לנון מול המאפיה והשיעור שהוא העביר בבית המשפט

שורשי הפרשה ננעצו עוד בשנת 1969, כאשר ג'ון לנון כתב והקליט עבור להקת הביטלס את השיר המופתי COME TOGETHER באלבום ABBEY ROAD. פתיחת השיר כללה מחווה מובהקת לשיר YOU CAN'T CATCH ME של אגדת הרוק'נ'רול צ'אק ברי. אלא שזכויות היוצרים על השיר של ברי היו שייכות לחברת BIG SEVEN MUSIC, שהייתה בבעלותו של אחד האנשים המסוכנים והמפוקפקים ביותר בעולם הבידור האמריקאי: מוריס לוי, דמות צבעונית ומאיימת שהייתה מקושרת היטב למשפחת הפשע ג'נובזה בניו יורק. אופס!

מוריס לוי מיהר לתבוע בגין הפרת זכויות יוצרים, ובשנת 1973 הושג הסדר פשרה מקורי: ג'ון לנון התחייב להקליט שלושה שירים מקטלוג ההוצאה של לוי במסגרת אלבום שירי הרוקנ'רול הישנים שתכנן להקליט. באותה תקופה נפרד לנון מבת זוגו יוקו אונו ופתח במה שכונה לימים "סוף השבוע האבוד" שלו בלוס אנג'לס יחד עם מאי פאנג.

לנון גייס את המפיק האגדי והאקסצנטרי פיל ספקטור, אך ההקלטות הפכו לסיוט רווי אלכוהול וכאוס. ספקטור נהג להגיע לאולפן עם שומרי ראש חמושים, התחפש לדמויות שונות ובאחד מלילות ההקלטה אף שלף אקדח וירה לעבר תקרת חדר השירותים של האולפן. זמן קצר לאחר מכן נעלם ספקטור כשהוא מחזיק ברשותו את כל סרטי המאסטר של ההקלטות.

באותם חודשים סוערים של שלהי 1974, בעוד סרטי ההקלטה מעוכבים, לנון לא ישב בחיבוק ידיים: הוא הקליט והוציא את האלבום המוערך WALLS AND BRIDGES, שכלל את הלהיט הענק WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT שבו התארח אלטון ג'ון. בנובמבר 1974 עמד לנון בהבטחתו והצטרף לאלטון ג'ון להופעה היסטורית במדיסון סקוור גארדן – הופעה שבסיומה נפגש מאחורי הקלעים עם יוקו אונו, מפגש שסלל את הדרך לאיחודם מחדש. במקביל, בדצמבר של אותה שנה, נפגש לנון עם נציגי הלהקה בדיסניוורלד בפלורידה כדי לחתום על הסכם הפירוק המשפטי הרשמי של שותפות הביטלס, בעודו מנהל קרב משפטי עיקש מול ממשל ניקסון שביקש לגרש אותו מארצות הברית.

המפגש במועדון, החווה בגנט וסלילי הטייפ הגנובים

מוריס לוי זעם על כך שאלבומו החדש של לנון יצא ללא שירי הפשרה, ודרש להיפגש עמו. הפגישה נערכה באוקטובר 1974 במועדון קוואלרו בניו יורק. לנון, שביקש בסך הכל להסביר מדוע הפרויקט התעכב וכי סרטי המאסטר חולצו מספקטור רק לאחרונה, הציג רעיון שחלף במוחו: למכור את אלבום שירי העבר ישירות לקהל באמצעות פרסומות טלוויזיה, כדי לעקוף את המבקרים שלטעמו רק ארבו לנפילתו. עם זאת, לנון והיועץ המשפטי שלו, הארולד סיידר, הבהירו ללוי במפורש כי לנון כבול בחוזה בלעדיות נוקשה לחברות EMI ו-CAPITOL, וכי שום מהלך שיווקי אינו בר-תוקף ללא אישורן בכתב.

לוי ראה בכך הזדמנות פז לפרוש רשת סביב כוכב הרוק. הוא הפציר בלנון להביא את להקת הליווי שלו לערוך חזרות בחווה הפרטית שלו בעיירה גנט שבצפון מדינת ניו יורק. לנון, שניסה להתחמק שוב ושוב אך נכנע כדי לא להיראות גס רוח, הגיע לסוף שבוע מוזר יחד עם מוזיקאים מהשורה הראשונה: הגיטריסט ג'סי אד דייוויס, הבסיסט קלאוס פורמן, המתופף ג'ים קלטנר, הגיטריסט אדי מוטאו והקלידן קני אשר.

החזרות בחווה היו יותר חופשה פרועה מאשר עבודה מקצועית. המוזיקאים הכירו את קלאסיקות הרוק'נ'רול של שנות החמישים בעל פה עוד מילדותם. כפי שהעיד מאוחר יותר ג'סי אד דייוויס בהומור רב, איש לא נזקק לדפי תווים כדי לנגן את TUTTI FRUTTI. בין כוסות משקה לבשרים מעושנים, דייוויס וקלטנר שאלו רובה ממתקן הנשק של לוי, ירו בתפוחים על העצים ואף ריססו ביריות סירת משוטים שעגנה באגם וטיבעו אותה לחלוטין.

לאחר שהחזרות האמיתיות נערכו באולפני RECORD PLANT בניו יורק, לוי המשיך ללחוץ ולבקש לשמוע את השירים המוקלטים. לנון, שרק רצה להוריד את המאפיונר המציק מגבו, הורה לטכנאי האולפן להכין עבור לוי שני סלילי הקלטה פשוטים של מיקס ראשוני ולא מלוטש, במהירות של 7.5 אינץ' לשנייה. אלה היו סקיצות עבודה גולמיות בלבד, אך לוי תפס את ההזדמנות בשתי ידיו: הוא לקח את הסלילים הלא גמורים, ייצר מהם תקליט פיראטי בשם ROOTS: JOHN LENNON SINGS THE GREAT ROCK & ROLL HITS, והחל לשווק אותו באגרסיביות באמצעות תשדירי טלוויזיה של חברת ADAM VIII שבשליטתו.

עטיפת קרטון עלובה ותביעת ענק של עשרות מיליונים

התקליט הפיראטי ROOTS היה עלבון צורב לכל סטנדרט אמנותי. עטיפת האלבום הציגה תצלום מטושטש, ישן ולא ממוקד של לנון משנת 1968, צבעיה היו צעקניים, ובגב העטיפה הודפסו פרסומות לאלבומי אוסף זולים של אמנים אחרים. גרוע מכך: לוי כלל בתקליט רצועות שלנון פסל לחלוטין משיקולים אמנותיים, ובהן ביצועים ראשוניים ומזויפים של השירים ANGEL BABY ו-BE MY BABY.

כשנודע ללנון ולחברת CAPITOL על הפיראטיות המשתוללת, הם נכנסו למבצע חירום באולפן: תוך 48 שעות ביצע לנון עריכות אחרונות ומיקס סופי, והוציא לשוק בבהילות את האלבום הרשמי ROCK 'N' ROLL באמצע פברואר 1975 כדי לבלום את המכירות הפיראטיות.

בתגובה למכתבי האזהרה ולבלימת התשדירים, הגיש מוריס לוי באמצעות עורך דינו ויליאם שורטמן תביעות ענק כנגד לנון, CAPITOL ו-EMI – תחילה בבית המשפט של מדינת ניו יורק ולאחר מכן בבית המשפט הפדרלי, שם נתבעו לנון והחברות בסכום דמיוני של 42 מיליון דולר בטענה מופרכת להפרת חוזה ולהגבלים עסקיים.

פרקליטו של לנון, ג'יי ברגן, זיהה מיד כי מדובר בטקטיקת הפחדה קלאסית של סחטן. השופט הפדרלי הראשון שמונה לתיק, לויד מקמהון, הבהיר לפרקליטיו של לוי כבר בדיון המקדמי כי תביעת 14 מיליוני הדולרים (ששולשה מתוקף חוק ההגבלים) היא לא יותר מאשר "חלום באספמיה".

פרובוקציית העירום והשופט שמנגן בצ'מבלו

המשפט נפתח בינואר 1976 מול חבר מושבעים, אך כבר ביומו השני התחוללה דרמה שערורייתית. ויליאם שורטמן, שהבין שעדותו של לוי רוויית סתירות ושקריו נחשפים בזה אחר זה, שלף תרגיל פרובוקטיבי: הוא הניח על שולחן הדיונים, ממש מול עיני המושבעים, את עטיפת התקליט הניסיוני של לנון ויוקו משנת 1968, UNFINISHED MUSIC NO. 1: TWO VIRGINS, המציגה את שניהם בעירום מלא מלפנים ומאחור.

השופט מקמהון רתח מזעם על הניסיון הבוטה להטות את דעת המושבעים. השופט חטף את התקליט וניסה לדחוס אותו לפח האשפה שמאחורי כס השיפוט. לאחר חילופי דברים קשים שבהם כינה השופט את עורך הדין שקרן חסר בושה, הכריז על משפט חוזר ופסל את עצמו מלדון בתיק.

התיק הועבר בהליך בזק לידיו של השופט הפדרלי תומאס גריסה. להפתעת עורכי הדין, התברר כי גריסה היה לא רק אינטלקטואל משפטי קפדן, אלא גם מוזיקאי מוכשר שניגן בצ'מבלו ובפסנתר בהרכבי מוזיקה קלאסית קאמרית. הצדדים הסכימו לוותר על חבר מושבעים ולהשאיר את ההכרעה בידיו של השופט לבדו. עבור ג'ון לנון, שעמד על דוכן העדים כשלצווארו עניבה מיוחדת עם ציור של פרפר לכוד ברשת עכביש (סמל למלכודת שטמן לו לוי), היה זה הקהל המושלם: מוזיקאי המסוגל להבין את הניואנסים הדקים ביותר של צליל, סאונד ואמנות.

כיתת אמן על דוכן העדים: סודות הסאונד והשירים שבלב

במשך שעות ארוכות ריתק ג'ון לנון את השופט גריסה בהסברים טכניים ואמנותיים מעמיקים, שהפכו את הפרוטוקול המשפטי למסמך תיעודי יקר ערך. לנון הסביר כיצד להקת הביטלס למדה את המקצוע צעד אחר צעד, עד שהשיגה שליטה אמנותית מוחלטת לא רק על כתיבת השירים והנגינה, אלא על כל פרט בעיצוב עטיפות התקליטים – מדיום שהלהקה הפכה לצורת אמנות של ממש באלבומים כמו SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND.

לנון פירק בפני השופט את ההבדלים התהומיים שבין סקיצה לתקליט גמור:

איכות סרטי ההקלטה: סרט ברוחב רבע אינץ' ובמהירות 7.5 אינץ' לשנייה, כפי שנמסר ללוי, הוא סרט בעל רעש רקע בולט המשמש להתרשמות כללית בלבד. אלבומי מופת מיוצרים אך ורק מסרטי מאסטר במהירות 15 או 30 אינץ' לשנייה, שמהם נחתך תקליט המאסטר מבוסס הלכה (LACQUER MASTER), שממנו מייצרים את חלקי המתכת (MOTHERS ו-STAMPERS) להדפסת התקליטים.

חשיבות סדר השירים ומשך הזמן בכל צד: לנון הדגיש כי חריטת יותר מ-20 דקות של מוזיקה בכל צד של תקליט ויניל מאלצת את הטכנאי להצר את החריצים, מה שפוגע בעוצמת הצליל, בעומק הבס ובאיכות הכללית. בנוסף, רצף השירים הוא מבנה דרמטי שלם, בדומה למערכה במחזה בברודוויי.

טיב הוויניל: האלבום החוקי הודפס על גבי ויניל בתולי ואיכותי, בעוד האלבום הפיראטי של לוי הודפס על ויניל ממוחזר, שביר ורווי רחשי לוואי שחרכו את האוזן.

פטיפון בלשכת השופט והניצחון המוחלט של הצדק

המשפט הפך למרתק עוד יותר כאשר הובאה מערכת שמע מקצועית ישירות לאולם הדיונים. השופט גריסה ביקש להאזין לאלבומיו של לנון, החל מ-PLASTIC ONO BAND (שלנון כינה בחיבה "אלבום האם"), דרך IMAGINE ועד לשירים הבודדים של ROCK 'N' ROLL. עורך הדין שורטמן, בניסיון נואש להוכיח שאיכות הצליל דומה, ביקש להשמיע את השיר AIN'T THAT A SHAME משני התקליטים בזה אחר זה.

התוצאה הייתה הרסנית עבור מוריס לוי: השופט גריסה קבע מיד כי בתקליט הפיראטי הצליל עמום, מטושטש ואינו ראוי להאזנה, בעוד שבתקליט הרשמי של CAPITOL קולו של לנון חד, עשיר ומלא עוצמה. מבקר המוזיקה הבכיר של מגזין רולינג סטון, דייב מארש, חיזק את הדברים בעדות מומחה נחרצת, והסביר כי הפצת מוצר כה עלוב פגעה קשות במוניטין האמנותי של יוצר בעל שיעור קומה עולמי.

בפסק הדין המנומק שפרסם השופט תומאס גריסה, נדחו כל תביעותיו של מוריס לוי מכל וכל. השופט קבע כי לוי וחברותיו לא הצליחו להוכיח קיומו של חוזה כלשהו, וכי גרסאותיו של לוי היו רצופות סתירות ושקרים.

בהמשך פסק בית המשפט פיצויים כספיים כבדים כנגד לוי וחברותיו: עשרות אלפי דולרים ישירות לג'ון לנון בגין פגיעה במוניטין ושימוש בלתי מורשה בשמו ובתמונתו, וסכום עתק של למעלה מ-100,000 דולר לחברת CAPITOL בגין אובדן רווחים.

באוקטובר 1975, במקביל למשפט, נולד בנו של ג'ון, שון לנון, בדיוק ביום הולדתו ה-35 של ג'ון. באותו חודש עצמו הפך בית המשפט לערעורים את צו הגירוש נגד לנון, והעניק לו את הזכות לחיות בארצות הברית כאזרח חופשי. לאחר הניצחון המוחלט על מוריס לוי וסגירת הפרשה, הרגיש לנון כי חובותיו הושלמו. הוא פרש מפעילות מוזיקלית ומאור הזרקורים לחמש שנים שלמות כדי להקדיש את כל זמנו לגידול בנו שון בבניין הדקוטה, עד לשובו המרגש לעולם המוזיקה ב-1980 עם האלבום DOUBLE FANTASY.