כשהקינקס נלחמו על חייהם

אופנות, כידוע, הן דבר הפכפך. הן באות והולכות, משאירות את חותמן על כל תחומי התרבות, אבל אין מקום שבו עקבותיהן ניכרים באופן חד וברור יותר מאשר בעולם הקפריזי של מה שמכונה מוזיקה פופולרית. סוף שנות השבעים היה תקופה שנשלטה על ידי שינוי מתמיד. העשור נפתח עם התפטרותם של המלכים השולטים של המוזיקה, הביטלס, ומיד נוצר ואקום אדיר. המון מתיימרים צעירים זינקו קדימה כדי למלא את החלל, אבל האווירה בעולם השתנתה. השלטון הברור של ארבעת המופלאים מליברפול הוחלף בקואליציה פחות מוגדרת, כאשר פלגים מתחרים שונים עלו כדי לחלוק את השלטון בו זמנית.

במחצית הראשונה של העשור, המקום הראשון במצעדים התחלק בין קומץ ראויים, שרובם הניפו בגאון את דגל הגלאם-רוק. גארי גליטר, MUD, להקת סוויט, הביי סיטי רולרס, סלייד, וויזארד, 10CC וטי רקס הטביעו כולם את חותמם על התקופה, כשהם מגבים את הדחיפה המוזיקלית שלהם באופנה המהממת של אידיאל הגלאם. חליפות נוצצות שנראו כאילו נתפרו מנייר כסף, פנים צבועות, נעלי פלטפורמה בגובה מסחרר ושירים שאפשר היה לצרוח בפזמון שלהם קישרו את הלהקות האלו לעידן, ואת העידן להצלחה מסחרית מסחררת. באותם ימים, החוקים היו פשוטים: או שאתה בפנים, או שאתה בחוץ. והקינקס, למרבה הצער, היו לגמרי בחוץ.

הקהל רצה כיף טהור ובלתי מתחכם. הוא דרש שגיאות כתיב מכוונות בשמות השירים (כמו CUM ON FEEL THE NOIZE של סלייד), פוזות תיאטרליות (כמו I’M THE LEADER OF THE GANG של גארי גליטר) ושטויות טהורות (SHANG-A-LANG של הביי סיטי רולרס). הקהל רצה מנות קטנות, הדוקות וכיפיות של שלוש דקות. מה שהם קיבלו מהקינקס, לעומת זאת, היו הרצאות חוזרות ונשנות על מצבה המתפורר של בריטניה, ארוזות בתיאטרליות אפית. הפעם היחידה שהלהקה התקרבה לאווירת התקופה הייתה רק כדי ללעוג לה, כפי שנזכר הקלידן ג'ון גוסלינג: "בשיא תקופת הגלאם, עבדנו על תקליט הקונספט SOAP OPERA והופענו לבושים בפאות ענק תואמות וחליפות תואמות, חליפה אדומה ופאה אדומה. לדייב (דייויס הגיטריסט) היה זוג מגפיים שערורייתי בגובה של כמעט מטר. אבל כל זה היה צחוק על כל עניין הגלאם, כל הקונספט של הפרויקט STARMAKER היה על זה".

למעט מקרים מוזרים פה ושם, מי שמכר תקליטים בשנות השבעים היו אלה שעשו מאמץ להתחבר למצב הרוח של הציבור שקנה תקליטים. הקינקס לא עשו זאת. הם אפילו לא ניסו לשמור על המעריצים הוותיקים שלהם על ידי נגינת הלהיטים הישנים. אבל אז קרה דבר מוזר: העולם התבגר. פתאום, לא כל הנוצץ היה זהב, עקבי הפלטפורמה הופלו, והמעריצים חיפשו אליל חדש שידריך אותם. שמו היה פאנק.

עם דם חדש שזרם לתעשייה, מספר הנפגעים בצד של הגלאם היה גבוה. הכסף היחיד שבוזבז על התלבושות של המבצעים החדשים היה על סיכות הביטחון שתקועות להם באף, העקבים היחידים שעניינו אותם היו אלה שדרכו על מישהו אחר, וגושי הכיף היחידים שהם התעניינו בהם היו פצצות רוק וליחה שהומטרו על השורות הראשונות של הקהל שלהם. זו הייתה תקופת מהפכה במצעדים ובמדינה כולה, כאשר שירים כמו ANARCHY IN THE UK הפכו לזעקות פוליטיות, ולרגע קצר נראה היה שהסקס פיסטולס באמת עומדים לשנות משהו. הם בהחלט הצליחו לזעזע תעשיית מוזיקה קפואה ותפסו יותר מחברת תקליטים אחת לא מוכנה. וסוף סוף, הנה משהו שריי דייוויס יכול היה להתחבר אליו, אנשים סוף סוף כתבו שירים על דברים, דברים אמיתיים שהיו חשובים לאנשים אחרים.

אבל כמובן, הצד השני של מניפסט הפאנק היה הקידוש של הנעורים: ישן נחשב לחסר תועלת, צעיר היה הכל. הכבוד הפך לערך נכחד, ושוב הקינקס מצאו את עצמם בצד, מביטים פנימה על טרנד שהם עצמם היו מחלוציו, הן מבחינה מוזיקלית והן מחוץ לבמה. העובדה שהם לא היו להקה אופנתית מלכתחילה הצילה אותם מלהפוך לאחת מקורבנות התקופה, אבל עצם גילם ומעמדם הכמו-נערץ הפך אותם לדבר שהמטאטאים החדשים והזועמים של הפאנק תיעבו. שוב, הם נאלצו להילחם רק כדי לשרוד.

באופן אירוני, אם רק היו נותנים להם חצי הזדמנות, הקינקס היו מודל החיקוי המושלם לגל החדש. הם ירקו אחד על השני בזמן שסיד וישס עוד הבריז מבית הספר, הם זעזעו את הממסד עם חוש הלבוש הפרוע שלהם עוד בתחילת שנות השישים, בזמן שג'וני רוטן עדיין השתמש בסיכות ביטחון למטרתן המקורית לקשירת חיתולים. וכשזה הגיע ליצירת הרס ומהומה בדרכים, הם פשוטו כמשמעו כתבו את הספר. "הדברים כל כך הידרדרו," הודה גוסלינג, "שהתקשינו למצוא מישהו שיסכים להיות מופע החימום שלנו בסיבובי הופעות בגלל כל המריבות. כולם ידעו מה קורה, היינו חדשות רעות בסוכנויות. עם זאת, היו לנו כמה שמות גדולים לאורך השנים, אלטון ג'ון, יס, טום פטי, נילס לופגרן וליטל פיט, כולם בארצות הברית, אבל באנגליה אף אחד לא רצה לגעת בנו. אפילו הייתה קטטה עם אנשי הצוות של יס ועם סטיב הארלי וקוקני רבל, סטיב היה עוד סוג של ריי דייוויס. שניהם פשוט הסתובבו במעגלים מאחורי הקלעים, מסתכלים אחד על השני ומתהדרים בעצמם".

בעוד שאת היבט הגלאם ריי יכול היה לבטל בציניות, הוא באמת חש קרבה לרוח המגושמת של הפאנק. "עם עידן הפאנק, ריי הלך עד הסוף עם שיער קוצני והכל," נזכר גוסלינג. "אבל הפעם הוא לא עשה פרודיה, הוא ניסה להפוך למה שהוא היה פעם, מזמן, אבל בלי התחפושות, כמובן. המוזיקה של הקינקס תמיד הייתה קצת פאנקית בימים הראשונים, אם כי קצת יותר מכוונת, וזה בהחלט נעשה עם אותה גישה שהייתה לפאנקיסטים. אבל הנה הוא בגילו נראה מעט מגוחך, הם איבדו את הקסם שהיה ללהקה בהתחלה ועכשיו נראו כמו להקת רוק ותיקה ועצובה. פעם זה היה כיף, כמה אקורדים לא נכונים, סולמות שגויים, הקהל נראה היה שאוהב את זה, במיוחד באמריקה, שם הם אהבו את כל האנגליות שבזה, אבל כל זה הפסיק. ההערות הגסות והדברים הכיפיים נעלמו והם הפכו לעוד להקת רוק, וזה המקום שבו הם נשארו".

עבור הבסיסט אנדי פייל, זה מעולם לא באמת הפך לכיף, ואחרי זמן מה הופעות הבמה, שבגללן הוא הצטרף ללהקה במקור, היו נקודות השפל של היום. עוד הזדמנות לאחים דייוויס למשוך אותו ביניהם, כשאחד יורק והשני בועט בו, לא הייתה מה שהוא ציפה לו כשחשב על רוק. "אני לא חושב שאנדי אי פעם באמת השתלב," הסביר גוסלינג. "הוא לא הסתדר עם ריי כל כך טוב ואני לא חושב שדייב חיבב אותו במיוחד". ודייב, כך התברר, היה זה שצריך להיזהר ממנו. "הוא היה קצת פראי אז, במיוחד כשהוא כעס, בעוד שריי היה יותר טיפוס שנוטר טינה בשקט. נהגתי לבלות הרבה עם דייב מחוץ לבמה והסתדרנו. לפעמים הייתי חולק איתו חדר, היו שמים אותנו בקצה המסדרון וקוראים לזה החדר הרועש והיינו מסתדרים נהדר. אבל הוא היה מתפרץ על הבמה".

כשההופעות עצמן הפכו למקור אימה, הלהקה חיפשה אפיקים אחרים לכישרונותיה. ג'ון גוסלינג: "מה שנהגנו לעשות, וזה היה כיף גדול, היה לשהות במלונות הולידיי אין באמריקה ופשוט לעלות ולנגן עם להקות הבית. זה היה פנטסטי כי הן היו רגילות לנגן את הסטנדרטים וכשהגענו, הייתה להן הזדמנות לעשות רוק. ריי אף פעם לא אהב שעשינו את זה כי הוא רצה שנהיה הלהקה שלו והלהקה שלו בלבד, אבל לעתים קרובות זו הייתה הדרך היחידה לשרוד את היום". "על הבמה במלון היה שיא היום," הסכים פייל. "זה היה הפיצוי שלנו, וזה היה עצוב. היה לנו קצת כיף, אבל זה אף פעם לא קרה כששני האחים היו יחד".

אפילו ריי, ששמר על מרחק בסיבובי ההופעות, לא יכול היה להתעלם מהנאות הג'אם המאולתר, כפי שגוסלינג זכר: "פעם אחת, היינו באמצע סשן הקלטות ושום דבר לא הלך כשורה, אז ריי אמר, 'לעזאזל עם זה, בואו נלך לנגן בפאב של נובי'. ועשינו את זה. פשוט זרקנו ציוד לוואן והלכנו וניגנו סט שלם של רוק'נ'רול, צ'אק ברי וליטל ריצ'רד, לקהל המום לחלוטין. זו הייתה הפעם הראשונה וכנראה האחרונה שריי נהנה להצטרף למשהו כזה. הוא אף פעם לא אהב שניגנו עם אנשים אחרים, הוא הבהיר זאת היטב, אבל עדיין עשינו את זה, במיוחד באמריקה. הוא לא ראה זאת בעין יפה, אבל זו הייתה הדרך היחידה שבה שמרנו על שפיות".

בסופו של דבר, לאנדי פייל נמאס והוא הודיע לריי בסוף 1977 שהוא עוזב את הלהקה. העזיבה, שהגיעה כל כך מהר אחרי עזיבתו של הבסיסט הקודם ג'ון דלטון, גרמה לריי להרגיש שהליבה המוצקה של הלהקה נמצאת בסכנה. למרות כל הספקות שהיו לזמר, הוא היה נחוש לשמור על בסיס יציב שעליו הוא ואחיו יוכלו לרקוע. הוא היה חייב, אם הקינקס רצו לשרוד. פייל כבר הקליט את תפקידיו לתקליט החדש, אבל ריי שכנע אותו להישאר עוד קצת כדי שהלהקה תוכל לצאת לסיבוב הופעות בחג המולד וכולם יקבלו את הבונוס השמן שלהם. פייל הסכים והסיבוב יצא לדרך.

תיאטרון הריינבאו בלונדון אירח את הקינקס. בפעם הראשונה מזה זמן רב, הלהיטים נשלפו מהבוידעם, כשריי חופר בכל תקופה בעבר של הלהקה כדי למצוא חומרים. שדרן הרדיו של רדיו 1, אלן "פלאף" פרימן, הנחה את הערב והכל עבר בצורה חלקה. במבט לאחור, חברי להקה מסוימים ורבים מעיתונאי המוזיקה ציפו להודעת פרישה נוספת מהסולן ההפכפך (כפי שקרה בשנת 1973 כשהוא חווה משבר נפשי בגלל שאשתו ברחה מהבית), במציאות, הם נאלצו להסתפק בהופעה טובה מהממוצע מול קהל שמח מהממוצע. סיום השנה בנימה כה גבוהה נתן ללהקה תנופה חדשה, ופסק זמן בתחילת 1978 נתן להם מרחב למחשבה.

כשהוא מחוץ ללהקה, ג'ון דלטון התבונן בהחלטה של ריי לנגן את הלהיטים בריינבאו וראה בה צעד נוסף של שליטה בגורל, כפי שעשה תמיד. הכל, מהצלחה מוקדמת ועד לכישלונות האחרונים, היה פרי הנדסה של ריי, בין אם הודה בכך ובין אם לא. "זה היה תלוי בריי," הוא אישר. "הוא היה נעול על עשיית תקליטי הקונספט האלה, כמו SCHOOLBOYS IN DISGRACE, והוא אף פעם לא ניסה לשבת ולכתוב סינגל אמיתי כמו WATERLOO SUNSET. הוא כתב כמה שירים טובים בתקופה הזו, אבל הם כולם היו חלק מתוכנית קונספטואלית גדולה יותר. אם רק היה מקשיב קצת לעצות, אבל הוא היה חייב לעשות הכל בעצמו. הוא כל כך נשאב לאולפן שהכל הפך למטושטש".

השקט שאחרי הופעת הריינבאו נתן לכולם זמן להעריך את מצב הלהקה. אנדי פייל לא ראה שוב את ריי, אפילו לא כש"פוטר" רשמית מההרכב. ואחרי שמונה שנים, זו הייתה גם הופעתו האחרונה של ג'ון גוסלינג עם הלהקה, למרות שהוא עצמו לא ידע זאת באותו זמן. "תיאטרון הריינבאו היה ההופעה האחרונה עם ההרכב ההוא," הוא נזכר. "זו הייתה הופעת חג מולד והתחפשנו כרגיל. זו הייתה הופעה טובה. ה-BBC הקליט אותה ומשדר אותה מדי פעם ברדיו. אבל לא האמנתי כששמעתי אותה לראשונה. הכל נוגן במהירות שוברת שיאים, כאילו לא יכולנו לחכות לברוח משם. זה היה מגוחך".

הפתאומיות של עזיבתו של ג'ון הפתיעה אפילו אותו, למרות שהמחשבה קיננה בו זמן מה. "באנגליה, רוב הזמן היינו באולפן, במיוחד בסוף שנות השבעים כשאולפני KONK של הקינקס פעלו. ריי היה פשוט משאיר את הסלילים רצים כל הזמן והיינו מבלים ימים ולילות שלמים שם. זה היה מתיש מאוד, ריי ניסה להפיק הכל בעצמו, ובסופו של דבר הוא פשוט איבד כל מושג מה נשמע טוב ומה לא, והיינו פשוט מנגנים את אותם שירים שוב ושוב. כאן הריקבון התחיל לחלחל מבחינתי".

כרגיל עם הקינקס, הסיפור לא פשוט, ותגובתו של ריי נועדה לגרום לנזק המרבי. "ידעתי שאני חייב לעזוב במהלך ההקלטות של התקליט MISFITS, שם ניגנתי כל כך הרבה שירים כל כך הרבה פעמים. אני חושב שריי שמע שאנדי ואני עושים חזרות עם הלהקה האחרת שלנו, אבל לא סיפרנו לו כי תכננו לעזוב קצת יותר מאוחר. אני עזבתי ואנדי פוטר כתוצאה מכך. זה היה בערך בחצות. עשיתי אוברדאב של קלידים והגעתי לקצה, כי הוא ממש הקשה עליי, גרם לי לנגן את השיר שוב ושוב. הוא היה עוצר את ההקלטה כל חמש שניות ואומר, 'אני חושב שפספסת פה בתו אחד'. זה ממש עלה לי על העצבים וחשבתי לעצמי, 'עוד קצת מזה ואני הולך'. כמובן שהיה עוד הרבה מזה, אז הלכתי. טרקתי את מכסה הפסנתר ויצאתי בסערה. אמרתי לו שאם הוא רוצה לעשות את זה, הוא יכול לעשות את זה בעצמו. הוא ניסה להרגיע אותי ואז איבד את העשתונות וניסה להחתים אותי על חוזה לסיבוב ההופעות הבא. אמרתי לו, 'מעולם לא חתמתי לך על כלום ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו'. הוויכוח המשיך ואף אחד אחר לא אמר מילה, לא להגנתי ולא אחרת, מה שהיה מאוד מוזר. פשוט יצאתי החוצה, סגרתי את הדלת מאחוריי ומעולם לא הסתכלתי לאחור. זה היה הסוף. זה טיפשי לשמור טינה אחרי כל השנים האלה, אבל אלו היו זמנים נוראיים בסוף. בהתחלה היה לנו כיף גדול. אבל במבט לאחור, אם ריי היה קצת יותר הגיוני ואם כולנו היינו שומרים על קור רוח, אני יכול לראות את הלהקה ממשיכה עד היום עם ההרכב ההוא. כפי שזה, אתה מסתכל אחורה על הזדמנות מבוזבזת, יכולנו להיות שם למעלה עם הרולינג סטונס היום אם רק היינו מתנהגים כמו שצריך אז. אבל במבט לאחור, מעולם לא הייתה עוד להקה כזאת. עדיין...".