כמה מילים על סרז' השובב - הלא הוא סרז' גינסבורג

ברור, הוא לא היה סתם זמר, והוא בטח לא היה סתם עוד פרצוף יפה (למעשה, הוא היה רחוק מכך שנות אור, לפי רבים, והוא ידע את זה). הוא היה הגאון המרושע של הפופ הצרפתי, המשורר המקולל ששרד את הנאצים כדי לכתוב שירים על סוכריות על מקל עם משמעויות כפולות ומכופלות. האיש שהפך את הציניות לאמנות ואת הפרובוקציה לחמצן. הוא היה "הברווזון המכוער" שהפך למאהב הגדול של צרפת, המשורר שזלזל בפופ ובו זמנית הפך למלך הבלתי מעורער שלו.

הסיפור שלנו מתחיל, כמו כל סיפור טוב, עם מכונית מפוארת והתרסקות בלתי נמנעת. לגינסבורג הייתה חולשה למכוניות, אבל לא סתם מכוניות. הוא החזיק בבעלותו דגם SILVER GHOST אגדי של רולס רויס משנת 1928. זה היה הכרכרה המודרנית שלו, הכלי שאיתו יצא לסיפור האגדה המעוות שלו. הוא קנה אותה בכסף שהרוויח מסרטים, אבל הייתה רק בעיה קטנה אחת: לסרג' לא היה רישיון נהיגה.

זה לא הפריע לו, כמובן. הוא אהב לשבת בתוך הרכב, לעשן בשרשרת, להקשיב לגשם ולחלום. הוא אפילו הופיע בקליפים מאחורי ההגה, אבל במציאות? הוא היה הנוסע הנצחי. על מכסה המנוע של הרכב הזה ניצב הפסלון המפורסם, SPIRIT OF ECSTASY. הפסלון הזה, דמות אישה כסופה עם זרועות מושטות לאחור כמו כנפיים, לא היה סתם קישוט. הוא היה מבוסס על אלינור ת'ורנטון, המאהבת הסודית של ברון מונטגיו, שטבעה בים כשספינתה טורפדה על ידי צוללת גרמנית ב-1915, והפכה בן לילה מסמל של תשוקה לסמל של אסון ואובדן.

עבור גינסבורג, הפסלון הזה היה מהפנט. בדמיונו, או אולי בהזיותיו, הפסלון מתעורר לחיים, משתלט על הרכב ומוביל אותו. וזה בדיוק מה שקורה ביצירת המופת שלו, התקליט HISTOIRE DE MELODY NELSON משנת 1971. המספר, גבר בגיל העמידה, נוהג (או מובל) דרך העיר בלילה, עד שהרכב סוטה, עולה על המדרכה ומתנגש. על הכביש שרועה נערה. הגלגל של האופניים שלה עדיין מסתובב. קוראים לה מלודי נלסון. היא ג'ינג'ית, היא בת 15 בערך, והיא הולכת לשנות את חייו, או להרוס אותם .

אבל כדי להבין את האובססיה של גינסבורג למוות, לאהבות טראגיות ולבריחה, צריך לחזור לילדות שלו. לפני שהוא היה סרז', הוא היה לוסיאן גינסבורג, ילד יהודי בפריס הכבושה על ידי הנאצים.

ההורים שלו, ג'וזף ואוליה, ברחו מרוסיה אחרי המהפכה הבולשביקית והתיישבו בפריס בתקווה לחיים חדשים. הם חשבו שהם בטוחים בצרפת, ארץ התרבות, אבל ההיסטוריה רדפה אותם. ב-1942, כל היהודים בצרפת הכבושה נדרשו לענוד טלאי צהוב. גינסבורג הצעיר תיאר את זה מאוחר יותר כמו "סימון של שור עם ברזל מלובן". אמא שלו ניסתה להסתיר את הטלאי, אבל לוסיאן? שנים אחר כך, בציניות האופיינית לו, הוא טען שהוא ראה בטלאי הזה "תג של שריף", כמו במערבונים. זה היה מנגנון הגנה, כמובן. הדרך שלו להתמודד עם ההשפלה והפחד.

והפחד היה אמיתי לחלוטין. המשפחה נאלצה להתפצל ולהסתתר. לוסיאן נשלח לפנימייה, וכשהגיע מידע שהמשטרה בדרך לערוך פשיטה ולחפש ילדים יהודים, המורה שלו שלח אותו להתחבא ביער. "אם ימצאו אותך", הוא אמר לו, "תגיד שאתה הבן של חוטב העצים" .

הנה ילד לבד ביער, בלילה. בדמיון שלו, הוא ניסה לשכנע את עצמו שהוא דמות מתוך ספר הרפתקאות, כמו רובינזון קרוזו או ילד שורד באי אבוד. אבל היערות האלה לא היו היערות של דיסני. אלו היו היערות האפלים של האגדות החשוכות, מקום שבו מכשפות אוכלות ילדים וזאבים אורבים. אלא שהמפלצות כאן לא היו מכשפות מעופפות כמו באבא יאגה מהסיפורים הרוסיים של הוריו – המפלצות היו אנושיות לחלוטין.

הוא שרד. הוא חמק מהמשאיות, מהרכבות, מתאי הגזים שבהם נרצחו דודו ורבים אחרים מבני משפחתו. אבל החוויה הזו צילקה אותו לנצח. הוא החליט שאם העולם ניסה למחוק אותו ואת קיומו, התגובה שלו תהיה להפוך למשהו שבלתי אפשרי להתעלם ממנו. הוא יהיה בכל מקום. הנקמה שלו תהיה ההצלחה שלו .

לפני המוזיקה, הייתה לו תשוקה אחרת: ציור. לוסיאן הצעיר חלם להיות אמן גדול. הוא למד אצל המאסטרים, הוא חי חיי בוהמה בעליית גג, והוא אפילו אימץ שם בדוי – ג'וליאן גריקס. הייתה לו אפילו תקרית בלתי נשכחת הקשורה לאמנות ולסקס, שילוב שילווה אותו כל חייו. אשתו הראשונה, אליזבת לויצקי, עבדה אצל אמן סוריאליסטי בשם סלבדור דאלי והצליחה להשיג את המפתחות לדירה שלו כשהוא לא היה בעיר. סרז' ואליזבת ניצלו את ההזדמנות עד תום – הם עשו אהבה על הרצפה, על הספה ועל המיטה של דאלי, מוקפים ביצירות מופת. סרז' היה מהופנט. הוא אפילו גנב תמונה קטנה למזכרת. הלילה הזה קיבע אצלו את הקשר בין אמנות לבין המעשה המיני, ודמותו של דאלי – הפרובוקטור עם השפם – הפכה למודל לחיקוי עבורו.

אבל הקריירה שלו כצייר לא המריאה. יום אחד, אולי מתוך פחד שהוא בסך הכל בינוני, או אולי מתוך התקף של הרס עצמי דרמטי, הוא עשה מעשה: הוא שרף את כל הציורים שלו. הכל. "אם זה לא גאוני, מה הטעם?" הוא חשב. באופן אירוני, גם אביו עשה מעשה דומה שנים קודם לכן, כשוויתר על הציור לאחר שתמונה שצייר נגנבה ממנו ברכבת. סרז' נשבע לא לצייר יותר לעולם. הקנבס החדש שלו יהיה המוזיקה, והוא התכוון לצייר עליו בצבעים עזים ובוטים.

העולם לא היה מוכן לגינסבורג בהתחלה. הוא נראה מוזר, היו לו אוזניים גדולות, והמבקרים לעגו לו בשיטתיות על המראה החיצוני שלו. הוא ניגן בפסנתר במועדונים אפלים, מלווה חשפניות ושיכורים, ותיעב כל רגע מזה. אבל אז הוא גילה את הכוח של הפופ, ובמיוחד את סצנת ה-YE-YE של שנות ה-60. הוא ראה בז'אנר ה"ייה-ייה" נחיתות תרבותית.

הוא הבין משהו שאחרים פספסו: הוא יכול להשתמש ב"בובות" הצעירות והתמימות של תעשיית המוזיקה כדי להעביר מסרים חתרניים. הוא כתב שירים שנשמעו כמו ממתקים קלילים, אבל המילוי שלהם היה רעיל ומבריק. הדוגמה המפורסמת (והאכזרית) ביותר הייתה עם הזמרת הצעירה פראנס גל. מערכת היחסים המקצועית של גינסבורג עם פראנס גל היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לגאונות המעוותת שלו. גל, נערה תמימה עם קול מלאכי, הייתה הכלי המושלם עבורו. הוא הודה שנים מאוחר יותר שזו הייתה דרכו להיכנס לאור הזרקורים כאמן מסחרי. אבל המחיר שגל שילמה היה יקר, ולעיתים משפיל.

ב-1965, השיר שכתב לה, POUPée DE CIRE, POUPée DE SON (בובת שעווה, בובת קש), זכה באירוויזיון והפך אותה לכוכבת בינלאומית שמכרה תקליטים בקצב של 20,000 עותקים ביום. אבל מאחורי הקלעים, המציאות הייתה פחות נוצצת. הנגנים בתזמורת הליווי שנאו את השיר ושרקו בוז בחזרות כי הקצב היה "תזזיתי מדי" לטעמם.

באותו ערב ניצחון היסטורי, כשגל התקשרה נרגשת לבן זוגה הסודי דאז, הזמר קלוד פרנסואה (ההוא שבסוף הסבנטיז יתחשמל למוות באמבטיה שלו), כדי לחלוק את השמחה, הוא הטיח בה שהיא הייתה גרועה וזייפה לחלוטין. רגעים ספורים לאחר מכן, היא נראתה מתייפחת בזרועותיו של גינסבורג. העולם חשב שאלו דמעות של אושר על הזכייה; בפועל, אלו היו דמעות של לב שבור. השיר עצמו היה למעשה קינה מרירה שגינסבורג שם בפיה של גל, ששרה על היותה בובה בידי מפיקים, ששרה על אהבה בלי להבין בבנים בכלל.

גינסבורג כתב לה את השיר LES SUCETTES (הסוכריות על מקל). על פניו, שיר תמים על ילדה שאוהבת למצוץ סוכריות אניס. גל שרה אותו בתמימות מוחלטת. סרז' מצדו צחק. בראיון הוא אף התבדח שהסוכריות שלו הן בכלל בטעם ג'ינג'ר. היא אפילו הצטלמה לקליפ עם סוכריות ענק. מה שהיא לא הבינה, ומה שכל צרפת הבינה מיד, הוא שהשיר היה עמוס בכפל משמעות מיני בוטה ("כשהסוכר זורם לגרון של אנני, היא בגן עדן"). הסוכריות לא היו סתם סוכריות. כשהיא גילתה את האמת, גל הייתה מזועזעת. היא הסתגרה בביתה לחודש ונשבעה לא לדבר עם גינסבורג יותר לעולם. עבור גינסבורג, זה היה ניצחון של הציניות על התמימות המסחרית. הוא תיעב את תרבות הנוער הריקנית, והוא נהנה להחדיר לתוכה את הארס שלו .

אבל הלב של גינסבורג לא היה עשוי רק מקרח וציניות. הוא היה רומנטיקן חסר תקנה שהסתתר מאחורי מסיכה של נבל. והרומן הגדול והסוער ביותר שלו, זה ששבר את ליבו והוביל ליצירת כמה מהשירים הגדולים ביותר שלו, היה עם האישה היפה ביותר בעולם באותה תקופה: בריג'יט בארדו.

הם נפגשו באוקטובר 1967, כשהיא הייתה נשואה למיליונר גרמני פלייבוי (שפעם פיזר עליה מאות ורדים ממסוק – בדיוק סוג המחוות הראוותניות שגינסבורג תיעב). הרומן ביניהם היה קצר, לוהט והרסני. בארדו ביקשה ממנו לכתוב לה את שיר האהבה היפה ביותר שניתן לדמיין. באותו לילה, הוא כתב שני שירים: BONNIE AND CLYDE ו-JE T'AIME... MOI NON PLUS.

כן, הגרסה המקורית של "אני אוהב אותך... גם אני לא" הוקלטה עם בארדו. הם נכנסו לאולפן, והשמועות אמרו שהאנחות והגניחות בשיר לא היו משחק בלבד. אבל כשבעלה של בארדו גילה על כך, הוא איים בתביעה. בלחץ כבד, בארדו התחננה בפני גינסבורג לגנוז את השיר. ההקלטה נגנזה ברגע האחרון. גינסבורג נותר שבור לב. בארדו עזבה אותו וחזרה לבעלה, וגינסבורג נשאר לבדו עם השיר הכי אירוטי בעולם – בלי אישה שתשיר אותו.

הפרידה הזו הותירה בו צלקת עמוקה. הוא הבין שאהבה היא תמיד זמנית, שהסוף תמיד אורב מעבר לפינה. התובנה הזו חלחלה עמוק. זהו הכאב האמיתי של גבר שאיבד את הכל.

ואז הגיעה ג'יין. ג'יין בירקין. שחקנית אנגלייה צעירה, רזה, עם מבטא כבד וצרפתית עילגת, שבדיוק סיימה מערכת יחסים עם המלחין ג'ון בארי (ההוא מהפסקולים של ג'יימס בונד). הם נפגשו על הסט של הסרט SLOGAN. ההתחלה הייתה איומה. גינסבורג, שעדיין ליקק את הפצעים מבארדו, התייחס אליה בהתנשאות ובריחוק. הוא לעג לה, התעלם ממנה, ובמבחני הבד הוא היה יהיר וקר.

כדי לשבור את הקרח, הבמאי אירגן להם ארוחת ערב משותפת. שם, אחרי מספיק יין, המסיכה של גינסבורג נפלה. בירקין הבינה שהיהירות שלו היא בסך הכל ביישנות. הרגע המכריע קרה כשהוא דרך לה על הרגל בצורה מגושמת בזמן שרקדו סלואו. זהו, האיש המפחיד התגלה כרומנטיקן שלומיאל.

הערב ההוא נגמר בצורה פרועה: הם עברו מבר לבר, ממועדון למועדון, עד שגינסבורג התעלף מרוב אלכוהול בחדר המלון שלו. בירקין עזבה אותו שם, אבל השאירה לו מתנה קטנה ומוזרה: תקליטון של הלהיט YUMMY YUMMY YUMMY, אותו תקעה בין אצבעות הרגליים שלו. כך נולד אחד הזוגות האיקוניים ביותר של המאה ה-20.

השניים הקליטו את השיר שהקליטה לפני כן בארדו עם סרז'. השיר, כמובן, עורר סערה עולמית. הוא הוחרם על ידי הבי.בי.סי, גונה על ידי הוותיקן ("מגונה ולא ראוי להאזנה"), ובאיטליה, עותקים של הסינגל נמכרו בשוק השחור במחירים מופקעים, מוחבאים בתוך עטיפות של תקליטי אופרה. גינסבורג? הוא רק הרוויח מזה הון עתק וטען בציניות שלא התכוון ליצור שיר אירוטי, אלא שיר על "חוסר תקשורת"

האהבה לבירקין, יחד עם הכאב על בארדו והזיכרונות מהמלחמה, התנקזו ליצירת המופת הגדולה של גינסבורג: HISTOIRE DE MELODY NELSON. זהו תקליט קונספט, סיפור מוזיקלי רציף של פחות מ-30 דקות, שמספר על אהבה אסורה וטרגית. ההשראה הגיעה גם מהספר LOLITA של ולדימיר נבוקוב. גינסבורג העריץ את נבוקוב (שגם הוא היה גולה רוסי ואיבד משפחה לנאצים) ואפילו ניסה להשיג את הזכויות לעבד את הספר למחזמר, אך נתקל בסירוב. הכישלון הזה הוליד את מלודי נלסון.

העטיפה של התקליט הפכה לאייקונית: ג'יין בירקין, עם פאה ג'ינג'ית קצרה, ג'ינס פתוח בחלקו העליון, מחבקת בובת דובון. התמונה משדרת ארוטיקה ותמימות בו זמנית. אבל האמת מאחורי הצילום היא הרבה יותר מעניינת: בירקין הייתה בחודש הרביעי להריונה (עם בתם שרלוט). הכפתורים הפתוחים והדובון (שבמציאות היה בובת ילדות ישנה של ג'יין בשם MONKEY) שימשו כדי להסתיר את הבטן ההריונית .

העבודה על התקליט הייתה קפדנית. גינסבורג ושותפו המוזיקלי הגאון, ז'אן קלוד ואנייה, יצרו סאונד שלא נשמע כמותו. הם שילבו להקת רוק עם תזמורת כלי מיתר ענקית. הבסיס הוקלט בלונדון על ידי נגנים בריטים ששמותיהם אפילו לא הופיעו על העטיפה המקורית (כמו הבסיסט דייב ריצ'מונד והגיטריסט אלן פארקר), שכלל לא ידעו שהם מנגנים ביצירת מופת .

אחד הפרטים המעניינים בתהליך היצירה היה השיר שנגנז. גינסבורג כתב שיר בשם MELODY LIT BABAR. ואנייה רצה להכניס את השיר, אבל גינסבורג התעקש להסיר אותו. הוא הרגיש שהשיר הקליל יהרוס את המתח והאווירה הטרגית שנבנית לאורך התקליט. הוא צדק. התקליט נשאר יצירה מהודקת, אפלה ומושלמת.

התקליט מסתיים בצורה גרנדיוזית עם השיר CARGO CULTE. ההשראה לשיר הזה הגיעה ממקום בלתי צפוי לחלוטין: סרט דוקומנטרי איטלקי בשם MONDO CANE שגינסבורג ראה. הסרט הציג את תופעת ה-CARGO CULTS (פולחני מטען) באיי האוקיינוס השקט. הסיפור הוא כזה: במהלך מלחמת העולם השנייה, מטוסים אמריקאים הצניחו אספקה באיים מבודדים. הילידים, שמעולם לא ראו טכנולוגיה כזו, חשבו שהמטען הוא מתנות מהאלים. כשהמלחמה נגמרה והמטוסים הפסיקו להגיע, הם בנו דגמי מטוסים מעץ וקש, יצרו מסלולי נחיתה מדומים וערכו טקסים כדי לפתות את "אלי השמיים" לחזור עם המטען. בסוף התקליט, המטוס של מלודי נלסון מתרסק. המספר מדמיין איך הילידים מוצאים את שרידי המטוס וסוגדים למלודי כאלת המטען החדשה שלהם.

כן, MELODY NELSON היה כישלון מסחרי מוחלט בזמן אמת. הוא מכר בקושי 20,000 עותקים. הכישלון הזה, יחד עם בעיות הבריאות והאלכוהול, דחפו את גינסבורג לתהום. הוא המציא לעצמו אלטר-אגו הרסני: GAINSBARRE. אם גינסבורג היה האמן הרגיש, גינסבאר היה השיכור הפרובוקטיבי, המלוכלך והאלים.

הוא התחיל לשתות כמויות מסחריות, והפך את ההרס העצמי למופע בידור בטלוויזיה בשידור חי. באחת התקריות המפורסמות, במחאה על המיסים הגבוהים ("סחיטה", כפי שקרא לזה), הוא שרף שטר של 500 פרנק בשידור חי. הקהל הזדעזע. אבל כהרגלו, כשהיה פיכח (מצב נדיר), הוא היה ג'נטלמן ושלח תרומה גדולה לארגון "רופאים ללא גבולות".

הפרובוקציה הגדולה ביותר שלו בתקופה המאוחרת הייתה גרסת הרגאיי להמנון הצרפתי, LA MARSEILLAISE. הוא הקליט את השיר בג'מייקה עם נגני הליווי של בוב מארלי. הימין הקיצוני בצרפת זעם. איך מעז היהודי המהגר הזה לחלל את ההמנון הקדוש? איומים על חייו החלו לזרום. בהופעה בשטרסבורג, חיכו לו בקהל צנחנים זועמים שבאו לפוצץ את המופע. גינסבורג, באומץ לב של גנרל, שלח את הלהקה למלון, עלה לבמה לבד ושר את ההמנון א-קפלה. הצנחנים, מבולבלים, מצאו את עצמם מצדיעים ושרים איתו. גינסבורג ירד מהבמה עם תנועת יד גסה של ניצחון..

אבל הגוף לא יכול היה לעמוד בזה לנצח. התקף הלב הראשון הגיע. כשפינו אותו באמבולנס, גינסבורג התעקש שיעטפו אותו בשמיכת קשמיר אופנתית לפני שיוציאו אותו מהבית. אפילו בדרך לטיפול נמרץ, הסטייל היה מעל הכל. הוא המשיך להבריח סיגריות לבית החולים, מסרב להיכנע להוראות הרופאים.

בסופו של דבר, הלב נכנע. בירקין עזבה אותו כשהבינה שהיא לא יכולה לצפות בו מתאבד לאט לאט באמצעות האלכוהול. הוא נשאר לבד בבית, שהפך למוזיאון של חייו. החדר של ג'יין נשאר בדיוק כמו שעזבה אותו, "חדר הבובות". הוא הודה: "היא צדקה שעזבה אותי... הייתי שיכור תמידית, הרבצתי לה שוב ושוב". הוא הפך להיות הבדיחה של עצמו. הוא גם העליב את וויטני יוסטון בפריים-טיים כשאמר לה שהוא רוצה "לדפוק אותה".

כן, זה היה מול המצלמות. המנחה היה מישל דרוקר שלקח את וויטני יוסטון מהפודיום כדי שתשב לצד האורח שלו, הלא הוא סרז' גינסבורג. אחרי היכרות קצרצרה קם סרז' לנשק את כף ידה של וויטני בעדינות. כשהתיישב שוב וביקש לדבר למיקרופון, הוא אמר באנגלית - "המיקרופון שלי לא פועל". דרוקר פנה לוויטני ואמר לה בתרגום, כאילו היא לא מבינה אנגלית ובעודו מניח את ידו על רגלה - "הוא אמר שאת נהדרת". היא אמרה תודה והוא המשיך: "היא גאונה". דרוקר שוב פנה לוויטני ותירגם את מה שכבר במילא נאמר באנגלית מפי סרז': "הוא אמר שאת גאונה". אז סרז' הניח על כתפה את ידו ואמר, "אוווו... היא חברה שלי". שוב המנחה המעצבן אמר לוויטני: "הוא אמר שאת יפה". גינסבורג איבד את סבלנותו ופנה לדרוקר: "תקשיב, אתה לא רייגן ואני לא גורבצ'וב. אז אל תנסה לתרגם אותי. אמרתי שאני רוצה לזיין אותה". וויטני נראתה בהלם והקהל החל להשמיע רעשים. דרוקר ניסה להציל את המצב: "לא לא לא לא, הוא אמר שאת נהדרת". אבל וויני אמרה לסרז' בתדהמה: "מה אמרת עכשיו?!" כשדרוקר מנסה להציל את המצב - "הוא אומר את זה מדי פעם". סרז' שלח יד ללטף את שערה. אז דרוקר פנה לוויטני ואמר לה, "תביני, לפעמים הוא שיכור". סרז' מחה - "אני לא שיכור!". "אתה בטוח?", ענתה וויטני. דרוקר ביקש להגיד: "ברור שהיא מיוחדת, אבל כעת גם מטולטלת ממה שאמרת". אז סרז' שלח את ידו והניח אותה על הלסת של וויטני. דרוקר אמר לו: "תתנצל על מה שאמרת בפניה". אז סרז', שבהחלט נראה שיכור, התנצל. רגעים מבזים מול המצלמות.

הוא מת ב-1991. הוא נקבר בבית הקברות מונפרנאס, ליד הוריו וליד המשורר בודלר שהעריץ. בתוך הארון, יחד איתו, הונח חפץ אחד מיוחד: MONKEY, בובת הילדות של ג'יין בירקין, אותה בובה שהופיעה על העטיפה של MELODY NELSON.

הילד שהתחבא ביער מהנאצים, הצייר ששרף את יצירותיו, המאהב שאיבד את הנשים היפות בעולם והמוזיקאי שכתב את הפסקול של שברון הלב, מצא סוף סוף מנוחה. הקירות החיצוניים של ביתו מכוסים בגרפיטי של מעריצים, רבים מהם אפילו לא נולדו כשהוא מת. בסופו של דבר, סרז' גינסבורג נשאר חידה: האיש שכתב את השירים היפים ביותר לנשים, ובו זמנית התייחס אליהן לעיתים קרובות כאל אובייקטים לסיפוק צרכיו האמנותיים והפיזיים. אולי המשפט שמסכם אותו הכי טוב הוא זה שאמר על אחת הזמרות שלו: "היא לא הכירה אותי, למעשה, רק הקרנתי את הפנטזיות שלי דרכה".