חיית המחמד החדשה של זאפה - חולדה חמה

ב-10 באוקטובר של שנת 1969, יצא לאור אלבום הסולו השני של אחד המלחינים החשובים של המאה העשרים - פרנק זאפה. שם האלבום הינו HOT RATS, כשרובו הגדול אינסטרומנטלי.

גאון מוזיקלי אחד עם שפם כסימן היכר החליט שהגיע הזמן לבעוט את עולם הרוק לממד אחר. קראו לו פרנק זאפה, והוא בדיוק פירק את להקתו, אמהות ההמצאה, כשהוא מותיר מאחוריו שובל של תדהמה וציפייה דרוכה. מה יעשה כעת המאסטרו המטורלל-מחושב מקליפורניה? התשובה הגיעה בצורת תקליט סולו שני, יצירת מופת אינסטרומנטלית ברובה, שנשאה את השם המסקרן HOT RATS.

מבחינתי, כחוקר וכמוזיקאי שנושם את השנים האלו, זה הרגע שבו זאפה הפסיק להסתתר מאחורי הפרודיות וההתרסות הפוליטיות של הסיקסטיז, ופשוט הראה לכולם איזה נגן ואיזה מלחין על-חלל הוא באמת. התקליט הזה פשוט טוב מאוד, באמת! הוא אמנם לא ענק ומושלם כפי שהמונים נוטים להגדיר אותו – 'עוצר נשימה', 'פורץ דרך', 'מטלטל חושים' וכל הקלישאות האלה... אבל הוא בהחלט כובש טריטוריות חדשות, אין ספק. ב-HOT RATS פרנק הוכיח שוב שכשהוא רק רוצה, הוא יודע למצוא את האיזון המושלם בין 'ניסוי והרפתקה' לבין 'הנאה צרופה ממוזיקה'.

זאפה, שתמיד אהב לשחק עם מוסכמות, ראה בתקליט החדש הזדמנות לחקור טריטוריות מוזיקליות חדשות, הרחק מהסאטירה החברתית והמורכבות הצפופה שאפיינה את עבודתו עם האמהות. בכלל, לכל מי שמסוגלים לעמוד בגבורה בארבעים וחמש דקות של פיוז'ן שכזה, HOT RATS יכול אפילו להוות שער כניסה מושלם לרבגוניות המוזיקלית הפנומנלית של פרנק זאפה: אפשר פשוט לקנות את התקליט הזה בלי לחטוף כאב ראש מהטקסטים הגסים והוולגריים שהפכו מנת חלקו בהמשך הדרך. הוא אסף סביבו הרכב נגנים רענן וקטלני, ובראשם איאן אנדרווד, המולטי אינסטרומנטליסט המוכשר שניגן על קלידים, כלי נשיפה ומה לא, ונכנס לאולפני TTG בהוליווד כדי לברוא עולם חדש של צלילים.

פלאי הטכנולוגיה: מפלצת 16 הערוצים של אולפני TTG

"התקליט הזה היה כישלון מהדהד במכירות בארצות הברית", הודה זאפה בכנות האופיינית לו, "אבל משום מה הוא הגיע לעשרת הגדולים באנגליה ובהולנד ונחשב שם מאוד". אכן, בעוד האמריקאים גרדו בפדחתם ולא קלטו את האירוע, האירופאים הציבו אותו במקום התשיעי במצעד הבריטי. הדבר המהפכני בו הוא מספר ההעלאות והטקסטורה שלהן. 16 ערוצים באולפן היו אז דבר חדשני והמכונה שאיכלסה אותם נראתה כמכונה מפלצתית. הרבה מהתקליט הזה נכתב ממש בתוך האולפן.

וצריך להבין את ההקשר ההיסטורי: באותם ימים רוב העולם עדיין נאבק בארבעה או שמונה ערוצים, והטייפ של TTG היה אב-טיפוס מותאם אישית שאיפשר לזאפה לבצע שכבות על גבי שכבות של צבעים מוזיקליים בדיוק כירורגי שאיש לא חלם עליו קודם. זאפה עבד כמו מדען במעבדה – תחילה הקליט את חטיבת הקצב, הבס והתופים, ועליה בנה שכבות על גבי שכבות של כלים, סולואים ואפקטים.

והתקליט ברובו אינסטרומנטלי – קטעי השירה היחידים מופיעים ב-WILLIE THE PIMP, באדיבות קפטיין ביפהארט – אבל תאמינו או לא, יש כאן מלודיות של ממש. קשה מאוד לקטלג אותו באופן חד-משמעי. מעריצים רבים מגדירים אותו כ'ג'אזי', אבל בעיניי הוא לא ממש ג'אזי כזה – אחרי הכל, שימוש מסיבי בכלי נשיפה לא מבטיח אוטומטית שאתה מנגן ג'אז, וב-WILLIE THE PIMP אין אפילו כלי נשיפה לרפואה! הייתי אומר שבעוד שהעיבודים מקבלים ניחוח ג'אזי פה ושם, ההרמוניות והמקצבים שייכים בכלל לעולם הרוק – ובכך אנחנו עדים לאחת הגיחות החלוציות והמשמעותיות ביותר אל תוך מה שמכונה 'פיוז'ן', או ג'אז-רוק (או שאין ממש הבדל בין השניים).

יש פה בסך הכל שש רצועות, ושלוש מתוכן חוצות את רף שמונה הדקות, מה שמייצר לעיתים עומס שיכול להתיש את המאזינים. אבל כאן, לכל נושא מוזיקלי מוענקים הזמן, המרחב והנשימה להתפתח ולהגיע לסיומו הטבעי. התוכנית המקורית, אגב, הייתה שאפתנית אפילו יותר וכללה אלבום כפול, אך חברת התקליטים נבהלה מהחזון הפרוע והתנגדה, מה שאילץ את זאפה לקצץ בבשר המוזיקלי. אותם קטעים שנגנזו לא הלכו לאיבוד, כמובן, וצצו מאוחר יותר בתקליטים ואוספים אחרים שלו (כמו גם בקופסה מהודרת בשם THE HOT RATS SESSIONS).

צד ראשון: תופי צעצוע, סרסור מיתולוגי ופקיד איגוד המום

הפיצוץ הראשון מגיע כבר עם הצלילים הראשונים של PEACHES EN REGALIA, הקטע הפותח שהפך לאחד מלחניו המזוהים והאהובים ביותר של זאפה. עם השנים, הקטע הזה הפך לסטנדרט ג'אז ופיוז'ן שמנוגן על ידי הרכבים בכל העולם. מי שמנגן כאן את תפקיד הבס המבריק הוא שאגי אוטיס, שהיה אז נער בן 15 בלבד! זאפה זיהה את הניצוץ של הילד ונתן לו להפגיז.

כאן, זאפה חשף טכניקת הקלטה שהמציא וכינה בשם DOUBLE SPEED PERCUSSION. הוא הקליט את מתופפו, רון סליקו, מנגן את המקצב במהירות איטית, וכאשר ניגן את סליל ההקלטה במהירות רגילה, התופים קיבלו צליל גבוה וקופצני, כמעט כמו מערכת תופים של צעצוע. גם הגיטרה המובילה את המלודיה עברה טיפול דומה, כשהוקלטה במהירות איטית פי שניים והוחזרה למהירות רגילה, מה שגרם לה להישמע מהירה בצורה מסחררת. והיצירה הזו זה ממש כמו אוברטורה מהודקת בת ארבע דקות לכל מה שעוד יבוא, שמחליפה משהו כמו תריסר נושאים שונים – החל מג'אז טהור (בהובלת כלי נשיפה) ועד לפולק עדין (שנשלט בידי חליל וגיטרת סטיל). והנושא המרכזי של הקטע? אני פשוט מאוהב בשיר הזה ולא יכול להפסיק לשמוע אותו. האמת? הייתי בהלם בפעם הראשונה כשהקשבתי לזה בתקליט, אי שם באייטיז. זה קלאסיקה", אמר זאפה ב-1986, "יכול להיות שזה הקטע האולטימטיבי של פרנק זאפה. לא שמעתי אחד שאמר לי שהוא לא אוהב את הדבר הזה". ואיך אפשר שלא לאהוב? מדובר בשלוש וחצי דקות של זיקוקי דינור טהורים לאוזניים.

ואם זה לא מספיק, מיד אחר כך מגיע WILLIE THE PIMP, קטע רוק מחוספס ובועט, שבו מתארח כאמור קפטיין ביפהארט, שגורם למילים להישמע כמו צווחה מהגיהנום. ביפהארט שר בקושי דקה וחצי של פתיחה מחוספסת על סרסור נאלח עם שיער מבריק, אבל הנוכחות שלו צורבת את התודעה. פרנק מעמיד את השיר על ריף הארד-רוק מחוספס ובועט שהוא מנגן ביוניסון מושלם יחד עם הכינור של שוגרקיין האריס, בזמן שקפטיין ביפהארט שואג את המילים בקול סכיזופרני ומצחיק בטירוף.

אבל שתי דקות לתוך השיר, הווקאל מסתיים והקטע הופך לפיאסטה מטורפת של גיטרות – פרנק פשוט לופת את צוואר הגיטרה בחנק ומסרב להרפות ממנה במשך שש או שבע דקות תמימות! והמילים עצמן נלקחו משיחה אמיתית שניהל זאפה עם שתיים מהגרופיות המפורסמות של אותה תקופה, אנני זאנאס וסינת'יה דובסון. ואם זה לא מספיק ססגוני, הרי שלעמדת הכינור החשמלי הלוהט גייס זאפה את דון שוגרקיין האריס – אותו חילץ זאפה בעצמו בערבות ישירות מבית המעצר המקומי בלוס אנג'לס, שם ישב על עבירות סמים, רק כדי שיבוא לאולפן ויתלוש את המיתרים!

זאפה סיפר ב-1985 כיצד הוקלט הסולו: "הקלטתי את הסולו כשאני עומד עם הגיטרה בחדר הבקרה של האולפן. חיברתי אותה לקונסולה, הוצאתי אותה למגבר שעמד באולפן עצמו, ומיקרופון החזיר את הצליל בחזרה לחדר הבקרה". ואז הגיע הרגע הקומי: "בעוד אני מנגן להנאתי את הסולו, עם פדאל הווא-ווא שלי, נכנס לאולפן איש מאיגוד המוזיקאים ונעמד מאחוריי כשהוא מקיש בעפרונו במחברת. כך הוא חיכה שאסיים כדי לשאול אם מילאתי טפסים בנוגע למספר המוזיקאים בהקלטה. תקשיבו לסולו הזה ודמיינו כיצד הראש הקטן הזה עומד מאחוריי ומחכה לי".

חובה לשמוע את השיר הזה בפול ווליום, ועדיף באוזניות אטומות: זאפה ממטיר גשם שוטף של צלילים זועמים, כועסים ועצבניים, ובלי להחליף סולם אפילו פעם אחת (כך נדמה לי)! לפעמים נדמה לי שאני כמעט נרדם לתוך זה, אבל אז, בום – הסולו מעיר אותי בבת אחת מהתרדמת, וממריא וממריא אל על... פשוט ביצוע מרשים ומהפנט!

והצד הראשון נחתם עם SON OF MR. GREEN GENES, גרסה אינסטרומנטלית מפותלת ומלאת סולואים לקטע שהופיע קודם לכן באלבום UNCLE MEAT. כאן המלודיה מקבלת טיפול תזמורתי שמן, עם סולו גיטרה ארוך ונוסק שמוכיח שלזאפה יש פיל של בלוזיסט ענק לצד מוח של מלחין קלאסי. זה פינוק.

צד שני: מטרייה מוזיקלית, ג'אם חסר מעצורים וגמל מסתורי

הצד השני של התקליט נפתח עם LITTLE UMBRELLAS, קטע ג'אזי עדין ומקסים והעיבוד המוקפד פה הוא מלאכת מחשבת של ממש, עם חליליות, מקלדות וכלי נשיפה שמייצרים תחושה של מוזיקה קאמרית שנחתה משום מקום. הייתי רוצה עוד מזה. זה קצר מדי! הלו, פרנק - למה כזה קצר?!

משם, נזרקים אל תוך THE GUMBO VARIATIONS, ג'אם חופשי וארוך המבוסס ברובו על אלתור, שבו איאן אנדרווד נתן סולו סקסופון טנור כה פראי עד ששפתיו פשוט דיממו, בעוד זאפה צועק לו להמשיך לנגן בלי רחמים. ליין הבס שם – זה כמעט ליין של דיסקו. חוץ מזה, יש ב-THE GUMBO VARIATIONS עוד הברקות כינור מטורפות של שוגרקיין. זאת לפני שהתקליט נחתם באלגנטיות עם IT MUST BE A CAMEL המורכב. מקור השם המשונה לקטע האחרון נעוץ בעובדה שהקפיצות המלודיות החדות בתווים והמרווחים הבלתי-שגרתיים על גבי הדף נראו לו ויזואלית ממש כמו דבשות של גמל.

העלמה בבריכה והחיסכון של הדפוס הישראלי

וכמובן, עוד לפני ששומעים צליל אחד, אי אפשר שלא לדבר על החזות החיצונית, שצולמה בחצר ביתו של זאפה. הצלמת אנדי ניית'נסון השתמשה בסרט צילום ניסיוני מסוג KODAK EKTACHROME INFRARED – סרט אינפרא-אדום מיוחד שהגיב לחום ולצמחייה ויצר את אותו גוון מגנטה פסיכדלי, סוריאליסטי ומכשף. הדוגמנית פרועת השיער, שקועה בתוך מה שנראה כמו בריכה ריקה, היא כריסטין פרקה, המכונה "מיס כריסטין". היא הייתה חברה בלהקת הבנות THE GTO'S (ראשי תיבות של GIRLS TOGETHER OUTRAGEOUSLY) שזאפה טיפח והפיק להן תקליט בשם PERMANENT DAMAGE. באופן טרגי, שלוש שנים בלבד לאחר צאת התקליט, מצאה כריסטין את מותה ממנת יתר, והיא בת 22 בלבד.

באופן מפתיע, גם בארצנו הקטנה התקליט זכה להתייחסות. בשנת 1975, במגזין "עולם הקולנוע" פורסמה ביקורת על היצירה, ושמו תורגם, כמיטב המסורת המקומית, ל'עכברים חמים'. ואם כבר בנוסטלגיה ישראלית עסקינן, מי שרכש את ההדפסה המקומית של התקליט גילה שהצד האחורי של העטיפה הודפס בשחור-לבן. אחרי הכל, למה לבזבז צבע כשאפשר לחסוך קצת בעלויות? חיסכון ישראלי טיפוסי ליצירת מופת על-זמנית.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459