כשכולם חיפשו פרחים בכלי הנשק, הקינקס חיפשו משהו אחר. ובוא נגלה מי הם טרי וג'ולי

ב-15 בספטמבר בשנת 1967 יצא התקליט SOMETHING ELSE של להקת הקינקס.

ב-15 בספטמבר 1967, בעיצומו של קיץ האהבה הפסיכדלי, כשלהקות העולם התחרו ביניהן מי טסה גבוה יותר על כנפי ה-LSD, הוציאה להקת הקינקס תקליט שהיה הדבר הכי לא פסיכדלי שיכלו לייצר. בזמן שכולם מסביב פיזרו נצנצים, בלעו כדורים צבעוניים והעמידו פנים שהם גורואים הודיים שמרחפים מעל גני קנזינגטון, ריי דייוויס וחבורתו הגישו תה עם חלב, ביסקוויט יבש ומנה גדושה של מציאות אנגלית מרירה-מתוקה. התקליט, SOMETHING ELSE, היה יצירה בריטית להפליא, נוגעת ללב, אירונית ואישית, שנולדה מתוך שנה של כאוס מוחלט, דרמות משפחתיות ולחצים אדירים.

אבל האם כולם מסכימים שמדובר בפסגת היצירה שלהם? ממש לא כולם. אנשים נוטים לחשוב שזו שעתם היפה ביותר של הקינקס, אבל אני באופן אישי חייב לחלוק על כך בתוקף! זו ממש לא שעת השיא שלהם. זה תקליט טוב, אלבום חיוני שמציג את הקינקס במלוא תפארתם הבריטית החלומית – ובכל זאת, למען האמת, הוא פחות טוב מדברים שיצאו לקינקס לא הרחוק ממנו. בנקודה הזו בקריירה שלהם הם נטשו לחלוטין כל יומרה להיות להקת הארד-רוק בועטת, השאירו את כל העסק הזה ללהקות כמו הרולינג סטונס והמי, והתרכזו במוזיקת מיוזיק-הול בריטית-ויקטוריאנית. הצד החיובי של זה הוא שהם הפכו לכל כך מקצועיים ומוצלחים בז'אנר הזה, עד שאף אחד לא מסוגל אפילו להתקרב אליהם.

שנת 1967 נפתחה עבור הקינקס עם תוכנית שאפתנית אך פשוטה: למצוא איזון. חברי הלהקה, ובראשם הכותב העיקרי ריי דייוויס, רצו לאזן בין ההקלטות באולפן לבין מסעות ההופעות האינסופיים, כדי שיוכלו, תאמינו או לא, לנהל חיים נורמליים. צריך לזכור שבאותה תקופה הקינקס עדיין ליקקו את הפצעים מחרם ההופעות הדרקוני שהטיל עליהם איגוד המוזיקאים בארצות הברית עוד ב-1965 – עונש קשוח שחתך אותם מהשוק האמריקאי הענק וכלא אותם באי הבריטי. ובכן, התוכניות לחוד והמציאות לחוד. נראה שלמילה "נורמלי" לא היה מקום בלקסיקון של הלהקה באותה שנה. בעוד כל לונדון הסתובבה עם פרחים בשיער ועיניים מזוגגות, חברי הקינקס היו עסוקים בחתונות, לידות, והסתרת כל העניין מהתקשורת הצמאה.

בעוד ריי דייוויס כבר היה איש משפחה, שני חברים נוספים קפצו למים העמוקים. הבסיסט פיט קוואיף נשא לאישה את חברתו ההרה, אנט. זמן קצר לאחר מכן, הגיטריסט הראשי והאח הצעיר והפרוע, דייב דייוויס, התחתן עם בת דודתה של אנט. כל תרבות הסמים והאהבה החופשית ששטפה את רחובות לונדון פשוט חלפה מעל ראשם. הם היו טרודים מדי בהחלפת חיתולים ובהתמודדות עם סיבוכים רפואיים. במקום לנתץ גיטרות במלונות פאר כמו כוכבי רוק ראויים לשמם, הם מצאו את עצמם מחממים בקבוקי חלב באישון לילה ומתחמקים מחמותם. ביולי 1967, לידת בתו של הזוג קוואיף הסתבכה, מה שהוביל לביטול סיטונאי של הופעות, מבלי שהלהקה יכלה לספק לתקשורת את הסיבה האמיתית, מחשש לפגיעה בתדמית הרוק'נ'רול הפרועה שלהם.

אך הצרות לא הסתיימו בחזית המשפחתית. במקביל, הלהקה הייתה שקועה עד צוואר בתביעות משפטיות מול ההנהלה שלה. ריי דייוויס, המוח היצירתי, הרגיש שהוא נחנק. הלחץ הבלתי פוסק לייצר עוד ועוד להיטי סינגלים קליטים שבר אותו. הוא ראה כיצד עולם המוזיקה משתנה, איך אמנים כמו הביטלס והביץ' בויז מתמקדים ביצירת תקליטים שלמים, קונספטואליים, והוא רצה גם. ההאזנה לתקליטים כמו PET SOUNDS ומאוחר יותר SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND הדליקה אצלו ניצוץ של קנאה אמנותית בריאה לצד חרדה קיומית. הוא חלם להרחיב את היריעה, ליצור פסקולים לקולנוע, לטלוויזיה ולתיאטרון, ולהפסיק להיות מכונת להיטים משומנת. הרופא שלו אפילו הורה לו להוריד הילוך מחשש להתמוטטות עצבים מוחלטת, אבל אצל גאון מיוסר כמו ריי, החרדות האלה הפכו ישירות לדלק יצירתי טהור.

התחושה הזו של ריי חלחלה ישירות להקלטות. כבר בינואר 1967 הוקלט טייק ראשון של השיר שפותח את התקליט, DAVID WATTS, קטע רוק'נ'רול קופצני שאף נשקל כמועמד לסינגל. השיר נכתב בהשראת אדם אמיתי לחלוטין – פרומוטר הופעות כריזמטי, עשיר ומצליח מחבל ראטלנד שדאג ללהקה, שריי פשוט קינא באלגנטיות הנונשלנטית שלו ובקלות שבה הכל הסתדר לו בחיים. את השיר הזה הוביל הפסנתר המקפיץ של נגן ההפקה המיתולוגי ניקי הופקינס, שהפך באותם ימים לצלע חמישית וחיונית בהרכב. ואי אפשר שלא לשיר בהתלהבות יחד עם כל ה'פה-פה-פה-פה' המטופשים והכיפיים האלה.

שיר נוסף שהוקלט באותה תקופה היה NO RETURN בעל האווירה הברזילאית, שאותו הציע ריי לזמרת הבוסה נובה אסטרוד ז'ילברטו, הצעה שלא התממשה לבסוף. הכיוון המוזיקלי החדש והמורכב יותר של ריי יצר מתחים בלהקה. כשנשאל על כך בראיון, הוא ענה בכנות מפתיעה שהוא והמתופף, מיק אייבורי, נלהבים מהשינוי, בעוד שאחיו דייב והבסיסט פיט קוואיף היו מעדיפים להישאר במחוזות הרוק הבסיסי והישיר יותר. דייב ומיק כבר היו מפורסמים במריבות האלימות ביניהם – כולל התקרית הידועה שבה מיק כמעט ערף לדייב את הראש עם סטנד של מצילה על הבמה – אבל הפעם המתח היה מוזיקלי נטו: רוק'נ'רול מחוספס מול עידון כמעט תיאטרלי. ריי חש תסכול עמוק, טען שהקהל כבר לא מבין את הסינגלים האחרונים שהוציאו, ושבכל מקרה אין לו שליטה אמיתית על מה שיוצא לשוק. "ההנהלה מושכת בחוטים שלי", אמר, ועם התחושה הזו הוא נכנס לאולפן, נחוש לחצוב לעצמו נתיב אל חופש אמנותי.

גולת הכותרת של התקליט, ואחד השירים הגדולים בתולדות הרוק הבריטי, הוא ללא ספק WATERLOO SUNSET. השיר הוקלט באפריל 1967, כשאל ריי, דייב ופיט הצטרפה אשתו של ריי דאז, ראסה, להרמוניות הקוליות המופלאות. הקול הדק והמלאכי שלה ברקע העניק לשיר נופך חלומי של ממש. באותו היום, ריי הכין מיקס מונו מהיר של השיר ולקח הביתה עותק ACETATE, תקליט חד-פעמי באיכות נמוכה, כדי להאזין לו שוב ושוב ולהחליט אם הוא מרוצה מהתוצאה. השיר בכלל נועד במקור להיקרא LIVERPOOL SUNSET מתוך אהבתו של ריי לסצנת המרסיביט, אך ברגע האחרון הוא התעשת והחזיר את העלילה לתחנת הרכבת הלונדונית של נעוריו. עוד תעלומה שמסעירה מעריצים עד היום היא הדמויות "טרי וג'ולי" שמוזכרות בשיר: כולם היו בטוחים שמדובר בשחקנים המפורסמים טרנס סטאמפ וג'ולי כריסטי, מלכי הסצנה הלונדונית של אז. אלא שריי הכחיש זאת בתוקף והסביר שמדובר בזוג נאהבים עממי ואנונימי לחלוטין ממעמד הפועלים, שנוצר בהשראת אחותו הגדולה רוזלין ובן זוגה שנהגו לטייל איתו על גשר ווטרלו כשהיה ילד.

מאחורי המילים הפשוטות והמלודיה קורעת הלב מסתתר סיפור אישי עמוק. כילד, ריי אושפז בבית חולים במצב קשה, על סף מוות. באחד הלילות, בעודו מחובר למכונות, חווה סיוט ומתוך פאניקה תלש מעצמו את הצינורות. שתי אחיות שהצילו את חייו הבינו שהוא זקוק למשהו מעבר לקירות הלבנים של החדר. הן נהגו לקחת אותו בכיסא גלגלים למרפסת שהשקיפה על נהר התמזה. הנוף המרהיב הזה, של השמש השוקעת מעל ווטרלו, נצרב בזיכרונו והפך שנים לאחר מכן לשיר האלמותי הזה. צליל הגיטרה העמוק של דייב, שהוקלט דרך קופסת הד מיוחדת, משתלב שם עם פריטה איטית ומדויקת שהופכת כל שקיעה לונדונית אפרורית לציור שמן שאי אפשר להפסיק לבכות מולו. הבלדה המפוארת הזו פשוט מגדירה מחדש את המושג "יופי"! בצורה כזו שאתה יכול להגיד: 'מה זה יופי? שמעתם פעם את WATERLOO SUNSET? זה יופי בשבילכם!'. למעשה, WATERLOO SUNSET הפך למדד הבלתי מעורער להוד והדר עבור כמעט כל מי ששפר מזלו לשמוע אותו. פשוט וואו!

במהלך ההקלטות נפרדה הלהקה מדמות מפתח בסאונד המוקדם שלה, המפיק של טאלמי. החוזה שלו הסתיים, והפרידה הייתה בהסכמה הדדית. טאלמי האמריקאי רצה להמשיך להפציץ עם דיסטורשן מלוכלך בנוסח YOU REALLY GOT ME, אבל ריי כבר שט במחוזות של צ'מבלו, כלי מיתר ופופ קאמרי. כתוצאה מכך, על הסינגל של WATERLOO SUNSET לא הופיע כלל קרדיט למפיק. רק בסינגל הבא, AUTUMN ALMANAC, תוקנה הטעות וריי דייוויס קיבל לראשונה את הקרדיט הרשמי כמפיק. באותה תקופה, בחיפושיו אחר צלילים חדשים, ביקר ריי בביתו של גרהאם נאש מלהקת ההוליס, שהיה הבעלים הגאה של כלי חדש ומסתורי בשם מלוטרון. ריי התאהב מיד בצליליו הייחודיים והחליט לשלב אותו בהקלטות. המלוטרון הפך את הסאונד של האלבום למרקחת מושלמת של מתיקות ובדידות.

ככל שהזמן עבר, חברת התקליטים החלה להפעיל לחץ על הלהקה לסיים כבר את התקליט החדש. במאי החלו לצוץ שמועות שריי שוקל לפרוש מהקינקס. את האש הזין אחיו דייב, שהכריז בראיון כי חמישית מהתקליט החדש יכלול חומרים שלו, וב-7 ביולי אף הוציא סינגל סולו ראשון, DEATH OF A CLOWN. השיר, שהפך ללהיט ענק, רק הגביר את השמועות על פירוק. השיר נפתח בנגינה ייחודית ומהפנטת על מיתרי פסנתר שנפרטו ישירות באצבעות, וריי, למרות הקנאה הטבעית, תרם לו קולות ליווי והיה שותף מלא לכתיבה.

דייב עצמו סיפק עם השנים שתי גרסאות מנוגדות למקור ההשראה לשיר. ב-2011 טען שכתב אותו על תחושת המחנק והאומללות שחש בנישואיו הטריים, כאילו הוא ליצן שצריך לבדר את כולם בזמן שבתוכו הוא מת. בראיון אחר טען שהשיר נכתב על התחושה להיות ליצן בתוך להקה שתקועה במסע הופעות אינסופי. לך תסמוך על מוזיקאים שיספקו לך את האמת לאמיתה. הצלחת הסינגל יצרה לחץ אדיר על דייב להמשיך בקריירת סולו, והוא מיהר להוציא סינגל נוסף, SUSANNAH'S STILL ALIVE. ובכל זאת, למרות שקריירת הסולו של דייב קרצה לו בעוצמה, הנאמנות המשפחתית והמוזיקלית הכריעה, והוא בחר להישאר בבית הקינקסי.

אחד השירים המעניינים בתקליט, TWO SISTERS, הוא למעשה משל שקוף שכתב ריי על מערכת היחסים המורכבת והטעונה עם אחיו דייב, כשהוא מתאר שתי אחיות – אחת ביתית ושקטה והשנייה חופשייה ופרועה. ריי הודה לא פעם שהוא עצמו האחות הכבולה לחובות, למשכנתה ולחיי הנישואין המעיקים, בזמן שדייב הוא הפרפר ההולל שחוגג במועדונים בלי לתת דין וחשבון לאיש.

כשהתקליט יצא, הביקורות באנגליה היו נלהבות. המגזין מלודי מייקר הכריז עליו כאחד התקליטים הטובים של השנה ופרסם: "שיגעון קומי מאת האחים דייוויס, פיט קוואיף ומיק אייבורי, מעורבב עם פאתוס והבנה עדינה לתוך גלריה של תמונות גאוניות... זה אחד התקליטים הטובים של השנה". האירוניה הכואבת הייתה שבזמן שהמבקרים השתחוו, מצעדי המכירות הגיבו בפיהוק: בבריטניה האלבום הגיע רק למקום ה-35 המאכזב, ובארצות הברית גירד בקושי את המקום ה-153. ההמונים רצו חזיונות סמי-פסיכדליים בצבעי ניאון, והקינקס הציעו להם כוס תה מהבילה מול חלון גשום. לקהל לקח שנים להבין איזה אוצר נשמט לו מבין האצבעות.

בארצות הברית, מגזין הרולינג סטון שיבח גם הוא את התקליט אך בנימה מרירה: "זה האלבום הכי טוב שהקינקס עדיין עשו, אבל, באופן פרדוקסלי, עשוי להיות האחרון שהם יוציאו בארץ הזאת (ארה"ב). זה מצער במיוחד, כי זה מראה שיפור גדול במוזיקה של הקינקס מאז התקליט FACE TO FACE ועם אפשרויות רחבות לעתיד. ובפעם הראשונה, דייב דייוויס, אחיו הצעיר של ריי דייוויס והגיטריסט הראשי, שר סולו על יצירותיו (שהן, אגב, מבריקות). חבל לא לשמוע עליו יותר. כשהם עושים את הדברים שלהם, הקינקס נפלאים להקשיב להם. המאזין משועשע ומבולבל, מוקסם ומשעשע, ותמיד שואל. והתקליט הזה הוא הקינקס במיטבם המפוקפק, זה הקטע שלהם".

התקליט הזה כמעט חסר מתחרים אם מה שאתם מחפשים זה השירים והמילים, ולאו דווקא האקורדים עצמם. היכולות הליריות של ריי הגיעו כאן לבשלות מוחלטת! ולמרות שהוא ימשיך להדהים אותנו בעושר הדימויים שלו עוד לפחות ארבע או חמש שנים, וייצר עוד נתח מכובד של טקסטים מרשימים לא פחות – הוא לעולם לא יתעלה על 'גלריית הדיוקנאות' המרהיבה שתלויה בין גבולות האלבום הזה! שאיפות של בני נוער, סבלם של בני המעמד הנמוך, רגשות רומנטיים של אנשים פשוטים, ערכים בריטיים מסורתיים, דמויות בריטיות סטריאוטיפיות... דף המילים של התקליט הזה הוא פשוט התגלות אמיתית!

העטיפה האחורית של התקליט היטיבה לתאר את העולם הייחודי שיצר ריי דייוויס: "ברוכים הבאים לדייוויסלנד, שם כל הקינקינגים הקטנים בממלכת הקסם לובשים חליפות חיילים, שותים חצי ליטר בירה, נושאים מחבטי קריקט ונוסעים ברכבות קטנות. כאן כל הגברות שמות סלסולים בשיער, ברשותן מקררים ומכונות כביסה, מטגנות בייקון וביצים ושותות תה אחר הצהריים. ריי דייוויס דמוי גוליבר מתכופף כדי לקטוף בן תמותה קטן מעולמו המוזיקלי - הופך אותו כדי לראות היכן נוצר - ומחליף אותו בעדינות אך בתקיפות באותה חברה מעמדית גדולה שבה כל בני האדם שווים אך חלקם שווים יותר. מאחרים. עוד מילה אחת של עצה להאזנה לשירים האלו - לעולם, לעולם אל תתייחסו להרכב של דייוויס כערך נקוב, כי כל כך הרבה מתרחש מאחורי המילים בעולם המופלא של האחים 'D'...".

לאתר הבית – תכתבו בגוגל "נעם רפפורט מוסיקה".