כשהנפש קורסת: מסע אל התהום של התרנגול הגאון

בקיץ 1969, לונדון כבר לא הייתה חסרה בקורבנות ששבו מאזורים לא ידועים של התודעה כששכלם התערער. סצנת הרוק, שרק שנים ספורות קודם לכן הבטיחה אוטופיה של שלום, אהבה ומוזיקה, החלה לחשוף את צדה האפל והמסוכן. אחד מאותם קורבנות היה וינס טיילור, כוכב רוק'נ'רול לשעבר שניסיון הקאמבק שלו ב-1967 התברר לא כמשיחי, אלא פשוט כמבולגן. הוא חזר ללונדון, ושם, על פי סיפוריו המאוחרים של דיוויד בואי, התיידד עמו הנער הצעיר מבריקסטון. זה היה מפגש קלאסי של כוכב-עבר דועך עם כוכב-לעתיד שאפתן.

בואי תיאר כיצד טיילור היה אחוז דיבוק עם תוכניות מוזרות, מציג מפות המראות היכן קבור כסף שאותו יאסוף כדי לבנות את אטלנטיס החדשה. באחד הימים, ממש מחוץ לתחנת הרכבת התחתית טוטנהאם קורט רואד, פרש טיילור מפת עולם ענקית על המדרכה בשעת העומס. "הוא הראה לי איפה כל ספינות החלל עומדות לנחות", סיפר בואי, "בעודנו כורעים על ברכינו ומביטים, וכל אותם נוסעים ממהרים חולפים הלוך ושוב מעל המפה שלנו!". אף שקשה לדעת אם בואי באמת חווה חוויה כזו עם "המשיח המצורע" הפרטי שלו, בשנים 1969-1970 (הרי הוא היה ידוע בהמצאת סיפורים) הוא לא היה צריך לחפש רחוק כדי למצוא מודלים לחיקוי עבור דמות כוכב הרוק המגלומן שדעתו נטרפה עליו מעודף הערצה ושימוש בחומרים מפוקפקים.

בנוף המוזיקלי שלאחר פסטיבל אלטמונט הקטלני, דמויות שקודם לכן התחממו באור השמש החלו פשוט להינמס כאשר אור הזרקורים הפנימי העלה את הטמפרטורה בתוך ראשם. פיטר גרין מלהקת פליטווד מאק וסולן-גיטריסט להקת פינק פלויד לשעבר, סיד בארט, היו שני מודלים אמיתיים לדמותו של זיגי סטארדסט, שעמדו לגלות שתהילה היא מנה שמתקררת מהר מאוד. אמן רוק בריטי נוסף ומכובד, שבוודאי היה מוכר לבואי, בילה באותה תקופה כמעט אותו פרק זמן מאחורי קירות סגורים כמו אחיו למחצה של בואי, טרי.

בעוד וינס אחד (טיילור) נעלם במהירות אל תוך הערפל, וינס אחר (וינס קריין) שב באותה עת מתקופת אשפוז במוסד לחולי נפש, כשהוא אוחז במחצית מהתמלוגים על הלהיט הקלאסי FIRE, שהגיע למקום הראשון במצעדים בשנת 1968 עם ארתור בראון. הוא היה קלידן בעל הכשרה קלאסית שהוריו האמנותיים העניקו לו באופן נבואי שם בהשראת ואן גוך. קריין שב מארבעה חודשי אשפוז במוסד לאחר התמוטטות קטסטרופלית במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי הראשון של להקתו, THE CRAZY WORLD OF ARTHUR BROWN. הוא שב רק כדי לגלות לחרדתו שהוא אמור לחזור לארצות הברית לסיבוב הופעות נוסף של להיות או לחדול בחורף 1969, כשהלהקה רוכבת על הצלחת תקליט הבכורה שלה.

"העולם המשוגע" של ארתור בראון היה, פשוטו כמשמעו, מלא בטיפוסים גבוליים. בראון עצמו לקח את התווית הפסיכדלית של הלהקה קצת יותר מדי ברצינות, בעוד שהמתופף המקורי של הלהקה, דראכן ת'יקר, מצא דרך ייחודית להגיש את התפטרותו: הוא פשוט צעד אל תוך הים כשגיטרה מונפת מעל ראשו. במהלך סיבוב ההופעות השני בארצות הברית, גילה המתופף המחליף, קארל פאלמר, ש"ארתור נעלם עם אשתו כדי לחיות באיזו קומונה בניו ג'רזי. הצלחנו לאתר אותו, אבל הוא פשוט לא הסכים לענות לטלפון. בשלב ההוא, ארתור באמת איבד את זה".

תקועים במלון בניו יורק עם משכורת, החלו פאלמר וקריין לרקום רעיונות ללהקה משלהם: שלישיית כוח שתכלול רק אורגן האמונד, בס ותופים. שם הלהקה, באופן אירוני, הגיע בזכות אישה שאליה לקח פאלמר את קריין, בתקווה לגמול אותו מ-LSD. "ערב אחד בניו יורק", סיפר פאלמר, "יצאנו יחד לדירה של בחורה מסוימת. הבעיות של וינסנט נבעו מצריכת יתר של אסיד, ולקחנו אותו לשם כדי שהיא תסביר לו כמה זה רע ושהוא חייב להפסיק. האדם שהיא בחרה לדבר עליו היה הבסיסט בלהקה בשם RHINOCEROS, שצרך הרבה חומרים כימיים והתחיל לקרוא לעצמו THE ATOMIC ROOSTER. כשחזרנו לאנגליה, אמרתי לווינסנט, 'למה שלא נקרא ללהקה שלנו כך?'".

פאלמר ידע היטב שהבעיות של קריין עמוקות יותר מסתם סמים. "זה לא היה קשור לגמרי לסמים אצל וינסנט, הוא היה חולה נפש", הודה. לפני שהצליחו להגשים את מטרותיהם המוזיקליות, שב קריין לתקופה קצרה נוספת במוסד הסגור, בזמן שפאלמר ארגן מנהל ללהקה (רוברט סטיגווד) וחוזה תקליטים (עם חברת B&C). ב-29 באוגוסט 1969, שלישיית הכוח החדשה, עם קריין שהתאושש, הייתה מוכנה לכבוש.

הסט של ATOMIC ROOSTER בחודשים שקדמו ליציאת תקליטם הראשון והמהוקצע בפברואר 1970, הורכב ברובו מהרהוריו של קריין על שיגעונו, שנכתבו כשחוויית האשפוז הנוסף הייתה עדיין טרייה וכואבת. מתוך שבעת הקטעים המקוריים שהרכיבו את אותו תקליט בכורה קודר, השיר העוצמתי עד אימה BANSTEAD היה הפחות מעורפל, תחינה צורבת "קחו אותי מחוץ למקום הזה, אני נשבע שלעולם לא תראו אותי כאן שוב, למרות שאני יודע שהחיים האלה משגעים אותי". אך גם בשאר התקליט לא היה הרבה אור, רק גוונים כהים יותר של שחור. השיר שפתח את התקליט ויצא גם כסינגל, FRIDAY THE 13TH, היה מסע מציצני אל תוך נבכי האישיות המפוצלת ("מישהו בבקשה, בבקשה תצילו אותי. אף אחד לא יציל אותך, הם לא ינסו. מישהו בבקשה, בבקשה עזרו לי. כולם בודדים כשהם מתים"). אחר כך הגיע WINTER, שגרם להגיגיו של ניק דרייק על חילופי העונות להישמע פסטורליים לחלוטין: "הקיץ מת, החורף מגיע. כל תקוותיי לעתיד אבדו עכשיו. כל הקרבות שלי אבודים, כי הזמן ניצח. מה הטעם להמשיך, ולהמשיך, ולהמשיך?".

לתקליט היה נושא נלווה נוסף: חוסר המציאותיות של התהילה. בקטע ההארד-רוק המתוזמר DECLINE AND FALL, קריין מתאר כיצד הוא רואה את "הקהל כשהוא ממלא את האולם", ואז את אותו קהל "כשהוא מפנה את גבו", ותוהה בקול רם, "מי יתפוס אותי כשאפול?". במקום אחר הוא נוזף בפנים מסוימות בבחורה צעירה בקהל שחושקת בקשר מיני עם אליל הרוק. השיר הסרקסטי AND SO TO BED, אחד מני שירים רבים על מעריצות שנכתבו באותה תקופה על ידי להקות רוק בריטיות, ביקש לגרום לה לשנות את השקפתה, אם לא את דרכיה: "את חושבת שכאן למעלה אני כל כך מיוחד, אבל בתוך קהל אני אהיה בדיוק כמוך. את חושבת שלהיות איתי ישנה בך משהו".

אך זו הייתה רק סטייה מהנושא המרכזי שעמד בבסיס יצירותיו של קריין, אז ולתמיד: בדידותו של המקרה האבוד הסובל. אפילו בתקופה שבין אוגוסט 1969 למאי 1970, כשקהל המעריצים של השלישייה הייחודית הזו הלך וגדל במהירות, קריין חש שהלהקה זקוקה לנקודת מבט אחרת. גיוסו של הגיטריסט ג'ון דו קאן העניק ללהקה כותב שירים שני שהיה נחוץ מאוד. בינתיים פאלמר עזב להקמת אמרסון, לייק ופאלמר. אך למרות ההצלחה של התרנגול במצעדים עם שירים כמו TOMORROW NIGHT ו-THE DEVIL'S ANSWER, קריין חש בדילול המטרה המקורית ושינה שוב את דעתו, כשהוא אינו מסוגל לשאת תפקיד משני בלהקה שלו עצמו.

בקיץ 1971, לאחר שהתקליט השני של הלהקה, DEATH WALKS BEHIND YOU, ביסס את הצלחתה הראשונית, פירק קריין את הגלגול השני של ATOMIC ROOSTER. עטיפת התקליט הזכורה לטוב שכפלה את ציורו הנוקב של ויליאם בלייק, המתאר את המלך המשוגע נבוכדנצר. אף שיצאו עוד שלושה תקליטים תחת שם הלהקה, קריין לעולם לא הצליח לשחזר את אחדות המטרה שהייתה ללהקה המקורית בזמן הקצר שבו הוא וקארל פאלמר דבקו במשימתם המקורית: מוזיקת נשמה כבדה ששימשה כמעין טקס גירוש שדים לשדים פנימיים אמיתיים מדי.