מאריליון - הגיבורים המוזרים של הרוק

בראשית 1983, אם הייתם מחפשים את סצנת הרוק הבועטת של לונדון, לא הייתם מוצאים אותה במועדוני ה-VIP הנוצצים. הייתם צריכים לרדת למרתף דחוס בשם סנט מוריץ (ST MORITZ), מקום שבו "השטיח" הקרוב ביותר היה מצע של בדלי סיגריות ישנים על הבטון. בלילות מסוימים, יכולתם למצוא שם את למי מ-MOTORHEAD מתווכח עם מכונת מזל, או את הבנות של בננהרמה רוקדות על רחבה מיקרוסקופית.

באותם ימים ממש, מצעדי הפזמונים הבריטיים נשטפו בגל פופ מלוקק ומעוצב, והעיתונות המוזיקלית בלונדון חזרה והכריזה שוב ושוב שהרוק המורכב והמתקדם מת ונקבר עמוק באדמה. אבל מתחת לאפם של כולם, המחתרת רחשה חיים והוכיחה שהתשוקה למוזיקה אמיתית חזקה מכל טרנד חולף.

ובפינה, מתנשא מעל כולם, ישב בקביעות גבר סקוטי בגובה מטר ותשעים וחמש, שדן בענייני דיומא ועניינים של הלב. זה היה פיש, הסולן של להקת רוק מתחילה בשם מאריליון. אבל רגע, למה "פיש"? ובכן, זה לא בגלל שהוא שתה כמו דג (למרות שגם את זה הוא ידע לעשות). הכינוי נדבק בו בגלל מנהג שלו לבלות באמבטיה שעות! (כפי שעשה לפניו בסיסט להקת יס, כריס סקווייר, שגם זכה לכינוי THE FISH).

פיש עצמו תיאר זאת פעם בהומור אופייני: "הייתי מסוגל לשבת באמבטיה שעות על גבי שעות עם ספר טוב, כוס תה או משהו חריף יותר, פשוט מנותק מהיקום. הרגשתי שרק כשאני שקוע במים העולם החיצוני המטורף לא יכול לגעת בי".

מפקח ממטרות הגינה שחלם במילים

לפני שהפך לכוכב רוק תיאטרלי, קורות החיים של פיש (או בשמו האמיתי, דרק וויליאם דיק) היו... מגוונים. הוא הספיק להיות עובד בתחנת דלק, סטודנט ליערנות, כורת עצים, פקיד בלשכת אבטלה, ואפילו מפקח איכות לממטרות גינה! בסנט מוריץ, הוא היה מסתובב עם מחברת ישנה ומוכתמת, מלאה ברעיונות, דימויים ושירים. הוא היה מקריא מתוכה לכל מי שרק רצה לשמוע, והיה ברור לכולם: המילים היו האיש, והאיש היה המילים.

כפי שפיש עצמו סיפר בהתרגשות ובלהט נעורים: "המחברת הזאת הייתה כל עולמי ועמוד השדרה שלי. הייתי ניגש לאנשים זרים לחלוטין על הבר, מקריא להם שורות מתוכה בטון דרמטי וצועק את הטקסטים, כי בער בי הדחף להוציא הכל החוצה. הרגשתי שאם המילים האלו יישארו כלואות בפנים, הראש שלי פשוט יתפוצץ מעודף מחשבות".

הקוקטייל הקטלני והמפלצת המיתולוגית

הלהקה עצמה, שהתחילה את דרכה ב-1978 תחת השם SILMARILLION (על שם ספרו של טולקין), קיצרה את השם וגייסה את פיש ובסיסט סקוטי נוסף ב-1981. הם התאמנו מיד וניגנו את ההופעה הראשונה שלהם שבועיים לאחר מכן. כמו כל להקת רוק טובה, גם להם היה משקה ייחודי. אבל זה לא היה סתם ג'ק דניאלס. זה היה ה"גרנדל" - קוקטייל הלהקה, תערובת חזקה עד גיחוך של רום, וודקה, אדבוקט, בולס כחול, קרם דה מנט, קואנטרו, שמנת ולימונדה.

המשקה הזה היה ידוע בכך שהוא עושה דברים מוזרים ללהקה ובמיוחד למנהל שלה, ג'ון ארניסון. הלהקה אף הקליטה יצירה בשם זה, בימיה המוקדמים. מדובר בקטע ענק באורך של קרוב לעשרים דקות. באותם ימים ממש, בשלהי 1982, שחררה הלהקה את סינגל הבכורה הנמרץ שלה MARKET SQUARE HEROES, שהפך להמנון מחאה מחוספס עבור צעירים מתוסכלים ומחוסרי עבודה.

ובמרץ 1983, תוך כדי שהם לוגמים מהשיקוי ההרסני הזה, נחת אלבום הבכורה המהדהד SCRIPT FOR A JESTER'S TEAR – פצצת רוק מתקדם שגרמה לכל המבקרים לשפשף עיניים בתדהמה. פיש נזכר באותו משקה קטלני וסיפר בצחוק מתגלגל: "זה לא היה קוקטייל לבני אנוש רגילים, זה היה נשק כימי מתוחכם שגרם לנו להרגיש כל-יכולים באותו לילה, אבל למחרת בבוקר היית מתחנן שמישהו יגאל אותך מייסורי ההנגאובר!"

.

החיים בדרכים היו פרועים. חברי הלהקה היו בלתי צפויים, ויכלו ברגע אחד לערוך מופעי זיקוקים על החוף בחצות, וברגע אחר להשתולל במסדרונות מלונות בגרמניה עם מטפי כיבוי. הם היו חבורה של מורדים מורעבים שנזרקו לתוך סיר לחץ מבעבע, וכל מה שרצו היה לטרוף את הבמות ולחיות כל רגע כאילו אין מחר.

קללת כיסא המתופף: מציאות שעולה על ספיינל טאפ

אחד האתגרים הגדולים של מאריליון היה למצוא מישהו שיישאר מאחורי התופים. נראה היה שהכיסא הזה היה מקולל - עוד לפני בוא להקת ספיינל טאפ. מייסד הלהקה, המתופף מיק פוינטר, פוטר ב-1983. הסיבה הרשמית: חוסר התאמה מוזיקלית. אאוץ'. המחליף שלו היה אנדי וורד, ממייסדי להקת קאמל, תפס את מקומו. זה נראה מבטיח, אבל וורד לא החזיק מעמד זמן רב.

הלהקה חזרה מוקדם מהצפוי לאחר שפיטרה אותו באמצע סיבוב הופעות. פיש סירב לפרט, ואמר רק שזה מסיבות אישיות. וורד היה ידוע בבעיות נפשיות. ג'ון מרטיר הובא כממלא מקום להופעה אחת בפסטיבל רדינג. אז הלהקה פגשה מתופף בשם ג'ונתן מובר בניו יורק. הוא לא החזיק מעמד. לבסוף, איאן מוסלי תפס את עמדת המתופף, והסאגה (בינתיים) נגמרה.

רק לשם הדיוק ההיסטורי, פוינטר המפוטר לא אמר נואש והקים בהמשך את להקת הפרוג ARENA. לגבי ג'ונתן מובר, החיכוך היה מיידי ורווי אגו, עד שפיש הציב אולטימטום דרמטי וחד-משמעי: "או שהוא עף, או שאני עוזב את החדר ולא חוזר!". איאן מוסלי, מתופף מנוסה ועטור שבחים שניגן קודם לכן בין היתר עם סטיב האקט ולהקת TRACE (עם ריק ואן דר לינדן, אקס להקת אקספשן ההולנדית), הובא בתחילה בסך הכל כנגן אולפן שכיר להקלטות האלבום השני FUGAZI, שיצא בראשית 1984. אך מרגע שהלם בתופים בשירים מזהירים כמו ASSASSING ו-PUNCH AND JUDY, החברים הבינו מיד שהחיפוש המייגע הסתיים והפאזל המוזיקלי הושלם סוף סוף במלואו.

צל הרפאים של ג'נסיס והמסכה שעל הפנים

למרות ההצלחה הגוברת, ענן שחור רדף אחרי הלהקה: ההשוואות הבלתי פוסקות לג'נסיס. העיתונות פשוט לא הרפתה. זה הפך לתסכול מרגיז. הלהקה ניסתה להסביר שוב ושוב שההשפעות שלהם רחבות הרבה יותר. החברים ציינו את הדלתות, RUSH, הביטלס, אלטון ג'ון, קייט בוש... ואמני פאנק, ג'אז ופולק. זה לא ממש עזר.

התיאטרליות המפורסמת של פיש, עם האיפור הכבד, לא נולדה מתוך חיקוי את פיטר גבריאל. היא שימשה לנטרל את עצבנות הבמה של פיש עם מסכה להסתתר מאחוריה. פיש רתח על ההשוואות השטחיות הללו וזעק בראיונות: "עיתונאי המוזיקה פשוט התעצלו להעמיק! הם ראו סולן כריזמטי שמאפר את פניו ושר שירים מורכבים עם עומק רגשי, ומיד שלפו את השם פיטר גבריאל בלי להקשיב בכלל לתווים. האמת היא שאני בכלל הושפעתי מפיטר האמיל, מפולק סקוטי עתיק, מרוק מחוספס ומזמרים כמו ג'ון מרטין. האיפור שלי מעולם לא היה חיקוי – הוא היה מסכת מגן מפני פחד קהל משתק. הצבעים על הפנים העניקו לי את האומץ לעלות על הבמה כדמות דרמטית לוחמת שלא חוששת משום דבר!".

הגיטריסט סטיב רותריי חיזק את הדברים כשאמר: "המבקרים יכלו להמשיך להשמיץ מעבר למקלדת, אבל כשאולמות שלמים רעדו מקהל ששר כל מילה בדמעות, ידענו שהמוזיקה שלנו מנצחת הכל".

הנקמה באקסית שכבשה את פסגת העולם: קיילי והילדות האבודה

עד שב-1985, כל המבקרים נאלצו לאכול את הכובע. רוברט גודפרי, מוזיקאי אחר, הכריז ביהירות ב-1983 שמאריליון בוודאות יהיו בערמת הגרוטאות תוך שנתיים. שנתיים לאחר מכן, הלהקה הוציאה את "קיילי", סינגל שהמריא למקום השני במצעד. זמן קצר לאחר מכן, התקליט MISPLACED CHILDHOOD נכנס היישר למקום הראשון. התקליט הזה היה המסמך החשוף ביותר שיצא מהמחברת של פיש.

הוא נכתב לאחר הפרידה הכואבת שלו מקיילי האמיתית ועסק במשבר הזהות שלו בין "דרק דיק", האני ה"שפוי" שלו, לבין "פיש", האני המוחצן וההולך על הקצה. כפי שפיש ניסח זאת בציטוט מצמרר: "הצד של פיש חיסל את הרגשות של דרק כדי שפיש יוכל להמשיך".

השיר KAYLEIGH נכתב על חברתו לשעבר של פיש, קיי לי. פיש שינה במכוון את איות השם כדי שהיא לא תנחש מיד שהיא עומדת במרכזו, אף על פי שהמילים האישיות והנוקבות לא הותירו מקום לספק. כפי שפיש עצמו הודה בגילוי לב, השיר הזה לא נכתב כנקמה ואף לא רק עליה, אלא היווה כתב סליחה פומבי וחשוף לכל בנות הזוג שפגע בהן, נטש אותן והתנהג כלפיהן באנוכיות מוחלטת במהלך הריצה המטורפת והאובססיבית שלו אחרי ההצלחה.

והנה אנקדוטה מדהימה שכל מוזיקאי יעריך: הריף האלמותי של השיר נולד במקרה מוחלט! הגיטריסט סטיב רותריי ישב על הספה בסלון וניסה להסביר לבת זוגו דאז כיצד בנויים אקורדים וארפג'ו. מתוך האצבוע המקרי הזה צץ הריף האגדי. פיש שמע את הצלילים מהחדר הסמוך, נכנס בסערה וצעק: "שלא תעז להפסיק לנגן את זה, מצאנו את הלהיט הבא שלנו!".

השיר KAYLEIGH טיפס ביוני 1985 עד למקום השני במצעד הבריטי, ומי שמנע ממנו לכבוש את הפסגה היה רק סינגל צדקה רב-משתתפים שהוקלט למען נפגעי אסון השריפה באצטדיון הכדורגל בברדפורד. מיד לאחריו יצא הלהיט המרגש LAVENDER, שהמריא למקום החמישי במצעד. השיר נשען על שיר עם ומקצב ילדים אנגלי מסורתי מהמאה ה-17 בשם LAVENDER'S BLUE. פיש נזכר בנעימה מימי ילדותו, חיבר אותה לטקסט אישי והפך אותה לפנינת רוק מתקדם מרגשת על געגוע לתמימות שנשחקה. שיר מופתי נוסף מהתקליט, HEART OF LOTHIAN, הפך להמנון גאווה סקוטי שחגג את רחובות אדינבורו והגיע אף הוא לטופ 30 במצעד הבריטי.

את האלבום MISPLACED CHILDHOOD הקליטה הלהקה באולפני הנסה המפורסמים במערב ברלין, ממש בצמוד לחומת ברלין המבוצרת. פיש סיפר בהתרגשות כיצד הביט מחלון חדר הבקרה וראה חיילים מזרח-גרמנים חמושים צופים בהם במשקפות ממגדלי השמירה בזמן שהוא קרע את גרונו מול המיקרופון! ביולי 1985, ממש באותו סוף שבוע שבו הרעיד מופע ה-LIVE AID את העולם, זינק האלבום למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי והוכיח שמאריליון ניצחה את כל המערכות. בתקופה ההיא הגיעה הלהקה גם להופיע בארצנו, בפסטיבל הכוכבים הכושל.

אז התקליט הזה, שכולו יצירה אחת רציפה ללא הפסקות בין השירים, הוכיח שמאריליון הייתה לא עוד להקת "פרוג", אלא כוח ייחודי, עוצמתי וחשוב ברוק הבריטי. או כמו שאמרו חברי הלהקה: "אנחנו דבקים בכיוון שלנו ואנחנו נוקטים עמדה לוחמנית". וכמו תמיד, הם התכוונו לכל מילה. אבל זמן קצר לאחר מכן, ההצלחה גבתה מחיר לא קל - כשהדג נאלץ לצאת מהמים.

אחרי עוד אלבום מופת קודר ומבריק בשם CLUTCHING AT STRAWS ב-1987, מטעני האלכוהול, שחיקת הדרכים והמאבק הבלתי פוסק בין דמותו של דרק דיק לבין המפלצת הבמתית של פיש הגיעו לנקודת רתיחה. הדג עזב את האקווריום לקריירת סולו עצמאית. מאריליון המשיכו להצליח בלעדיו ועם סולן אחר, סטיב הוגארת'.