב את המוסיקה לסרט הראשון של טוויגי. הדוגמנית היא ששאלה אותם ועתה הם שוקלים את העניין עבור החברה העסקית שלהם, אפל. נו, נחכה ונראה...

יש גיטריסט חדש ללהקת פינק פלויד!

כן, העתיד נראה עכשיו ורוד ללהקת המחתרת, פינק פלויד, עם גיטריסט חדש שירחיב את ההרכב לחמישה אנשים. זה הוא דייויד גילמור בן ה-21 והוא חבר ילדות של מנהיג הלהקה, סיד בארט. גילמור ערך חזרות עם הלהקה במשך כמה שבועות ועכשיו הוא יצטרף אליהם לסיבוב הופעות באירופה, שיתחיל בפברואר, כולל הופעה ברומא.

פיטר טורק, מלהקת המאנקיז, מוטרד מאד וכך סיפר:

"אני לא רוצה יותר לעבוד קשה כפי שעשיתי בקיץ האחרון כשהיינו באנגליה. אני ממש מתגעגע להיות עני, בימים שלפני המאנקיז. לכסף יש יתרונות וחסרונות והחיסרון הוא שזה קושר אותך ולא מאפשר לך חירות. זה מציק לי, לא להיות חופשי. אבל צריך ללמוד לחיות עם זה. הייתי במועדון ספיקאיזי בלונדון וצלם אחד לא הפסיק להציק לי. כשאמרתי לו שיפסיק לצלם אותי, הוא ענה שפול מקרטני לא היה מתנהג אליו כך".

הטור של קית' מון - המתופף של להקת המי:

"חזרתי עכשיו מהטיול השלישי שלנו לאמריקה - כל מה שאני יכול לומר הוא שדברים משתפרים עבורנו בכל פעם. התרגלנו עכשיו לנסיעות. הקהל נהדר, והמון קורה. לדוגמה, האם אתם יכולים לדמיין מערכת תופים שעולה 20 רגל באוויר על גבי סילוני מים ענקיים? זה באמת קרה. זו הייתה מערכת התופים שלי. היינו בהופעה בהוליווד בול וירד גשם. מכיוון שמדובר באוויר הפתוח, המארגנים ביקשו מאיתנו להרגיע את האקט האמריקאי העיקרי שלנו, הכולל את הניפוצים והזיקוקים ופצצות העשן. אבל היינו צריכים סיום ראוי. יש להם שם מעין בריכה וסילוני מים נשלטים על ידי מתגים מיוחדים. אז פשוט זרקתי חצי מהמערכת שלי למים, הפעלתי והנה! אפקט חדשני ביותר.

הרבה זיכרונות חוזרים משם. כמו לעבוד שם עם האחים אוורלי, אריק ברדן והאנימלס. כמו הקונצרטים שלנו בתיאטרון הווילג', ניו יורק... עבדנו עם ונילה פאדג' בלונג איילנד וזו גם הייתה חוויה די טובה. ברגע שאתה מקבל את התחושה של להופיע לקהל האמריקאי הכל בסדר. אני כרגע מסיים את הטור הזה שלי ומוסר אותו למייק סמית', מהדייב קלארק פייב, שיעניק לכם זווית מיוחדת לחובבי הקלידים".

ובינתיים - קאט סטיבנס נפרד מהמפיק שלו, מייק הרסט, וצפוי מעתה להפיק את שיריו לבד. ודייב מייסון, גיטריסט להקת טראפיק לשעבר, יפיק את להקת פאמילי, שכבר קיבלה ביקורות נלהבות מהביטלס שראו את הופעותיה.

האם להקת THE ELECTRIC PRUNES מתחילה עידן חדש בעולם הפופ?

נגן הבס, ודובר הלהקה, מארק טולין, אמר אז: "האמת היא שפופ לא הפך לעסק ישר עד התפיסה של הביטלס. אם מסתכלים אחורה לראיונות המוקדמים במגזינים של בני נוער, מגלים שכל הכוכבים שצוטטו כאוהבים את כולם, טהורים לחלוטין ועם סטנדרטים מוסריים גבוהים במיוחד. אני מניח שכולם היו קדושים הביטלס הפכו את כל זה על ידי הבעת דעות אמיתיות. הם לא דיקלמו דברים נחמדים מרשימה שהמנהלים שלהם נתנו להם, או נתנו תשובות סטריאוטיפיות. אני לא מתכוון שכולנו צריכים להתחיל להשתגע בראיונות, אבל זה מרענן לראות כמה דעות כנות".

התקליט החדש שלהם שלהם, MASS IN F MINOR, זכה לקבלת פנים מעורבת. עיתון GO פרסם ביקורת על התקליט: "זו הפעם הראשונה שבה להקה לקחה אפקטים פסיכדליים ולא יצרה מהם סוג של מבוכה מופשטת. התקליט הזה ראוי להיות אבן דרך בתרבות הפופ".

עיתון RECORD MIRROR פרסם על התקליט בינואר 1968: "התקליט מערב מלודיות פשוטות עם עיבודים פומפוזיים מדי. אפשר להרגיש את אי הנוחות של חברי הלהקה תחת שרביט הניצוח של אקסלרוד. אפשר לחשוד שהמניעים שלו להכנת התקליט הזה לא היו דווקא רוחניים".

עיתון KRLA פרסם בפברואר 1968: "כל מה שהלהקה הזו עשתה בעבר שונה לגמרי מזה עד כדי הפתעת המאזין עם סאונד חדש לחלוטין. האלבום מעניין ביותר, עם שילוב המוזיקה המודרנית יחד עם המחווה הקדומה לאלוהים".

עיתון 'רולינג סטון' שחט את התקליט, במרץ 1968: "פעם ידעה הלהקה לספק לנו קלאסיקות כמו I HAD TOO MUCH TO DREAM LAST NIGHT, אבל התקליט הזה הוא מפגע מוזיקלי לאוזן. חברי הלהקה מזייפים בקולות נוראיים. זה ממש כמו לשים זמרים גרגוריאניים חרשים ביחד כדי שישירו מזמורים. מזל שאין בתקליט הזה הרבה קטעי שירה. גם הליווי המוזיקלי הוא רעש אחד גדול של פידבק עד כדי מחשבה שזה נשמע כמו ג'ימי הנדריקס ביום רע".

טולין: "שואלים אותי שאלות כמו 'איזה סוג מוסיקה אתה מנגן?'. אני לא יכול לסווג את זה. תראו את ההבדל בין התקליטונים שעשינו שלנו והאלבום הזה, שבו השירה בלטינית, שבו יש ליווי של תזמורת ושבו אנחנו מעורבים לגמרי במוסיקה. אני מקווה שזה לא נשמע כאילו נכנסנו לאולפן ויצאנו עם גימיק. התקליט תוכנן לאורך תקופה ארוכה. הרעיון הגיע כשצפינו בטלוויזיה בתוכנית דתית, והאדם שדיבר אמר כמה הוא מתעב יחס של בני נוער כלפי נושאים רבים ובמיוחד דת. אז החלטנו לנסות להביא את הכנסיה לצעירים, בצורה מודרנית. אני בטוח שהתקשורת הדתית שאנחנו מנסים היא ערכית יותר יקר יותר מדרשה משעממת. אני חושב שמוזיקת פופ יכולה להיות חשובה מאוד מכיוון שהיא בסיס לתקשורת. אני חושב שזה יכול להפוך למדיום להבעת דעות של אנשים בנושאים חשובים. דונובן הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. דעותיו, שהן דעותיהם של בני נוער רבים, באות דרך השירים שלו. הקהל שלו, שנתקע על כל מילה שלו, מרגיש כאילו הוא המנהיג שלהם. זה ברור גם מבחינה ויזואלית. אתם חייבים לראות אותו על הבמה. הם לא מפספסים אף מילה או שיר. הוא מטיף גם לדברים יפים, ולא למלחמה כמו עמיתיו המבוגרים...

...הבנתי שלהקת CREAM תוציא רק תקליטים בעתיד. ברור שהם לא יכולים 'לדלל' את המוביקה שלהם, או את המסר, לשלוש דקות. זה משהו שהייתי רוצה בהחלט לנסות, כי אלבום נותן לך הרבה יותר חופש. הם הציעו לנו לקחת את אחד הקטעים מתוך התקליט החדש שלנו ולשחרר אותו כסינגל. אבל זה יהיה בלתי אפשרי... זה כמו לקחת פרק אחד מתוך ספר, ולהציג אותו כסיפור השלם. עבדנו מסביב לשעון במשך שבועיים בהקלטתו, וההפסקות היחידות שהיו לנו היו לארוחות. הרעיונות הגיעו בהדרגה, ואנחנו חיברנו את האלבום כמו פאזל. הוקל לי כשהוא סוף סוף יצא לאור. גם אם נגענו רק במה שעשוי להיות תחילתו של עידן חדש במוזיקת פופ, אהיה מרוצה".

עד פה הכל טוב ויפה, אך טולין הבסיסט עיוות את הסיפור האמיתי שקרה מאחורי הכנת התקליט. בשביל זה אני פה להבהיר; כשחברי הלהקה חזרו מסיבוב הופעות באירופה, שמחים ועליזים, הם גילו להפתעתם שמולם משימה חדשה; להקליט אלבום שלישי שונה לגמרי - ולא לבד, אלא עם מתזמר בשם דייויד אקסלרוד. ג'יימס לואו הסולן התנגד נחרצות כי חשש שדבר כזה יסית את הלהקה מהדרך המוזיקלית שלה. הבסיסט, מארק טולין, דווקא התלהב מאפשרות העבודה עם אקסלרוד, שנראה בעיניו מוזיקאי רציני שאפשר ללמוד ממנו.

הלהקה נפלה לתוך הפרויקט זה ובו מלכודת שלא הייתה ממנה דרך מילוט. חבריה נאלצו לנגן מוזיקה שהיא לא שלהם. ובתהליך ההקלטה של האלבום הזה הם נאלצו גם לראות כיצד אחרים מפרקים את החזון המוזיקלי שלהם מול העיניים.

ג'יימס לואו: "בבית הספר למדתי המון שיעורים חסרי תועלת בלטינית, אז לפחות ראיתי בפרויקט הזה אפשרות לנצל את הידע שרכשתי בתחום. לפחות אמא שלי הייתה מרוצה מזה שהלכנו להקליט מיסה, אבל לא הייתי ברמה המוזיקלית של דייויד אקסלרוד ולכן היה לי מאד קשה עם כל זה".

דייויד האסינגר, המפיק של הלהקה, היה להוט רק אחרי דבר אחד - למכור תקליטים. אקסלרוד, מצד שני, היה רחוק שנות אור מכמיהה שכזו. הוא היה בעל נפש של אמן. המזימה הייתה להציע ללהקה להקליט כאלבום שלישי מוזיקה קונספטואלית שמילותיה אינן בשפה האנגלית. כך, עם גימיק זה, קיווה האסינגר למכור עותקים.

חברי הלהקה המקורית ניגנו את השירים רק בצד הראשון של התקליט. הם נתקלו בעוינות מצד אקסלרוד, שראה בהם חבורה של מוזיקאים איטיים ומוגבלים. רק טולין הבסיסט ידע לקרוא תווים ונראה היה כי צריך תכנית חלופית כדי לסיים את הפרויקט ובזמן. לכן הובאה לאולפן להקה קנדית בשם THE COLLECTORS כדי להקליט את הקטעים בצדו השני של האלבום. הדבר הפך את חברי השזיפים החשמליים לנגני אולפן שכירים באלבום שלהם - אכן מצב מגוחך. הייתה זו הפקה שחברת התקליטים השקיעה בה כסף ורצתה להוציאה כראות עיניה. חברי הלהקה המקורית הפכו לחיילים קטנים בכלי משחק גדול מאד שלא היה להם שליטה בו, אבל המזימה לא השיגה את ייעודה. האלבום הזה לא מכר יותר עותקים מאלבומה הקודם של הלהקה, UNDERGROUND.

מארק טולין: "התקליט MASS IN F MINOR הוא של דייויד אקסלרוד ממש כמו שהטוקטה ופוגה ברה מינור היא של באך. זה לא אמור להיקרא תחת שמנו. אנחנו למעשה לא התאוששנו מהמצב בו אמרו לנו כל הזמן שאנחנו לא מספיק טובים לנגן באלבום שאמור היה להיות שלנו".

האלבום הזה הינו יפהפה ומוזר. יש כאן גיטרות מגניבות ורועמות לצד תיזמורים חדשניים לזמנו של אקסלרוד. הקטע הפותח את האלבום, KYRIE ELEYSON, נתן חשיפה ענקית ללהקה כשנכלל בסרט EASY RIDER ובפסקול המצליח בו הלהקה השתחלה לצד שמות מוכרים מאד.

היצירה הזו נוגנה פעם אחת בהופעה, בסנטה מוניקה, עם ההרכב המקורי ותזמורת, אך ההופעה לא הייתה מוצלחת בשל העובדה שללהקה לא היה זמן ללמוד את המוזיקה כמו שצריך. רק חזרה מוזיקלית קצרה אחת, באורך ארבע שעות, הוקצבה לה להעמיד את כל המופע על הרגליים. המנצח על התזמורת, דון רנדי, נרדם בסירה ביום המופע והתעורר כשהוא שרוף כולו. הוא הגיע למופע כשבראשו רצה להיות בכל מקום אחר חוץ משם. הבילבול על הבמה היה כה גדול שכל שיר הפך בשלב מסוים לג'אם מאולתר.

טולין: "ציוו עליי בהופעה הזו לנגן בס ואורגן בו זמנית. זה היה אסון. במהלך ההופעה איבדתי את דרכי בתוך דפי התווים ומצאתי את עצמי אומר לנגני הצ'לו חסרי האונים שפשוט יג'מג'מו על סולם מי".

דון רנדי: "הם שכרו את שירותיי לנצח על פיסת המוזיקה הגאונית הזו. אבל לצערי הלהקה הייתה על הפנים. מצאתי את עצמי בחליפת מנצחים כשאני מנסה לנצח על מקהלת הזמרים שרצתה פשוט לחנוק אותי למוות. לפתע צעק מישהו בקהל שמספיק כבר עם המוזיקה הזו ושהלהקה תנגן כבר את הלהיט שלה. כשראה כי זה לא קורה, הוא זרק על הבמה בקבוק בירה ואז עוד אחד. הווילון החל להיסגר על הבמה ואני ברחתי. בסוף הגיעה למקום המשטרה".

להקת ELECTRIC PRUNES התפרקה למעשה באותה השנה בגלל קשיים כלכליים ויצירתיים. הראשון שעזב היה הסולן, ג'יימס לאו. שאר הלהקה ניסתה להופיע בלעדיו. במקום לאו הגיע לעמדת המיקרופון בחור צעיר בשם קני לוגינס. מארק טולין, הבסיסט, סיפר: "כשג'יימס עזב - הוא לקח את לב הלהקה איתו. בלעדיו היינו כמו גופה שמסתובבת בדרכים".

בגלל ששם הלהקה היה שייך למפיק שלה, דייויד האסינגר - הוא זה שנתן לאקסלרוד ואחר כך למישהו אחר להשתמש בו כרצונו. כך היה ידוע לציבור, עד שג'יימס הסולן סיפר לפני מספר שנים: "דייב האסינגר לא היה מעולם הבעלים של השם הזה. כשפרשנו מהלהקה היינו בכזה מצב רוח רע שלא רצינו בכלל להשתמש בשם הזה יותר. דייב בא וביקש מאיתנו רשות להמשיך ולהשתמש בשם הזה ואנחנו הסכמנו. אם היינו במצב נורמלי אז, היינו לוקחים את השם הזה שלנו ומחפשים איתו חברת תקליטים אחרת להקליט בה, אבל לא הצלחנו לתפקד אז".

ארית'ה שווה זהב!

התקליטון CHAIN OF FOOLS של ארית'ה פרנקלין אושר על ידי ה-RIAA כמה שנמכר במיליון עותקים בארה"ב תוך שישה שבועות מצאתו לאור, מה שהופך אותו לרב המכר המהיר ביותר של אטלנטיק רקורדס בכל הזמנים. ארית'ה אספה כעת ארבעה תקליטוני זהב ואלבום זהב אחד בתוך שנה אחת - הישג שאין דומה לו לאף זמרת אחרת.

הידד - הסופרימס מקליטות באנגליה!

מופע הקברט באורך שעה של הסופרימס במועדון TALK OF THE TOWN בלונדון הוקלט לאלבום עתידי של חברת מוטאון. זו רק הפעם השנייה שהשלישיה מקליטה מחוץ לדטרויט, כשהאירוע הקודם היה הקלטה חיה דומה בשנת 1966 במועדון קופה-קבאנה בניו יורק. מפיק חברת EMI, טוני פאלמר, פיקח על הקלטת ההופעות של הסופרימס במשך שלושה לילות, מה-1 עד ה-3 בפברואר. שלוש הזמרות זכו לליווי על ידי התזמורת של ברט רודס, שהוגדלה ל-28 נגנים. דיאנה רוס הגיבה: "אנחנו רוצות לחזור לבריטניה. התגובה מכולם הייתה פנטסטית, אם כי בפעם הבאה אנחנו מרגישות שאנחנו באמת חייבות לנסות להתקרב למעריצים. תאריכי הופעות יהיו הדבר האידיאלי בפעם הבאה".

איש להקת המאנקיז עושה מאנקי-ביזנס מחוץ ללהקה.

מייק נסמית', מלהקת המאנקיז, כתב והפיק, בשיתוף עם חצוצרן הג'אז שורטי רוג'רס, סימפוניית רוק'נ'רול באורך מלא, שלדעתו היא היצירה הראשונה מסוגה. השניים הקליטו את היצירה, שכותרתהTHE WICHITA TRAIN WHISTLE, עם למעלה מ-50 נגני ג'אז מהתזמורות של דיוק אלינגטון, וודי הרמן וסטן קנטון. נסמית' עבד על הפרויקט עם השקעה של 70,000 דולר מכספו, והוא מתכוון להשכיר את המאסטרים של ההקלטה לחברת התקליטים שתציע את העסקה הטובה ביותר.

ככה על הדרך: קליף ריצ'רד נענה להזמנה להטיף שלוש דרשות במהלך חודש מאי במקדש קנסינגטון בנוטינג היל, לונדון, כחלק מסדרה של שירותי אורחים מיוחדים בכנסייה. הוא ידבר על האמונה הנוצרית והקשר שלה לעולם השואו ביזנס. כמו כן, רוג'ר דאלטרי - זמר להקת המי - קיבל מסמכים ובהם דרישה להתגרש מאשתו.

קבלו את הטור של מייק סמית', הקלידן של דייב קלארק פייב:

"היי, זה הטור הראשון שלי באמת, בחודשים הקרובים אנסה למלא אתכם במידע נוסף מהזווית של חובבי המקלדת, פלוס כמה קטעים על הדברים שקורים בעולם הפופ, פלוס כמה מטרות לעתיד. בנוסף, אני מקווה לתת כמה תשובות לכל שאילתא שתרצו לשלוח לי.

בואו נסיים קודם כל את הצד האישי. אני מנגן עכשיו באורגן של ריביירה - כלי הנגינה החדש של חברת ווקס. אני משתמש בו גם להקלטות. הרקע שלי? ובכן, התחלתי בלימודים פרטיים בגיל חמש בפסנתר, המשכתי עד גיל 15. עברתי לאורגן לפני כארבע שנים. אני מאוד להוט על אוסקר פיטרסון וארול גארנר. ואני גם מעריץ של בריאן אוגר. בכל פעם שהתיישבתי להקשיב לו היה הרבה רעש, אבל יש לו טכניקה טובה מאוד. אני אוהב את צ'רלי בירד ואת ווס מונטגומרי בין הגיטריסטים. מתופפים? המממ... ובכן, במיוחד אני אוהב את ג'ינג'ר בייקר של להקת CREAM. ראיתי אותו בניו יורק פעם אחת, חזרתי אל מאחורי הקלעים וחקרתי אותו מקרוב. יש לו חוש תזמון מעולה...

על מה עוד אני יכול לדבר במאמר המבוא הזה? אה כן. ההצלחה של EVERYBODY KNOWS. אני חייב להודות שלא אהבתי את התקליטון באופן אישי. ניהלנו שיחה על מה לשחרר לחנויות והייתי ממש נגד השיר הזה. ההצבעה הייתה 3-2 בעד, אבל תראו כמה תקליטונים נמכרו מזה".

אז מה יש לאריק ברדן, זמר להקת האנימלס, לספר לנו?

"אני לא בדרן. אני משאיר את זה לטום ג'ונס, פרנקי ווהן, אנגלברט האמפרדינק והשאר. אני מופיע לפי מצב הרוח שלי ואני מקווה שהאנשים שבאים לצפות בנו מבינים את זה עד עכשיו. זה מעציב אותי כשמה שנקרא מעריצים באים אלי ועדיין מבקשים ממני לעשות את 'בית השמש העולה'. זו הבעיה עם בריטניה. היא כל כך לא מוכנה לקבל שינוי. השקעתי הרבה עבודה בשיר החדש, SKY PILOT, ואני הולך לעשות כמיטב יכולתי לשכנע את חברת התקליטים להוציא לפחות כמה אלפי עותקים בסטריאו.

הדבר החשוב הוא שאנסה וזה חשוב הרבה. הסרט שאני עובד עליו עוסק בחיים ויכלול את כל הדברים שחשובים לי, כמו התקשורת שקיימת בין ג'ימי הנדריקס על הבמה לכל אחד בקהל. אפשר לראות את הקסם מופיע על פניהם. איפשהו באוויר יש קשר משותף שסוגר לזמן מה הכל מלבד שניהם. גם אצלם ביפן. אני אוהב את העדינות והנימוס של העם היפני. אקח צוות צילום ליפן ואנסה לקבל קצת מהיופי העצום שלהם בסרט.

זה די נכון שאני עדיין די פרוע לפעמים. אבל השפעה הרבה יותר גדולה עליי הייתה מדיטציה. זה נשמע נדוש עכשיו אבל זה נכון. לאנשים כמו המהארישי יש את הכוח לשבור את הפחדים הטבעיים שלך לגבי היכולות שלך ולחשוף יכולות חדשות. גם קראתי הרבה לאחרונה. ספר אחד שאני חושב שכולם צריכים לקרוא, נקרא 'מציאת העין השלישית', מאת ורה סטנלי אלדר. הדבר החשוב ביותר שלמדתי מהספר הזה הוא שהחיים תלויים באיזון וכל אחד חייב לחיות את חייו בהתאם. למשל, אי אפשר ליהנות מפרחים בלי לסבול את הגשם.

אני מאוד רוצה בית מלא בילדים. לראות אותם גדלים ולדעת שהם חלק ממך חייב להיות פנטסטי. אבל אף ילד שלי לא יגדל עם חוש ערכי כוזב. אני חושב שיותר מדי אנשים מזלזלים באינטליגנציה של ילדים. אפשר ללמוד מהם כל כך הרבה".

והנה התקליטים והתקליטונים שכיכבו באותו חודש של 1968 במקומות הראשונים במצעדים הבריטי והאמריקאי:

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.