כאוס מאורגן: הסיפור האמיתי, המטורף והמלוכלך מאחורי להקת המי

אם הייתם צריכים לבחור רגע אחד שמזקק את המהות הכאוטית, האלימה והגאונית של להקת "המי", אולי הייתם בוחרים ברגע שבו פיט טאונסנד, הגיטריסט והמוח הקודח של הלהקה, החליט להחנות את רכב הלוויות הישן שלו, מסוג פקארד V12 שקנה ב-90 פאונד, ממש מתחת לאף של האצולה הבריטית.

השנה היא 1964. טאונסנד, צעיר זועם ויהיר, חשב שזה נראה מגניב. המלכה האם, לעומת זאת, חשבה אחרת. הרכב, שהזכיר לה את הלוויית בעלה המנוח, המלך ג'ורג' השישי, נגרר משם במהירות הבזק בהוראה מלכותית. טאונסנד נדרש לשלם כופר שערורייתי כדי לשחרר אותו, אבל אז הגיעה הצעה מוזרה: מישהו הציע לשלם את הקנס תמורת הבעלות על הרכב. טאונסנד, ממורמר ועצבני על הממסד שלקח לו את הצעצוע, הסכים לעסקה, חזר הביתה וכתב את השיר MY GENERATION. כן, המנון הנוער הנצחי, השיר שצעק "מקווה שאמות לפני שאזדקן", נכתב בעצם כנקמה קטנה באישה מבוגרת עם כובעים מצחיקים שלקחה לצעיר ההוא את האוטו. "ראיתי בה אישה זקנה ומשעממת שאין לה שום דבר טוב יותר לעשות מאשר לקחת מכוניות של צעירים", הוא ייזכר לימים. "אבל יצא לי מזה שיר די הגון, אז תודה לך, גבירתי".

זהו רק קצה הקרחון בסיפורה של הלהקה שהגדירה מחדש את המושג "הרס עצמי" ונתנה לו צליל, צורה ולעיתים קרובות גם חשבונית תיקונים שמנה.

בניגוד לביטלס החמודים או לסטונס הזועפים, "המי" היו משהו אחר לגמרי. הם היו ארבעה אנשים שלא באמת חיבבו אחד את השני, שלא היה ביניהם שום דבק חברתי, אבל כשהם עלו לבמה, נוצרה שם כימיה אלימה וחד-פעמית. רוג'ר דלטרי, הסולן עם רעמת התלתלים והגוף של פועל בניין, ניסח זאת בצורה הטובה ביותר: "אני לא רוצה להיות בלהקה עם אף אחד אחר, למרות שאם הייתי צריך לבחור שלושה חברים להסתובב איתם, זה לא היה שלושת אלה".

הדינמיקה הייתה נפיצה מהרגע הראשון. בצד אחד עמד טאונסנד, סטודנט לאמנות עם אף בולט (שהוא טען שהצלמים הגדילו בכוונה כדי לגרום לו להיראות מכוער) ויומרות אינטלקטואליות. בצד השני, דלטרי, בחור קשוח משפרדס בוש שהיה מוכן ללכת מכות עם כל מה שזז. באמצע היו ג'ון אנטוויסל, הבסיסט הקפוא שנראה כאילו הוא מחכה משועמם לאוטובוס בזמן שידיו טסות על הצוואר של הגיטרה, וקית' מון – ובכן, קית' מון היה קטגוריה בפני עצמה. מתופף שפעל כמו סופת טורנדו אנושית, הן על התופים והן מחוצה להם.

ההתחלה הייתה רעועה. הם נקראו THE HIGH NUMBERS לתקופה קצרה, שם שנועד לרמוז על אופנה ומודס, ושחררו סינגל בשם I'M THE FACE. הסינגל נכשל כישלון חרוץ.

אם יש משהו ש"המי" הפכו לסימן ההיכר שלהם, זהו הרס הציוד. מה שהחל כתאונה – טאונסנד שבר בטעות את צוואר הגיטרה שלו על תקרה נמוכה במועדון, וכדי לא להיראות נבוך החליט פשוט לסיים את העבודה ולרסק אותה לגמרי – הפך לריטואל קבוע. הקהל אהב את זה. קית' מון, שלא רצה להישאר מאחור, התחיל לבעוט במערכת התופים שלו.

אבל המחיר היה כבד. לא רק פיזית, אלא בעיקר כלכלית. בשנת 1965, כשהלהיט הראשון שלהם I CAN'T EXPLAIN התחיל להכניס כסף, הלהקה מצאה את עצמה בחובות של 60,000 פאונד. שנה לאחר מכן, אחרי שעבדו כמו חמורים, החוב ירד ל-40,000 פאונד. ושנה אחרי זה? החוב חזר ל-60,000. "כל פגישה עם רואי החשבון הייתה מגוחכת", נזכר דלטרי. "היינו חייבים כל כך הרבה כסף שבסוף פשוט היינו מתגלגלים מצחוק על הרצפה במשרד".

שיא ההרס הגיע כנראה בהופעה המפורסמת בתוכנית של האחים סמות'רס ב-1967. מון, שתמיד חיפש דרכים "לשפר" את ההופעה, שיחד את אחד הטכנאים להכניס כמות גדולה פי כמה וכמה של אבק שריפה לתוך תוף הבס שלו לקראת הפיצוץ המסורתי בסוף השיר MY GENERATION. התוצאה הייתה פיצוץ גרעיני במונחים של אולפן טלוויזיה. דלטרי סיפר ש"פשוט הועפתי מהרגליים", השיער של טאונסנד נחרך, ולפי טענתו, האירוע הזה היה הגורם המרכזי לבעיות השמיעה שמהן הוא סובל עד היום. מון עצמו? הוא כנראה חשב שזה היה מצחיק בטירוף, למרות שרסיס מצילה חתך לו את הזרוע.

אי אפשר לדבר על "המי" בלי להקדיש פרק נכבד לקית' מון. האיש לא היה סתם מתופף; הוא היה כוח כאוטי שחיפש תשומת לב בכל מחיר. הסיפורים עליו נשמעים כמו אגדות אורבניות, אבל רובם, למרבה הזוועה והשעשוע, נכונים לחלוטין.

קחו למשל את התקרית במלון בקופנהגן. מון שמע שיש במלון סוויטה אחת עם מיטת מים, והתעקש לקבל אותה כדי "לבצע ניסויים מיניים". בפועל, הוא וטאונסנד ניסו להוציא את המזרן (שהכיל 4,000 ליטר מים) כדי לדחוף אותו למעלית ולהציף את הלובי. המזרן נקרע, והמים הציפו את המסדרון וזרמו דרך הרצפות למטה. הנזק היה אסטרונומי. מה עשה מון? התקשר לקבלה בזעם מעושה: "הלו, אני רוצה לדבר עם המנהל. יש לי כאן מזוודה מלאה בבגדי הופעה יקרים שעוצבו על ידי החייט של המלכה, והם נהרסו בגלל מיטת המים הדולפת שלכם! אני דורש פיצוי וחדר חדש בקומה העליונה מיד!". המנהל המבוהל התנצל עמוקות, ומון יצא מהסיפור בלי לשלם אגורה.

אבל לא הכל היה מצחיק. בתוך הליצן הסתתר אדם עצוב ומתוסבך בצורה קיצונית. אנטוויסל, שבילה איתו שעות רבות, תיאר אותו כ"ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד". עד השעה שתיים בצהריים הוא היה מקסים. אחרי שתיים, ועם המשקה הראשון, הוא הפך למפלצת. "הוא היה אומר דברים שיפגעו בך עמוקות, ולמחרת לא היה זוכר שאמר אותם בכלל".

התקרית ששברה את רוחו התרחשה כשנהגו האישי נהרג בשנת 1970. מון, אשתו והנהג, ניל בולאנד, יצאו ממועדון, והמון סקינהדס מאיימים התנפל על הרכב. בולאנד יצא כדי לבקש מהם לזוז, כשלפתע שעט האוטו ודרס אותו. מון ואשתו המשיכו לנסוע ברכב ואחרי מרחק מה הם עצרו, רק כדי לגלות שמתחת לאוטו יש מראה מזעזע של בולאנד שכבר לא היה בחיים. "הוא מעולם לא סלח לעצמו על זה", סיפר דלטרי.

סופו של מון היה אירוני וטרגי באותה מידה. בשנת 1978, כשהוא מנסה להיגמל מאלכוהול, הוא לקח מנת יתר של כדורים שנועדו דווקא למנוע תסמיני גמילה. "הוא חשב שאם כדור אחד עושה לו טוב, שמונה כדורים יעשו לו מצוין", אמר טאונסנד בעצב. מון מת במיטתו, באותה דירה שבה מתה "מאמא קאס" ארבע שנים קודם לכן (בדירה שהייתה שיכת לזמר הארי נילסן).

היחסים בין הסולן לגיטריסט היו הלב הפועם והמדמם של הלהקה. הם היו הפכים גמורים. דלטרי היה האיש שרצה שהעסק יעבוד. טאונסנד היה האמן המיוסר, שחיפש משמעות קוסמית בכל אקורד.

המתח ביניהם הגיע לשיאים אלימים לא פעם. בשנת 1965, דלטרי פשוט הועף מהלהקה לאחר שהוריד את כל הסמים של חברי הלהקה באסלה והלך מכות עם מון. הוא הוחזר רק על תנאי. אבל הקרב הגדול באמת התרחש במהלך צילומי סרט לתיעוד הכנת האלבום "קוואדרופניה". טאונסנד, שיכור כלוט, ניסה להכות את דלטרי. אך הזמר, פועל מתכת לשעבר עם ידיים כמו סלעים, התחמק ונתן לו סנוקרת אחת מדויקת. "הוא נפל כמו שק תפוחי אדמה", נזכר דלטרי. "הוא היה חסר הכרה לחלוטין. למען האמת, חשבתי שהרגתי אותו".

למרות האלימות, או אולי בגללה, נוצר ביניהם קשר עמוק. טאונסנד הודה: "האהבה שלי לרוג'ר היא משהו שגורם לי לדמוע כשאני חושב עליו. אחרי כל השנים שבהן ראיתי בו רק את בריון בית הספר, גיליתי חבר אמיתי".

כולם זוכרים את "המי" בוודסטוק, אבל עבור הלהקה, החוויה הייתה, במילה אחת: גיהינום. טאונסנד שנא את הבוץ, את ההיפים המזוייפים, ואת האווירה הכללית. השיא היה כשאבי הופמן, אקטיביסט פוליטי, עלה לבמה באמצע ההופעה כדי למחות על מאסרו של ג'ון סינקלייר בגלל סמים. טאונסנד לא היסס לרגע. הוא הניף את הגיטרה שלו והלם בראשו של הופמן, מעיף אותו מהבמה בבעיטה תוך שהוא צועק: "עוף מהבמה המזדיינת שלי!".

"טומי", אופרת הרוק הכפולה ששוחררה ב-1969, הייתה ההימור הגדול ביותר שלהם. היא הצילה אותם מפשיטת רגל והפכה אותם לסופרסטארים עולמיים. הסיפור על הילד החירש-אילם-עיוור שהופך לאשף פינבול ולמשיח שקר היה מוזר, יומרני, וגאוני. אבל ההצלחה של "טומי" הפכה לנטל. טאונסנד ניסה לשחזר את ההצלחה עם פרויקט שאפתני עוד יותר בשם LIFEHOUSE, שנועד לחזות את עתיד האינטרנט והמציאות המדומה עשרות שנים לפני זמנם.

הפרויקט הזה כמעט מוטט את הלהקה. אף אחד לא הבין מה טאונסנד רוצה. המנהל שלהם, קיט למברט, שהיה מכור להרואין באותה תקופה, ניסה לשכנע את כולם שטאונסנד השתגע. בסופו של דבר, הפרויקט נגנז, והשרידים שלו נאספו לאלבום בודד בשם WHO'S NEXT. האירוניה? האלבום הזה, שנולד מתוך כישלון ופשרה, נחשב על ידי רבים ליצירת המופת הגדולה ביותר של הלהקה.

בשנת 1979, וכבר אחרי שמון מת, הלהקה התמודדה עם אירוע שטלטל אותה מאד. בהופעה בסינסינטי, 11 מעריצים נמחצו למוות בכניסה לאולם בגלל אירגון לקוי של המקום. הלהקה לא ידעה על האסון עד סוף ההופעה. "ראיתי את רוג'ר בוכה את נשמתו בחדר ההלבשה", סיפר טאונסנד. אבל הלהקה קיבלה החלטה קרה ומחושבת: להמשיך את סיבוב ההופעות. "היינו חייבים לעטות שריון", הסביר טאונסנד. "אם היינו נותנים לעצמנו להרגיש את גודל הטרגדיה באותו רגע, היינו מתפרקים".

ההחלטה להמשיך עם מתופף חדש, קני ג'ונס, אחרי מותו של מון, נתפסה בדיעבד כטעות על ידי חלק מחברי הלהקה. דלטרי טען שג'ונס היה מתופף טוב, אבל לא המתופף הנכון ללהקה. הסגנון שלו היה פשוט מדי, יציב מדי. אנטוויסל, הבסיסט, היה מתוסכל מכך שהוא נאלץ לרסן את הנגינה שלו כי ג'ונס לא ידע להגיב לטירוף שאפיין את ימי מון.

בזמן שטאונסנד ודלטרי רבו באור הזרקורים, ומון פוצץ אסלות, ג'ון אנטוויסל, "השקט", ניהל חיים סוערים משלו. המוות שלו בשנת 2002, ערב תחילת סיבוב הופעות בארה"ב, היה רוק'נ'רול טהור וטרגי: התקף לב בחדר מלון בלאס וגאס, כתוצאה מצריכת קוקאין, בזמן בילוי עם חשפנית. "האם זה כל כך נורא למות בגיל 57 עם שורה של קוק וזונה בלאס וגאס?" תהה דלטרי בציניות כואבת. "מה האלטרנטיבה? למות לאט ומסריח בבית חולים?".

בשנים האחרונות, טאונסנד מצא את עצמו בלב סערה מסוג אחר לגמרי. בשנת 2003 הוא נעצר בחשד להחזקת פורנוגרפיית ילדים. טאונסנד טען בתוקף שהוא ביצע תחקיר לספר אוטוביוגרפי ורצה להבין את המנגנונים של התעשייה האפלה הזו (הוא עצמו חשף שעבר התעללות בילדותו על ידי סבתו הלא שפויה). הוא זוכה מכל אשמה פלילית, אבל הכתם הציבורי היה כבד. דלטרי עמד לצידו לאורך כל הדרך, מגן עליו בחירוף נפש.

היום, "המי" הם שריד מתקופה אחרת. טאונסנד חירש חלקית ומודה שימי הלהקה הסתיימו וכנראה צריך לחשוב על השלב הבא - מופע בסגנון אוואטארי כמו שעשתה להקת אבבא. דלטרי נאבק לשמור על הקול האדיר שלו, והשניים הודו בגלוי שהם הופיעו בחלק מהזמן פשוט כי "אנחנו יכולים, וכי זה משתלם כלכלית". טאונסנד אפילו הודה בראיון ב-1989 שהוא מכר את הזכויות לשירים לפרסומות כי "נמאס לי שמשמיעים ברדיו רק שלושה שירים שלי. אם מישהו רוצה לשלם לי מיליונים כדי להשתמש ב-MY GENERATION לפרסומת לגלולות נגד עצירות – שיהיה לו לבריאות".

בסופו של דבר, הסיפור של "המי" הוא סיפור על הישרדות. הם שרדו סמים, אלכוהול, מכות, חובות עתק, טרגדיות, מות חברים ושערוריות מין. הם התחילו כארבעה פרחחים שרק רצו לעשות רעש, וסיימו כאייקונים תרבותיים שעדיין מנסים להבין מה לעזאזל קרה שם בדרך. וכמו שטאונסנד אמר פעם על השיר המפורסם ההוא: "אני עדיין אוהב את MY GENERATION. המשמעות השתנתה עם השנים, אבל המסר נשאר: אל תגידו לי מה לעשות". וזה, אולי, כל הסיפור כולו.