כשאלביס הפך לזמר קאנטרי מדהים

יוני 1970. אל אולפן B של חברת התקליטים RCA בנאשוויל, טנסי, נכנסה דמות שלא ניתן היה להתעלם ממנה. זה היה אלביס פרסלי, מחודש, נמרץ ומלא בביטחון מחודש. הוא התהדר בגלימה שחורה תיאטרלית ובידו אחז מקל הליכה שבקצהו מגולף ראש אריה עם עיני אודם. אך המטרה שלשמה התכנסו לא הייתה תצוגת אופנה, אלא משימה עמוקה הרבה יותר: להתחבר מחדש לשורשים המוזיקליים שאבדו לו אי שם בדרך, וליצור את אחד התקליטים הכנים והאישיים יותר שלו, ELVIS COUNTRY.

"הייתי קפוא מפחד לפני הסשן הראשון ההוא", צחק הבסיסט נורברט פאטנם. "אני לא יודע למה, כי כבר היו לי עשר שנים מוצלחות מאוד באולפן. אבל משהו אמר לי שהדבר הזה גדול יותר מכל מה שהייתי חלק ממנו אי פעם. אני זוכר שעמדתי בשירותים, רגע לפני שיצאתי החוצה, הבטתי במראה ואמרתי, 'אלוהים היקר, אנא הנחה את אצבעותיי. אל תיתן לי להיות זה שהורס את כל העסק'".

כאשר אלביס פרסלי נכנס לאולפן ביוני 1970, הוא עשה זאת כאדם הנהנה משיא מפתיע בפרק השלישי של הקריירה שלו. ספיישל הטלוויזיה ברשת NBC – שזכה לכינוי 68 COMEBACK – חזרתו שוברת הקופות להופעות חיות בלאס וגאס, וסדרת הקלטות באולפני AMERICAN SOUND בממפיס שהולידה את התקליט FROM ELVIS IN MEMPHIS, הזניקו מחדש את הקריירה שלו לאחר עשור של דעיכה אמנותית ומסחרית. רבים זוכרים את התקופה הזו כהתלקחות האחרונה של גדולתו, אך ההקלטות של ELVIS COUNTRY מספרות סיפור אחר: סיפור על קאמבק שעדיין היה לו לאן לרוץ. כפי שהעידו הנגנים ששרדו מאותם ימים, הם מצאו את פרסלי נמרץ, נחוש ומוכן לבצע כל דבר שעלה בדעתו. "הוא היה חסר פחד", אישר פאטנם. "לאלביס לא היו שום גבולות".

התקליט ELVIS COUNTRY היה חזרה לשורשים. הוא יצא ב-1971, בשיא תור הזהב של הקאנטרי-רוק, והחומרים שבו – בלוגראס, רוקבילי, הונקי טונק, וגרסאות כיסוי לשירים של גיבורי ילדותו, אך באופן מדהים, נראה שהתקליט הזה נוצר כמעט במקרה, תוך כדי הקלטות של פרויקט אחר לגמרי.

לפני אותם סשנים, פרסלי חווה הצלחה מסחררת באולפני AMERICAN SOUND בממפיס, שם הוקלטו הלהיט SUSPICIOUS MINDS והתקליט FROM ELVIS IN MEMPHIS, בהפקתו של צ'יפס מומן. מומן דחף את אלביס לעבוד עם חומרים מחוץ לאזור הנוחות שלו, כמו השיר IN THE GHETTO. "הם יצרו תקליט נהדר בממפיס, והיו צריכים להקליט שם שוב", אמר הפסנתרן של אלביס, דייוויד בריגס. "אבל אני חושב שהם לא הסתדרו עם צ'יפס מומן. זה היה עניין של פוליטיקה ועסקים".

אז אלביס חזר לנאשוויל, לאולפן B של RCA – שם הקליט 18 סשנים מאז 1958 – ולמפיק הקבוע שלו, פלטון ג'רוויס, שהיה שונה מאוד ממומן התובעני. "פלטון לא היה איש מוזיקלי", הסביר פאטנם. "פלטון היה שופט לא רע של חומרים שאנשים רגילים יקנו, והוא היה כיפי. פלטון מעולם לא הפריע בדרך". בריגס הוסיף: "פלטון רצה להחזיר את ההקלטות אליו כדי שיוכל לשלוט בעניינים". עם זאת, ההצלחה של התקליט מממפיס לא נעלמה מעיניהם, כפי שפאטנם נזכר: "פלטון אמר לי, 'אני רוצה אותך בסדרת ההקלטות הבאה של אלביס, כי זה חייב להישמע יותר כמו החבר'ה מ-AMERICAN, ואתם החבר'ה מ-MUSCLE SHOALS'".

בשעה שמונה בערב, ב-4 ביוני, נכנס אלביס פרסלי לאולפן ופגש שם כמה פנים מוכרות – הגיטריסט ג'יימס ברטון, דייוויד בריגס, נגן המפוחית והאורגן צ'ארלי מקוי והגיטריסט צ'יפ יאנג. היו גם כמה חדשים: חטיבת הקצב של פאטנם והמתופף ג'רי קריגן, שניהם בוגרי MUSCLE SHOALS. למעשה, זו הייתה להקה חדשה שחיכתה לו. "אני זוכר שראיתי אותו בפעם הראשונה", סיפר פאטנם. "הוא פרץ לתוך האולפן לבוש בגלימה שחורה ארוכה, נושא מקל הליכה עם ראש אריה ועיני אודם. הוא נכנס כמו הנסיך ליאופולד, הסיר את הגלימה והשליך אותה. הוא נעמד ואמר: 'תהיתי אם מישהו מכם, רבותיי, מעוניין לעזור לי להקליט כמה תקליטים' ואז הוא פרץ בצחוק, ומיד התחיל לספר ארבעה או חמישה סיפורים, מצחיק את כולנו. הוא הזכיר לי את הילדים שהכרתי בתיכון. הוא מעולם לא לבש את הגלימה הזו שוב. אולי הוא התלבש במיוחד בשביל החבר'ה החדשים. ב-1970 הוא היה בכושר גופני מצוין, עדיין התאמן בקראטה כל יום. הסתכלתי עליו כשנכנס וחשבתי לעצמי, 'זה האיש הכי יפה שראיתי בחיי'".

העבודה עם אלביס הייתה חוויה ייחודית עבור הנגנים. "אלביס היה על כוכב לכת אחר", הסביר פאטנם. "בחדר הבקרה ישבו כל חברי 'המאפיה של ממפיס' ואנשי חברות ההוצאה לאור. ולא משנה כמה בינוני היה הטייק הראשון, בסופו הם היו קופצים באוויר. הם היו צועקים 'אש, מלך! אתה המלך! טאצ'דאון!' ואנחנו היינו חושבים לעצמנו, 'בחיי, אנחנו יכולים לעשות את זה הרבה יותר טוב'. אבל כולם עבדו בשבילו. לכל אחד מהם הייתה משימה. אני זוכר שאחד מהם הביא מזוודה ובתוכה היה ארסנל שלם של כלי נשק. אז הוא כנראה היה איש האבטחה".

פאטנם זכר גם כמה מההרגלים הפחות שגרתיים של אלביס באולפן. "אולפן B היה חדר פתוח ומסורתי מאוד. היו שם מחיצות, אבל רוב הלילות פרסלי שר לתוך מיקרופון עם כבל ארוך, והוא היה יוצא ועומד מולנו, רוקד. זה היה קשה מאוד לטכנאי הסאונד. הוא לא התעניין בטכניקות הקלטה, כלל וכלל לא". ברטון הוסיף: "זה היה כמעט כאילו הוא עשה הופעה חיה רק בשבילנו. הוא הופיע בשביל הנגנים". באולפן היה מתלה בגדים זמין להחלפת תלבושות. "הוא לא החליף בגדים כדי להרשים אותך", אמר בריגס. "הוא הזיע והרגיש מלוכלך. הוא עבד קשה".

כאשר הסשנים החלו, לא היו הרבה עדויות לאיכות העבודה שעתידה הייתה להיווצר. המו"לים של אלביס, פרדי בינסטוק ולמאר פייק, התחילו בהצעת חומרים בנאליים מהסוג שהוא שר לפני התקופה בממפיס. אבל אז, באולפן, אלביס משך את האחרים לבצע שירים בסגנון קאנטרי. פלטון נכנס לפאניקה. זה התפתח בכיוון שהוא מעולם לא צפה.

ברטון זכר שסשן טיפוסי נראה כך: "אלביס רצה לשיר שיר שלוש, אולי ארבע פעמים לכל היותר. ואחרי זה, הוא היה עובר למשהו אחר. הוא היה הגדול מכולם בלקחת שיר ולעשות אותו מחדש, לשים עליו את הטאץ' שלו, את העיבוד שלו. הקול שלו היה כל כך חזק, ולנו היה את כל החופש בעולם לנגן מה שרצינו. אהבתי כשנורברט היה מוציא את הקונטרבס". פאטנם המשיך: "אלביס היה נותן לך ללכת עם זה. הוא מעולם לא אמר, 'הייתי רוצה שתנגן ככה'. הוא היה לוקח את השיר ומתחיל להיכנס למצב הרוח המתאים, ואז הנורה האדומה הייתה נדלקת והיינו מנגנים בהתאם לרגש הזה. והוא אהב את זה, לא כן? הייתי אומר לו, 'מלך', או לפעמים קראנו לו אל. 'אל, מה אתה חושב על תפקיד הבס?'". ברטון הוסיף: "היה לי את כל החופש שהייתי צריך. היינו עושים חזרה על שיר, ואחרי פעם אחת, ידענו מי ינגן את הפתיחה, מי ינגן את המעבר, וכל אחד מאיתנו בחר את הקישוטים הקטנים שלו".

במהלך שני הלילות הבאים, לא היה סימן ממשי לכך שפרק הביניים הזה היה משמעותי. אבל ב-7 ביוני, הסכרים נפרצו ושישה שירי קאנטרי נשפכו מאלביס, שלמעשה חטף את סשן ההקלטות של עצמו, והשתמש בו כדי לחלוק כבוד לרבים מהשירים האהובים עליו ולאלילי המוזיקה שעיצבו אותו.

"אין דיבורים, רוב השירים הם טייקים ראשונים, אחד אחרי השני", חשף יורגנסן. "לא הייתי אומר שההתרגשות נבנתה באותו לילה. מה שקרה זה שזה פשוט זרם כל כך בטבעיות. זה היה יותר כמו לנגן מוזיקה מאשר להקליט אותה". "הייתה איזושהי תוכנית", הנהן פאטנם. "אני חושב שהוא ופלטון שקלו להקליט תקליט קאנטרי. אבל זו הייתה הפתעה מוחלטת עבורנו". בסשן, אלביס היה מנסה להקליט את השירים בטייק אחד, והלהקה הייתה מוצאת דרכים לעכב אותו בזמן שפאטנם או בריגס שרבטו עיבודים בעיפרון. את השירים, לפחות, הם הכירו היטב: "הרבה מהדברים האלה ניגנו בסשנים המקוריים", צחק בריגס.

"חשבתי שהוא היה צריך לעשות את זה הרבה לפני כן", אמר צ'ארלי מקוי. "זה כל כך טבעי בשבילו. בסדר, הוא גדל על רית'ם אנד בלוז, אבל השורשים שלו הם קאנטרי כמו כל דבר אחר". "אבל", הדגיש ברטון, "לא התייחסנו אליהם כמו קאנטרי". פאטנם אישר: "לא הלכנו על עיבוד הקאנטרי הרגיל. ניגנו אותם בדרך שבאה לנו טבעי. מוזיקה שחורה השפיעה עליי יותר מכל דבר אחר, אחרי שהפכתי למוזיקאי. והייתי צריך להפוך את ליין הבס ליותר מעניין מליין בס של קאנטרי. ג'רי קריגן ואני הגענו מ-MUSCLE SHOALS, ואפשר לשמוע את השפעת הרית'ם אנד בלוז הזו בשירים כמו MAKE THE WORLD GO AWAY – קצת יותר נשמה בבס ובתופים".

הנגנים חזרו הביתה בשעות הקטנות של ה-8 ביוני, רבים מהם המומים ממה שהתרחש. אמר פאטנם. "כולם הלכו, ואתה יושב לבד במכונית ותוהה אם תצליח להגיע הביתה בלי להתנגש בעץ. זו הייתה תשישות מלהיבה".

בשלב מסוים במהלך ההופעות בווגאס, התקבלה ההחלטה להוציא תקליט קאנטרי המבוסס על הסשנים בנאשוויל. התקליט ELVIS COUNTRY יצא בינואר 1971, עם כותרת המשנה המעוררת I`M 10,000 YEARS OLD. הוא הגיע למקום ה-12 במצעד ה-BILLBOARD HOT 100 – המיקום הגבוה ביותר שתקליט של אלביס יגיע אליו עד למותו ב-1977. בביקורת ברולינג סטון נכתב: "מאז שהקליט לראשונה עבור SUN לפני כמעט 17 שנים... מוזיקה שלמרות שהיא קאנטרי ללא ספק, מחברת אותו באופן ישיר יותר לזמר הנשמה".

עודף השירים המוקלטים פוזר על פני שני תקליטים נוספים, THAT'S THE WAY IT IS ו-LOVE LETTERS FROM ELVIS. בריגס גם טען ש-1970 הייתה שנה מכרעת עבור פרסלי, הן באולפן והן במהלך ההופעות המתרחבות שלו בווגאס. "הרבה מהדברים האלה קרו כשהמצב התחיל להידרדר. אולי היותו כל כך מוגבל בממפיס, כשהוא עשה את התקליט הנהדר ההוא, התיש אותו. אולי הוא פשוט לא אהב להקליט בדרך הזו. בעוד שקודם הוא היה שר רך יותר, יותר בשליטה וכמעט לא זייף, זו הייתה תחילת הירידה שלו מבחינה ווקאלית. השירה בווגאס יכולה הייתה להיות חלק גדול מזה – השירה הצווחנית והקשה מעל התזמורת".

ולבסוף, אי אפשר בלי מילה על עטיפת התקליט. "זה אחד הצילומים המדהימים ביותר, לא כן?", אמר נורברט פאטנם. "המראה כבר מעוצב שם, והתלתל...". מחלקת האמנות ב-RCA קיבלה החלטה יוצאת דופן להשתמש כתמונה המרכזית בתצלום שכמעט ולא נראה עד אז של אלביס בן השנתיים, חבוש כובע ולבוש סרבל. התמונה – שנצבעה על ידי אנשי האמנות של RCA – היא למעשה פרט שנלקח מצילום אחר בשחור-לבן, המופיע בפינת העטיפה, ומראה את אלביס עם הוריו, ורנון וגלדיס. זו הייתה התייחסות מדהימה לדימוי של אלביס, במיוחד בהשוואה לתקליטים שבאו אחריו. העטיפות של 24 מתוך 28 התקליטים הבאים שיצאו בשש השנים האחרונות לחייו היו תמונות הופעה גנריות. עובדה זו מוכיחה שלעולם לא הושקעה שוב תשומת לב כה רבה ביצירת אמנות העטיפה שלו.