חיים בנתיב המהיר: סיפורי הרוק המשוגעים של איגלס

הרמוניות של מלאכים, התנהגות של מאפיה

מאחורי ההרמוניות המושלמות והסאונד המלוטש של קליפורניה, הסתתרה הלהקה הכי לא מתפקדת, מטורפת ומצליחה בהיסטוריה של הרוק. ברוכים הבאים לסיפורים האמיתיים מאחורי ה"איגלס". עם גיטרות מלטפות וקולות שנשמעים כמו שמיים פתוחים, אבל השמיים האלה היו מלאים בעננים שחורים של אבק שריפה ואגו מנופח עד אפס מקום.

כשחושבים על איגלס, חושבים על "הוטל קליפורניה", על נסיעה רגועה במורד כביש מהיר במדבר ועל הרמוניות קוליות שנשמעות כאילו הוקלטו על ידי מלאכים. אבל מאחורי החזות השלווה של הלהקה האמריקאית המצליחה ביותר בכל הזמנים, הסתתרה מציאות של אגו, סמים, סקס, בגידות, מלחמות שליטה, ובסופו של דבר, התמוטטות מפוארת.

הלהקה שהגדירה את שנות ה-70 הייתה, כפי שניסח זאת פעם הגיטריסט דון פלדר, "כמו ללכת עם חבית דינמיט על הגב כשהפתיל דולק, ואתה לא יודע כמה ארוך הפתיל". אז בואו נדליק את הפתיל ונצלול לכמה מהסיפורים הכי פרועים.

חבורת המהגרים של הטרובדור ולינדה רונסטאדט

איגלס אפילו לא היו קליפורנייקאים. הם היו אוסף של מהגרים מוזיקליים שהגיעו לעיר המלאכים בחיפוש אחר החלום: הזמר-מתופף דון הנלי מטקסס, הזמר-גיטריסט גלן פריי מדטרויט, הגיטריסט ברני לידון ממינסוטה, והבסיסט-זמר רנדי מייזנר מנברסקה. הדבק שחיבר אותם היה מועדון "טרובדור" בלוס אנג'לס, ששימש כבית וגן עדן (וגיהנום) לקהילת הזמרים-יוצרים של אותה תקופה, שכללה את ג'קסון בראון, ג'יי. די. סאותר וג'וני מיטשל. שם גם גילתה אמריקה לראשונה את אלטון ג'ון. האווירה במקום באותם ימים של תחילת שנות השבעים הייתה מחשמלת: כולם שתו יחד, כתבו שירים יחד, התחרו זה בזה בטירוף וישנו על הספות המרופטות אחד של השני.

אבל מי שלחצה על כפתור ההצתה הייתה הזמרת לינדה רונסטאדט. היא וג'ון בוילן, המנהל והמפיק שלה (ובן זוגה דאז), שכרו את פריי והנלי כנגנים ללהקת הליווי שלה. פריי זכר את ההצעה לטובה: "מאתיים דולר לשבוע מלינדה היו יותר כסף ממה שראיתי בשלוש שנים בקליפורניה". למסע ההופעות הזה הצטרפו גם מייזנר ולידון. בהופעה אחת בדיסנילנד, ביולי 1971, ארבעתם ניגנו יחד בפעם הראשונה. ההרמוניות הקוליות היו כל כך מושלמות, שהם הבינו מיד שהם להקה. הם הודיעו לרונסטאדט שהם עוזבים כדי להקים להקה משלהם, והיא, בנדיבות, נתנה להם את ברכתה. רונסטאדט אף עזרה להם להשיג את תשומת הלב של תעשיית המוזיקה, כשהיא מפרגנת בכל פה לארבעת המופלאים האלה שפרשו כנפיים.

הקומבינה של גפן והגשם של לונדון

איגלס לא היו רק מוכשרים, הם היו חכמים. הם הבינו שהם צריכים כוח ניהולי רעב וחסר רחמים. הם מצאו שניים כאלה. הראשון היה דיוויד גפן, המנהל הצעיר שזכה לכינוי "מלך הוליווד". גפן היה נחוש להצליח בכל מחיר. כשניסה להתקבל לעבודה בסוכנות ויליאם מוריס, הוא שיקר בקורות החיים שלו וטען שיש לו תואר מאוניברסיטת לוס אנג'לס הידועה. הוא ידע שהסוכנות תשלח מכתב לאוניברסיטה כדי לאמת את הפרטים, אז הוא הגיע מוקדם כל יום במשך שישה חודשים עד שתפס את המכתב מ-UCLA. "החלפתי אותו במכתב שניסחתי ובו נכתב שסיימתי את לימודיי". האיש הזה הקים את "אסיילום רקורדס" והחתים את הלהקה.

הדרך להצלחה לא הייתה פשוטה. גפן שלח אותם ללונדון הקרה והגשומה להקליט את אלבום הבכורה שלהם עם המפיק הבריטי, גלין ג'ונס. החיבור היה קטסטרופלי. ג'ונס ראה בהם להקת הרמוניות קאנטרי נינוחה; הם רצו להיות להקת רוק'נ'רול. "הם ניסו לנגן רוק'נ'רול", אמר ג'ונס מאוחר יותר, "והם היו פשוט איומים ונוראיים". אבל ג'ונס שמע אותם שרים יחד בחדר ההלבשה כשהם חיממו את הגרונות, ותפס את הראש. הוא דרש שיתרכזו ביתרון הכי גדול שלהם: השירה ההרמונית.

שם בלונדון הוקלט שיר הפריצה הענק שלהם, TAKE IT EASY. ג'קסון בראון התחיל לכתוב את השיר עבור אלבום הבכורה שלו אבל נתקע לחלוטין בבית השני. חברו לדירה, גלן פריי, שמע אותו מנגן את הפתיחה שוב ושוב, ושאל אותו מה קורה. בראון סיפר לו שהוא לא מצליח להמשיך מעבר למילים על כך שהוא מחפש אהובה שלא תסגיר אותו. פריי, עם האינסטינקט המוזיקלי החריף שלו, ירה מיד את השורה האלמותית שהפכה להיסטוריה: בחורה בטנדר פורד שמאטה להעיף בו מבט. בראון כל כך התלהב שהוא נתן ללהקה להקליט את השיר, והוא הפך ללהיט הענק הראשון שלהם.

גם שיר הנושא של אלבומם הבא, DESPERADO, הוקלט בלונדון. דון הנלי וגלן פריי כתבו את הבלדה הנפלאה הזו, וכשהגיע הזמן להקליט את השירה באולפני איילנד, גלין ג'ונס הביא תזמורת שלמה של שלושים נגנים. הנלי סיפר בראיונות שהוא היה מבועת לחלוטין. הוא נכנס לתא ההקלטה ושר את כל השיר בטייק אחד חי יחד עם התזמורת, כשהוא רועד מפחד לעשות טעות אחת קטנה שתהרוס את ההקלטה לנגנים הקלאסיים הבריטיים שישבו מולו.

המנהל המטורף והמעבר לרוק כבד

אבל המנהל שהפך למזוהה איתם יותר מכל היה אירווינג אזוף. אזוף, שזכה לכינויים כמו "גמד רעל" ו"שורטי הגדול" (הוא התנשא לגובה 1.60 מ'), היה אפילו יותר אגרסיבי מגפן. הוא ניהל אותם בגישה של "אנחנו נגדם", ויצר איבה עם התקשורת ועם חברות התקליטים. הסיפורים על הטקטיקות של אזוף הפכו לאגדה. פעם, כדי "לעודד" פרומוטר לשלם ללהקה, לקח אותו לסיבוב בהליקופטר אך איים לזרוק אותו החוצה מלמעלה. בפעם אחרת, הוא שלח מתנת יום הולדת למנהל יריב: נחש בואה חי בקופסה עטופה. דון הנלי סיכם זאת בצורה הטובה ביותר בטקס היכל התהילה של הרוק'נ'רול: "הוא אולי השטן, אבל הוא השטן שלנו".

המתח הזה בין הקאנטרי לרוק הוביל לשינוי הראשון בהרכב. באלבומם השלישי משנת 1974, ON THE BORDER, הלהקה רצתה צליל מחוספס יותר והחליטה לצרף גיטריסט חמישי. הם הביאו את דון פלדר, חבר ותיק של לידון מפלורידה (שבצעירותו לימד את טום פטי גיטרה). פלדר נכנס לאולפן, ניגן סולו סלייד מחשמל על השיר GOOD DAY IN HELL, ולמחרת גלן פריי התקשר והציע לו להצטרף ללהקה.

באותו אלבום הם הקליטו גם את הלהיט הגדול הראשון שלהם שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, BEST OF MY LOVE, ופתאום חמשת הבחורים האלה הבינו שהם בדרך הבטוחה לצמרת.

פלדר, שהיה אז נשוי טרי עם תינוק בדרך, היסס. "חשבתי לעצמי, 'מה עשיתי? הצטרפתי ללהקה שכרגע מתפרקת'," הוא נזכר מאוחר יותר, כשנוכח במריבות הבלתי פוסקות בין חברי הלהקה. באלבום הרביעי, ONE OF THESE NIGHTS משנת 1975, הצליל כבר נהיה שחור ופ'אנקי יותר בהשראת מוזיקת הנשמה. לברני לידון נמאס מזה. הוא התעייף מהכיוון החדש ומהוויכוחים הבלתי פוסקים. הסוף שלו הגיע במסיבה, כשהוא שפך כוס בירה קרה על ראשו של גלן פריי ועזב את הלהקה. במקומו הובא ג'ו וולש - גיטריסט מחונן וליצן כאוטי, שהביא איתו אנרגיה חדשה והרסנית. וולש היה ידוע בכך שהיה לוקח מסור חשמלי ופשוט מנסר חורים בקירות בין חדרי המלון כדי ליצור סוויטה אחת גדולה. הוא גם נהג להדביק דלתות של חדרים בדבק חזק ביותר ואז להתקשר לחדר באמצע הלילה, כשהאורח לא יכול היה לצאת משם.

בולרו מקסיקני, בלאק סאבאת' והסולו שנשלף מהטלפון

החיבור החדש הזה הוליד את יצירת המופת הגדולה ביותר שלהם. באחר צהריים קיצי אחד בביתו במאליבו, פלדר שרבט מנגינה על גיטרת 12 מיתרים. זה נשמע לו כמו "בולרו מקסיקני". הוא הקליט את הדמו על טייפ 4 ערוצים ונתן קסטה לכל חבר בלהקה. דון הנלי שמע את זה והתאהב. הוא ופריי החלו לכתוב מילים על בסיס הרעיון של נוסע עייף שנתקע במלון מפואר ומצמרר בלב המדבר – מטפורה לחיים בלוס אנג'לס, מקום שבו "אתה יכול לעשות צ'ק-אאוט מתי שתרצה, אבל אתה אף פעם לא יכול לעזוב".

כשאיגלס נכנסו להקליט את האלבום HOTEL CALIFORNIA באולפני קריטריה במיאמי בשנת 1976, באולפן הסמוך הקליטו לא אחרים מאשר בלאק סאבאת' את אלבומם TECHNICAL ECSTASY. אוזי אוסבורן וחבריו התלוננו שהווליום של איגלס היה כל כך מחריש אוזניים שהם נאלצו לעצור את ההקלטות שלהם שוב ושוב! יותר מזה: טכנאי ההקלטה סיפרו שנאלצו לגרד שכבות של קוקאין מתוך לוחות הבקרה באולפן שבו איגלס ישבו שבועות ארוכים.

הנלי החליט שהשיר חייב להיות בסולם Bm, מה שגרם לפלדר להתחרפן כיוון שהמפתח המקורי (Em) נשמע לו הרבה יותר טוב. פלדר התלונן שהוא נאלץ לשים קאפו על השריג השביעי של הגיטרה, אבל השינוי הזה בדיוק יצר את צליל הפעמונים המופלא והייחודי של הפתיחה. כשפלדר וג'ו וולש נכנסו להקליט את דואט הגיטרות המפורסם, הנלי עצר אותם ואמר לפלדר: 'זה לא נשמע כמו הדמו שהבאת ממאליבו!'. פלדר כבר שכח לחלוטין מה הוא אלתר בקסטה חודשים קודם לכן. הוא נאלץ להתקשר לאשתו בלוס אנג'לס, שחיפשה בערמות הקסטות בבית, שמה את הקסטה בטייפ והשמיעה לו את הסולו המקורי דרך שפופרת הטלפון למיאמי, כדי שיוכל ללמוד מחדש תו אחר תו את מה שהוא בעצמו ניגן!

כשהשיר הושלם, אורכו היה מעל שש דקות, עם דואט גיטרות אפי בסופו. פלדר התנגד לשחרר אותו כסינגל: "הם לא ישמיעו ברדיו שיר באורך כזה!" הנלי התעקש, והשאר היסטוריה. המלון הזה הפך להמנון עולמי.

באותו אלבום מיתולוגי הופיע גם השיר LIFE IN THE FAST LANE, שהגדיר את אורח חייהם הפרוע. השיר נולד במציאות מטורפת לחלוטין: גלן פריי נסע במכונית קורבט שדהרה במהירות של מאה וחמישים קמ"ש על הכביש המהיר של סנטה מוניקה. הנהג היה סוחר הסמים הידוע של הסצנה שכונה "הרוזן". פריי המבועת צעק לו: 'תאט, לעזאזל!', והסוחר רק גיחך לעברו וסינן: 'מה יש לך, גבר? אלה החיים בנתיב המהיר!'. פריי רשם מיד את המשפט בראש. כמה ימים לאחר מכן, ג'ו וולש ניגן ריף גיטרה עצבני ומהיר כחימום אצבעות לפני חזרה באולפן. פריי והנלי קפצו ממקומם וצעקו: 'מה זה הריף הזה?! אל תשכח אותו לרגע!'. הם חיברו את הריף של וולש עם המשפט מהקורבט, וקיבלו פצצת רוק מושלמת.

ההדרן השלישי והסוד הלבן של המגברים

ועם ההצלחה המסחררת, הגיעו גם החיים במסלול המהיר. האיגלס לקחו את קלישאת "סקס, סמים ורוק'נ'רול" והפכו אותה לאמנות אולימפית. גלן פריי תיאר פעם את חיי הלהקה בסיבוב הופעות בפשטות: "השתגענו, השתכרנו, התמסטלנו, היו לנו בחורות, ניגנו מוזיקה והרווחנו כסף".

הם היו ידועים לשמצה במסיבות האפטר-פארטי האגדיות שלהם, שזכו לכינוי "ההדרן השלישי". בעוד הלהקה מנגנת על הבמה, אנשי צוות מהימנים היו סורקים את הקהל בחיפוש אחר הנשים הצעירות והיפות ביותר. הנבחרות היו מקבלות כפתור "3E" קטן ודיסקרטי, שהיה כרטיס הכניסה שלהן למסיבה פרטית בסוויטה הנשיאותית של הלהקה במלון. לעיתים, אם ה"מבחר" המקומי לא היה מספק, הלהקה הייתה מטיסה גרופיז מלוס אנג'לס ליעד ההופעה. דון הנלי היה ידוע בחיבתו למחווה "הרומנטית" הזו, והעניק לזה כינוי - LOVE 'EM AND LEAR 'EM (משחק מילים על מטוסם הפרטי).

והיו גם הסמים. הרבה סמים. המון סמים. חברי הלהקה הודו שהיו עולים לבמה עם טבעות אבקה לבנה מסביב לנחיריים. הם נהגו להשאיר שורות קוקאין על המגברים שלהם, ולהתכופף, כאילו כדי לכוון את הסאונד, בין השירים, רק כדי להסניף מול קהל שלם. "זה היה הדלק שאיפשר לנו להמשיך," הסביר פלדר, "האבקה הפרואנית".

הפיצוץ של מייזנר והלילה הארוך בחוף הלא נכון

אבל הדלק הזה גם שרף את הלהקה מבפנים. המתחים בין שני המנהיגים הבלתי מעורערים, הנלי ופריי (שכונו בפי שאר חברי הלהקה "האלים"), לבין שאר ה"בני תמותה" הלכו וגברו. הבא בתור לעזוב היה רנדי מייזנר. המתח הגיע לשיאו ב-1977 בנוקסוויל, טנסי. מייזנר היה חולה בשפעת וסבל מאולקוס, וסירב לשיר את הלהיט הגדול שלו, TAKE IT TO THE LIMIT, בהדרן. מייזנר פשוט פחד שלא יצליח להגיע לאותם צלילים גבוהים ומפורסמים בסוף השיר בגלל הגרון הפגוע שלו.

פריי התעצבן והשניים כמעט הגיעו למכות מאחורי הקלעים. מייזנר עזב זמן קצר לאחר מכן, שבור מהיחס ומכך שחש מנודה. במקומו הם צירפו את הבסיסט טימותי בי שמיט, שהחליף את מייזנר בעבר גם בלהקת פוקו! באלבום הבא שלהם, THE LONG RUN משנת 1979, שמיט כבר שר את הלהיט הענק I CAN'T TELL YOU WHY, אבל האווירה באולפן הייתה מורעלת לחלוטין והעבודה על האלבום נגררה על פני שנתיים מתישות של סכסוכים בלתי נסבלים.

הסוף המוחלט הגיע ב-31 ביולי 1980, בלילה שזכה לכינוי "הלילה הארוך בחוף הלא נכון". הלהקה ניגנה בהופעת התרמה פוליטית עבור הסנטור אלן קרנסטון. דון פלדר לא היה מרוצה מהמעורבות הפוליטית, ומאחורי הקלעים פלט הערה מזלזלת. כשקרנסטון ואשתו הודו לחברי הלהקה לפני תחילת המופע, פלדר לחץ את ידו ואמר לו באדישות מקפיאה: 'אין בעד מה... נראה לי'. פריי, שעמד לידו, רתח.

במשך כל ההופעה, פריי ופלדר החליפו איומים וקללות. המיקרופון של פריי הונמך כדי שהקהל לא ישמע אותו מאיים על פלדר. "רק עוד שלושה שירים עד שאני אבעט לך בתחת, חבר," סינן פריי. פלדר השיב אש. כשההופעה הסתיימה, פלדר מיהר לרדת מהבמה, תפס את הגיטרה האקוסטית הזולה ביותר שלו, וניפץ אותה לרסיסים על עמוד בטון. פריי, שעבר במקום, לא התרשם וצעק לעברו: "טיפוסי לך לשבור את הגיטרה הכי זולה שלך!"

זו הייתה ההופעה האחרונה שלהם יחד. למחרת, פריי התקשר למנהל אירווינג אזוף והודיע שהוא עוזב. הלהקה התפרקה. הם אפילו לא יכלו לשהות באותו חדר כדי לאשר את המיקסים לאלבום ההופעה החיה האחרון שלהם, האלבום הכפול שנקרא פשוט EAGLES LIVE; הם שלחו את ההקלטות הלוך ושוב בין מיאמי ללוס אנג'לס באמצעות פדקס.

הנלי ופריי הקשיבו בצד אחד של היבשת, פלדר בצד השני, וכל צד סימן הערות על נייר בלי להחליף מילה אחת בטלפון. כשדון הנלי נשאל באותה תקופה מתי הלהקה תחזור לנגן יחד, הוא ענה במשפט האלמותי: 'כשייקפא הגיהנום'. לקח לגיהנום ארבע עשרה שנה לקפוא, עד לאיחוד ההיסטורי של 1994, אבל המוזיקה המופלאה והסכסוכים המטורפים האלה נשארו חקוקים לעד בספר דברי הימים של הרוק. איזה בלגאן!

רוצים הרצאת מוסיקה שלי שתעיף את הקהל שלכם? 050-5616459