כאוס, גרזנים ומוזיקה: הסיפור מאחורי כדור האש של דיפ פרפל

בשנת 1971, בקע מהרמקולים צליל שלא היה דומה לשום דבר אחר בעולם הרוק. הוא התחיל לא עם ריף גיטרה או מילוי תופים, אלא עם צליל מכני מוזר, שפינה את מקומו לתפקיד תופים רועם לפני שהלהקה התחילה במתקפה בלתי פוסקת ורועמת. זה היה FIREBALL, שיר הנושא מתוך אלבום האולפן החמישי של דיפ פרפל.

השיר ואלבום האם שלו הגיעו ברגע של לחץ עצום עבור הלהקה. הם רכבו על ההצלחה המונוליטית של DEEP PURPLE IN ROCK, אלבום שביסס את המוניטין שלהם ושלח את תהילתם העולמית למעלה. הציפייה להביא יורש ראוי הייתה עצומה, אתגר שהוחמר על ידי לוח זמנים מתיש של סיבובי הופעות שדחף את הלהקה לקצה גבול היכולת הפיזית והנפשית שלה. הצליל הייחודי של FIREBALL לא היה תוצר של תהליך יצירה רגוע ומכוון, אלא נוצר בכור ההיתוך של לחץ בלתי פוסק, חיכוך פנימי גובר וסביבת הקלטה מקוטעת וכאוטית.

זה היה אמור להיות מפלט יצירתי ואידילי, אך הפך לזירת קרב רווית אגו, הומור שחור ורגעים הזויים שהולידו את אחד התקליטים המסקרנים והפחות מוערכים של הלהקה האהובה הזו. קבלו את הסאגה הסוערת מאחורי תקליט האולפן החמישי של דיפ פרפל, FIREBALL, שיצא בצל מתיחות קשה, גרזן אחד תועה והרבה מאוד תסכול.

בסוף שנת 1970, חברי להקת דיפ פרפל הגיעו להחלטה דרמטית. נמאס להם מהשגרה השוחקת של כתיבת שירים בחדרי מלון דחוסים, בין הופעה להופעה. הרעיון החדש היה נועז: להתבודד, כל החמישה יחד, במקום מנותק מהעולם, ולתת ליצירתיות להתפוצץ ללא הפרעות. המטרה הייתה ליצור תקליט שייכתב כולו כיחידה אחת, מתוך ריכוז מוחלט.

הלוקיישן הנבחר היה בית כפרי ב-DEVON, אנגליה. על הנייר, זה נשמע כמו מתכון בטוח ליצירת מופת. במציאות? ובכן, המציאות הייתה קצת יותר... מסובכת. במקום שקט פסטורלי, חברי הלהקה מצאו את עצמם מבלים את רוב זמנם בפאב המקומי, והמוזה לא ממש טרחה להופיע. הגיטריסט הכריזמטי והקפריזי, ריצ'י בלאקמור, מצא לעצמו תחביב חדש ומטריד: עריכת סיאנסים ליליים. באחד הרגעים הסוריאליסטיים של התקופה, הוא אף שלח את חברתו של המתופף, איאן פייס, כדי לבקש מהבסיסט, רוג'ר גלובר, את הצלב שענד על צווארו לצורך הטקס המיסטי. גלובר, שלא ממש התחבר לעולם הרוחות, סירב בנימוס. הוא לא ידע שהסירוב הזה יעלה לו ביוקר.

כמה ימים לאחר מכן, בעוד גלובר יושב בחדרו ותוהה מתי לעזאזל יתחילו לכתוב מוזיקה, פילח גרזן את דלת העץ שלו והותיר בה חור פעור. לא, זו לא סצנה מסרט אימה זול, אלא עוד יום שגרתי במחנה של דיפ פרפל. גלובר המבועת זינק ממקומו, רץ לדלת והספיק לראות את גבו המתרחק של בלאקמור נמלט מהמקום. הבסיסט הזועם פתח במרדף, הצליח להשיג את הגיטריסט ואף ניסה לחנוק אותו בזעם לפני שהשניים הופרדו. התקרית הזו, שהייתה יכולה לפרק להקות פחות עמידות, הייתה רק קדימון למתיחות האמיתית שהתפתחה במקביל.

קרע בצמרת: בלאקמור נגד גילאן

הגרזן בדלת של גלובר היה משחק ילדים לעומת הקרע שהחל להיפער בין שני עמודי התווך של הלהקה: הגיטריסט ריצ'י בלאקמור והסולן איאן גילאן. הסכסוך, שהחל לבעבע כבר במהלך העבודה על התקליט הקודם, החריף והפך למלחמה קרה של ממש. התנהגותו האקסצנטרית והבלתי צפויה של בלאקמור שיגעה את גילאן. היו הופעות שבהן בלאקמור פשוט סירב לעלות להדרן, ובמקרה אחר הוא החליט לנגן את ההדרן כשהוא בכלל לא על הבמה, מותיר את הקהל ואת חבריו ללהקה מבולבלים. המתח הזה רק הלך והתדרדר עד לפרידה הבלתי נמנעת בשנת 1973, כשגילאן פרש.

בתוך כל הבלגן, הלחץ מצד חברות התקליטים הלך וגבר. בסוף 1970, רוג'ר גלובר התראיין לעיתונות והכריז בביטחון שהתקליט החדש ייצא במרץ 1971. זו הייתה הצהרה אופטימית באופן קיצוני, בהתחשב בכך שכמות החומרים הגמורים שעמדה לרשותם באותו זמן הייתה אפסית.

כדי לקנות זמן ולספק משהו למעריצים המצפים, שחררה הלהקה בפברואר 1971 סינגל עם שני שירים שלא נכללו בתקליט הבריטי: הלהיט STRANGE KIND OF WOMAN, וקטע בשם I'M ALONE בצד ב'. השיר STRANGE KIND OF WOMAN הפך ללהיט גדול, למרות מילותיו שעסקו, ככל הנראה, בזונה. גרסה אחרת טוענת שהשיר נכתב על חבר של גילאן שהתאהב, התחתן, ואיבד את אשתו למחלה שלושה ימים לאחר החתונה. כך או כך, זה היה להיט, אבל זה לא פתר את בעיית התקליט החסר.

סיבוב הופעות מהגיהינום והשפלות פומביות

במקביל לניסיונות הכושלים להקליט, יצאה הלהקה לסיבוב ההופעות הבריטי הרשמי הראשון שלה. אחת מלהקות החימום הייתה HEADS HANDS AND FEET, עם הגיטריסט אלברט לי. כאילו כדי להוסיף שמן למדורה, הבסיסט גלובר סבל מבעיות בריאות ונאלץ להחמיץ מספר הופעות. צ'ס הודג'ס, הבסיסט של להקת החימום, מילא את מקומו.

אך הצרות של גלובר לא הסתיימו שם. הוא הפך לשק החבטות של הלהקה. באחד המקרים המשפילים ביותר, חבריו ללהקה הפשיטו אותו בכוח ברכב ההסעות וזרקו אותו החוצה עירום כביום היוולדו, והוא נאלץ לעשות את דרכו חזרה למלון במצבו המביך. בינתיים, הקלידן ג'ון לורד נאבק בבעיות גב כרוניות, מורשת כואבת מימיו הראשונים של גרירת אורגן ההאמונד שלו להופעות.

מאמץ פיזי זה החריף את החיכוך הבין-אישי הגובר. מערכת היחסים הידועה לשמצה בין הסולן איאן גילאן לריצ'י בלאקמור החלה להראות את הסדקים הראשונים שלה, כאשר השתייה של גילאן גברה ועימותים יצירתיים הפכו תכופים יותר. המתח הורגש על ידי כולם; ג'ון לורד כמעט עזב את הלהקה לאחר ויכוח סוער על היעדרותו מהופעה כדי להיות עם אשתו בלידת בתם.  

הגורל, כהרגלו, הוא קומיקאי אכזר. זמן קצר לאחר מכן, היה זה תורו של ריצ'י בלאקמור לחלות ולהיעדר מסיבוב הופעות. האמרגן, שכבר ראה את הכסף הגדול מתאדה לו מול העיניים, היה חייב למצוא פתרון. וכך החל מסע חיפושים הזוי אחר גיטריסט מחליף. הראשון שקיבל את הטלפון היה אל קופר, שבעצמו החלים בדיוק מהרעלת מזון. קופר, שהיה ידוע בעיקר כקלידן, היה המום מההצעה וחשב שמדובר בבדיחה. הוא הסכים להגיע לאודישן רק מתוך כבוד ללהקה, אך נבהל מהאתגר והמליץ על גיטריסט אחר: רנדי קליפורניה מלהקת SPIRIT. קליפורניה הסכים, ואף יצא עם הלהקה להופעות, אך במהלך שהותם בהוואי הוא נתקף בהתקף חרדה קשה, הסתגר בחדרו במלון וסירב לצאת. שארית סיבוב ההופעות בוטלה.

לחץ באולפן והולדת התקליט

ההקלטות לתקליט FIREBALL נדחסו בין תאריכי הופעות באולפני DE LANE LEA ואולימפיק בלונדון. הזמן דחק והאולפן הפך לסיר לחץ. במאי 1971, חברות התקליטים, במיוחד זו שבארה"ב, החלו לאבד את סבלנותן. הלהקה הייתה אמורה לנחות באמריקה להופעות ביולי, ולצאת לסיבוב הופעות ללא תקליט חדש ביד היה חסר טעם.

בסופו של דבר, ביוני, הצליחה הלהקה להשלים את ההקלטות. התקליט יצא בארה"ב כשהוא כולל את השיר STRANGE KIND OF WOMAN. איאן גילאן הבטיח לקהל הבריטי שגם הם יקבלו את השיר בתקליט, אך חברת התקליטים המקומית חשבה אחרת והעדיפה את השיר DEMON'S EYE במקומו. באנגליה, התקליט יצא רק בספטמבר 1971, כמעט שנה שלמה אחרי שהעבודה עליו החלה.

באופן אירוני, אחד הקטעים הבולטים בתקליט, ANYONE'S DAUGHTER, הוא שיר קאנטרי קליל והומוריסטי, שהראה צד אחר לגמרי של הלהקה. הוא נולד בג'אם ספונטני באולפן כשבלאקמור החל לנגן ריף קאנטרי וסחף אחריו את כולם. זה נחמד, זה שובבי אבל זה גם גורם לתהייה מה היה בא שם לו הלהקה הייתה מתאמצת קצת יותר.

מגע האלכימאי של מרטין בירץ'

האיש שהוטל עליו להקליט את הסערה הצלילית הזו היה הטכנאי מרטין בירץ'. תפקידו היה כה בלתי נפרד מהתפתחות הלהקה עד כי הם הקדישו לו בעבר את השיר HARD LOVIN' MAN מתוך התקליט IN ROCK. זה לא היה סתם טכנאי; בירץ' היה משתף פעולה יצירתי שהבין כיצד לתרגם את האנרגיה החיה העזה של הלהקה לסלילי הטייפ.

המיקסים שלו נודעו בזכות היותם כבדים, עוצמתיים ומלאי מקום לנשימה, מה שאפשר לכל כלי עוצמתי לזרוח מבלי לשלוט באחרים. הוא השיג זאת למרות מגבלות טכניות משמעותיות עם שמונה ערוצי הקלטה בלבד. פורמט זה הגביל מאוד את מספר התוספות הזמינות ודרש מחויבות עצומה לכל ביצוע. כדי לשמר את האנרגיה הגולמית, השיטה של ​​בירץ' הייתה להקליט את הלהקה מנגנת בהופעה חיה באולפן כיחידה אחת, ולעתים קרובות למצוא טייק אחד או שניים בלבד שהם מצוינים.

יצירת מופת או כישלון? התגובות חלוקות

עם צאתו, התקליט FIREBALL זינק היישר לראש מצעדי המכירות. כיום, רבים מחשיבים אותו לתקליט המתקדם והניסיוני יותר של ההרכב המפורסם של הלהקה, הידוע בכינוי DEEP PURPLE MARK 2. אך בזמן אמת, חברי הלהקה עצמם לא ממש התלהבו. ריצ'י בלאקמור היה הבוטה מכולם כשטען שהוא אישית לא אוהב את התקליט, ושרק שלושה שירים טובים בעיניו: NO NO NO, FOOLS ושיר הנושא. גם שאר החברים לא יצאו מגדרם. היחיד שהיה מרוצה מהתוצאה היה איאן גילאן, שכתב בספרו: "הקלטנו את התקליט בפרויקט ההקלטות האחרון שלנו ב-DE LANE LEA ובאולפני אולימפיק, וזה היה גם האלבום האחרון שהקלטנו עבור האחים וורנר. הדעות היו חלוקות לגביו, ואני יודע שריצ'י צוטט כאומר, 'זה היה כלום, באמת', והוסיף שלהיות בסיבוב הופעות זו לא דרך לכתוב אלבום, ושהפעם היחידה שיצא לנו לכתוב בדיפ פרפל הייתה כשמישהו היה חולה. ובכן, בהתחשב בכך שבמהלך התקופה המדוברת, רובנו אכן היינו חולים, כולל הוא עצמו עם דלקת התוספתן, אני מופתע שהוא לא הרגיש טוב יותר לגבי הפרויקט. אני, לעומת זאת, חשבתי ששמרנו על הסטנדרטים המתקדמים שלנו באלבום, ואני גאה בו, כולל השיר NO ONE CAME שהוא שיר שהמילים שלו פשוט מהדהדות את הפחדים שלי דאז (וגם לאחר מכן) מהאימה האולטימטיבית של אולם ריק. 'איש לא בא מקילומטרים סביב ואמר, בנאדם המוזיקה שלך ממש לוהטת / הו, ידעתי למה הם התכוונו...' ועם זאת, אם אני אהבתי את האלבום, בהחלט הייתי במיעוט, כי גם ג'ון, רוג'ר ואיאן פייס היו די שליליים לגביו".

שירי התקליט

זה נפתח עם שיר הנושא. רצועה קלאסית לפתוח את האלבום, הרוקר המהיר והקצבי הזה עתיד היה להפוך לסטנדרט של פרפל לאורך השנים — אם כי הוא נשאר בסט הקבוע על הבמה רק לזמן קצר יחסית לאחר יציאת האלבום. צליל ה'שריקה', כמו של כדור אש חולף, שפותח את הרצועה הוא למעשה יחידת מיזוג אוויר שמופעלת, אם כי הלהקה ניסתה לשמר מעט את המיסטיקה כשהאלבום יצא, וסיפרה לעיתונות כשנשאלה שזה היה 'סינטיסייזר מיוחד'! בעקבות זאת, איאן פייס נכנס עם הפתיחה שהיא מפגן תופים, וזו ללא ספק אחת הפתיחות החזקות והמובחנות ביותר לשיר רוק שהוקלטו אי פעם; זהו 'סולו' בנוי ומוצא לפועל כמעט בשלמות, המכיל כמה קטעי מעבר מסחררים. המילים תוארו על ידי גילאן כשיר על 'אהבה נכזבת' על בחורה אמיתית שהוא תיאר כ'מסתורין מוחלט עבורי', ולמרות נושא הקלישאתי משהו, הוא מכיל כמה מהשורות הזכורות ביותר שלו, כמו צמד החרוזים הנצחי 'דוהרת כמו כדור אש, רוקדת כמו רוח רפאים / את בת מזל תאומים ואני לא יודע איזה מהם אני הכי אוהב', וטענתו ש'עכשיו אני הולך איתך בדרך של אבק זהב', מה שזה לא יהיה (זה נשמע מרשים, בכל מקרה).

השיר מציג את הפעם הראשונה אי פעם שבה איאן פייס מנגן עם תוף בס כפול, ויש שאומרים שכמעט הניח את התשתית לספיד/ת'ראש מטאל בתהליך. הוא שאל תוף בס שני באולפן, שלפי הטענה היה שייך לקית' מון, שהקליט עם המי באולפן הסמוך. תהא האמת אשר תהא, כשהם ניגנו את השיר בהופעה חיה, אחד מאנשי הצוות היה מוסיף במהירות תוף בס שני לסט של פייס, ומסיר אותו לאחר סיום השיר - דאבל פדאלים עדיין לא היו זמינים באותה תקופה וייתכן מאוד שאי הנוחות שבכך, בתוספת המחיר הפיזי שהשיר גבה מפייס, הובילה להשמטתו מהסט לאחר סיבוב ההופעות שבא מיד לאחר יציאת האלבום. פייס הודה בצניעות עשרות שנים לאחר מכן, "זה כל מה שאני יכול לעשות עם שני תופי בס. לא יותר מזה", והדגיש שהבחירה הייתה אך ורק לשירות הגרוב של השיר, לא למען ראוותנות.

רוג'ר גלובר ביצע שינוי משמעותי בכלי הנגינה שלו, ועבר מגיטרה בס מדגם פנדר פרסיז'ן לגיטרת פנדר מוסטאנג בס. מהלך זה היה ככל הנראה חלק מעסקת חסות גדולה יותר, שכללה גם אספקת גיטרות לריצ'י בלאקמור. המוסטאנג סיפקה אופי חזק ועוצמתי. ההגברה שלה הייתה שילוב פשוט ויעיל: ראש מגבר מארשל של 200 וואט שאפשר לקווי הבס שלו לפלח את המיקס הצפוף. באופן מעניין, השיר הזה אינו כולל סולו גיטרה. את הסולו הראשון לוקח גלובר על הבס, עם אפקט דיסטורשן שהוא זוכר ששאל מבלאקמור.

הנשק העיקרי של ריצ'י בלאקמור בתקופה זו היה גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר השחורה שלו משנת 1968, אשר בתחילת 1971 שופצה לכיפופי מיתר קלים יותר. כאמור, ההיבט המדהים ביותר בתרומתו של בלאקמור לשיר הוא מה שהוא בחר לא לנגן. כאחד מגיבורי הגיטרה הבולטים של הרוק, הציפייה לסולו לוהט ווירטואוזי בשיר הנושא הייתה עצומה. ההחלטה המודעת שלו לוותר על אחד מהם היא אמירה אמנותית עוצמתית. פעולת ההחסרה הזו מפגינה ביטחון עילאי בכוחו של הריף המרכזי של השיר (אותו בלאקמור העתיק מהשיר ROCK STAR של להקת WARPIG הגרמנית).

הצליל של ג'ון לורד היה אבן יסוד בזהותה של דיפ פרפל. הוא היה חלוץ בטכניקה המהפכנית של חיבור אורגן ההאמונד C3 שלו ישירות למגברי גיטרות של מארשל, תוך עקיפת מגבר לזלי מסתובב. זה איפשר לו להתאים את עוצמת הקול העצומה של בלאקמור ויצר צליל מעוות שהיה דומה יותר לגיטרה של קצב שניה מאשר לקלידים מסורתיים.

השיר השני בתקליט הוא NO NO NO. רצועה רחבת יריעה זו בת שבע דקות רואה את גילאן במסלול לירי אחר, כשהוא נכנס למצב של מחאה חברתית-פוליטית / סביבתית ו'זועם נגד המכונה' באפקט חזק. מבחינה מוזיקלית, הרצועה מכילה בסיס פ'אנקי חזק, מהריף הפותח - שחוזר לאורכה - ועד לקצב העומד בבסיס סולו הסלייד המצוין והרווי בריוורב של בלאקמור. אכן, האזנה לדברים כאלה ממחישה שההשפעה הפ'אנקית שהגיעה עם ההרכב Mk III של דיפ פרפל לא הייתה כל כך חריגה כפי שחלקם אולי גרמו לנו להאמין.

ואז בא DEMON'S EYE. ג'ון לורד הוא האיש המרכזי כאן ללא ספק, שולט בשאפל בלוז הנמרץ הזה שמזכיר מאוד את עבודתם של חברי להקת הדלתות. השיר נפתח עם קטע אורגן חוזר של שני תווים במרווח אוקטבה, והלהקה נכנסת עם קצב השאפל הנ"ל, ששוב בבעלותו של לורד, שמניע את השיר קדימה. גילאן נמצא כאן על קרקע לירית מוכרת יותר, כשהוא מבהיר לאישה שרודפת אחריו שהוא לא ייכווה שוב ושהוא אינו יכול ולא יבטח בה - הסאבטקסט כאן הוא שהוא נפגע ממנה בעבר וההגנות שלו גבוהות מאוד. ל'עין השד' שבשם אין קונוטציות פנטסטיות או מיתיות, זה פשוט מתואר בפזמון כ'ערמומית, ערמומית / כמו עין של שד'. זו דיפ פרפל בשיר עם סאונד קלאסי, כזה שגרם לרבים להתאהב בה.

צד א' נחתם עם ANYONE'S DAUGHTER. זו הרצועה המפלגת באמת בכל פעם שדנים באלבום הזה: 'האם היא צריכה להיות שם? האם יש לה ערך כלשהו? האם זה רק שיר דחקה?', וכו'. ובכן, בעיקרון, זהו שיר קאנטרי-פולק עם מילים מסופרות בצורה משעשעת על ידי גילאן, אבל הוא מטופל בקלילות מגע מרשימה מכל החברים ויש לו את השנינות וההומור. אבל אפילו גילאן אמר שהרצועה הזו הייתה מהנה, אבל אולי לא הייתה צריכה להיות באלבום, בעוד בלאקמור בז לה באופן צפוי. באופן אירוני, עם זאת, השיר הגיע מרעיון של בלאקמור מלכתחילה, כשהוא ניגן עם כמה רעיונות בסגנון של הגיטריסט אלברט לי, שאותו העריץ מאוד.

צד ב' נפתח עם THE MULE. רצועת דיפ פרפל שאין כמותה. משהו באמת מיוחד. תבנית התופים החוזרת של איאן פייס חוזרת על עצמה באופן מטרונומי כמעט לאורך כל חמש וחצי הדקות. גילאן בא עם הבית היחיד, ששוב מהווה שינוי כיוון גדול מצידו, עם ההשראה המדע-בדיונית שלו. המילים עוסקות בדמות 'הפרד' של אייזק אסימוב, מסדרת ספרי 'המוסד' המהוללת שלו — הכובש הגלקטי הגדול ביותר שנראה אי פעם, שנעזר ביכולת לכופף מוחות לרצונו בעדינות. גילן שר על היותו 'רק עוד עבד לפרד', ואישר את הנושא בהשראת אסימוב באתר האינטרנט שלו בתשובה לשאלת מעריץ. ואני אישית גרמתי לרוג'ר גלובר להעלות חיוך על פניו כששאלתי אותו, פנים מול פנים, האם המשפט הפותח "איש לא רואה את מה שאתה עושה, כי אני עומד לפניך - אבל אתה מניע אותי כל הזמן..." הוא על איאן פייס כשהם על הבמה. גלובר צחק ואמר, "זו מחשבה מעניינת! אני חייב לספר את זה לגילאן". אין לי מושג מה הייתה תגובתו של גילאן לזה.

לאחר בית זה לורד לוקח את המושכות עם סולו קלידים שלוקח את הדברים רחוק עוד יותר מבחינה מוזיקלית, ונשמע מזכיר קטע פריק-אאוט מוקדם של פינק פלויד. אז בלאקמור מרים את הכפפה, עם קטע ביניים קצר ורוקי יותר לפני שפייס מניע אותם שוב לעבר לב השמש, כשבלאקמור מצטרף לנסיעה. שלושים השניות האחרונות של היצירה המדהימה הזו רואות את העסק קורס בהדרגה לתוך קרשנדו מהדהד של כאוס, לפני שהדברים דועכים.

משם עוברים ל-FOOLS. מהרגע הראשון שלורד תורם קטע פתיחה ארוך בהובלת קלידים ובדיוק כשהמאזין מתחיל להיות מהופנט קלות מהקטע האינסטרומנטלי המלכותי הזה, הלהקה וגילאן פורצים פנימה בבת אחת משום מקום בשורה הראשונה עם ריף פאוור-קורד אכזרי וכבד כסדן. המילים של גילאן כאן תואמות לחלוטין את האווירה האפלה והמוחצת הזו, כשהוא פונה בבירור ל'שוטים' (שמובילים את העולם הזה לאסון, מלחמה, רוע וקטסטרופה סביבתית. בין הבית השני והשלישי יש קטע כמעט אמביינטי כאשר בלאקמור מפתח סולו על ידי מניפולציה עדינה של כפתור הווליום שלו והדגשת כל תו באפקט שנשמע דמוי צ'לו. זה רק משמש להגברת המתח שוב כאשר גילאן וחבורת הרוקרים המשחרים לטרף שלו מתפרצים שוב לבית האחרון.

התקליט מסתיים עם NO ONE CAME שהוא גרוב אדיר. יש כאן הומור בשפע ('איפה תחפושת רובין הוד שלי?'), אבל הכל נסגר עם תובנה לא מלבבת - "הכסף טוב והזמן שיש לך, כיף ומשחקים בשפע / אבל אתה מבזבז את כספך ושוכב במיטה נשכח - ואתה תוהה בשביל מה עשית את זה" חושף את הפחד וחוסר הביטחון האמיתיים מאחורי השיר. לאחר סולו ההאמונד של "מיי סוויט לורד" מגיעים צלילים של פסנתר בהקלטה הפוכה. מבחינה ווקאלית, ההגשה מקדימה את זמנה בהרבה, עם ההגשה החצי-מדוברת, חצי-מושרת אך קצבית לחלוטין של גילאן. השיר הזה לא נוגן בהופעות חיות.

ניסיון הבריחה של בלאקמור

חוסר שביעות הרצון של בלאקמור הגיע לשיא. הוא הרגיש חנוק מוזיקלית ורצה לקחת את הלהקה לכיוון בלוזי יותר, אך נתקל בהתנגדות. ניצוץ של הזדמנות הופיע כשסיבוב הופעות נוסף בוטל, הפעם משום שאיאן גילאן חלה בצהבת. לבלאקמור פתאום היה זמן פנוי.

הוא ניצל אותו היטב. יחד עם איאן פייס, הוא נכנס לאולפן עם הבסיסט-זמר הכריזמטי של להקת THIN LIZZY, פיל לינוט. התוכנית הייתה להקים טריו בסגנון ג'ימי הנדריקס, תחת השם BABY FACE. בלאקמור אף שקל לצרף את פול רודג'רס, סולן להקת FREE, אך הרעיון לא התממש. בסופו של דבר, ההקלטות תוארו על ידי נוכחים שם כלא יותר מג'אמים חסרי השראה והפרויקט נגנז.

דיפ פרפל הייתה מותג חזק מדי מכדי לפרק. בלאקמור ופייס חזרו לבסיס האם, אך עם הבנה אחת ברורה: התקליט הבא חייב להיות אחר. הוא חייב להיות קליט יותר, ישיר יותר, וממוקד יותר. הכאוס של FIREBALL, על כל הטירוף והתסכול שבו, הכשיר את הקרקע לעשן על המים ולכוכב האוטוסטרדה ולמסע בחלל ולתמונות של הבית. הוא פינה את הדרך לתקליט שאני קצת פחות אוהב אבל יגדיר מחדש את הלהקה ויכניס אותה לפנתיאון: MACHINE HEAD. אבל זה, כמובן, כבר סיפור אחר לגמרי.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459