רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 במרץ (9.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני זוכרת את היום שבו הגיתי את המשפט 'LOVE TO LOVE YOU BABY'. הייתי צריכה ללכת למשרד של ג'ורג'יו מורודר, ואמרתי לו: 'תקשיב למילים האלה, זה לא נשמע חמוד?'... ג'ורג'יו חזר על המשפט שלי שוב ושוב, ויומיים לאחר מכן הגיעה חברה שלו לביתי ואמרה לי שאני חייבת לבוא לאולפן. נכנסתי, שרתי את 'LOVE TO LOVE YOU BABY' וג'ורג'יו שלח את ההקלטה להולנד. הוא ניגן אותה בכנס MIDEM, וכולם רצו את זה. איכשהו השיר הגיע לניל בוגארט; הוא התקשר לג'ורג'יו וסיפר לו שהתקליטנים מנגנים אותו ללא הפסקה. הייתה רק בעיה אחת – השיר היה קצר מדי. אז ג'ורג'יו שלח לו גרסה של שמונה עשרה דקות, כולל הגניחות, וזה הפך לטירוף. אז גם התחילה השמועה שאני בעצם זמר שנשמע כמו אישה. אף אחד לא חשב שאני באמת יודעת לשיר כשביצעתי את השיר לראשונה, כנראה בגלל שלחשתי. אבל זה היה לטובה, כי כשסוף סוף פתחתי את הפה ושרתי, אנשים הופתעו לגלות שיש שם קול...

זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד. לפעמים אני מרגישה שנעשה בי עוול רגשי קשה, ואפילו לא ידעתי זאת בזמן אמת. כשהיה לי סוף סוף זמן להתארגן מחדש ולבחון את העובדות, הרגשתי שמישהו לקח משהו משלי בלי לבקש רשות. מאז אני אחת מאותם אמנים שמרגישים שניצלו אותם, אבל אני לא מרירה על כך בכלל. שדדו אותי כהלכה, אבל לא אכפת לי – אני עשירה יותר משהייתי קודם. הדברים זזו אז כל כך מהר. סבלתי מחוסר איזון כימי בגוף, ועם כל הלחצים, המחסור בשינה והחיים בדרכים – המצב החמיר. שקעתי בדיכאון עמוק והייתי צריכה למצוא דרכים לרומם את רוחי. הרגשתי שאני לא יכולה להילחם יותר, עד כדי מחשבות אובדניות. ידעתי שאני חייבת לקבל עזרה" (דונה סאמר)

קייטי, שוב את משקרת? סטילי דן עושים סדר. ב-9 במרץ בשנת 1975 יצא האלבום KATY LIED, של סטילי דן.

לזמן מה, באמצע שנות השבעים, נחשבה להקת סטילי דן לאחד השמות הלוהטים והמסקרנים ביותר בעולם הרוק העולמי. הייתה זו בדיוק תקופת מעבר מרתקת של הלהקה, שהפכה מהרכב חי ובועט המונה חמישה חברים שחורשים את הבמות, להרכב אינטימי של צמד בלבד. הגיטריסט ג'ף בקסטר והמתופף ג'ים הודר עזבו את הלהקה כשגילו שהצמד (הזמר-קלידן דונלד פייגן עם הבסיסט-גיטריסט וולטר בקר) החליט להפסיק להופיע ולהתמקד באולפני ההקלטות כביתם היחיד. לעומת זאת, הגיטריסט דני דיאס - שגם היה בהרכב המקורי - בחר להישאר ולעזור. השניים לא חסכו בשום פרט כדי לספק לחברת התקליטים התקליטים ABC את התוצר המוגמר. הם התייחסו לאולפני ההקלטות כאל עבודה בבית מרקחת סטרילי, שם כל צליל נמדד במיקרוגרמים בתהליך של פרפקציוניסטים חסר תקנה.

השניים יצרו באותם ימים מוזיקת פופ שנשמעה קליטה על פני השטח, אך הייתה ערמומית ומורכבת להפליא מתחת למנוע, עם מקצבים וסולואים וירטואוזיים שהושאלו מעולמות הג'אז. השילוב הזה העניק למסחריות של סטילי חספוס אינטלקטואלי, כזה שגרם למוזיקאים אחרים להביט בתוצאה הסופית בתערובת של תדהמה וקנאה צורבת. המילים שהביאו השניים היו ציניות, חדות ומעורפלות לרוב (עם בדיחות אישיות), אך הן הודבקו במלאכת מחשבת אלגנטית ללחנים העשירים.

אז התקליט הרביעי הזה של הלהקה, או שמא נכון לקרוא לו הפרויקט של השניים, מיזג ניחוחות פופ נגישים עם הרמוניות ג'אז עמוקות. כדי להגיע לתוצאה המושלמת, הזמינו בקר ופייגן אל האולפן שורה של נגני סשנים מהליגה הראשונה, מה שהפך את תהליך ההקלטה למצעד של כישרונות. הסידור הזה, שבו הצמד שולט ביד רמה על צי של מוזיקאי-על, יביא בהמשך את השיא האולפני המפואר שלהם בדמות התקליטים AJA ו-GAUCHO, שנשמעים כהפקות מיליון דולר.

בדומה לתקליט הקודם שלהם, PRETZEL LOGIC, גם KATY LIED התאפיין בשירי פופ קצרים ומהודקים. עבור בקר ופייגן, שנטו לעיתים למורכבות יתרה, הבחירה הזו הייתה יוצאת דופן ומרעננת במיוחד. השניים תמיד דאגו להדגיש שתהליך כתיבת השירים שלהם הוא מאזן של חצי-חצי, אך דונלד פייגן הודה בכנות שהיו מקרים חריגים מדי פעם. בשיחות על העבודה המשותפת הוא סיפר: "מוזיקלית, אנחנו חושבים אותו הדבר, אבל חוץ מזה יש לו את החיים שלו ואני יש לי את שלי. בדרך כלל אפתח את נבט השיר ואעביר אותו אליו. שמנו את השמות של שנינו על כל השירים, אבל כתבתי גם מעטים בעצמי. תשעים וחמישה אחוז מהשירים שלנו הם שיתופי פעולה. וולטר הוא גם עורך טוב. הוא מציע שיפורים ברעיון המקורי שלי, ואז אנו עובדים על המילים ביחד. למעשה, אנחנו אף פעם לא דנים זה בחייו של זה בפרט מסוים. שנינו יודעים את הכיוון שאליו אנחנו הולכים, וזה לא משנה שאנחנו יודעים את הנסיבות האמיתיות מאחוריו. אנחנו פשוט דנים בזה בתור מה שאנחנו רוצים לעשות עם נרטיב. אנחנו חברים אבל אנחנו לא החברים הכי קרובים בעולם. אנו מכירים זה את זה הרבה זמן ואנחנו מבינים את הרגלי העבודה ואת הצרכים והמגבלות של זה. אבל אנחנו לא מבלים יחד כל כך הרבה".

התקליט KATY LIED סימן גם את הופעת הבכורה של הזמר מייקל מקדונלד בהקלטות של סטילי דן, מי שיהפוך בהמשך לקול המזוהה עם האחים דובי. בעמדת התופים התייצב ג'ף פורקארו הצעיר, שניגן בכל השירים למעט השיר ANY WORLD, שבו הופיע מתופף הסשנים המנוסה, האל בליין, משום שפורקארו איחר באותו יום בגלל פקק תנועה. למרות הכישרון הרב, בקר ופייגן היו רחוקים מלהיות מרוצים מאיכות הצליל הסופית. תקלה טכנית במערכת הפחתת הרעשים האולפנית החדשה של חברת DBX גרמה לעיוותים בצליל, מה שהוביל לכך שהשניים כמעט סירבו לשחרר את התקליט למדפים. הרבה שיערות נמרטו באולפן עד שהשניים נתנו את האישור.

ג'ף פורקארו שיתף מאוחר יותר על חוויות התיפוף המאתגרות בתקליט: "כל מה שעבר לי בראש זה ג'ים קלטנר וג'ים גורדון. כל הדברים שלי נוצרו פה כשהעתקתי אותם. למשל, בשיר CHAIN LIGHTNING, כל מה שחשבתי עליו היה השיר PRETZEL LOGIC שג'ים גורדון תופף בו. בשיר DOCTOR WU חשבתי על ג'ון גיורין, במיוחד המילויים האלה שיוצאים בין תוף הבס לבין הטאם-טאמים. הוא היה עושה את זה בסגנון בי-בופ. גיורין היה בתקליט COURT AND SPARK של ג'וני מיטשל, שהיה באותו סגנון של סטילי. בשיר BLACK FRIDAY שוב חשבתי על ג'ים גורדון. ניסיתי לתופף את זה, ופשוט נתקפתי התקף זעם גדול. 'אני הבחור הלא נכון! אתם צריכים להשיג את ג'ים גורדון!’ אמרתי לגארי כץ המפיק. לאחר שהסתובבתי שלוש פעמים סביב הבניין וקיללתי את עצמי, חזרתי פנימה והצלחתי לתופף בשיר. מצילת הרייד שהשתמשתי בה בתקליט היא K ZILDJIAN ישנה שאבא שלי נתן לי. למרבה הצער, כל צליל המצילות נדפק כי ה-DBX לא עבד. זה היה ממש קורע לב עבור החבר'ה".

דונלד פייגן סיפק מבט אישי על התכנים הטקסטואליים של התקליט וסיפר: "כל שיר נראה מתוך נקודת מבט שונה. לחלקם, אני מתאר לעצמי, יש נימה אידיאליסטית כלפיהם, בעוד אחרים הם על מישהו שברור שהוא מתאבד. ברור שהמספר בעלילה, אם תרצו, נמצא בשלבים עמוקים של דיכאון חמור. וכמובן, כנראה שהייתי כך כשעשיתי אותם. האישיות של כולם היא רק סימפטום שלי. אני תמיד רואה את שני הצדדים של דברים בו זמנית, ולכן אף פעם אין לי דעה נחרצת". חלק מהשירים היו כל כך מוצלחים שבאולפן סירבו לקצר אותם. סולו הסקסופון המבריק של איש הסקסופון פיל וודס בשיר DOCTOR WU הוקלט בטייק אחד בלבד, ופייגן ובקר אהבו אותו כל כך עד שהחליטו פשוט להשאיר אותו עד סוף השיר.

עטיפת התקליט מציגה תמונה של קטידיד, חרק המוכר כצרצר או חגב מזמר. מדובר במשחק מילים משעשע על שם התקליט, שכן השירה של החרק נשמעת לאוזן האנושית כאילו הוא אומר KATIE DID KATIE DIDN'T. זאת בזמן שהמילים בשיר DOCTOR WU כוללות את השורה "קייטי משקרת, אתה יכול לראות את זה בעיניים שלה". את התמונה המיוחדת צילמה דורותי ווייט, שהייתה בת זוגו של פייגן באותה עת.

גם המבקרים לא נשארו אדישים. עיתון רולינג סטון פרסם בזמנו ביקורת מעורבת אך מעניינת על KATY LIED, וכתב: "להקת סטילי דן נשמעת כמיליון דולרים ונוצצת יותר מכל מה שמסביבה בתחום הזה. שירתו של דונלד פייגן, שנשמעת לאזניי כהכלאה בין מייק לאב לבוב דילן, היא מיוחדת ביותר. מילות השירים, הלא ברורות לחלוטין, מושכות כתמיד. מבחינת נגינה, יש טעם רב בביצועי הצמד פייגן ובקר ביחד עם נגני האולפן שגייסו אליהם. בניגוד לרבים אחרים, הם יודעים היטב מתי לשתוק ולא לצאת לסולו ארוך ומשעמם מדי. אז תגידו לי - מדוע, עם כל זאת, אני לא מוצא את החשק להקשיב שוב לתקליט הזה של סטילי דן? נראה לי כי אני לא מוצא בתקליט הזה שום תשוקה אמיתית. שירתו של פייגן אמנם מיוחדת אך הגייתו את המילים ברורה מדי ונשמע כי הוא עסוק יותר להביא סגנון מאשר הבעה. אני גם מתעייף מהמצב בו אני נאלץ כל הזמן לנחש על מה הם שרים בתקליט עם המילים שלהם. עם זאת, זה עדיף בהרבה מכל מוזיקה של בארי ווייט".

הדרמה המטורפת שהשתיקה את הקול של בוסטון. ב-9 במרץ בשנת 2007 בראד דלפ, האיש שהעניק לעולם את הקול הבלתי נשכח של להקת בוסטון, בחר לסיים את חייו בנסיבות מצערות שהלכו והסתבכו עד לנקודת האל חזור.

הסיפור של הלהקה הזו, שכבשה את המצעדים בסערה, התחיל בכלל באובססיה טכנולוגית של איש אחד, מכונת הקלטה עם ערוצים ואולפן ביתי מאולתר שהולידו יחדיו תקליט שנמכר בכמויות היסטריות ושינה את פני הרדיו בשנות השבעים.

המוח מאחורי הפרויקט היה טום שולץ, טיפוס יוצא דופן שסיים בהצטיינות תואר בטכנאות מוסיקה במכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס היוקרתי. בזמן שעבד כמהנדס בחברת פולרואיד, הוא טיפח שאיפות בוערות להיות מוסיקאי. בשנת 1974 שולץ כמעט הרים ידיים לאחר שהבין שהחלום שלו לנגן מוסיקה באופן מקצועי כנראה לא יתממש. עד לאותה נקודה הוא השקיע סכומי עתק מהונו האישי ביצירה שלו, אבל נראה היה שאיש בתעשייה לא ממש התעניין בתוצאה. כצעד הימור נואש ואחרון, הוא רוקן את חשבון החיסכון שלו כדי לרכוש מכשיר הקלטה יד שניה עם 12 ערוצים. לצורך הקלטת שיריו הוא הזמין לאולפן הביתי שלו, ששכן במרתף הבית, זמר שפגש זמן מה לפני כן ושמו בראד דלפ. הקול המרהיב והרעיונות המוסיקליים של דלפ התאימו באופן מושלם לסגנון המוקפד והעשיר של שולץ.

לאחר ששולץ עמל על המיקסים לארבעה שירים ושלח אותם למספר חברות תקליטים, הוא כבר התכונן נפשית למכור את כל הציוד היקר ולתלות את הגיטרה שלו לתמיד. אבל אז, בטוויסט בעלילה שמתאים לסרטים, הטלפון צלצל. ואחריו הגיע עוד צלצול. לפתע היו מעבר לקו אנשים בכירים בתעשיית המוסיקה שהביעו עניין עצום בחומרים. שולץ ההמום הבין שעליו לעשות מעשה ולהרכיב במהרה להקה כדי שיוכל להתקדם עם החוזה. הוא שינס מותניים וגייס לשורותיו נגנים שהכיר מהעבר כדי להפוך את פרויקט המרתף שלו להרכב חי ובועט.

תקליט הבכורה של הלהקה, שנקרא בפשטות BOSTON, יצא לאור באוגוסט 1976. התקליט התבסס למעשה על אותן הקלטות מוקדמות של שולץ ודלפ והפך לאחד מרבי המכר הגדולים יותר בכל הזמנים, עם מכירות של למעלה מ-17 מיליון עותקים בארצות הברית בלבד. הלהיט הסוחף MORE THAN A FEELING הפך להמנון רדיו נצחי, ודלפ הפך לקול המזוהה של הלהקה-סנסציה הזו. אבל לא כולם התלהבו מהסאונד המלוטש. הזמר אלביס קוסטלו, שלא חסך בשבטו, כתב אז לעיתון NEWSWEEK את הדברים הבאים: "קחו להקה כמו בוסטון. היא יכולים למכור תשעה מיליון עותקים אבל היא מלהיבה כמו צלחת של מעיים. תחום הרוק׳נ׳רול הוא על מין אבל הלהקה הזו ניצבת מולו כחבורה של מסורסים. בוסטון היא החלום הרטוב של רואי החשבון".

השנים חלפו והשיר MORE THAN A FEELING המשיך להתנגן ללא הרף. דלפ המשיך להופיע בהצלחה עם בוסטון וגם מצא נחמה בלהקת מחווה לביטלס שנקראה BEATLEJUICE. שם הוא יכול היה להביע את הערצתו ללהקה האהובה עליו ולחקות את קולו של פול מקרטני באופן המשכנע ביותר. בראד דלפ היה ידוע כאדם צנוע להפליא, צמחוני אדוק וטיפוס רגיש. לסובביו הוא נהג לומר כי אינו מרגיש כמו כוכב רוק וכי כל ההצלחה העצומה הזו אפילו מביכה אותו. הקונפליקט הפנימי הזה ליווה אותו עד לרגע שבו הכל קרס.

היה בלבול רב לגבי סיבת ההתאבדות של דלפ באותה תקופה; השמועה הייתה שהיא קשורה לאומללותו של דלפ עם עסקיה הסבוכים של להקת בוסטון וסכסוך מר עם שולץ, שיום הולדתו חל באופן אירוני ממש למחרת ההתאבדות. מיקי, גרושתו של דלפ, מיהרה להאשים את שולץ בכתבה שפורסמה עמה בעיתון בוסטון הראלד תחת הכותרת הסנסציונית על כך שחברו דחף אותו למעשה: "דלפ הונע לייאוש בגלל השינויים האחרונים בלהקה. זה היה הקש האחרון בחיים מקצועיים לא מתפקדים שהוביל בסופו של דבר להתאבדותו של הזמר המוביל", צוטטו דבריה שם. שולץ נדהם ממה שקרא ומיהר להגיב בתביעה נגד העיתון בגין הוצאת לשון הרע. סנגורי הנתבעים ביקשו לזמן לבית המשפט חברים לשעבר בלהקה הידועה, שהשמיעו דברים נגד התובע, שהפסיד ואולץ לשלם 132,000 דולר שכר טרחה והוצאות. השופט קבע כי לא ניתן להאשים את העיתון בהשמצה מכיוון שאי אפשר לדעת מה באמת גרם לדלפ להרוג את עצמו. בהמשך נתגלתה האמת המטרידה.

היה זה סיפור מסובך הקשור לארוסתו של דלפ, פאמלה סאליבן, ולאחותה, מג. דלפ היה החבר הטוב של מג ואליו היא פנתה בכל פעם שהייתה זקוקה לעצה. במשך שנתיים וחצי היא אף התגוררה בביתו, בחדר שינה נפרד, כשגם הוא נשען על כתפה כשגילה על רומן שאחותה-ארוסתו ניהלה מאחורי גבו. אבל הכל איכשהו נרגע כמו בטלנובלה מוזרה עד אותו יום של ה-28 בפברואר, כשמג גילתה שדלפ שתל מצלמה נסתרת בחדר השינה שלה. היא התעמתה עם הזמר שהודה מיד והיא עזבה את הבית ועברה אל בן זוגה, טוד ווינמיל. למחרת שלח לה דלפ אימייל מלא חרטה: "אני חש גועל כלפיי מכל הסיפור הזה. בהחלט מגיע לי את זה". היא מצידה לא ענתה לו.

ב-2 במרץ 2007 הוא עמד להופיע עם הביטל ג׳וס, כשטכנאי הסאונד היה לא אחר מווינמיל, שגם עבד עבור להקת בוסטון. לפני ההופעה ישבו השניים במכונית של ווינמיל ושוחחו. "הוא התנצל בפניי כחצי שעה ואז אמרתי לו שהוא חייב לספר לפאמלה את מה שעולל. הוא לא אהב לשמוע את זה". ציטוטים אלו חשפו את המתח העצום מאחורי הקלעים. באותו לילה שלח דלפ אימייל נוסף למג ובו תחינה נואשת: "אני רוצה שתביני שאני אדם הגון שעשה טעות שיפוטית חמורה ביותר. פעלתי מתוך דחף שלא מובן לי. אני כן אוהב את אחותך, עד כמה שזה לא נראה ברגע הנוכחי. אולי רכבת ההרים הרגשית שהייתי בה בקיץ האחרון קשורה באיזשהו אופן למה שהכריע אותי לעשות דבר כל כך לא הגיוני".

האימייל נענה על ידי מג ובן זוגה. ווינמיל דחק בו שוב לגשת לפאמלה ונתן לו אולטימטום קשוח של יום, לפני שהסוד יתגלה ולא ממנו. "זה מתוך כבוד לך, שמג נותנת לך את ההזדמנות לספר לפאמלה בעצמך. זה לא איום, כי אתה יודע שבסופו של דבר היא הרי תגלה זאת בכל מקרה". דלפ השיב בבקשה לקבל עוד קצת זמן להתאפס, עד ה-5 במרץ. הוא קיבל אישור אך באותו יום הוא לא ניגש לספר לפאמלה אלא ניגש לחנות לקנות מפוח ביתי. יומיים לאחר מכן, ולאחר שהבינו שדלפ לא סיפר לפאמלה, הגיעו מג ובן זוגה לביתו כדי לאסוף חפצים נוספים שלה. היה זה מפגש לא נעים בלשון המעטה, שבמהלכו צרח ווינמיל וקילל את בעל הבית, שהיה שטוף דמעות וניסה שוב להתנצל. למחרת הוא ניגש לרשת וולמארט ורכש שני מכשירי גריל פחמים. בינתיים התגוררה פאמלה בדירה אחרת שהיא ודלפ שכרו עבורה, מבלי לדעת כלל את מה שמתחולל בראשו המיוסר של בן זוגה בן ה-55.

ב-9 במרץ היא הגיעה לביתו בעיר אטקינסון שבמדינת ניו האמפשייר והבחינה בצינור המוביל מאגזוז מכונית הפולסוואגן הצהובה שבמוסך אל תוך הבית. פתק שהודבק על הדלת הבהיר באופן מקפיא דם את כוונותיו: "למי שמוצא את זה, אני מקווה שהצלחתי להתאבד. תוכנית ב׳ הייתה לחנוק את עצמי במכונית שלי". בפתק נוסף, שהוצמד לדלת בחדר המדרגות, הזהיר דלפ שיש פחמן חד חמצני קטלני באוויר. "אני לוקח אחריות מלאה ובלעדית על מצבי הנוכחי. איבדתי את הרצון שלי לחיות", הוא כתב. ההערה כללה גם הוראות כיצד ליצור קשר עם ארוסתו: "לצערי, היא לגמרי לא מודעת למה שעשיתי".

המשטרה באה במהרה, סרקה את המקום ודפקה על דלת האמבטיה. "אדון. דלפ?" הם קראו בקול. "אדוני, אתה בפנים? אתה בסדר, אדוני?". לאחר שתיקה ממושכת ומותחת מבפנים, הם הפנו את כתפיהם לדלת והחלו להכות בה במלוא עוצמתם. הדלת נכנעה וריח הפחם הקשה לנשימה יצא משם. השוטרים המתינו לעשן הרעיל שיתפוגג ואז נכנסו לחדר, כיסו את פיהם ונופפו באובך המחניק.

כשהתפוגג העשן נגלתה לעיניהם התמונה הנוראית. שני גרילי פחם הוצבו בחדר האמבטיה ועליהם מתכות שפלטו גלי חום גבוהים. על הרצפה לצידם הייתה מונחת גופת אדם, שראשו מונח על כרית. פתק הוצמד לדש חולצתו ובו נכתב המשפט שובר הלב: "מר בראד דלפ. JAI UNE AME SALITAIRE. אני נשמה בודדה". בהמשך מצאה המשטרה ארבעה מכתבים חתומים במשרד הממוענים לפאמלה סאליבן, לילדיו, לאמם מיקי ולצמד שנשא את השמות מג וטוד. הקול המרשים של בוסטון נדם לנצח, מותיר אחריו שובל של שאלות פתוחות...

ב-9 במרץ בשנת 1974 יצא תקליט הבכורה של להקת קנזאס. ברוכים הבאים למקום בו רוק מתקדם, ג'יי ג'יי קייל וניחוחות רוק דרומי מתמזגים כאחד.

להקת קנזאס, שהוקמה בעיר טופיקה שבארה"ב, הייתה להקה שקשה היה לשים אותה בקטגוריה אחת בלבד. היא הייתה להקה מתעתעת מאוד בעולם המוזיקה של שנות השבעים. מצד אחד, היו לה להיטים ענקיים ומתקתקים שכבשו כל תחנת רדיו, כמו השיר המפורסם DUST IN THE WIND, אך מצד שני היא לא היססה להקליט יצירות רוק מתקדם מפוארות ונפלאות שדרשו מהמאזין ריכוז שיא. כבר בתקליטיה המוקדמים של הלהקה ניתן היה להבחין בקלות ביכולות הכתיבה, העיבוד והנגינה העשירים שהיו לה, יכולות שלא נפלו מאלו של להקות הרוק המתקדם הבריטיות הגדולות והנחשבות של התקופה, כמו יס או ג'נטל ג'יאנט.

המוח מאחורי הכיוון השאפתני הזה היה מנהיג הלהקה, הגיטריסט קרי ליבגרן. באותם ימים, קרי ליבגרן הושפע חזק מאוד מהזרם של הרוק המתקדם הבריטי, כמו גם תקליטה הבודד של להקת TOUCH האמריקאית, והוא דאג לציין זאת בגאווה פעמים רבות בראיונות. אבל הדרך לתהילה לא הייתה רצופה בשטיחים אדומים, אלא בבקבוקי בירה ריקים...

הדרך של הלהקה אל ההצלחה הייתה רצופה בתושייה חצופה ובהרבה מזל. מי שגילה את הלהקה בשנת 1973 היה מפיק ידוע בשם דון קירשנר. זה קרה לאחר שעוזרו של קירשנר, מפיק בשם וואלי גולד, שמע קלטת דמו של החבורה, והחליט לבדוק את השטח. חברי הלהקה ידעו שהנציגות מטעם קירשנר אמורה להגיע לראות אותם בהופעה חיה בפאב קטן בעיירה אלינווד בקנזאס. הם החליטו שחייבים להרשים בכל מחיר, ולשם כך עלו על רעיון מבריק ומשעשע. על מנת שיגיע הרבה קהל להופעה הזו, הם קנו כמות גדולה של בירות מכיסם הפרטי והציעו אותן בחינם לכל מי שייכנס להופעה. כל זאת נעשה במטרה אחת: שהמפיק יתרשם מכך שהלהקה מביאה קהל רב בכוחות עצמה.

המזל של קנזאס היה שקירשנר היה באותם ימים איש רב פעלים, בעל תוכנית טלוויזיה מצליחה משלו וגם בעל חברת תקליטים משלו. הוא ראה בלהקה משהו איכותי שאחרים פשוט פספסו. המזל שיחק להם בענק, והם קיבלו כרטיס טיסה אל העיר הגדולה. הם הגיעו לניו יורק בין החודשים ספטמבר לדצמבר באותה שנה, על מנת להקליט שם את תקליט הבכורה שלהם, שנקרא פשוט KANSAS, כשבמקביל יצא קמפיין קידום מכירות קולני סביבם.

אך ההקלטות ממש לא עברו חלק. ההוראה המפורשת שקיבלו החברים, שכללה גם את הבסיסט דייב הופ והגיטריסט ריץ' וויליאמס, הייתה לא להביא לאולפן בשום אופן את ציוד הנגינה האישי שלהם. זאת כי אולפן ההקלטות היוקרתי, שנקרא RECORD PLANT, היה מצויד היטב. ואז, כשהגיעו חברי הלהקה הנרגשים לאולפן, הם גילו לחרדתם שכל ציוד הנגינה שהיה שם הוא למעשה ציוד ברמה גרועה וחבוטה. כדי להוסיף קושי על קושי, ההקלטות נעשו ללא ערוץ קליק, ערוץ של מטרונום שמושמע לנגנים באוזניות על מנת שישמרו על קצב. מזלה של קנזאס היה שמאחוריה היו כבר לא מעט הופעות אינטנסיביות בפאבים והיא הגיעה לאולפן כשהיא מוכנה לגמרי על השירים.

התקליט הזה הפך לתוצר הקרוב ביותר של הלהקה לשורשיה המקוריים כלהקת פאבים אנרגטית. יש בו שירי רוק נהדרים כמו השיר הפותח CAN I TELL YOU או ביצוע מופתי ויוצא דופן לשיר של ג'יי.ג'יי קייל בשם BRINGING IT BACK, יחד עם נגינת אורגן ההאמונד המעולה של סטיב וולש. רובי שטיינהרדט היה ללא ספק הגיבור הראשי שם. השירה שלו נשמעה מלוכלכת בצורה חיובית. הוא היה חבר הלהקה היחיד שם שלא פחד להתפרע קצת עם הכינור המטורף והייחודי שלו. שטיינהרדט עשה כמיטב יכולתו כדי למשוך את תשומת ליבו של המאזין, ובכן, המאמץ השתלם וזה בהחלט עבד. ממש כנר על הגג.

הדברים השתנו בהרבה עם שאר החומר ששובץ בתקליט. בלדת פסנתר קצרה בשם LONELY WIND חולפת כמו רוח לקראת היצירה שמסיימת את צד א' של התקליט ואהובה עליי ביותר. היא הושפעה רבות מיצירותיו של הסופר הרמן הסה ונקראת JOURNEY FROM MARIABRONN. עיתון רולינג סטון, שפרסם ביקורת על תקליט זה ב-18 ביולי 1974, ציין כי "עיבודי הלהקה מורכבים אך נגישים. הכינור בלהקה רחוק מלהיות גימיק. הוא מוסיף אלמנט חשוב במוזיקה ומנוגן באופן משכנע ביותר. הרבה מהתקליט נשמע כמחווה לקית' אמרסון, אך עם המון מקוריות".

התקליט הסתיים עם היצירה DEATH OF MOTHER NATURE, שמבחינה מוזיקלית הייתה מרתקת, אך במקביל קצת מביכה מבחינת המילים שנכתבו בה. אוקי, החבר'ה היו רציניים בנושא האקולוגי בו בחרו לעסוק, אבל כל שיכלו להוציא תחת ידם היו משפטים כמו "כל יום היא נחלשת קצת / היופי שידעה פעם בא והלך / רצחנו את כל בניה וכל בנותיה / הדם על הידיים שלכם, הגיע הזמן / ועכשיו היא הולכת למות - יה! יה! יה!". אנשים רבים כבר כתבו דברים רציניים ומעמיקים על מצב האקולוגיה קודם לכן, אך ביצירה זו הנושא הפך נדוש וקלישאתי וחבל. אבל המוזיקה עצמה? נהדרת וסוחפת.

עטיפת התקליט הפכה גם היא לסיפור מרתק בפני עצמו. היה זה ציור של ג'ון סטיוארט קארי שנקרא TRAGIC PRELUDE. בציור המרשים הזה נראתה דמות היסטורית בשם ג'ון בראון כשתנ"ך מונף בידו האחת ורובה אוחז בידו השנייה. אותו בראון היה מתנגד עבדות דתי קיצוני שהיגר לקנזאס בשנות החמישים של המאה התשע עשרה. הוא הקים מיליציה חמושה שניסתה להילחם פיזית במחזיקי עבדים ואף לחמש עבדים כדי שימרדו. סופו המר היה שנתפס ונתלה, אבל השתלשלות המאורעות שהוביל הייתה אחד הטריגרים המרכזיים שהביאו לפתיחת מלחמת האזרחים האמריקאית. כשמדובר בלהקה עם שם פטריוטי ומובהק כמו קנזאס, בבחירת ציור העטיפה הזה הייתה משמעות עמוקה.

את הציור הזה ראה יום אחד מתופף הלהקה, פיל אהרט, כשהיה עוד נער צעיר וסקרן. הוא חשב לעצמו אז שאם תהיה לו אי פעם להקה, הציור הספציפי הזה יהיה על עטיפת התקליט שלה. כאשר הגיע הזמן המיוחל להחליט על עטיפה לתקליט הבכורה, אהרט פשוט כופף את היד של שאר חברי ההרכב ואמר להם בנחרצות שאין להם שום ברירה אלא להסכים עמו שהציור יהיה העטיפה הרשמית. אך אז צצה בעיה לא קטנה. אהרט לא הצליח למצוא את הציור שראה בנעוריו בשום מקום. למזלו הגדול, היה לו שכן קרוב בשם דון ריצ'רדס, שהיה במקצועו צלם מחוזי, ולהפתעת כולם היה לו עותק נגטיב נדיר של התמונה המבוקשת. המזל שיחק לאהרט ופתר את התסבוכת.

הצילום שהופיע בצד האחורי של העטיפה צולם לאחר סשן של צילומים משעמם למדי, בו הלהקה צולמה כשהיא אוכלת במסעדת מזון מהיר כמו מקדונלדס וכדומה. בעודם עומדים בחוץ, לפתע נראו עננים שחורים ומאיימים בשמיים. זה היה הרגע הקסום בו השמש זרחה בהירה מצד אחד והעננים התקדרו באופן דרמטי בצד השני - הרגע המתאים ביותר לצילום שהונצח לבסוף בצד האחורי. במקור, הלהקה צולמה בשדה שסביבו היו בניינים מכוערים, אך אלו נמחקו באופן גרפי בסטודיו של הצלם כדי ליצור את התמונה המוכרת שבה החברים עומדים לבדם בלב שדה עצום ופתוח.

הזמר האירי מתחיל לחשב מסלול מחדש. ב-9 במרץ בשנת 1967 החל ואן מוריסון לקדם את קריירת הסולו שלו. ביום הזה הוא נחת בהולנד.

טיפה לפני כן מוריסון הרגיש שהלהקה שלו, THEM, כבר שירתה את מטרתה. הזמר הצפון אירי המוכשר והפראי חיפש את הדרך החוצה אל עבר אופקים מוזיקליים חדשים ועצמאיים. למרבה המזל, היה אדם שיכל לקחת אותו לאמריקה אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. זה היה לא אחר מאשר ברט ברנס, שעקב אחר מוריסון בזמן תהליך הקמת חברת התקליטים שלו, BANG, שהייתה תחת המטריה של חברת אטלנטיק רקורדס. ברנס עשה זאת בשיתוף פעולה עם ענקי תעשייה באטלנטיק כמו ג'רי וקסלר והאחים ארטגון, אך דברים שם נטו להסתבך מהר מאוד. מוריסון לא היה מודע לכל ההפרעות שהתרחשו עם חברת באנג - שהושקה בצורה מרהיבה בסוף 1965. אפילו השותפים העסקיים לשעבר של ברנס מעולם לא גילו מה בדיוק היה שם בעסק המוזר שלהם, שהפך לאחת התעלומות המסקרנות של תעשיית הפופ באותן שנים.

ברנס ברט היה בחור נלהב ויוצר להיטים בלתי נלאה שהביא לעולם קצבים משמחים ואנרגיה מתפרצת. אבל אז דברים התחילו להיות מוזרים מאחורי הקלעים. הוא התעקש על שליטה בלתי מוצדקת על ההוצאה לאור של החברה, צעד שעורר זעם רב אצל שותפיו. הדבר הבא, הוא תבע את חברת אטלנטיק על הפרת חוזה וכל העסקה התפוצצה ברעש עצום שכלל סכסוכים אישיים קשים ואפילו התערבות של דמויות מפוקפקות מהרחובות של ניו יורק כדי לפתור את הסכסוך. למרות הכאוס העסקי הזה, האמנים המרכזיים הפגינו נאמנות מרשימה למפיק שלהם. ניל דיימונד, ואן מוריסון ולהקת המקויז (עם הלהיט HANG ON SLOOPY) נשארו איתו.

מבחינתו של כוכבנו העולה, מוריסון ראה בברנס את הבחור שיש לתלות בו את התקוות, זה שיעניק לו את חופש הפעולה שכל כך חיפש. "הייתי מעדיף לעבוד עם ברט מאשר עם בחור אחר בחברת תקליטים גדולה יותר", הוא אמר בהמשך. הכוונה היא שהוא היה בעמדה להיות בררן, ובחר לעבוד עם ברנס שכל כך האמין בו עד שמימן לו כרטיס טיסה לארצות הברית. הרושם הזה קיבל חיזוק מהצהרות מאוחרות יותר המצביעות על כך שהוא נמצא בתהליך של קבלת עסקת סולו עם פיליפס רקורדס שאיכשהו לא התממשה כי זה לקח כל כך הרבה זמן. ואז הוא קיבל את ההצעה עם ברנס לעשות שירים באמריקה ולקפוץ למים העמוקים.

כאשר בוחנים את העובדות לעומק, למעשה תהליך השגת עסקת סולו עם פיליפס רקורדס כלל פגישה יחידה עם בחור מהחטיבה ההולנדית של חברת התקליטים, במועדון מארקי בלונדון, כשהמטרה העיקרית בה הייתה לשכנע את מוריסון להגיע להולנד ולהופיע בהופעות שדמו לאופי להקתו לשעבר, במשך ארבעה ימים שם. המטרה הייתה לקדם תקליט של THEM שהורכב מכל מיני שירים שהתפזרו ונאספו פה מחדש לטובת הקהל האירופאי הצמא למוזיקה. אז, כאמור, הוא הגיע להולנד והופיע בתוכנית רדיו, שישה מופעים ותוכנית פופ טלוויזיונית מובילה בשם FANCLUB. הנה כמה מנקודות הציון המרכזיות של אותו מסע סוער:

הסיבוב הוכתר כהצלחה. כל מקום היה עמוס וכל האנשים בקהל הכירו את מילות השירים של THEM בעל פה ודאגו לשיר אותם יחד איתו. כולם התפעלו מאוד ממוריסון והקול הייחודי, הביטויים הנפלאים והפרשנויות העסיסיות שסיפק על הבמה בכל רגע נתון. כולם תהו מדוע הבחור הזה - שנראה שלא אכפת לו על הבמה ושהוא שקוע לחלוטין בתוך עולם הצלילים שלו - לא דורג בין הזמרים המובילים בעולם.

למרות ההערצה ההמונית והביקורות המעולות, תקוותיו של מוריסון לקבל כסף טוב מהסיבוב הזה נגוזו, כשחזר לביתו ובכיסו רק 60 פאונד שהשאירו לו טעם חמצמץ. התיכנון להקליט בהולנד עם הלהקה המקומית, CUBY AND THE BLIZZARDS, גם נגוז אל תוך הלילה (ולחשוב שהוא אפילו ניסה לשכנע את הגיטריסט ההולנדי, אלקו גלינג, להצטרף אליו לארצות הברית אך סורב). לאחר שהפרק הזה הסתיים מבחינה פיננסית בקול ענות חלושה, הוא תלה את תקוותיו בברט ברנס, שיצליח לקחת אותו משם והלאה אל עבר עתיד מזהיר ותהילת סולו בינלאומית.

ענייני הזמן והסערה של ג'ון לנון. ב-9 במרץ בשנת 1984 יצא תקליטון חדש עם שיר של ג'ון לנון, BORROWED TIME. לנון כבר לא היה בחיים מזה שלוש שנים וארבעה חודשים. צד ב' בא עם שיר של יוקו אונו - YOUR HANDS.

השיר נוצר בהשראת חופשת השייט של לנון בשנת 1980 מניופורט רוד איילנד לברמודה, מסע שתוכנן כבריחה שקטה אך הפך למבחן אומץ בלתי נשכח שעיצב את יצירתו. לנון, שרצה לנקות את ראשו מההמולה של ניו יורק, עלה על יאכטה שנקראה MEGAN JAYE. התוכנית הייתה להפליג ברוגע, אך במהלך המסע היאכטה נתקלה בסערה קשה ממושכת שהביאה עמה גלים עצומים ורוחות עזות. כתוצאה מכך, רוב הצוות נכנע בסופו של דבר לעייפות עמוקה ולמחלת ים. אפילו קפטן הספינה, האנק האלסטד, הרגיש רע ונאלץ לפנות את עמדתו באפיסת כוחות. הצוות שעבד עמו היה מושבת לגמרי.

אז לנון, ללא מחלת ים, נאלץ בסופו של דבר לקחת את ההגה של היאכטה לידו במשך שעות רבות. המוזיקאי המפורסם, שהיה חסר ניסיון בניווט מול סופות כה אלימות, נאבק לבדו באיתני הטבע החזקים. הוא מצא את החוויה מפחידה והרהר בשבריריות החיים, כשהוא מבין עד כמה האדם קטן אל מול הים העצום. (הוא טען שההחלמה שלו מהתמכרות להרואין, כמה שנים קודם לכן, הפכה אותו לחסין מפני מחלת ים). למרות הפחד הראשוני, הוא סיפר מאוחר יותר שברגע שהשלים עם המצב הוא הרגיש כמו ויקינג, ואף נהג לצעוק שירי מלחים לתוך הרוח הסוערת כדי לשמור על המורל.

לאחר שבעה ימים של טלטלות ומאבק בים הפתוח, היאכטה הגיעה בשלום אל היעד. לנון התמקם בווילה אנדרקליף השלווה והמבודדת, והחל לספוג את הצלילים המקומיים. אז הוא שמע את השורה 'לחיות על זמן שאול' מהשיר HALLELUJAH TIME של בוב מארלי וקיבל השראה לכתוב את המילים סביב הנושא הזה, כשהוא משלב עמוק בתוכן את החוויה המטלטלת שעבר בלב ים.

מעבר למילים, מארלי היה גם ההשראה לתחושת קצב הרגאיי של המוזיקה. לנון רצה שהשיר החדש יקבל אווירה משוחררת וקופצנית, ואף אמר לנגניו באולפן לחשוב על הקצב של השיר הקלאסי TWIST AND SHOUT בניסיון להשיג את הגרוב הנכון, אף על פי שבתחילה הרגיש שהם מתקשים לתפוס את התחושה המדויקת. כאשר ניתח את משמעות המילים שכתב, לנון העיר כי לחיות על זמן שאול זה בדיוק מה שהוא עושה, אבל אז אמר, "כשחושבים על זה, זה מה שכולנו עושים, למרות שרובנו לא אוהבים להתמודד עם זה". למרבה הצער, זה התגלה כדבר נבואי מבחינתו, משום שבאותה השנה חייו נגדעו באורח טראגי.

העץ של יו 2 ששיגע את כל העולם. ב-9 במרץ בשנת בשנת 1987 יצא תקליט חדש ללהקת U2 ושמו THE JOSHUA TREE.

מוזיקת פופ תמיד הייתה ייחודית בין האמנויות בכך שרוב הצריכה שלנו ממנה הייתה לא רצונית בעליל. רוב המרחבים הציבוריים, בין אם היה מדובר בחנויות, ברים, מסעדות, אזורי קבלה או שדות תעופה, פשוט כפו פסקול על הלקוחות שלהם, וזה בדרך כלל היה מורכב ממוזיקה שנחשבה, ובכן, פופולרית. המצב הזה באופן בלתי נמנע קידם מידה מסוימת של שעמום, שאננות ואפילו עוינות גלויה כלפי המוזיקה המדוברת. המאזין הממוצע יכול היה רק לנסות להעריך, למשל, כמה פעמים הוא נאלץ לשמוע את השיר "הוטל קליפורניה" של האיגלס, ואז לשאול באיזו תדירות באמת מאזינים לזה בכוונה תחילה ומתוך בחירה חופשית.

עם זה, התקליט "עץ יהושע" הפך לבלתי נמנע, מעיק ומעצבן מיד לאחר יציאתו לאור. היה נדמה, על פני השטח, שזה תקליט פופ לכל דבר (מה שזה לא - ועל כך, בהמשך). באופן מדהים, היצירה הזו הפכה לתקליט הנמכר ביותר במהירות הגבוהה ביותר בהיסטוריה של בריטניה באותם ימים – עם מכירות של למעלה מ-300 אלף עותקים ביומיים הראשונים בלבד! היא הביאה את להקת יו 2 אל המון שערי עיתונים, כולל אפילו שער מגזין TIME היוקרתי. השער של אותו גיליון מדובר, שראה אור ב-27 באפריל 1987 תחת הכותרת המפוצצת "הכרטיס החם ביותר של הרוק", דחק את מנהיג ברית המועצות דאז, מיכאיל גורבצ'וב, למקום השני והפחות חשוב. בכך הפך ההרכב ללהקת הרוק הראשונה שהופיעה על השער שם מאז להקת המי בשנת 1979. אלו הנתונים.

שלישיית הלהיטים המזוהים של התקליט נחרשה על ידי תחנות הרדיו והטלוויזיה ללא הפסקה - אם ברדיו ואם בקליפים בטלוויזיה. בסוף שנות השמונים, כל אדם שביקש להימנע מלשמוע את "עץ יהושע", או אפילו מלשמוע עליו, היה צריך להקדיש את עצמו לחיי התבודדות בסגנון של נזיר אדוק. לא היה שום מקלט לטירוף הזה, ובמיוחד לא לחברי הלהקה בעצמם. כן, העץ הזה הטיל צל ענק ביותר. והנה שם, על העטיפה, הם חברי הלהקה במראה קודר. אגב, פרט מעניין הוא שהצילומים הללו כלל לא נערכו בפארק הלאומי, עץ יהושע, אלא בנקודת זבריצקי הקפואה. החברים נאלצו להוריד את המעילים שלהם ולרעוד מקור רק כדי להיראות כאילו חם להם במדבר הלוהט. וזו לא הפעם הראשונה או האחרונה בקריירה שלהם, שארבעת הרוקרים מכרו את העניינים בהגזמה שמטשטשת את המציאות.

חשוב לציין, להקת יו 2 הייתה סטארית עוד לפני התקליט הזה. ללא ספק. אבל בתקליט הזה קרה משהו שהפך את העניינים והזניק את הלהקה האירית הזו לשמיים. סדר שירים מוזר להפליא. השירים הלהיטיים (WITH OR WITHOUT YOU ו-WHERE THE STREETS HAVE NO NAME ו-I STILL HAVEN'T FOUND WHAT I'M LOOKING FOR) נשלחו ללא היסוס לפתוח את החבילה. בום בום בום! זה אחר זה. ממש כמו שהיה בתקליט LET'S DANCE של דייויד בואי. שנים מאוחר יותר, בונו טען שזו הייתה למעשה החלטתה של אשתו דאז של סטיב ליליווייט, הזמרת קירסטי מקול, שרשמה את השירים בסדר ההעדפה האישי שלה וכך נקבע הרצף הסופי.

התוצאה המעשית הייתה שכאשר המאזינים הורידו את המחט של הפטיפון לעבר התקליט, כפי שהיה סגנון ההאזנה באותה תקופה, על צד א', הם היו עדיין צריכים להמתין 45 שניות של מדיטציית קלידים מהורהרת עד ששמעו את הצלצול המוכר הראשון של הגיטרה של דה אדג', והיו במרחק של כמעט שתי דקות תמימות מההתפרצויות הראשוניות של סולן שרק לעיתים רחוקות היה מוכר בשתיקתו או בביישנותו. אבל זה בסדר - אני אוהב פתיחות ארוכות בתקליטים. זה נותן זמן לחשוב, זמן לעכל, זמן להיכנס. היום כבר בקושי יש את זה.

השיר על הרחובות ללא שם היה מכתב פרידה ממישהו שלא בהכרח ידע לאן הוא הולך, אבל היה חייב לצאת משם, ומהר. זה היה למעשה שיר ה-BORN TO RUN של יו 2, המנון של הדרך הפתוחה. אבל הדרך הזו לא הייתה פתוחה באולפן ההקלטות. זה היה בעייתי, עד כדי כך שבריאן אינו המפיק נהיה כל כך מתוסכל ממנו שהוא ניסה למחוק פיזית את סרטי ההקלטה. רק התערבות של עוזר הטכנאי מארק וואליס, שממש זינק עליו פיזית, מנעה את מחיקת המאסטר. למרות כל הדרמה הזו, לא היה שום רמז לכך על התקליט עצמו. יו 2 נשמעת בשיר הזה ממש בטוחה בעצמה. עד שקראתי את מה שהיה באולפן - לא הייתי מרגיש הרגשתי כלל את התיסכולים בצלילים ההם.

אני יכול להתמקד בלהיטים הברורים שבתקליט הזה, אבל חשוב לי אף יותר לציין שבחצי השני הוא מעט נרגע וצולל לנושאים אישיים וכואבים. יש את RUNNING TO STAND STILL שמספר על התמכרות לסמים בדבלין. בונו קיבל השראה מסיפור שקרא על אדם שהבריח הרואין לדבלין כדי להזין את התמכרותו למרות האפשרות של מאסר עולם אם ייתפס. בונו התעניין כיצד הגיע למצב הזה. "כי עבור אנשים רבים, אין יותר דלתות פיזיות פתוחות", אמר הזמר. "ולכן, אם אינך יכול לשנות את העולם שבו אתה חי, ראייה דרך עיניים אחרות היא האלטרנטיבה היחידה. והרואין נותן לך עיניים של הרואין לראות את העולם; והעניין עם הרואין הוא שאתה חושב שככה זה באמת. שהאתה הישן, שדואג לשלם את שכר הדירה, הישן שרק דואג, הוא לא האני האמיתי". והמשפט "אני רואה שבעה מגדלים אבל אני רואה רק דרך אחת החוצה" מתייחס לפרויקטים של דיור בדבלין שבהם גרו משתמשי סמים רבים. זה היה ידוע בשם שבעת המגדלים. השם של השיר נוצר בהשראת אחיו של בונו, שהיה מתוסכל מעבודתו בעסקי המחשבים. הוא אמר לבונו, 'אני לא יכול לסבול את זה יותר - אני מרגיש שאני רץ לעמוד במקום'. הוא התייחס לניהול העסק הזה רק כדי לשלם את החשבונות".

ויש את RED HILL MINING TOWN שמספר על שביתת הכורים בבריטניה בשנת 1984. ראשת הממשלה מרגרט תאצ'ר ייסדה מדיניות לפיה מכרות שנחשבו ללא רווחיים נסגרו. בונו רצה לבחון את ההשפעה שהייתה לשביתה על חבריהם ומשפחותיהם של הכורים. "התעניינתי בשביתת הכורים מבחינה פוליטית, אבל רציתי לכתוב עליה ברמה אישית יותר", אמר ל-NME בשנת 1987. "נתון סטטיסטי קר על סגירת מכרה ופיטורים שבאו בעקבותיה הוא דרסטי מספיק ברמה אחת, אבל הוא אף פעם לא מספר את הסיפור האנושי המלא. רציתי לעקוב אחר בית הכורה ולכתוב על המצב הזה בשיר. הסיפור שלא סופר של שביתת הפחם מספר על מערכות היחסים המשפחתיות שהתפרקו או שהועמדו תחת לחץ רב. זו הייתה המכה הסופית. גברים היו מאבדים את גאוותם ולא היו מסוגלים להתמודד עם ילדיהם או לשכב עם נשותיהם".

ויש את ONE TREE HILL שהוקדש כשיר פרידה לגרג קארול, חבר קרוב של בונו שגם עזר ללהקה. הוא נדרס למוות בדבלין ב-1986 בזמן שעשה סידורים עבור הלהקה על האופנוע של בונו. השיר נקרא כך על שם אתר בניו זילנד - שם חברי הלהקה בילו בכיף עם גרג.

לפי בונו, האלבום הוא בעיקר עדות לאומה אמריקאית דו-פרצופית שמחזיקה ביופי רב אך מייצרת כיעור בפוליטיקה שלה מתקופת רייגן. "יש שתי אמריקה: יש את אמריקה המיתולוגית ואמריקה האמיתית. היינו אובססיביים לגבי אמריקה באותה תקופה. אמריקה היא מעין ארץ מובטחת לעם האירי - ואז גילינו שהיא מעין ארץ מובטחת שעלולה להפר הסכמים". אז עכשיו ברור שהתקליט הזה הוא הרבה יותר משלושה להיטים. הוא מביא תמונות לא קלות על דברים שהיו אז. הוא מביא עץ מול עולם מתפוצץ.

גם זה קרה ב-9 במרץ. סקנדלים, צלילים וחתונות: מה קרה כשכוכבי המוזיקה שכחו להוריד הילוך.

ההיסטוריה של המוזיקה תמיד ידעה לספק דרמות רבות, ובשנת 1968 בוב דילן הוכיח שאפשר לכבוש את הפסגה גם בלי להתחנף לאף אחד. התקליט שלו, JOHN WESLEY HARDING, החל שהייה מרשימה של עשרה שבועות במקום הראשון במצעד הבריטי. מדובר היה ביצירה חשובה שכללה, בין השאר, את השיר ALL ALONG THE WATCHTOWER, שזכה מאוחר יותר לביצוע מפורסם של ג'ימי הנדריקס. ההצלחה הזו נחשבה למפתיעה במיוחד, שכן דילן התעקש ואף הכריח את חברת התקליטים COLUMBIA להוציא את היצירה ללא כל תרועה שיווקית או יחסי ציבור מוקדמים. דילן, שחזר לאחר תאונת אופנוע מסתורית, בחר בקו אקוסטי וצנוע שבלט אל מול הפסיכדליה הצבעונית של אותה תקופה.

באותה שנה בדיוק, ב-9 במרץ 1968, מיק ג'אגר לא חסך את שבט לשונו מהחברים המופלאים מהעיר ליברפול. בראיון לעיתון דיסק הבריטי, הוא התייחס לשיר החדש של הביטלס, LADY MADONNA, ואמר: "זה היה יכול להיות שיר גרובי יותר לו פול היה שר אותו כמו ששרים את 'סאלי הארוכה והגבוהה'. אבל המילים נחמדות. למעשה, המילים הן החלק הטוב בשיר. השיר משדר נחמדות קלילה מדי והוא נטול ריגוש וחספוס לטעמי". זה לא שלאגר בעיני ג'אגר!

הביטלס דווקא לא היו צריכים להתרגש יותר מדי מהביקורת של ג'אגר, כי באותה שנה הם קטפו ארבעה פרסי גראמי על התקליט SGT. PEPPER’S LONELY HEARTS CLUB BAND. הם זכו בקטגוריות אלבום השנה, העטיפה הטובה ביותר, האלבום שהוקלט באופן הטוב ביותר והאלבום המודרני ביותר. פרט מעניין שחשוב לציין הוא גורלו של הפרס שלא קיבל טכנאי ההקלטה המוכשר של התקליט, ג'ף אמריק. פרט מפתיע על כך - בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

בשנת 1970, עולם הפ'אנק והנשמה עבר טלטלה רצינית. דקות ספורות לפני הופעה בעיר קולומבוס שבג'ורג'יה, ג'יימס בראון החליט לעשות מעשה קיצוני. הוא החליף את רוב חברי הלהקה הקבועה שלו, כולל מוזיקאים מוכשרים כמו פרד ווסלי ומסיאו פרקר, לאחר שאלו העזו להתלונן על תנאי העבודה והשכר המבישים. במקומם הוא העלה חבורה צעירה ונמרצת מסינסינטי בהנהגת האחים הבסיסט בוטסי קולינס ואחיו הגיטריסט קאטפיש קולינס. למרות שההתחלה הייתה מורכבת ומאתגרת, הלהקה החדשה הצליחה בסופו של דבר להתאים עצמה לחזון המוזיקלי הקשוח של בראון והובילה אותו לעידן מוזיקלי רענן וחדשני.

באותה שנה, בתוך האווירה האפלולית של העיר ברמינגהם, ארבעה חברים צעירים עלו על הבמה באולם ROUNDHOUSE הלונדוני תחת השם בלאק סאבאת'. זו הייתה הופעתם הראשונה והכבדה תחת השם הזה, כחלק מפסטיבל אמנים שנקרא ATOMIC SUNRISE. עד לאותו רגע, הארבעה, ביניהם אוזי אוסבורן וטוני איומי, הופיעו תחת השם EARTH, אך החליטו לשנותו לאחר שגילו כי קיימת להקה נוספת בשם זה ולאחר שקיבלו השראה מסרטי אימה.

בגזרה אחרת של שנות השבעים, אלן קליין מצא את עצמו בצרות צרורות. בשנת 1972 הואשם מי שהיה אז מנהלו של ג'ורג' האריסון בגניבת כספים שהצטברו מהופעות הצדקה המפורסמות למען נזקקי בנגלה דש במדיסון סקוור גארדן. אם זה לא הספיק, התברר כי ההופעות הללו כלל לא נרשמו במשרדי מס ההכנסה כאירועי צדקה רשמיים, מה שהוביל את שלטונות המס לגבות מהרווחים סכום עתק של כמיליון ליש"ט.

בוב דילן חזר לכותרות בשנת 1978 עם הופעה בעיר אוקלנד. המגזין רולינג סטון החמיא לו רבות וציין כי: "החומר אולי ישן, אבל העיבודים היו מפתיעים וטריים, וזה היה ברור מאוד שדילן הרכיב את להקת הליווי הטובה ביותר שהייתה לו מאז THE HAWKS. לעולם אל תשימו בצד את בוב דילן. הוא חזר חזק מתמיד. התוצאה העיקרית של ההרכב הזה היה עם המתנות המלודיות של דילן שבלטו בקדמת הבמה. בפעם הראשונה, הוא נתן צדק מלא לתוכן המלודי של שיריו".

לא כולם זכו לעדנה כזו על הבמה. בשנת 1976, קית' מון, המתופף הפרוע של להקת המי, התמוטט פעם נוספת במהלך הופעה בבוסטון גארדן. השילוב המסוכן של כמויות אלכוהול גדולות עם כדורי הרגעה לסוסים הכריע אותו. סולן הלהקה, רוג'ר דאלטרי, נאלץ להודיע לקהל המאוכזב שמון סובל משפעת והמופע הופסק לאלתר.

במהלך שנת 1979, להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND שחררה את התקליט ANGEL STATION. השינוי הבולט ביותר היה בעמדת התופים, שם הוחלף כריס סלייד על ידי ג'ף בריטן, שהיה בעברו חבר, לחמש דקות וחצי, בלהקת כנפיים של פול מקרטני. לרוע המזל, בריטן נאלץ לעזוב מיד לאחר ההקלטות עקב מחלה. זה היה גם התקליט האחרון של הזמר כריס תומפסון עם ההרכב, שביקש לצאת לדרך עצמאית ביום בו חגג את יום הולדתו ובו יצא התקליט.

קפיצה קטנה לשנת 2011 מגלה לנו את הסיבה האמיתית מאחורי הפרישה של פיל קולינס. למרות שמועות על דיכאון, ביקורות קטלניות או רצון להתמקד באוסף המזכרות שלו מקרב אלאמו, קולינס הבהיר: "אז אני יכול להיות אבא במשרה מלאה לשני הבנים הקטנים שלי על בסיס יומיומי". בהמשך התברר כי למרות ההסבר המשפחתי, הוא אכן סבל מבעיות בריאותיות חמורות בעמוד השדרה ובידיו שמנעו ממנו לתופף.

שנות התשעים נפתחו בטון טרגי עבור סצנת הגראנג'. בשנת 1990 נערכה הופעתה האחרונה של להקת MOTHER LOVE BONE במועדון CENTRAL TAVERNE בסיאטל. הסולן הכריזמטי אנדרו ווד מת ממנת יתר של הרואין עשרה ימים בלבד לאחר מכן, מה שהוביל מאוחר יותר להקמת להקת PEARL JAM על ידי חבריו להרכב. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1992, אותה להקת PEARL JAM הופיעה בברלין וביצעה לראשונה את השיר ROCKIN’ IN THE FREE WORLD של ניל יאנג. סולן הלהקה, אדי ודר, הצהיר בפני הקהל הגרמני: "רק דבר אחד ושיהיה ברור: אנחנו לא הצליל של סיאטל. יש צלילים רבים של סיאטל". הבסיסט ג'ף אמנט הוסיף מאוחר יותר שהם פשוט חיפשו משהו חדש לנגן אחרי מאה הופעות רצופות.

באותה תקופה, סטינג שחרר את התקליט TEN SUMMONER'S TALES בשנת 1993, שכלל את הלהיט FIELDS OF GOLD. המבקר במגזין רולינג סטון כתב עליו: "לאחר הקתרזיס של האלבום THE SOUL CAGES (משנת 1991), עם ההספד הפרטי והעז של סטינג על אביו, האלבום החדש נראה כמו כזה שנועד להיות חביב הקהל בכוונה (למרות הכותרת שלו, שבאה מסיפורי קנטרברי). איש פוליס לשעבר שיוצר יצירה בצורה נוחה כמו שמכר כרטיסי הופעות שלו באצטדיונים. אבל בעוד אלבום הסולו השישי שלו מתהדר במוזיקליות חלקה ובלחנים חסונים שהפכו אותו למגה מוכר, האלבום (למרבה המזל) לא יכול שלא להסגיר את מעמדו של סטינג כאחד מהוגי הדעות הגדולים של הפופ. הגיחות של סטינג למורכבות הג'אז ניכרות בכל מקום. ואז יש את נושא השירים, מארג מסוקס של רעיונות, בדיחות, רמיזות מיתיים ורגשות סותרים. סטינג נשאר זמר מרתק באופן עקבי, בקלות אחד הטובים בסצנה העכשווית - ושולח את מוחו ולבו כשהוא מוכיח פה שגם החששות שלו משמעותיים ומרגשים".

אריק קלפטון הציג ביום זה בשנת 1966 פרויקט מעניין בשם ERIC CLAPTON AND THE POWERHOUSE. ההקלטות נערכו באולפני OLYMPIC עבור התקליט WHAT’S SHAKIN של חברת ELEKTRA. פול ג'ונס גייס את הנגנים, וכשהמתופף ג'ינג'ר בייקר לא היה פנוי, הובא פיט יורק (מלהקת ספנסר דייויס). ההרכב כלל גם את ג'ק ברוס, סטיב ווינווד (אז גם בלהקת ספנסר דייויס שהופיע תחת השם STEVE ANGLO בשל חוזים קודמים) ובן פאלמר. קלפטון ניגן שם עם גיטרת גיבסון לס פול ומגבר מארשל, אותו ציוד ששימש אותו בתקליט הבלוזברייקרס שלו עם ג'ון מאייאל. שנים רבות לאחר מכן, בשנת 2011, קלפטון העמיד למכירה פומבית 75 מהגיטרות שלו ו-55 מגברים כדי לגייס כספים למרכז הגמילה שלו, CROSSROADS.

פלגיאט או מחווה? בשנת 1964 הוציאה חברת CAPITOL את הסינגל LETTER TO THE BEATLES של להקת THE FOUR PREPS. השיר הוסר מהמדפים במהירות לאחר שהתברר כי הוא כולל גניבה מוזיקלית בוטה מהלהיט I WANT TO HOLD YOUR HAND.

ובשנת 1981, רוברט פלאנט הפתיע את הסטודנטים באוניברסיטת KEELE בהופעה בלתי מתוכננת עם להקתו THE HONEY DRIPPERS, זמן קצר אחרי פירוק להקת הבלוז-רוק המפורסמת שלו עקב מותו של ג'ון בונהאם. ואם בענייני המון אהבה עסקינן... בשנת 2012, חלוץ הרוק'נ'רול ג'רי לי לואיס לא איבד תקווה והתחתן בפעם השביעית בחייו.

לאורך השנים נולדו ביום הזה מוזיקאים מוכשרים: ג'ון קייל ומארק לינדסי נולדו בשנת 1942. הגיטריסט רובין טראוואר נולד ב-1945. כריס תומפסון, הזמר של מנפרד מאן, כאמור נולד ב-1948, וטרבור ברטן מלהקת THE MOVE נולד בשנת 1949.

ב-9 במרץ בשנת 1969 הקליטו האחיות וויגין - דורותי (דוט), הלן ובטי את התקליט הידוע שלהן, תחת המותג THE SHAGGS. מבקרי מוזיקה והיסטוריונים רבים רואים בו את האלבום הגרוע ביותר שהוקלט אי פעם, אבל שנים לאחר מכן, פרנק זאפה וקורט קוביין קראו לו אחד האהובים עליהם אי פעם.

סיפורן של שלוש האחיות לבית משפחת וויגין נשמע כאילו נלקח מתסריט הוליוודי יוצא דופן, אך הוא מציאותי לחלוטין. דורותי, המוכרת לרוב כדוט, הלן ובטי, גדלו בעיירה פרמונט שבניו המפשייר. הן חשבו על חיים שגרתיים למדי, עם חלומות על נישואים ועבודה רגילה, אבל היה להן אבא, אוסטין וויגין, שחשב אחרת לחלוטין. כשהיה צעיר, הוא קיבל שלוש תחזיות נבואיות מאמו שקראה בכף ידו; הראשונה קבעה כי הוא יתחתן עם אישה בלונדינית בשם אנני, השנייה שיהיו לו שני בנים שהיא כבר לא תזכה לראות בימי חייה, והשלישית – שהוא יזכה לראות את בנותיו מקימות להקת רוק פופולרית. לאחר ששתי הנבואות הראשונות התגשמו להפליא, החליט האב להגשים את הנבואה השלישית במו ידיו.

כדי להוציא לפועל את חזונו, החליט האב לעקור את בנותיו מבית הספר הציבורי ולרשום אותן לתוכנית למידה בהתכתבות משיקגו, כדי שזמנן יוקדש אך ורק למוזיקה. הוא קנה להן כלי נגינה חדשים, הכריח אותן לקבל שיעורי נגינה שבועיים בעיר מנצ'סטר, ובנחישות רבה ובמשמעת ברזל הוא העביד אותן בחזרות ארוכות ומתישות שכללו גם התעמלות בוקר יומית. גם אם היה ברור לעין, ובעיקר לאוזן, שהמוזיקה היא לחלוטין לא הצד החזק שלהן ושהן נטולות חוש קצב, הוא סירב להרפות. מדי פעם הן ניגנו בסלון הבית אל מול המשפחה, אך לרוב נערכו החזרות במרתף הסגור של ביתן. דוט תיארה זאת במדויק: "החלום הגדול של אבא שלי היה לעשות לנו תקליט ושנצא לסיבוב הופעות. הוא עבד במפעל טקסטיל, בקושי היה לנו כסף אבל הוא היה עשיר בחלומותיו. הוא קנה לנו כלי נגינה ושילם עבור שיעורי נגינה. הוא היה עקשן וחם מזג. הוא קבע ואנו נאלצנו לציית לו, או לעשות את כל שביכולתנו להגיע לציפיותיו. מעולם לא היינו עד אז בהופעה ולא ידענו איך להופיע. את המוסיקה הכרנו רק מהרדיו. אהבנו להקות כמו מתבודדי הרמן והמאנקיז".

היה זה בשנת 1968 כשאוסטין, למרות חוסר הכישרון הבולט של בנותיו, הצליח לארגן להן הופעה קבועה באולם FREMONT TOWN HALL בכל שבת בערב. שני האחים הצעירים שלהן, רוברט ואוסטין ג'וניור, עזרו בהעמסת הציוד ומיקומו באולם, בעוד הקהל המקומי לעיתים קרובות זרק עליהן חפצים ופחיות משקה ריקות. אוסטין החליט לקרוא להן THE SHAGGS בגלל שיערן השופע, כמו גם כמחווה לסוג הכלבים שופעי השיער, SHAGGY DOGS.

אוסטין לא ראה ממטר להגשמת חלומו, ובצעד נועז לקח את חסכונותיו האחרונים כדי לשכנע מפיק הקלטות לשים מיקרופונים מול בנותיו ולהקליטן באולפן מקצועי. הוא גם שילם מראש עבור הדפסת אלף עותקים מהתקליט. הבנות, שכבר היו בגילאים שמונה עשרה ועד עשרים ושתיים, לא רצו לעשות זאת כלל וחששו מהמעמד, אך אוסטין לא ויתר. הן נכנסו לרכב המשפחתי יחד עם אמן, אביהן, אחותן הצעירה רייצ'ל והאח רוברט, כדי לנסוע כמה שעות דרומה לעבר אולפן בשם פליטווד שבעיר ריוויר במסצ'וסטס.

כשהגיעו לשם, המפיק המקומי בובי הרן גיחך למשמע נגינתן וניסה להניא את האב מההקלטה, אך אוסטין היה נחוש. "אני רוצה לתעד אותן כל עוד הן לוהטות", הוא אמר שם לטכנאי ההקלטה, בוב אוליב. המשימה הייתה רחוקה מלהיות פשוטה. הבנות בקושי הצליחו לנגן ביחד באולפן, והיה שיר אחד שהן נאלצו לנגנו שוב ושוב ושוב ושוב. בסוף אותו יום מפרך, הן הקליטו תריסר שירים, כשאחות נוספת, רייצ'ל, ניגנה בס, כמה שהצליחה מניסיונה הדל, באחד השירים שנקרא THAT LITTLE SPORTS CAR. המילים של השירים היו פשוטות וילדותיות, אבל המוזיקה הייתה משהו אחר לגמרי. היה ברור לכל מי ששהה בחדר הבקרה שיש כאן בעיה חמורה של קצב ונגינה מדויקת, שכן כל כלי נגינה נשמע מנותק לחלוטין מהאחרים.

ואם זה לא מספיק כואב, הדרך לכוכבות נחסמה לחלוטין כשהמפיק הנכלולי צ'ארלי דרייר עזב מיד לאחר מכן את העיר, כשבידו תשע מאות מתוך אלף העותקים שהודפסו בחברת תקליטים עלומה שנקראה THIRD WORLD, שכנראה זה התקליט היחיד שיצא אי פעם תחת שמה. דוט נזכרה במפח הנפש: "המפיק ההוא לקח את הכסף של אבא שלי, נתן לנו קופסה אחת של תקליטים וברח עם השאר. אבי לא הצליח ליצור איתו קשר. הוא ניסה להשיג אותו בטלפון, אבל איש לא ידע היכן הוא נמצא".

מנגד, טענו מאוחר יותר גורמים אחרים בתעשייה כי אין זה סביר שהוא גנב את התקליטים בכוונה תחילה, שכן הם היו חסרי כל ערך באותה עת. ייתכן שעותקים רבים פשוט הושמדו או נמסרו לאחרים כלאחר יד מכיוון שאיש לא חפץ בהם, ולכן התקליט לא זכה אז לסיקור תקשורתי כלשהו ונותר בגדר תעלומה מקומית.

מדובר בתקליט PHILOSOPHY OF THE WORLD, שהכיל גם את התקליטון MY PAL FOOT FOOT, שאותו כתבה דוט. זה אולי השיר הכי גרוע שהוקלט אי פעם לתקליטון, בהיסטוריית מוזיקת הרוק המוקלטת. השיר נכתב על חתול רחוב אהוב שברח וזה שיר עצוב ומוזר מאד שלווה בגיטרות שיצאו לחלוטין מכיוון. הבעיה בשיר היא לא רק החתול של דוט שברח אלא גם הקצב השבור של התופים והיעדרו של מישהו שידע שם לכוון גיטרה באופן בסיסי. ועדיין, אי אפשר להכחיש שיש בזה קסם משונה שאי אפשר להסיר ממנו את האוזניים. בעטיפת התקליט האחורית נכתב גם "היכן פוט פוט?", יחד עם ציור מרושל של חצי חתול.

ייאמר לזכות הבנות שהן מעולם לא ביקשו את זה לעצמן. אביהן הוא שדחף אותן לטירוף הזה ואף דחק בהן שוב ושוב להקליט עוד שירים לאחר מכן. בשנת 1975 אוסטין מת באופן פתאומי ואיתו מת הקונספט של THE SHAGGS. האחיות וויגין סגרו את המעגל, המשיכו הלאה בשמחה, התחתנו והביאו ילדים בחיים שקטים הרחק מהבמה. בינתיים, מתחת לרדאר, החלו מאה העותקים שפוזרו אי אז, של התקליט PHILOSOPHY OF THE WORLD, לקבל תשומת לב מסקרנת.

על הצד האחורי של העטיפה המקורית נכתב גם טקסט ארוך שמסביר את החזון: "ה-SHAGGS הן אמיתיות, טהורות, לא מושפעות מהשפעות חיצוניות. המוזיקה שלהן שונה, היא שלהן בלבד. הן מאמינות בזה, חיות את זה. זה חלק מהן והן חלק מזה. מכל האמנים העכשוויים בעולם כיום, אולי רק הן עושות מה שאחרים היו רוצים לעשות, וזה לבצע רק את מה שהן מאמינות בו, מה שהן מרגישות, לא מה שאחרים חושבים שהן צריכות להרגיש. השאגס אוהבות אותך ואוהבות להופיע בשבילך. אתם יכולים לאהוב את המוסיקה שלהן או שלא, אבל מה שאתם מרגישים, סוף סוף אתם יודעים שאתם יכולים להאזין לאמנים שהם אמיתיים. הן לא ישנו את המוסיקה או הסגנון שלהן כדי לענות על גחמותיו של עולם מתוסכל. אתם צריכים להעריך את זה כי אתם יודעים שהן טהורות. מה עוד אפשר לבקש? בטי, הלן ודורותי וויגין הן השאגס. הן אחיות ובנות משפחה גדולה שבה כבוד הדדי ואהבה זה לזה נמצאים בשיא שלא יאמן. הן לומדות ומתרגלות יחד, מעודדות ונעזרות על ידי הסובבים אותן. בטי, הלן ודורותי חיות בעיירה קטנה בניו המפשייר, באווירה שעודדה אותן לפתח את המוסיקה שלהן ללא השפעות חיצוניות. הן נשים מאושרות ואוהבות את מה שהן עושות. הן עושות את זה כי הן אוהבות את זה".

ההרכב הביזארי הזה ודאי היה נכנס לתהום השכחה העמוקה ביותר, לולא תחנת רדיו אחת קטנה בעיר בוסטון שהחלה להשמיע אותו בתוכניות ליליות במהלך הסבנטיז. פרנק זאפה שמע במקרה את הצלילים בשידור ומיהר להכריז בביטחון ששלוש הבנות טובות יותר מהביטלס. (נו טוב, הוא לא ממש אהב את הביטלס). הוא אף הציב את התקליט, בדירוג משלו למגזין פלייבוי שיצא בסבנטיז, כתקליט השלישי האהוב עליו ביותר מכל הזמנים. וכל זה היה בזמן שכמעט איש לא שמע על זה. עשרות שנים לאחר מכן, גם סולן נירוונה קורט קוביין פרסם רשימה דומה וכלל את התקליט במקום החמישי במצעד הפרטי שלו.

דבריו של זאפה יצרו עניין הולך וגובר בהרכב שהחל לצבור תאוצה משמעותית בקרב אוהבי הקאלט. להקת רוק מוכרת בשם NRBQ גילתה את המוזיקה והתחננה מחברת התקליטים שלה להוציא מחדש את התקליט של THE SHAGGS להמונים. החברה הסכימה ובשנת 1980 זה יצא מחדש לאור, והעיתון רולינג סטון פרסם ביקורת נוקבת על התקליט הזה: "זה התקליט החולני המדהים ביותר ששמעתי מזה המון זמן. זה השלשול המנטאלי המושלם למצב רוח עגום. המתופפת נשמעת כאילו היא בשיר שונה מהשאר ומנחשת במה מדובר. התקליט הוא עבודה של פרימיטיביות אמריקנית גאונית, אך אני עסוק מדי בלהתגלגל על הרצפה מרוב צחוק". שנים מאוחר יותר, בשנת 1996, פרסם מגזין נחשב כי התקליט הוא "אחד ממאה התקליטים האלטרנטיביים המשפיעים ביותר".

בעקבות פרץ הפופולריות המחודש, ב-20 בנובמבר 1999 עלו דוט ובטי שוב לבמה במועדון BOWERY BALLROOM בניו יורק אל מול קהל מעריצים. הלן מתה באותה שנה ובמקומה התייצב מאחורי המערכת המתופף של להקת NRBQ, טומי ארדולינו. בטי מתה מאוחר יותר בשנת 2006.

דורותי נותרה פעילה, המשיכה לכתוב ולהקליט מוזיקה חדשה, והוציאה תקליט סולו מפתיע בשם READY GET GO בשנת 2013, שהחזיר אותה שוב לכותרות. היא גם הופיעה בהופעות חיות והופיעה בפסטיבלים שונים לאמני אינדי כדי לבצע את המוזיקה שלה בפני קהל שידע סוף סוף להעריך את התופעה.

ואם בטעות תמצאו את PHILOSOPHY OF THE WORLD בהדפסה המקורית מאותה חברת תקליטים משנת 1969 ובמצב טוב, תדעו שמדובר בפריט אספנות אמיתי, שנמכר כיום בסכומי עתק לאספני מוזיקה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459