חומר אסור בעולם של רוק קלאסי – זוויות על תקליטי בוטלג (תקליטים לבנים)

במשך המון שנים היו יצרני הבוטלגים (תקליטים לא חוקיים) קוץ בישבן, בעיני תעשיית התקליטים הרשמית, שגם כך ספגה לא פעם הפסדים – בגלל תקליטים שלא נמכרו כמצופה. במשך שנים גזלו יצרני הבוטלגים כסף מכיסי החברות והאמנים ונתנו למעריצים את מה שהם רוצים.

אותם תקליטים לבנים הודפסו אי שם במחתרת וקשה עד בלתי אפשרי היה לאתר את המיקום. רבים מיצרני הבוטלגים נהגו, לרוב, להשיג את החומרים הנדירים שלהם בצורות הבאות – הקלטות פעילות בהיחבא בהופעות רוק (עם מכשירי הקלטה שהוחבאו בתוך מעילים והושמו מתחת לכסא או הוטמנו היכן שהוא ליד הבמה), הקלטות של הופעות ששודרו ברדיו, הסתננות לאולפני הקלטה עם ארכיונים והעתקם ללא השגחה או העתקה מבוטלג אחר שכבר יצא, תוך שינוי השם ועיצוב העטיפה.

התקליטים נקראו לא רק בוטלגים כי אם גם "תקליטים פיראטיים" או "תקליטים לבנים", בגלל שהם היו נתונים בתוך עטיפת קרטון לבנה ונטולת פרטים. בתחילת שנות השבעים צצו בוטלגים אלו גם על גבי קסטות והתעשייה המחתרתית הזו גילגלה כבר אז מיליונים אדירים של דולרים. ברור שהנפגעים העיקריים פה הם האמנים וחברות התקליטים. יצרני הבוטלגים לא התחשבו בהם כלל וכלל והמשיכו לייצר בתאווה את סחורתם, שבאה לרוב באיכות רדודה שגרמה לאמנים לא רק לזעום על אובדן כלכלי אלא גם להתבייש ששמם נמכר באופן כה עלוב למעריציהם וללא שום שליטה מצדם.

(מתוך "הארץ שלנו", 1972)

אז מה היה הבוטלג הראשון שאני קניתי?

מי שקוראים את המאמר הזה וקנה בוטלגים, ודאי זוכרים את הטעם המתוק בקניית דבר אסור שכזה, בחנות תקליטים או בדוכן כלשהו בשוק. הבוטלג הראשון שאני קניתי היה בשנות השמונים, בחנות תקליטים בתל אביב. זה היה בוטלג של פינק פלויד, ששמו היה PINK IS THE COLOUR (קריצה על שם השיר GREEN IS THE COLOUR, שבא בתקליטה השלישי של הלהקה, פסקול הסרט MORE). בבוטלג זה היו קטעים מהקלטה של הבי.בי.סי באיכות לא מהמשובחות, אבל לשמוע את הלהקה מבצעת בהקלטה חיה את THE NARROW WAY? זה היה חלום עבורי ושווה בהחלט את המחיר ששילמתי.

באותם ימים לא הייתה דרך אמיתית לדעת מה קונים. מוכרי הבוטלגים לא סיפקו מידע לגבי מקורות החומר שלהם. אבל משנה לשנה כמות הבוטלגים התרבתה והותירה המון אוהבי מוזיקת רוק לרייר ולחשב בראש, האם יש בידם מספיק כסף לסחורה שכזו.

ואם כבר הזכרתי את פינק פלויד - בשנת 1974 הייתה הלהקה נחשקת ביותר בעולם הרוק וזאת לאור הצלחת תקליטה, "הצד האפל של הירח". מעריצים חדשים כישנים ציפו אז לכל צליל חדש של הלהקה. כך היה שב-19 בנובמבר בשנת 1974 הוגנב להופעת הלהקה בטוטנהם גארדנס, באנגליה, מכשיר הקלטה שקלט את ביצוע הלהקה את כל התקליט המפורסם האחרון שלה וגם שלוש יצירות חדשות: SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND, RAVING AND DROOLING ו- YOU GOTTA BE CRAZY.

מה שיצא מזה הוא בוטלג שנקרא BRITISH WINTER TOUR 74 וזה גרם לרבים לחשוב שהנה יצא התקליט הרשמי הבא של הלהקה - בגלל שלוש היצירות החדשות.

מה מקור השם בוטלג?

מקור המילה "בוטלג" הוא במאה ה-19 בארצות הברית. בתחילה, היא התייחסה לנוהג של הסתרת בקבוקי אלכוהול במגף כדי להבריח אותם באופן לא חוקי. בתקופת הייבוש בארצות הברית (1920-1933), נאסרו ייצור, מכירה והפצה של משקאות אלכוהוליים. עם זאת, הביקוש לאלכוהול נותר גבוה, מה שהוביל לעליית פעילויות בלתי חוקיות כגון הברחות וייצור בלתי חוקי. כדי להתחמק מאכיפת החוק, אנשים היו מחביאים כך סחורה.

המונח "בוטלג" הפך בסופו של דבר לתאר סחורה שיוצרה או מופצת באופן לא חוקי, לא רק אלכוהול. הוא הרחיב לכלול פריטים כמו סחורה מזויפת, הקלטות לא מורשות וסרטים או מוזיקה פיראטית.

למרות שאלבומי רוק אסורים הם הסימנים הברורים של סחר בלתי חוקי בעולם המוזיקה, הבוטלגים היו נוכחים עוד לפני כן, בעולמות של מוזיקה קלאסית ואופרה.

בשנת 1929 פרסם העיתון VARIETY על תופעה בעולם המוזיקה הקלאסית, עם עותקי תקליטים מזוייפים. זה היה העתק של תקליט רשמי, כך שזה לא בוטלג שנשא חומר נדיר אך היה גם הוא לא חוקי שנקרא בעגת אספני התקליטים במילים COUNTERFEIT ALBUM. מבחינת תעשיית התקליטים – לא היה הבדל בין שני סוגי התקליטים. שניהם הביאו פגיעה חמורה בהכנסות ועידוד הציבור לרכוש דברים גנובים.

תקליט הבוטלג הראשון בעולם הרוק?

בקיץ 1969 הופיעו, במקבץ קטן של חנויות תקליטים עצמאיות בלוס אנג'לס, אלבומים כפולים עם מדבקות לבנות ללא פרטי מידע כשרק שלוש מילים הוטבעו על העטיפה - GREAT WHITE WONDER. זה היה הבוטלג הראשון בתולדות עולם הרוק והאמן שהחומר הזה שלו נגנב והופץ כך היה בוב דילן. החומרים שנאספו לבולג זה הגיע בעיקר מסשנים ביתיים במיניאפוליס בשנת 1961 ומוודסטוק בשנת 1967. הצד הראשון והצד השלישי באלבום הכילו את הסשנים הביתיים.

עבור המעריצים? זה היה האלבום האבוד של בוב דילן! זאת למרות שמספר חודשים לפני כן יצא תקליט רשמי של דילן, NASHVILLE SKYLINE, ונתן למעריצים להבין היכן הוא נמצא, מבחינה אמנותית. עדיין, הרצון להשיג חומר אסור של דילן היה רב מאד. יצרני אותו בוטלג מפורסם כינו את עצמם אז בשמות "קן ודאב". השניים עבדו אצל מפיץ תקליטים גדול בלוס אנג'לס ורכשו ממנו כמה קלטות שלא פורסמו של בוב דילן.

שניהם היו מעריצים אמיתיים של דילן והחלו לחשוב ביחד כיצד להוציא את החומרים שלו לציבור. הם ראו שתקליטו הרשמי האחרון לא נמכר כהלכה והחליטו להביא לאותם מעריצים, שהתאכזבו מתקליט זה, את הגביע הקדוש. השניים יצרו קשר עם בעלים של מכונות יצור תקליטים ופנו להכין אלפים בודדים מתוצרתם הלבנה. הם ידעו שאין ביכולתם למכור בעצמם את האלבום הזה ולכן פנו למכר שהיה עריק והיה זקוק לכסף.

כך הם שלחו אותו לחנויות תקליטים בסביבה, כדי שיעניין את המוכרים בתוצרת המפתה. השניים לא שיערו שהם הולכים לפרוץ במעשה שלהם את השער. באותו זמן הם ידעו שהם חייבים לתת שם למוצר שלהם.

אחד הלקוחות הראשונים שהיו למפיץ התקליטים שהעביד אותם היה העיתון LA FREE PRESS, שבבעלותו היו חנויות ספרים בלוס אנג'לס. אז "קן ודאב" הלכו למשרד שלהם ודיברו עם אחת העובדות שם. "האם תרצי לשים את זה בחנות שלך?", הם שאלו אותה, והיא פשוט אהבה הרעיון, ואמרה – "זה נהדר. נפרסם מודעות בעיתון שלנו שאומרות את שיש לנו את האלבום הזה של בוב דילן שלא שוחרר". קן ודאב בחלו להתרגש באמת. זו הייתה המנטליות של התקופה, עם מלחמת וייטנאם. הייתה תחושה אנטי-ממסדית באוויר. ואז האישה הוסיפה, "אנחנו חייבים לקרוא לאלבום הזה בשם כלשהו... למה שלא נקרא לזה GREAT WHITE WONDER?"

השניים הסכימו מיד על השם ויצאו משם לקנות חותמת גומי שכתוב עליה GWW והתחילו להטביע עם זה את העטיפות הלבנות. תחנת הרדיו הראשונה שהשמיעה את הבוטלג הזה פעלה בפסדינה, כי קן ודאב הכירו שדרן שעבד שם.

כיצד עיתון הרולינג סטון התייחס לראשונה לתופעה זו – בכתבה שלו מספטמבר 1969?

בשביל זה נכנסתי לארכיון שלי והנה לשון האייטם: "יותר מ-2,300 עותקים של אלבום הבוטלג של בוב דילן נמכרים כעת בלוס אנג'לס במה שעשוי להיות קומדיית המצבים היפנית באמת הראשונה של תעשיית הבידור. המארז שהופק בפשטות - 26 שירים על שני תקליטים פשוטים לא מסומנים, הנקראים GREAT WHITE WONDER- נוצרו מקלטות שמעולם לא שוחררו קודם לכן על ידי דילן או על ידי חברת התקליטים שלו. קולומביה.

במקום זאת, זה נאסף והודפס על ידי שני צעירים תושבי לוס אנג'לס שלשניהם שיער ארוך ובפיהם סיפור משעשע לספר. לפני שנכנסים לניסיונות ולמצוקותיהם של יצרני הבוטלגים היחידים הגלויים בעיר, הנה קצת נתונים סטטיסטיים: תשעה מהשירים הם ככל הנראה מ'הקלטת המרתף' שנעשתה במרתף ביתו של דילן בצפון מדינת ניו יורק לפני יותר מ-18 חודשים, זמן קצר לפני שנסע לנאשוויל להקליט את התקליט, 'ג'ון ווסלי הארדינג'.

בנוסף, יש פה הקלטה שהוכנה ב-22 בדצמבר 1961 בחדר מלון במיניאפוליס. זו מציגה את דילן לבדו, עם גיטרה אקוסטית ומפוחית, ואם התאריך נכון, הקלטת נעשתה לפני שדילן חתם בחברת קולומביה.

קו האספקה של האלבום מרופט במקרה הטוב, בעיקר בגלל ששני האנשים מאחורי התוכנית הזו (השלישי מימן את ההוצאה הראשונה, הם אומרים) הם 'המפיצים הבלעדיים'. לא רק זה, 'אין לנו מכונית משלנו', הם אומרים. 'אנחנו צריכים לשאול קופסאות כדי לקחת את התקליטים'. ההפצה נפגעה עוד יותר בגלל העובדה שהם לא ימסרו את שמם, כתובותיהם או טלפון שבו ניתן להשיגם. זאת, בגלל מה שהם מכנים 'כל הסיבות הברורות'. כתוצאה מכך, חנויות גובות מחירים גבוהים על הסחורה. שני היצרנים אומרים שהם משווקים את האלבום במחיר סיטונאי ב-4.50 דולר כל אחד (4.25 דולר ליחידה לאחר ה-50 הראשונים), וחנויות מבקשות מ-6.50 דולר ומעלה. חנות אחת בהוליווד אפילו ביקשה 12.5 דולרים עבור האלבום.

בחנות האחרונה הזו הוצב גם שלט מעל מדף התקליטים שרמז בתוקף שדילן עצמו יודע על האלבום ואישר אותו. על פי דוברים משועשעים ולא מרוצה בחברת קולומביה (תלוי עם מי דיברת), זה אינו נכון.

אותה חברה סיפרה לנו כך, בשיחת טלפון: 'אנו רואים בשחרור תקליט זה ניצול לרעה של היושרה של אמן גדול. על ידי שימוש חוזר של חומר ללא ידיעתם או אישורם של בוב דילן או קולומביה רקורדס, מוכרי התקליט האלו שוללים באופן גס אמן גדול ומשמיצים פעם אחת את האמן ואת מעריציו. מסיבות אלו, קולומביה רקורדס בשיתוף עם עורכי הדין של בוב דילן מתכוונים לנקוט בכל הצעדים המשפטיים כדי לעצור את ההפצה והמכירה של האלבום הזה'. שני הבוטלגרים הצעירים, בינתיים, ממשיכים להסתובב מחנות לחנות, תוהים מה יקרה אחר כך".

בסוף שנת 1969 כבר לא יכל דילן לסבול את התופעה הזו וניגש לתבוע מפעל תקליטים בוונקובר שהפעיל פס יצור להכנת הבוטלג הזה. אבל הסכר נפרץ ומיד לאחר מכן נראו בשטח גם בוטלגים של הרולינג סטונס (LIVER THAN YOU'LL EVER BE), ג'ון לנון (עם הופעה שלו ביחד עם להקת פלסטיק אונו באנד בטורונטו) ועוד בוטלג של דילן בשם STEALIN. חודשים לאחר מכן נראו בשטח בוטלגים נוספים של דילן (AT HOME) ושל הרולינג סטונס (STONED AGAIN). במקרה של דילן, העטיפה כבר לא הייתה הפעם רק לבנה...

בנוגע להופעה של לנון, חברת התקליטים ראתה כי כך ומיהרה להוציא לשוק את תקליט ההופעה הרשמי, תחת השם LIVE PEACE IN TORONTO. כך שתעשיית הבוטלגים השפיעה בהחלט על תעשיית התקליטים הרשמית כבר אז.

מה היה הבוטלג הראשון עם הביטלס?

הבוטלג הראשון עם הביטלס יצא בתחילת שנת 1970 ונקרא KUM BACK. מדובר בגרסה מוקדמת של מה שיהפוך לתקליט LET IT BE, עם גירסה שהוכנה על ידי טכנאי ההקלטה, גלין ג'ונס, שהיה עם הביטלס בינואר 1969, כשהם החלו בחזרות על שירים חדשים באולפני טוויקנהאם לקראת מופע, תקליט וספיישל טלוויזיה בשם GET BACK.

לגלין ג'ונס היה רעיון לעשות תקליט שיביא את המאזין לחוש כאילו הוא "זבוב על הקיר" באולפן. הוא ערך מיקס לכמה שירים והכין תקליטי-דוגמה לכל הביטלס להאזין להם. הם לא אהבו את התוצאה והיא נגנזה. התקליט LET IT BE טרם יצא לחנויות כשהעותקים הראשונים של KUM BACK הופיעו בחנויות תקליטים. זה בא ארוז בעטיפה לבנה עם חותמת גומי בשם הבוטלג, ממש כפי שנעשה לפני כן עם הבוטלג הראשון של בוב דילן.

אמן רוק קלאסי מחקה את תעשיית הבוטלגים? בהחלט!

ב-2 באוגוסט בשנת 1971 יצא תקליט חדש לפרנק זאפה ולהקת THE MOTHERS שלו. בתקליט עצמו הוטבעה מוזיקה שהוקלטה, כפי ששם התקליט מספר, באולם פילמור איסט בניו יורק. זאפה, שאהב ללעוג על תופעות שהן ולהציב את ביקורתו באמנותו, בחר לתקליט הרשמי הזה שלו הקלטה באיכות שאינה מהמשובחות ועטיפתה באה לחקות, ובהצלחה רבה, את אופי הבוטלגים שנמכרו בתקופה ההיא.

האמת היא שמעצב העטיפות הקבוע אז של זאפה, קאל שנקל, נהג להביא עטיפות מרהיבות ומורכבות להכנה. הפעם, לא היה לו זמן לעשות את העבודה הנדרשת. כך הוא סיפר: "עם כמה ימים בלבד להרכיב משהו, פרנק ואני החלטנו לעשות עטיפה כמו בוטלג". ללא תמונות של זאפה ולהקתו וללא צבע מלבד לבן ושחור - שם התקליט, שמות השירים והקרדיטים נכתבו בכתב יד. אווירת הבוטלגים נשמרה כששני קטעים בתקליט זה, זמן ההשמעה שלהם נכתב שונה על גבי העטיפה ממה שבאמת היה בתקליט.

אמני רוק מדברים על בוטלגים

ג'ון לנון עונה לקורא בעיתון מלודי מייקר, שרכש בוטלג של הביטלס בהופעה באיצטדיון SHEA: "נורמן היקר, למה קנית את הבוטלג הזה מלכתחילה? הם גרועים. בכל מקרה, הסיבה שאנחנו לא שחררנו את הדברים הישנים זה בגלל שלא הספקנו לעשות מיקסים לזה. זה הכל. באהבה, ג'ון ויוקו".

בוב דילן: "הם ממש מעצבנים. אתה נמצא בחדר במוטל ומנגן להנאתך והם מצותתים ומקליטים אותך בטלפון שמחובר למכשיר הקלטה. אחר כך זה מופיע כבוטלג עם עטיפה ובה תמונה שלך שצולמה מתחת למיטה שלך".

רינגו סטאר: "מה שהוצאנו, במסגרת הביטלס, היה לדעתי מה שחשבנו שהוא הכי טוב. ואז יצאו הבוטלגים האלו שנמכרו היטב. אני רוצה להוציא את הבוטלגים של הביטלס כי במקום שמישהו אחר ייהנה מהם, אנחנו צריכים לעשות את זה. ההקלטות בחוץ, בכל מקרה".

הבסיסט של להקת דיפ פרפל, רוג'ר גלובר: "תקליטי בוטלגים שלך יכולים להיות ממש דבר רע. לכל הלהקות יש הופעות טובות והופעות רעות, ואם הם תופסים אותך בהופעה גרועה, הרי שהתקליט הלא חוקי באמת יכול לגרום לאנשים להפסיק לאהוב אותך. הם שומעים את זה וחושבים, 'לעזאזל, דיפ פרפל האלו ממש לא טובים כמו שאומרים עליהם'. שמעתי תקליט בוטלג של לד זפלין והם נשמעו שם איום ונורא. זה ממש לא הוגן. זה עסק מזופת".

מנהל להקת לד זפלין, פיטר גראנט, על נסיון להקליט את להקתו בפסטיבל באת', בשנת 1970: "תפסתי אותם על חם מתחת לבמה. מפיק הפסטיבל לא היה בנמצא כדי לטפל בהם כראוי, אז החלטתי לטפל בהם בעצמי. הם קיבלו ממני אגרופים ובעיטות בכל העוצמה. את הציוד שלהם ריסקתי עם גרזן".

מצד שני, היו אמנים שגם עודדו לעשות בוטלגים?

דוגמה בולטת היא להקת הרוק האמריקאית, גרייטפול דד, שהייתה בעלת גישה ייחודית ובעלת השפעה בנוגע לשיתוף הקלטות ההופעות החיות שלה. חבריה לא עודדו במפורש מלכתחילה את העניין אבל אימצו גישה מתירנית בשנות ה-60. מדיניות הלהקה לגבי הקלטות בוטלג התפתחה עם הזמן, ובסופו של דבר חברי הלהקה אימצו את הרעיון של מעריצים להקליט ולשתף את ההופעות החיות שלהם.

הגרייטפול דד הכירו בחשיבות ההופעות החיות שלהם והקהילה שנוצרה סביבם. הם האמינו שחווית ההופעה החיה היא משהו מיוחד וכי למעריצים צריך להיות החופש ללכוד ולשתף אותה. הם הקימו אזור ייעודי בהופעות שלהם שנקרא "מחלקת ההקלטה", שם המעריצים יכלו להביא את ציוד ההקלטה שלהם וללכוד את האודיו של לוח הבקרה. הלהקה אפשרה ואף תמכה בהקלטה ובמסחר של הקלטות אלו בקרב מעריצים.

בשנת 1984, הלהקה עודדה באופן פעיל את ההקלטה והשיתוף של ההופעות שלה על ידי הקמת ארכיב הקלטות, בניהולו של דיק לטוואלה. תפקידו היה לאסוף, לקטלג ולשמר הקלטות קהל איכותיות של הופעות הלהקה. הלהקה גם עשתה מאמץ מודע להפוך את הקלטות הופעותיה, באיכות מאסטר, בקרב מעריצים.

לגישה זו הייתה השפעה עמוקה על קהל המעריצים של הלהקה ועל תעשיית המוזיקה כולה. זה יצר תחושה חזקה של קהילה בקרב הדד-הדס, טיפח תרבות של שיתופי מוזיקה ושיתוף פעולה, ואפשר ללהקה להגיע לקהל רחב יותר. הפתיחות של הגרייטפול דד בנוגע לשיתוף חופשי של המוזיקה שלהם הפכה להיבט מכונן במורשתה. זה גם סלל את הדרך ללהקות ואמנים אחרים לאמץ עמדות דומות כלפי הקלטות הופעות חיות.

מה היה הבוטלג הראשון של רוק ישראלי?

ובכן, בוטלג בפורמט של תקליט לא יצא בארצנו מזה עשרות שנים. קיימות המון הקלטות של הופעות שנעשו בארצנו, אך האצבעות מצביעות לרוב על מופע של שלום חנוך, שנערך בקולנוע הדר בגבעתיים, ב-22 בינואר 1982, ויצא על גבי דיסק כבוטלג. עשרים עותקים של זה הודפסו אז, אחד מהם ניתן במתנה לשלום חנוך והיצרנים החליטו לקרוא לזה "לבן של חתונה" (שילוב של המופע "חתונה לבנה" ו"תקליט לבן").

עיצוב עטיפתו נלקח מפוסטר לקידום ההופעה הזו ואיכות הסאונד בסך הכל טובה, עם דיבורים ברורים פה ושם של הקהל. עם זאת, לצרוב מוסיקה על גבי דיסק היה תהליך פשוט בהרבה מאשר להטביע את הצלילים על גבי תקליט. כך שזה לא "תקליט לבן" כי אם "דיסק לבן". במשך שנים ניתן היה להוריד את קבצי המוסיקה ברשת ועבור אלו שרצו לחוש את האווירה, ללא ההפקה האולפנית של לואי להב - הבוטלג הזה היה (ועדיין) הפיתרון המושלם.

נו, וכיצד נתפסים היום בוטלגים?

עם התפתחות הטכנולוגיה כבר אין לאנשים את הצורך להגניב מכשירי הקלטה מסורבלים להופעות. עם כניסת העידן הדיגיטלי צצו מכשירי הקלטה קטנים ששימרו צלילים כקבצים, ללא צורך בסלילי הקלטה לא אמינים. ספקי שיתופי קבצים באינטרנט עקפו בהצלחה רבה את תעשיית המוזיקה, שנותרה ללא יכולת לגבור על התופעה. אמנים רבים זיהו את הפוטנציאל בחומרים נדירים ושיחררו מהם עם שמות מפתים, כשהמילה BOOTLEG היא חלק מהם. אחד מהראשונים לעשות כך היה אמן הרוק הראשון שקיבל בוטלג לשמו - בוב דילן, שמזה שנים מוציא סדרות של בוטלגים רשמיים ומשובחים.

כניסת הסמארטפונים לשוק הביאה את מכת המוות בתחום הבוטלגים - כשכל אדם יכול לצלם כאוות נפשו כל מופע שהבוא ובאיכויות גבוהות. האמנים המופיעים כבר הבינו מזה שנים שאין להם יותר מה להילחם בתופעה זו ושמדובר בעסק אבוד. עדיין, עבור כל מי שקנו בוטלגים במחירים מופקעים לפני זמן רב - המילה "בוטלג" גורמת לחיוך על פניהם וזיכרונות מתוקים מימים בהם כל צליל נדיר היה יקר מפז.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.