קורט קוביין תיעב את התהילה שלו עד כדי כך, שאת האלבום הבא הוא יצר במטרה אחת: להיפטר מחצי מהמעריצים

ב-21 בספטמבר בשנת 1993 יצא האלבום IN UTERO של נירוונה. זה אלבום האולפן האחרון של הלהקה. רבים ציפו להמשך של האלבום המצליח, NEVERMIND, אך קיבלו תמונה חשוכה יותר. קבלו את הקישקעס של נירוונה.

עולם המוזיקה של אותה תקופה היה שרוי בטירוף חושים מוחלט; הגראנג' של סיאטל שטף את הגלובוס בסערה חסרת תקדים, וכל חברת תקליטים רדפה אחרי חבר'ה עם חולצות פלנל קרועות ודיסטורשן מלוכלך. אז הציפיות מהשלישייה שהפכה בעל כורחה לקולו של דור ה-X נסקו לשמיים מטורפים, אבל לקורט קוביין, קריסט נובוסליק ודייב גרוהל הייתה תוכנית אחרת לחלוטין – בעיטה ישירה, מחרישת אוזניים ובלתי מתפשרת בבטן הרכה של המיינסטרים. כך יצא האלבום IN UTERO של נירוונה. זה אלבום האולפן האחרון של הלהקה. רבים ציפו להמשך של האלבום המצליח, NEVERMIND, אך קיבלו תמונה חשוכה יותר. הרבה יותר.

בפברואר 1993 עשו חברי להקת נירוונה את דרכם לאולפן מבודד במינסוטה, כדי להתחיל לעבוד על אלבומם השלישי. האולפן המדובר היה אולפני PACHYDERM בעיירה הנידחת והמושלגת קנון פולס. המיקום הקפוא והמנותק הזה נבחר בקפידה על ידי הלהקה בדיוק כדי לברוח מגדודי המעריצים, מצלמי הפפראצי ומבכירי חברת התקליטים שרצו עוד נוסחאות להיטים שחוקות. בפעם האחרונה שדרכו באולפן, הם היו להקת רוק מסיאטל, מוכרת במעט, שעזבה את חברת התקליטים הקטנה SUB POP לטובת חברת תקליטים מפלצתית של דיוויד גפן. עכשיו, עם אלבום מולטי-פלטינה שהעיף את מייקל ג'קסון מראש המצעדים (NEVERMIND), והפיכתם לאחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם, השלושה היו תחת לחץ עצום. "אם היה קורס באיך להיות רוקסטאר, הייתי רוצה לקחת אותו", אמר אז קוביין בראיון. "זה אולי היה עוזר לי".

לקוביין הייתה מטרה אחת בראש: להחזיר את הלהקה לשורשי הפאנק-רוק שלה. מיליוני המעריצים החדשים שלהם היו משוגעים על NEVERMIND, אבל קוביין חשב שהוא נשמע קיטשי ומסחרי מדי. אז הוא גייס את סטיב אלביני, טכנאי ההקלטה המוערך, ויצא ליצור אלבום שהיה לו הרבה יותר במשותף עם אלבום הבכורה של להקתו. אלבום הבכורה שאליו השתוקק קוביין לחזור היה כמובן BLEACH מ-1989, שהוקלט בגרושים – כ-600 דולר בסך הכול – באולפן צנוע בסיאטל. אלביני, מצדו, נחשב לאגדת אנדרגראונד ודמות עקשנית ובלתי מתפשרת בפני עצמה; קוביין העריץ במיוחד את הסאונד המהדהד, הגולמי והחי שאלביני רקח באלבומים מופתיים כמו SURFER ROSA של הפיקסיז ו-POD של ה-BREEDERS.

אלביני לא נמנה אז עם מעריצי הלהקה. מוזיקלית, היא לא משכה אותו. אבל הוא הסכים לעבוד על האלבום תמורת תעריף אחיד של 100,000 דולר, וסירב לעסקה סטנדרטית שהייתה מאפשרת לו גם חלק מהתמלוגים. "אני חושב שלשלם תמלוגים למפיק או לטכנאי הקלטה זה בלתי ניתן להגנה מבחינה אתית. הייתי רוצה שישלמו לי כמו שרברב: אני עושה את העבודה ואתה משלם לי את מה שאני שווה", הוא הסביר. "אין סיכוי שאי פעם אקח כל כך הרבה כסף. לא הייתי מסוגל לישון בלילה". בעת העבודה על האלבום, באולפן המרוחק, הוא אסר על אנשי חברת התקליטים להגיע לשם ולהתרשם מהתהליך. כדי להבטיח עצמאות אמנותית מוחלטת ולמנוע מכל עסקן להתערב, הלהקה אף שילמה לאלביני את מלוא שכרו ואת עלויות האולפן ישירות מחשבון הבנק הפרטי שלה.

התוצאה הייתה קצת יותר מארבעים דקות של רוק גולמי וחסר פשרות שלא היה דומה לשום דבר אחר בנוף הפופ. קוביין, מאוכזב מהתהילה המוחצת שלו ומהסיקור התקשורתי הנרחב של חייו האישיים, היה מוכן לפרוק מטענים בצרורות. השקפת עולמו העגומה הוצגה במלואה באלבום החדש, שקוביין חשב בתחילה לקרוא לו "אני שונא את עצמי ורוצה למות". קוביין: "חושבים עליי כעל סכיזופרן משונן, מתלונן ומבוהל שרוצה להתאבד כל הזמן, וחשבתי שזו כותרת מצחיקה. אבל ידעתי שרוב האנשים לא יבינו את זה". מחשש שהשם יגרום לאותן צרות משפטיות שלהקת ג'ודאס פריסט התמודדה איתן שלוש שנים קודם לכן, כששני מעריצים שלה ירו בעצמם, דחק הבסיסט, כריסט נובוסליק, בקוביין לחשוב על זה מחדש.

אז שם העבודה הנוסף היה VERSE CHORUS VERSE (בית, פזמון, בית), אבל קוביין התיישב לבסוף על IN UTERO, שאותו לקח משיר של אשתו, קורטני לאב. השיר I HATE MYSELF AND WANT TO DIE הוקלט בסופו של דבר באותם סשנים, אך נגנז מהאלבום ברגע האחרון ומצא את מקומו באלבום האוסף ההיתולי THE BEAVIS AND BUTT-HEAD EXPERIENCE – עדות מושלמת להומור השחור והמושחז שקוביין אהב לפזר סביבו. והציניות הזו נשפכה כבר בצליל הראשון של האלבום החדש של נירוונה: קוביין פתח את הרצועה הראשונה, SERVE THE SERVANTS, בשורת המחץ הבלתי נשכחת "חרדת נעורים השתלמה יפה, עכשיו אני משועמם וזקן", וסגר חשבונות אישיים גם עם אביו המנוכר. לצד הזעם הבוער, האלבום חשף גם צד שברירי ועדין להפליא, כמו בשיר DUMB שבו קוביין שר על הרצון הפשוט להיות מאושר ותמים, כשברקע ליוו אותו צלילי צ'לו נוגים שניגנה הצ'לנית קרי קובאריק.

האלבום כולו הוקלט בלייב תוך שבועיים, הרבה פחות זמן ממה שלקח להקליט את NEVERMIND. אלביני האמין בעבודה מהירה בלי לחשוב יותר מדי. "אם אלבום לוקח יותר משבוע להכין, מישהו מתבאס ממנו", הוא קבע אז. המהירות שבה הם הקליטו, בשילוב עם הסאונד הגולמי והקרבי וההפקה המינימלית, הפכו את האלבום הזה למשהו שונה. פחות מסחרי. כשבכירי חברת התקליטים קיבלו לידיהם את המאסטר הראשוני של אלביני, הם חטפו חום וטענו בתוקף שהתוצאה "בלתי ניתנת להאזנה", שאין שם שום להיט לרדיו ושהשירה של קורט נשמעת קבורה מדי תחת עננת רעש.

הוויכוחים הסוערים הללו דלפו לעיתונות והציתו דרמה ענקית, עד שהלהקה התפשרה והביאה את המפיק סקוט ליט, שעבד עם R.E.M., כדי שיעניק מיקס בהיר ומאוזן יותר לשני הסינגלים המרכזיים: HEART SHAPED BOX ו-ALL APOLOGIES. שיר פרוע ורועש במיוחד באלבום היה SCENTLESS APPRENTICE, שנכתב בהשראת הרומן המצמרר "הבושם" של פטריק זיסקינד; את ריף הגיטרה המנסר לשיר הזה הביא דווקא המתופף דייב גרוהל, וקוביין הודה בחיוך שבהתחלה סירב לנגן אותו רק מפני שדייב היה זה שכתב אותו, אך העוצמה של הריף הכניעה אותו לבסוף.

המלאך עם הכנפיים על העטיפה היה דגם פלסטי של אנטומיה אנושית המשמש בכיתות ללימודי גוף האדם. קוביין הוסיף את הכנפיים. הוא הפך אובססיבי לאנטומיה כאשר קיבל בילדותו את צעצוע הדגם VISIBLE MAN. "אני מניח שאני רוצה בסתר להיות רופא או משהו כזה", הוא אמר עם צאת האלבום. וכמובן שהשיר RAPE ME גרם לבעיות עבור הלהקה.

קוביין כתב את RAPE ME כדי לגנות באופן דרמטי אונס ולהדגיש את תמיכתו בנשים, אבל השיר עורר מחלוקת מיידית. "במהלך השנים האחרונות, לאנשים היה כל כך קשה להבין מה המסר שלנו, מה אנחנו מנסים להעביר, שפשוט החלטתי להיות הכי נועז שאפשר", הוא אמר. והייתה את אותה תקרית פרובוקטיבית ובלתי נשכחת מול מנהלי MTV שהתרחשה בטקס של שנת 1992, שנה שלמה לפני ש-IN UTERO יצא לחנויות, מה שהוכיח עד כמה השיר הזה בעבע בנשמתו של קוביין זמן רב לפני שהוא נכנס להקליט אותו. אז, למרות אזהרות ממנהלי ערוץ המוסיקה, הוא ביצע חלק קטן מהשיר כהתגרות ולפני שהוא ולהקתו יצאו משם לביצוע הלהיט LITHIUM (או במילה אחת - להית'יום...)

בסיום השיר RAPE ME, בהקלטת האולפן המקורית, אפשר לשמוע קולות בכי חרישיים של תינוקת – זו הייתה בתו התינוקת של קורט, פרנסיס בין קוביין, שנכחה באולפן בזמן שאביה שר. רשתות השיווק הענקיות בארצות הברית, כמו וולמארט וקיי-מארט, נחרדו מהכותרת הפרובוקטיבית ומהקולאז' של העוברים והפרחים שעיצב קוביין על גב האלבום, ואיימו בחרם מוחלט. כדי שהאלבום יופץ בחנויות הללו, חברת התקליטים הוציאה מהדורה מצונזרת שבה שונה שם השיר ל-WAIF ME.

השיר שחברת התקליטים ניסתה לקדם לתקשורת כדי שיהיה הלהיט הבא, HEART SHAPED BOX, נוצר כשקוביין ניגן בגיטרה בתוך חדר ארונות ואשתו ביקשה ממנו לכתוב לה ריף גיטרה לשיר. למרות שבסוף הוא שמר את הריף הזה לעצמו, המילים הן שיקוף לאהבה. הפזמון מגיע משורה שהוא כתב לה פעם בפתק: "אני אסיר תודה לנצח על דעותייך ועצותייך היקרות. אני לא ראוי מספיק להיות בנוכחותך". בשיר המקורי הוא כתב, "אני קבור בארון קבורה בצורת לב במשך שבועות" במקום "אני נעול בתוך הקופסה בצורת לב שלך במשך שבועות". ברור קוביין הוזהר על ידי קודקודי חברת התקליטים שזה אפל מדי. החששות היו מוצדקים, לפחות ברמה המסחרית. דרך אגב, לאחר שקוביין פגש את לאב בשנת 1990, היא נתנה לו קופסה בצורת לב, שאותה מילאה בפריטים שתאמו לטעמו – בובת חרסינה, ורדים מיובשים – והתיזה עליה מעט מהבושם שלה. כשהרומן של קוביין ולאב פרח, הפריט הפך לסמל אהבתם.

למרות שהווידאו זכה להשמעה רבה ב-MTV והשיר הושמע בכל רחבי הרדיו האלטרנטיבי, הוא אפילו לא נכנס למאה הגדולים במצעד האמריקאי, למרות היותו הסינגל המוביל מאחד האלבומים הצפויים ביותר של העשור. הרבה חשבו שזה בגלל שהיו בו שורות כמו "הלוואי שיכולתי לאכול את הסרטן שלך כשאתה משחיר". עם זאת, הסיבה האמיתית לכך ש-HEART SHAPED BOX לא נכנס למצעד מאה הגדולים של בילבורד לא הייתה בהכרח הטקסט המזעזע, אלא תכסיס מסחרי מחושב של חברת התקליטים. הם סירבו להוציא את השיר כסינגל פיזי מסחרי בחנויות בארצות הברית, כדי לאלץ את מיליוני המעריצים לקנות את האלבום השלם. לפי חוקי מצעד הבילבורד באותם ימים, שיר ללא תקליטון פיזי למכירה פשוט לא היה זכאי להיכנס כלל למצעד הרשמי, למרות שהוא כבש בסערה את פסגת מצעד הרוק המודרני ונוגן ללא הפסקה.

שיר כואב נוסף באלבום היה PENNYROYAL TEA; צמח הפנירויאל שימש במשך דורות ברפואה העממית לניקוי הגוף מרעלים ואף כאמצעי להפסקת היריון. קוביין, שהתענה במשך שנים מכאבי בטן כרוניים מייסרים ובלתי מוסברים, ראה בו סמל לטיהור נפשי ופיזי מהסבל שעטף אותו. האלבום נחתם ברצועה המהפנטת ALL APOLOGIES – המנון פרידה שקט ועמוק שבו ליווה הצ'לו הנוגה את שירתו העייפה של קורט, שביקש מעין סליחה מכל העולם וחתם במנטרה המהדהדת "בסופו של דבר, זה כל מה שאנחנו". בדיעבד, אי אפשר שלא להאזין לצלילים הללו בלי צמרמורת עמוקה, כי פחות משבעה חודשים לאחר מכן, באפריל 1994, קורט קוביין נטל את חייו, והותיר את IN UTERO כמצבת זיכרון אמנותית כנה, כואבת ומושלמת של אחת הלהקות הגדולות בתולדות הרוק.

בעיתון רולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "זו הדרך שבה קורט קוביין מנירוונה מאיית הצלחה: SUCKEGGS. הוא היה המום כל כך רגשית מהמזל הפתאומי שלו, תיעב אותו במרץ שטני שכזה והוציא את חוסר שביעות הרצון שלו בכתב זועם. גילויי הלב באלבום – חלקם מטפטפים בצורה מצחיקה, אחרים מכוונים באכזריות – הם על החיים שלאחר NEVERMIND, חיים במסלול מהיר, עם חלפני הכספים שחלבו את שדי הגראנג' והותירו אותם יבשים בזמן שיא. הם מעולם לא תפסו את האירוניה הנואשת של 'הנה אנחנו עכשיו, תבדרו אותנו'. המילים הראשונות שיצאו מפיו של קוביין בשיר הפותח, SERVE THE SERVANTS, הן 'מתח הנעורים שירת אותי היטב / עכשיו אני משועמם וזקן', המושרות בקול עצבני. זו נהמה שמסיימת מיד כל ציפיות מתמשכות לקבל את הבן של SMELLS LIKE TEEN SPIRIT.

למען האמת, נירוונה כלהקה וקוביין כאיש המפתח שלה הרוויחו את הזכות לירוק למזל בעיניים. דור ה-X הוא באמת דור מבולבל, שנלכד במחזוריות של אסתטיקת פאנק מעודכנת של שנות ה-70 והבי-מטאל, ומקולל על ידי המהירות שבה אפילו תת-תרבות הפופ השוחקת ביותר מצטרפת למשחק. קוביין עובד בעצם על פי ספר חוקים אחד, אבל זהו ספר מנצח לא משנה איך הוא מנהל אותו. השירים שלו נפתחים תמיד עם בית איטי, המושר בדרך כלל בגניחה מתלוננת על רקע גיטרה וקצב מתון. ואז קוביין מאדה אותך עם פזמון של יללות סטטיות וראשוניות בעוצמה אדירה.

אבל השטן נמצא בפרטים הקטנים. RAPE ME נפתח בלחישה מטרידה, קוביין מכניס את פסוק הכותרת בקול חבוט, כשהוא מסנוור את המאזין באמצעות שורה קליטה ונפיצה. בהקדמה העממית של PENNYROYAL TEA (שם השיר בא משם של משקה שאם נשים שתו אותו בכמות גדולה, הוא גרם להפלת התינוק בבטנן), קוביין כמעט נשמע כמו מייקל סטייפ בתחילת השיר DRIVE של אר.אי.אם. זאת לפני שהפזמון הנמרץ והצרוב מתפרץ בנקמה (קוביין סיפר שהשיר עוסק בדיכאון ובמחלות קשות. השיר סומן כסינגל השלישי מהאלבום אך נגנז עקב התאבדותו).

ההפקה של סטיב אלביני יעילה במיוחד במהלך אותן התפרצויות דרמטיות. המילה גראנג', כמובן, לא עושה צדק עם נירוונה. מהאלבום הראשון ואילך, החברים התמחו בסוג של שאגה זוהרת ויופי מצולק שקשור יותר לפאטי סמית' וג'ון לנון עם הפלסטיק אונו באנד".

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459