חופשי זה לגמרי לבד? בתקליט הזה? בהחלט
באוקטובר בשנת 1969, יצא התקליט השני של להקת FREE. איזה אלבום משובח הוא זה!
זה הוא בדיוק מסוג האלבומים הנדירים שפשוט גדלים עליך משמיעה לשמיעה, מחלחלים עמוק מתחת לעור ונשארים איתך לתמיד, בניגוד לכל כך הרבה אלבומים שנשחקים מהר. אני פשוט לא מצליח להבין: מה לעזאזל גרם לאנשים ולמבקרי מוזיקה לקטלג את FREE כלהקת 'הארד רוק'? מתוך תשעת השירים שמרכיבים את התקליט הזה, שלושה הם שירי פולק אקוסטיים עדינים, שניים או שלושה הם קטעי בלוז-רוק מתונים ומאופקים, ויש פה עוד צמד קטעים מוזרים ומרתקים במיוחד כמו SONGS OF YESTERDAY ו-FREE ME. רק בגלל שלהקה הקליטה בהמשך דרכה המנון רוק כמו ALL RIGHT NOW, זה ממש לא הופך אותה למכונת רוק כבד.
זהו בעיניי אלבום עקבי ומאד מהנה שלהם, ויש בו אולי עשר או חמש-עשרה שניות בלחץ של רוק כבד בכל התקליט כולו, למען השם! ועדיין, מדובר ביצירה פשוט נהדרת.
באותם ימים היה צריך לנער את האבק מהפטיפון ולפנות מקום על המדף, כי אז קרה משהו גדול בסצנת הבלוז-רוק הבריטית. להקת FREE, ארבעת הצעירים המוכשרים שגרמו לכולם לדבר, שחררה את התקליט השני שלה, הנושא בפשטות את שמה, FREE. ואם אנשים חשבו שתקליט הבכורה שלהם, TONS OF SOBS, היה חתיכת הצהרה כבדה, הם קיבלו זץ חשמלי כשהניחו את המחט על היצירה החדשה הזו. זהו תקליט משובח שכולו בגרות והתפתחות.
זהו ללא ספק רגע מכונן עבור החבורה הלונדונית הצעירה הזו. אחרי שהתקליט הראשון עשה גלים מתונים אך בהחלט הותיר חותם של כישרון גולמי, ארבעת המופלאים היו נחושים להוכיח שהם לא סתם עוד הרכב בלוז חולף. הם רצו לחדד את הסאונד, להשחיז את הגיטרות ולהבהיר לכולם שהם כוח מחשמל שאי אפשר להתעלם ממנו בסצנת הרוק המתפוצצת.
התקליט הזה הוא בדיוק התוצאה: הלהקה בוחנת כאן סגנון מתוחכם יותר, עם יותר מרחב נשימה וניואנסים, אבל אל דאגה, האנרגיה הגולמית והבלתי מרוסנת שאפיינה את עבודתם הקודמת עדיין שם, בועטת ונושכת חזק.
הסירוב לשם המגוחך והאיש שנתן את החופש
להקת FREE התגבשה בלונדון ב-1968. היא הפגישה ארבעה כישרונות כמעט לא הגיוניים לגילם הצעיר: הגיטריסט פול קוסוף, הזמר פול רודג'רס, המתופף סיימון קירק והבסיסט אנדי פרייזר. הסיפור הפיקנטי מאחורי הקלעים הוא שחברת התקליטים שלהם, איילנד רקורדס, בראשות הבוס הגדול כריס בלקוול, רצתה בכלל להחתים אותם בתנאי מביך למדי: שהם יקראו לעצמם THE HEAVY METAL KIDS. אפשר לנשום לרווחה, החבר'ה לא הסכימו לשם המגוחך הזה.
מי שהציל את המצב והעניק להם השראה היה לא אחר מאשר 'אבי הבלוז הבריטי', אלקסיס קורנר, שצפה בהם מנגנים יחד לראשונה באחד הפאבים בלונדון ונפעם מהחיבור המיידי. הוא נתן להם את השם הקצר, החופשי, הקולע והכל כך מדויק: FREE. הסגנון שלהם היה ברור מהרגע הראשון: בלוז-רוק גולמי, מחוספס, לא מלוטש, כזה שנשען לא פעם על גרוב LAID BACK מפואר. כלומר, הם יודעים "לשבת" על הקצב, למשוך אותו קצת אחורה, ולתת לכל צליל לנשום כמו שצריך.
הלהקה התבגרה במהירות מסחררת. החוויות מסיבובי ההופעות האינטנסיביים חיזקו את הכימיה ביניהם והפכו אותם ליחידה אחת הדוקה וקטלנית. ואיזו יחידה זו. השירה העוצמתית והנשמתית של פול רודג'רס, שיכול לגרום גם למדריך טלפונים להישמע כמו שירת בלוז כואבת, היא הציר המרכזי. רודג'רס מתענג לחלוטין על האווירה הקודרת, המצמררת והמסתורית של השירים – בין אם מדובר בקטעי הבלוז בקצב בינוני ובין אם בחומרים האקוסטיים הנוגים והאטיים שנמשכים בסבלנות מופתית.
לצידו, עבודת הגיטרה המרגשת של פול קוסוף, שכבר סומן כאחד הגדולים. קוסוף ידע להפיק מהגיטרה שלו צליל רועד, ויברטו מופתי וכל כך ייחודי, עד שסופר שאפילו אריק קלפטון בכבודו ובעצמו ניגש אליו וביקש ממנו ללמד אותו איך הוא עושה את זה. קוסוף הנבוך סיפר אחר כך שהוא בסך הכל ניסה לחקות את הוויברטו של בי.בי קינג, אבל שום חיקוי לא מגיע לעוצמת הרגש שקוסוף הצליח להוציא מגיטרת הלס פול שלו. תוסיפו לזה את נגינת הבס הגרובית והמלודית של אנדי פרייזר ואת התיפוף היצוק והיציב של סיימון קירק, וקיבלתם צליל שאי אפשר לטעות בו.
טכנאי גאון באולפן ובסיסט בן 17 שממציא את הגלגל
התקליט הזה הוקלט באולפנים הנכונים של לונדון, אולפני מורגן ואולפני טריידנט. על הקונסולה ישב טכנאי ההקלטה הצעיר והמבטיח אנדי ג'ונס. כן, זהו אחיו הצעיר של גלין ג'ונס המפורסם, והתפוח בהחלט לא נפל רחוק מהעץ. ג'ונס מילא תפקיד מכריע בלכידת הסאונד החי של הלהקה על סרט ההקלטה, תוך שהוא מביא רעיונות חדשים משלו. יחד, הלהקה וג'ונס החליטו להדגיש את קולו של רודג'רס ואת הנגינה האקספרסיבית של קוסוף באופן בולט הרבה יותר מאשר בתקליט הבכורה. הם נתנו להם את המרחב הראוי, והדגישו את העומק הרגשי העצום של שני אלה. זהו שילוב של זמר וגיטריסט שנשמע כאילו נרקם היישר בגן עדן של הבלוז-רוק.
מי שמאזינים היטב ישימו לב לשינוי משמעותי נוסף: נגינת הבס של אנדי פרייזר. בתקליט הזה היא נעשתה בולטת הרבה יותר, כמעט כמו גיטרה מובילה שנייה. פרייזר לא סתם מנגן את השורשים; הוא מעניק מקבילה מלודית לגיטרה של קוסוף, רוקד סביבה ובונה קונטרה-מלודיות מורכבות. צריך לזכור, פרייזר היה אז רק נער, בן 17 בסך הכל בזמן ההקלטות, אך הוא הראה בגרות מוזיקלית יוצאת דופן. פאק! מה אני כבר ידעתי בגיל 17???
מדהים לחשוב שנער כה צעיר ניווט בכזו גאונות מוזיקלית, כשהוא לא רק מחזיק את הבס אלא גם תורם תפקידי פסנתר מבריקים לחלק מהשירים. התרומה שלו העניקה לתקליט כולו עומק קצבי והרמוני שיבוא להגדיר את הסאונד הייחודי של FREE. הוא הפך במהרה למוח מוזיקלי חשוב ביותר בלהקה, ושותף מרכזי בכתיבת השירים יחד עם רודג'רס.
אבל אל תחשבו שהכל הלך חלק כמו חמאה. תהליך חידוד הצליל של FREE באולפן לא תמיד היה מסיבה. פול קוסוף, שכבר החל לפתח מוניטין של גיטריסט-על, נודע גם כמי שנאבק בשדים אישיים ובספק עצמי כרוני. המאבקים הפנימיים האלה השפיעו לפעמים על ביצועיו באולפן. הוא היה פרפקציוניסט חסר תקנה, מה שגרם לו לתסכול רב. למזלו, חבריו ללהקה תמכו בו ללא סייג, והכירו בכישרון החד-פעמי שלו. במיוחד פול רודג'רס, שותפו הנאמן, עזר להוציא את המיטב מקוסוף, עודד אותו ברגעים הקשים ודחף אותו קדימה דרך רגעים של חוסר ביטחון.
צלילי ווא-ווא מאיימים, סדר עדיפויות משעשע ובלדה טרגית אחת.
הדרך שבה האלבום נפתח מעבירה צמרמורת אמיתית: אותם צלילי ווא-ווא מבשרי רעות של קוסוף לצד ריף הבס המפורסם של אנדי פרייזר בפתיחה של I'LL BE CREEPIN מבהירים מיד שאתם עומדים להאזין לתקליט עם ניחוח 'מרושע'. טוב, מרושע במידה מתונה, תירגעו – הם בכל זאת לא בלאק סאבאת'! הריף המהפנט הזה אגב היה כל כך מדבק, ששנה לאחר מכן להקת THREE DOG NIGHT בחרה להקליט לו גרסת כיסוי משלה.
רוק בלוזי מחוספס ואמיתי ממשיך לבעוט בקטעים WOMAN וכן TROUBLE ON DOUBLE TIME. אין צורך לנתח אותם בפלפול יתר: שניהם בנויים על ריפים קליטים וממזריים שקוסוף מנגן באדישות ובחספוס האופייניים לו, מול טקסטים קצרים ומשעשעים שרודג'רס שר בטון המלוכלך והסקסי שלו. שלא לדבר על העובדה שבמיטב מסורת הבלוז הישנה והטובה, רודג'רס מודיע בגאווה ב-WOMAN שהגברת שלו מגיעה אצלו רק במקום השלישי, אחרי הגיטרה שלו ואחרי המכונית שלו! הנה מה שאני מגדיר אדם עם סדר עדיפויות מגובש בחיים... ואם תהיתם – השירים האלה פשוט שולטים בענק.
אם תשאלו אותי אישית, מבין השירים ה'מהירים' כאן (וכן, המרכאות במקומן, כי אצל FREE מהיר זה תמיד קצב בינוני מהודק), הפייבוריט המובהק שלי הוא SONGS OF YESTERDAY. זהו שיר רוק גרובי שמתבלט בזכות האופן החכם שבו הוא מזגזג בין חלקים קצביים וקופצניים לחלקים אטיים ומלאי בלוז. יש בו את עבודת הבס הטובה ביותר בכל התקליט – פרייזר נותן שם תצוגת תכלית מטורפת, וקוסוף זורק מדי פעם משפטי גיטרה משכרים. השיר הזה הרבה יותר מתוחכם, מרגש ומבדר מאשר ALL RIGHT NOW, למרות שהוא פחות הופך את הקרביים, ואם שותים בירה תוך כדי האזנה אולי פחות שמים לב לזה. ALL RIGHT NOW, לעומתו, הוא פשוט המנון מושלם לשתיית בירה.
ואיזה יופי של חומרים אקוסטיים יש כאן! קחו את הבלדה היפהפייה LYING IN THE SUNSHINE – צריך לדעת להעריך את הוייב הפולקי העצל הזה, אבל הגיטרה האקוסטית שם פשוט עוצרת נשימה, עם הגשה רגועה שכמעט גובלת בתרדמת, אך יושבת בול על המילים העצלות. לעומתו, השיר FREE ME נמרח לטעמי קצת יותר מדי זמן (היה חכם יותר לקצר אותו בחצי), ובמבט ראשון אפשר לחשוב בטעות שהוא יושב על ריף שהושאל מהקטע DAZED AND CONFUSED של לד זפלין. אבל אל תעזו לפסול אותו לפני שתתנו לו כמה האזנות עמוקות! יש לו קסם משלו, מעין סוטול נעים שמזכיר קטעים מעושנים של הגרייטפול דד – אין בו טיפת אנרגיה מתפרצת, אבל הוא פשוט תענוג לאוזניים בכל זאת.
לכן, אם ברצונכם לשמוע את להקת FREE כשהיא רעבה באמת, מגובשת, ומצליחה למצוא את הצליל המזוקק שלה, רגע לפני שההצלחה ההרסנית תטרוף את הקלפים – התקליט הזה הוא בדיוק המקום להתחיל בו. הוא מלא בקלאסיקות שמגדירות אותם: מהקטע הפותח I'LL BE CREEPIN שמצית את האש עם ריף קטלני, דרך WOMAN הכבד והמפותל, ועד BROAD DAYLIGHT שמביא לאט אבל בטוח את השמש עם גרוב סבלני. גולת הכותרת הרגשית היא אולי MOURNING SAD MORNING האקוסטי והמהורהר, שזוכה לביקור אורח יפהפה: נגינת חליל צד נהדרת של לא אחר מאשר כריס ווד מלהקת טראפיק. איזה יופי זה!
והשיר הזה, MOURNING SAD MORNING, הוא אכן אחת מפסגות האלבום. זוהי בלדה טרגית ועמוקה, אטית כמו צב ומצמררת כמו נחש (טוב, תשכחו מהמטאפורה הזו, היא לא הכי מוצלחת שלי), אבל ברגע שרודג'רס צועק שם ממעמקי נשמתו, אתם יכולים לחתום על זה שהם הצליחו ללכוד תחושת טרגדיה פולקית אמיתית ונדירה שאי אפשר לזייף. ללא ספק הקטע השני בטיבו באלבום, ואולי הבלדה הטובה ביותר שהם יצרו אי פעם. בעצם, יש גם את OH I WEPT המופתי מהתקליט הבא.
כשהרוק הכבד בלע את העדינות והקסם
נכון, שום רוק כבד אין כאן, אפילו לא מילימטר! אלא אם כן אתם מחשיבים את הגרון של פול רודג'רס ככלי רוק כבד בפני עצמו. מה שמרתק הוא שלמרות ריבוי הקטעים המנומנמים והאטיים, האלבום מפוצץ בהוקים קוליים ואינסטרומנטליים ממכרים שהופכים אותו לבעל אווירה בלתי נשכחת.
הצעירות של הלהקה הייתה גם כוח אדיר וגם אתגר לא פשוט. ארבעתם עדיין למדו תוך כדי תנועה את הדינמיקה של עבודה משותפת במסגרת מקצועית תובענית. התקליט הזה תפס אותם ברגע קסום: רגע לפני בוא ההצלחה המסחרית המפלצתית, זו שתגיע עם התקליט השלישי, FIRE AND WATER, והלהיט הענק ALL RIGHT NOW שישרוף את תחנות הרדיו. כולם יודעים שכשההצלחה הגדולה מגיעה, דברים משתנים. אז, כמו שקורה לטובים ביותר, העסק המופלא הזה יתחיל להתפרק באמת.
למרבה הצער, ברגע שהם הגיעו לאלבום הבא הם כבר איבדו כמעט לחלוטין את הכוח המאגי והייחודי הזה. נראה שתדמית הרוק המחוספסת והשרירית שאבו מהם את כל האנרגיה והפכו את הסאונד לפשוט יותר. אבל כאן, באוקטובר 1969, FREE הותירו לנו מסמך נדיר של להקה צעירה בשיא הגיבוש והכנות האמנותית שלה.
וכמה מילים על העטיפה המיוחדת
זה עיצוב דרמטי כשהדימוי מורכב מאלמנטים פשוטים, אך נצפה מזווית בלתי שגרתית, גרפית וארוטית כאחד: מבט מעלה אל העננים, אל הכוכבים, וגם אל תוך הגן הסודי שלה. המכלול כולו מדבר על חופש מבוקר - חופשי, אך מאורגן להפליא, חופשי לרוק'נ'רול
הצלם היה רון רפאלי שסיפר: "הדוגמנית הייתה נערה צעירה בת 18 בשם לינדה בלייר. צילמתי את התמונה בסטודיו שלי. ערמתי כמה ארגזי עץ לגובה של כ-1.2 מטרים והשענתי רמפה על הארגז העליון. לאחר מכן הנחתי כתריסר כריות במרחק של כ-1.8 מטרים מהרמפה ומהארגזים. כיוונתי את התאורה אל התקרה ונשכבתי על גבי בין הארגזים לכריות. הדוגמנית העירומה רצה מרחק של עשרה רגל, עלתה על הרמפה וזינקה מעל הפער בעודי מצלם את צלליתה לפני שנחתה על הכריות. גרמתי לנערה המסכנה הזו לחזור על הקפיצה הנועזת והמסוכנת הזו כ-20 פעמים, עד שהייתי בטוח שתפסתי את תחושת החופש שרציתי". ותמונת השמיים המעוננים של קליפורניה נלקחה מתוך אוסף צילומי המאגר הפרטי של רפאלי, שצולמו מגג הסטודיו שלו בהוליווד. חופשי, כבר אמרתי?
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
