כן, לא, אולי וקארי על הבמה: הסאגה הבלתי אפשרית של להקת יס.

הם היו החלוצים של הרוק המתקדם, וירטואוזים בעלי שם עולמי ומוזיקאים שניגנו יצירות בנות עשרים דקות על אוקיינוסים טופוגרפיים. אבל מאחורי הקלעים? זה היה קרקס של איחורים כרוניים, אכילת עוף בקארי באמצע הופעה, התנגשויות בין האנשים, ומתופף שרק רצה לפתוח חשבון בנק. צלילה עמוקה אל תוך הכאוס המופלא של הלהקה היומרנית אך מצחיקה בהיסטוריה של הרוק.

במשך עשורים הם ייצרו כמה מהיצירות המורכבות, המרגשות והמאתגרות ביותר של העידן שלהם. המחיר? עצבים מרוטים, התנגשויות אישיות אלימות וכמות לא סבירה של חילופי חברים. אבל בתוך הלהקה הזו, שנתפסה תמיד כרצינית להחריד, הסתתרה קומדיה של טעויות, חברות מוזרה ובעיקר – סיפורים שקשה להאמין שקרו במציאות.

הסיפור של יס הוא הרבה יותר מסתם מוזיקה טובה. זהו סיפור על אנשים שונים בתכלית שנזרקו יחד לתוך סיר לחץ יצירתי: ג'ון אנדרסון עם החזון הקוסמי; סטיב האו הגיטריסט המקורי שהיה טוטאלי במשימתו, כריס סקווייר הבסיסט הענק שנודע בעיקר ביכולתו לאחר לכל מקום; ביל ברופורד, המתופף הג'אזיסט והאינטלקטואל שרק רצה סדר; וריק וייקמן, הקוסם עם הגלימות שהעדיף בירה וסטייקים על פני הרוחניות הצמחונית של חבריו.

אולי אין תמונה שמסכמת טוב יותר את הדיכוטומיה של יס מאשר הרגע המפורסם במנצ'סטר פרי טרייד הול. הלהקה הייתה בעיצומו של ביצוע היצירה הגרנדיוזית שלהם, TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS. ג'ון אנדרסון, לבוש בבגדים לבנים בוהקים ושטוף בקרני לייזר, שר את נשמתו לקהל המעריץ, שקוע כולו בעומקים המיסטיים של היצירה החדשה והקשה.

אבל כמה מטרים משם, ריק וייקמן, אשף הקלידים עטוי הגלימה, היה עסוק במשהו אחר לגמרי. במקום דפי תווים, על ערימת המקלדות שלו הונחה אחר כבוד ארוחת הערב שלו. וייקמן, שהשתעמם עד מוות מהיצירה המורכבת (שהוא עצמו כינה בדיעבד "זבל"), החליט לנצל את הזמן המת שבו לא היה לו מה לנגן. הקהל, וחשוב מכך – הסולן ג'ון אנדרסון – נדהמו לראות את הקלידן בולס בשמחה עוף בקארי, שהוגש לו על ידי הטכנאי שלו מתחת לקלידים.

"אני לא מאמין – הוא אוכל קארי!" שמט אנדרסון את לסתו. עבור וייקמן, זה היה אקט של מרד. בעוד אנדרסון וסטיב האו היו צמחונים אדוקים ושמרו על אורח חיים "נקי", וייקמן היה איש של "סטייק, צ'יפס ושש כוסות בירה". הקארי הזה לא היה רק ארוחה; הוא היה מחאה קולינרית נגד הלחץ המתמיד לפרפקציוניזם ונגד הכיוון המוזיקלי שהלהקה לקחה, כיוון שוייקמן הרגיש שמנותק מהמציאות. הריח של העוף המתובל שהתפשט על הבמה והתערבב עם האווירה ה"קדושה" של ההופעה, נותר אחד הרגעים הסוריאליסטיים ביותר בתולדות הלהקה.

עוד לפני עידן הגלימות והקארי, הלהקה חוותה את חבלי הלידה הקשים של סוף שנות השישים. אחד הסיפורים המופלאים מאותה תקופה מתרחש באירלנד, יולי 1969. הלהקה הוזמנה לסיבוב הופעות משותף עם להקת הנייס ולהקת בונזו דוג דו דה באנד. על הנייר, שילוב מנצח. בפועל? אסון מפואר.

לאחר נסיעה מתישה באוטובוס מחניק בדרכים כפריות צרות, הגיעו הלהקות למגרש כדורגל בפאתי העיר קורק. הם ציפו לקהל המונים, אך המקום היה נטוש לחלוטין. לא היה אדם ברדיוס של קילומטרים. אנשי הצוות הטכני גילו במה מאולתרת שעשויה מפיגומי ברזל חלודים. מקור החשמל היחיד היה כבל שהשתלשל לתוך צריף כרטיסים קטן, שם הוא חובר לשקע באמצעות גפרורים שהחזיקו את החוטים במקום. ברגע שניסו לחבר את המגברים – החשמל קרס ומת.

אבל זה לא היה החלק הגרוע ביותר. לפתע, צחנה איומה שטפה את המגרש הריק. התברר שהמבנה הסמוך הוא לא אחר מאשר בית המטבחיים של קורק לחזירים. צווחות של חזירים אומללים מילאו את האוויר במקום מוזיקת רוק. המוזיקאים, בבגדי הסאטן הנוצצים שלהם, ישבו על הדשא וגעו מרוב צחוק.

המנהל של הנייס, טוני סטראטון-סמית', ניסה לברוח, אך נרדף על ידי המון של מוזיקאים שרצו להוריד לו את המכנסיים כנקמה. הערב הסתיים בפאב מקומי, שם קית' אמרסון (מלהקת הנייס) ניגן על פסנתר ישן בטירוף, והחבורה כולה שאגה בגרסה משלה לשיר של ג'ון לנון: GIVE BOOZE A CHANCE. החגיגה נקטעה כשמקומי זועם החל לרסק כוסות בירה על הפסנתר, והלהקות נאלצו להימלט לאוטובוס ולטוס הביתה, בדיוק בזמן כדי לשמוע את הקפטן במטוס מכריז: "האמריקאים עומדים לנחות על הירח". ג'ון אנדרסון נזכר בלילה הזה כחלום הזוי: "האם באמת ראינו את ניל ארמסטרונג נוחת על הירח באותו לילה שבו נקלענו לקטטה בפאב אירי?".

אחת הדמויות המרכזיות בדרמה המתמשכת הזו היא כריס סקווייר, הבסיסט הענק והחייכן, שהיה החבר היחיד שנשאר בלהקה לאורך כל גלגוליה, עד מותו. אבל החיים לצד סקווייר לא היו פיקניק, במיוחד בדירה המשותפת שהלהקה חלקה בפולהאם.

סקווייר קיבל את הכינוי FISH, לא בגלל המזל האסטרולוגי שלו (שהוא דגים, אגב), ולא בגלל סגנון השחייה שלו, אלא מסיבה מעצבנת הרבה יותר: הוא היה מבלה שעות באמבטיה. כשיש להקה שלמה שגרה בדירה אחת עם חדר רחצה אחד, וצריכה להגיע להופעות בזמן, חיבתו של הבסיסט למים חמים הפכה למקור למתחים בלתי פוסקים. ביל ברופורד, המתופף הממושמע והדייקן, תיאר את סקווייר כמישהו שהתנהג באופן חצוף על חשבון האחרים.

"כריס סקווייר היה מאחר כרוני," סיפר ברופורד. "עבור מוזיקאי אחד, לתת לאחר לחכות זה העלבון הגס ביותר שאפשר להעלות על הדעת. זה מרמז על עליונות. זה נמשך כל כך הרבה זמן שזה הפך לבדיחה". האיחורים של סקווייר לא היו סתם מעצבנים, הם היו מסוכנים. הלהקה נאלצה לנהוג במהירויות מטורפות בוואן המסחרי שלה כדי להגיע להופעות בזמן, חוצה רמזורים אדומים ומסתכנת בתאונות, רק בגלל שהבסיסט שלה החליט לבלות עוד שעה באמבטיה.

ברופורד נזכר שניסה פעם להציע רעיון מהפכני: לפתוח חשבון בנק ללהקה. שאר חברי הלהקה, שחיו על מזומן שחולק בסוף כל הופעה (לרוב באיזו תחנת דלק נידחת), חשבו שהרעיון לשים כסף בצד להוצאות הוא חסר תועלת לחלוטין. הוא כמעט נזרק מהוואן על עצם ההצעה.

אם סקווייר היה "הדג", ג'ון אנדרסון היה "נפוליאון הקטן". הסולן בעל קול המלאך היה המנוע, החזון והדיקטטור היצירתי. אבל גם הוא לא היה חף מהרגלים מוזרים. בתקופת המגורים המשותפת, אנדרסון היה ידוע כמי שמשאיר אחריו בלגן אטומי.

פיטר בנקס, הגיטריסט הראשון של הלהקה, נזכר בזוועה: "ג'ון מעולם לא ניקה את האמבטיה, והוא אהב לאכול המון אוכל מטוגן. הוא היה איש של נקניקיות, ביצים וצ'יפס". כשאנדרסון עזב לבסוף את הדירה, בנקס הריח ריח נוראי עולה מחדרו הישן. "מתחת למיטה מצאתי צלחת מלאה בנקניקיות, ביצים וצ'יפס שהוא בטח השאיר שם שלושה או ארבעה שבועות קודם לכן. מאז, בכל פעם שאני רואה את ג'ון, אני חושב על הצלחת ההיא".

אנדרסון היה ידוע גם ביכולתו לחבר כמות בלתי סבירה של ציוד חשמלי לשקע אחד, מה שגרם לא פעם לעשן לעלות מהדירה ולחוטים להינמס יחד. הוא היה עובר דירות תמיד באמצע הלילה, מסיבות שאף אחד לא הבין לגמרי, והצוות היה נאלץ להבריח את הציוד שלו בחשאי.

הדרך לתהילה הייתה רצופה, תרתי משמע, בתאונות דרכים. באחת הנסיעות לגרמניה, כריס סקווייר נרדם על ההגה בזמן שנהג במהירות של 80 קמ"ש. המכונית סטתה, החליקה הצידה לאורך תעלה, וריסקה ענפים ושיחים לאורך 200 מטרים. פיטר בנקס, שישן במושב הקדמי, התעורר וחשב שהוא נמצא ברכבת שדים. באורח נס, איש לא נפגע, והם אפילו המשיכו להופעה (אם כי בנקס החל לרעוד ללא שליטה רק אחרי שירדו מהבמה). התקרית הזו שכנעה את ביל ברופורד סופית לנסוע להופעות בנפרד, ברכבת או במטוס, רק לא עם סקווייר.

ההקלטות המוקדמות של הלהקה לא היו פחות טראומטיות. את האלבום הראשון הפיק טכנאי שהלהקה כינתה "הסמור". הידע שלו בהקלטת להקת רוק היה כה דל, שביל ברופורד חשב בתמימותו שבהקלטות אולפן "אתה חייב להקשיב למה שנותנים לך באוזניות". התוצאה הייתה שהוא ניגן כשהוא שומע רק גיטרה מחרישת אוזניים וכמעט כלום מכל השאר. רק בסוף ההקלטות גילה לו הטכנאי שאפשר היה לבקש לשמוע גם את הבס. "אם התופים באלבום הראשון נשמעים כמו קופסאות ביסקוויטים, זו הסיבה," הסביר בנקס. המפיק, שהיה רגיל להקליט פסקולים לסרטים, נראה בעיניהם כמישהו שצריך ללבוש חלוק לבן וכפפות גומי, ולא כמי שיכול להתמודד עם "פראי הרוק" שהם חשבו שהם.

אי אפשר לדבר על יס בלי להזכיר את מערכת היחסים הבלתי אפשרית עם ריק וייקמן. וייקמן הצטרף ללהקה בנסיבות משעשעות: כריס סקווייר התקשר אליו בשלוש לפנות בוקר כדי להציע לו להצטרף. וייקמן, שהיה צריך לקום בשש בבוקר להקלטת ג'ינגל, שאל: "אתה יודע מה השעה?". סקווייר ענה באדישות: "כן, רבע לשלוש". הקלידן ניתק לו את השיחה בפנים.

וייקמן היה דמות צבעונית, תרתי משמע. הוא היה ידוע ביכולתו לשתות כמויות מסחריות של אלכוהול ולשרוד. הוא סיפר שפעם קיבל מאמר על כתבי הקודש ההודיים עליהם התבסס האלבום TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS, ואמר לאנדרסון: "אתה קראת מאמר במוסף של סוף שבוע ופתאום אתה מומחה? לוקח 80 שנה ללמוד את זה!". המחלוקת הזו הובילה לעזיבתו הראשונה (מני רבות).

אבל הסיפור הכי מוזר הקשור לוייקמן קרה דווקא ב-2001, הרבה אחרי ימי הזוהר. הוא קיבל הצעה להופיע בדרום אמריקה עם הלהקה שלו, אבל בחוזה היה סעיף מפורש: "מר וייקמן יופיע על הבמה באחת הגלימות שלו". וייקמן חשב שזו בדיחה, אבל היזם התעקש: "יש תחייה עצומה של פרוג-רוק בדרום אמריקה, וכל הילדים מצפים לראות אותך עם הגלימה". בת זוגו של וייקמן נאלצה לקחת את הגלימה הישנה והמתפוררת למילאנו לשיפוץ כללי אצל מומחים. כשהוא לבש אותה לבסוף על הבמה בבואנוס איירס, הוא הודה שזה הרגיש כמו ללבוש מדים ישנים, והלהקה ניגנה טוב מתמיד.

הקשר של יס עם ירקות לא נגמר בקארי של וייקמן. עטיפת האלבום TORMATO נוצרה באופן ספונטני ואלים. המעצב המפורסם של חברת HIPGNOSIS, המתוסכל מהתוצאות הראשוניות ומחוסר ההחלטה של הלהקה, פשוט לקח עגבנייה וזרק אותה על התמונה. הכתם שנשאר הפך לעטיפה הרשמית. מאז יש החושבים שוויקמן הוא שזרק את העגבניה, כי הוא אמר את זה בראיונות - אך לא כך.

ולא נשכח את האלבום הידוע לשמצה UNION משנת 1991. האלבום הזה היה ניסיון לאחד את שני הפלגים של הלהקה אז. התוצאה הייתה כאוס מוחלט באולפן, עם מפיקים שהביאו נגנים חיצוניים והחליפו את הנגינה של חברי הלהקה המקוריים. ריק וייקמן כינה את האלבום ONION, כי "זה גרם לי לבכות בכל פעם ששמעתי אותו". הוא טען שהיחיד שלא ניגן באלבום הזה היה הכלב שלו.

בתחילת שנות השמונים, כשהלהקה נראתה גמורה, הם הצליחו להמציא את עצמם מחדש בצורה הקיצונית ביותר. הצטרפותם של טרבור הורן וג'ף דאונס (שפעלו אז כצמד הבאגלס) הייתה מהלך שאף אחד לא צפה. מעריצים מושבעים היו בהלם. טרבור הורן עצמו היה מעריץ שרוף של יס עוד לפני שהצטרף, והוא סיפר איך נהג לנסוע בוואן המקרטע שלו ולהשמיע את RELAYER בפול ווליום כדי להתגבר על הרעש של המנוע. פתאום הוא מצא את עצמו על הבמה, מנסה לשיר בקול הגבוה של אנדרסון, בעוד הקהל צועק עליו.

אבל גם זה לא הרג את יס. הלהקה הזו היא כמו עוף החול, או אולי כמו חתול עם תשע נשמות (בדיוק כמו התיאור של וייקמן על עצמו אחרי ששרד שלושה התקפי לב, דלקת ריאות כפולה והרעלת אלכוהול). הם חזרו עם להיט ענק בשם OWNER OF A LONELY HEART, התפרקו, התאחדו, התפצלו לשתי להקות יריבות, התאחדו שוב לסיבוב הופעות של שמונה נגנים על במה אחת מסתובבת, והמשיכו לנגן.

מייקל טייט, מנהל התאורה הוותיק, סיכם זאת בפשטות: "הבעיה העיקרית הייתה תמיד תזרים המזומנים. החבר'ה חיו על התזרים ולא נתנו להון להצטבר. ג'ון היה מפורסם בלקחת חופשות ענק בברבדוס במחלקה ראשונה, וסטיב האו היה חושב – 'הוא עושה את זה על חשבון החלק שלי בכסף!'".

ובכל זאת, למרות הקארי, החזירים, האיחורים לאמבטיה, העגבניות שנזרקו והגלימות המגוחכות – המוזיקה ניצחה. כמו שג'ון אנדרסון אמר פעם, ברגע של בהירות נדירה בתוך הכאוס: "כן – החיים שווים לחיותם. כן – החיים מרגשים ומופלאים. אל תוותרו על החלומות שלכם".