כשרונלד רייגן רצה להראות מי פה הבוס
ב-19 בספטמבר בשנת 1984 פירש נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, באופן שגוי את להיטו של ברוס ספרינסטין (או שמא ביקש להפוך את הלימון ללימונדה...)
זה קרה בעצרת בחירות בניו ג'רזי, כשרונלד רייגן, שהיה אז במהלך הקמפיין שלו, שיבח את ברוס ספרינגסטין ואמר: "העתיד של אמריקה מונח באלפי חלומות בתוך ליבכם; הוא נשען על מסר התקווה בשירים שכל כך הרבה צעירים אמריקאים מעריצים, כולל הבחור מניו ג'רזי, ברוס ספרינגסטין. לעזור לכם להגשים את החלומות האלה, זוהי מטרת עבודתי".
הדבר הוביל לביקורת נרחבת בעיתונות, מכיוון שהלהיט האחרון של ספרינגסטין היה למעשה זעקת זעם מרה על היחס הגרוע שארצות הברית מעניקה לוותיקיה. רייגן, ככל הנראה, חשב בטעות שמדובר בהמנון פטריוטי – טעות שקל לעשות אם מקשיבים לפזמון בלבד ולא למילים.
זה היה כמובן שיר הנושא מתקליטו של ספרינגסטין מאותה שנה, שהפך להצלחה מסחרית אדירה. השיר פורש לעיתים קרובות ובטעות כהמנון פטריוטי פשוט בשל הפקתו ההמנונית, אך המסר שלו היה מורכב הרבה יותר. הוא ביטא את תסכולם של חיילי מלחמת וייטנאם שחזרו למדינה ששכחה או דחתה אותם. הדובר בשיר מקונן על שליחתו למלחמה, רק כדי לחזור ולהתמודד עם אבטלה, בידוד וחוסר תמיכה.
למרות הביקורת הנושכת שהייתה חבויה במילים, הפזמון האופטימי היה קליט, ועבור מאזינים רבים הוא האפיל על הנושאים העמוקים יותר של השיר. קריאה שגויה זו של השיר הובילה לאימוצו על ידי חלק מהציבור כהמנון פטריוטי – פרשנות שספרינגסטין נאלץ לתקן במהרה כאשר המוסיקה שלו שימשה למטרות פוליטיות.
בלהט קמפיין הבחירות לנשיאות בשנת 1984, מטה הבחירות של רונלד רייגן ביקש ליישר קו עם סמלים של חוזק וחוסן אמריקאי. במהלך אותה עצירת קמפיין בניו ג'רזי, רייגן שיבח את ספרינגסטין וציין שהמוסיקה שלו מבטאת ערכים של עבודה קשה, משפחה וקהילה – אותם אידיאלים שרייגן רצה להדגיש בקמפיין שלו. למרות שרייגן לא התייחס ישירות לשיר בנאומו, ההשלכה הייתה ברורה: המוסיקה של ספרינגסטין שימשה לחיזוק הדימוי שרייגן ניסה ליצור, של אמריקה פטריוטית ומלאת תקווה. עם זאת, היה נתק גדול בין מסר השיר לרטוריקת הקמפיין של רייגן. ספרינגסטין מעולם לא אישר לאף פוליטיקאי להשתמש במוסיקה שלו, ויותר מכך, לא הסכים עם המדיניות של רייגן.
ספרינגסטין לא נהג להתערב בפומבי בפוליטיקה לעיתים קרובות, אך הוא הרגיש שהוא נאלץ להגיב לשימוש שעשה רייגן בשמו ובמוסיקה שלו. כמה ימים לאחר נאומו של רייגן, במהלך הופעה בפיטסבורג, ספרינגסטין התייחס למצב. לפני שביצע את JOHNNY 99 – שיר מתקליטו הקודם, NEBRASKA, שעסק בייאוש כלכלי – הוא העיר לקהל: "הנשיא הזכיר את שמי לפני כמה ימים, וקצת תהיתי מהו כנראה התקליט האהוב עליו. אני לא חושב שזה NEBRASKA".
תגובתו הבהירה שספרינגסטין אינו תומך ברייגן וכי הוא מקפיד על האופן שבו המוסיקה שלו מתפרשת. התקליט NEBRASKA היה תקליט קודר על דמויות חסרות מזל שנאבקו כלכלית, בניגוד גמור לאופטימיות הזוהרת של מסר הקמפיין של רייגן. תגובתו של ספרינגסטין הדגימה את רצונו לשמור על שלמות המסר במוסיקה שלו. עבורו, BORN IN THE USA לא היה רק שיר קליט, אלא שיקוף ביקורתי של החוויה האמריקאית, במיוחד עבור אלה שהרגישו שהמערכת הותירה אותם מאחור. הרעיון שהמסר הזה יסולף ויהפוך לסיסמת קמפיין עבור פוליטיקאי שלא תמך בו, היה משהו שספרינגסטין לא יכול היה להשלים איתו.
בעקבות אירוע זה, ספרינגסטין הפך גלוי יותר בדעותיו הפוליטיות. הוא תמך בוולטר מונדייל, יריבו הדמוקרטי של רייגן בבחירות 1984, ולאורך השנים, נשאר פעיל פוליטית, כשהוא משתמש במוסיקה ובמעמדו כדי לתמוך בנושאים כמו זכויות עובדים, טיפול בחיילים משוחררים וצדק חברתי.
בסופו של דבר, ספרינגסטין וידא שהמוסיקה שלו לא תשמש רק רקע לתיאטרון פוליטי, אלא תישאר ביטוי אישי עוצמתי שדורש שיבינו אותו כפי שהתכוון.
למרות כל זאת, רונלד רייגן נבחר מחדש לנשיאות ארצות הברית.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
