להקת ראש בתקליט חדש שמטריף את השכל

ב-24 באוקטובר בשנת 1978 יצא האלבום HEMISPHERES של להקת RUSH. זה התקליט האחרון של הלהקה שיצא בעשור הסבנטיז.

השאלה הגדולה ביותר בתעשיית המוזיקה תמיד הייתה 'איך ממשיכים מכאן'. השאלה הזו רדפה את פינק פלויד ב-1973 אחרי שהוציאו את THE DARK SIDE OF THE MOON, והיא בהחלט הטרידה את הביטלס אחרי סרג'נט פפר. בשנת 1977, RUSH מצאו את עצמם בדיוק באותה צומת מאתגרת. הם בדיוק סיימו את התקליט A FAREWELL TO KINGS, יצירה קצרה אך מהודקת של רוק מתקדם שזכתה להצלחה אדירה.

השלישייה, שכללה את הבסיסט והסולן גדי לי, הגיטריסט אלכס לייפסון והמתופף וכותב המילים ניל פירת, החליטה לא לוותר לעצמה. במקום לקחת צעד אחורה, הם לחצו על הדוושה עד הסוף וניגשו למשימה של רקיחת תקליט שאפתני וקיצוני אפילו יותר מקודמו. מהר מאוד התברר שהמשימה הזו לא תהיה קלה. למעשה, היא כמעט שברה אותם.

ניל פירת תיאר לימים את הלחץ הפסיכי שנוצר כשהלהקה הפכה פתאום למבוקשת כל כך: "הקריירה שלך היא עניין של היצע וביקוש. בהתחלה יש המון היצע ומעט מאוד ביקוש. וכשהביקוש גדל, פתאום אומרים לך: 'תשמעו, אנחנו יודעים שאתם עושים חמש הופעות ברצף, אבל אתם יכולים לדחוף עוד הופעת צהריים באותו יום? ואתם אמורים לקבל יום חופש, אבל אתם יכולים להופיע בסנט לואיס באותו יום?' ואז אתה מרגיש יהיר מדי לומר לא. איזו זכות יש לי לסרב לזה? זה הרי חלום שמתגשם! אבל אחרי זמן מה זה נהיה שוחק ומרסק את הנשמה בצורה אכזרית. אתה נותן כל כך הרבה מעצמך. ההופעה שלך על הבמה לא נפגעת – אבל אתה נפגע, ומשלם על זה מחיר עצום".

גלות בחווה בוויילס: משמרת לילה מטורפת ואורח בשם אוזי אוסבורן

החבורה נכנסה לאולפני רוקפילד בוויילס ולאחר מכן עברה לאולפנים בלונדון, במטרה להקליט את יצירת המופת הבאה. אלכס לייפסון סיפר בהתרגשות על הטירוף של אותם שבועות ראשונים: "עשינו קצת כתיבה ראשונית בטורונטו ועשינו חזרות על כמה רעיונות כשהייתה הזדמנות, אבל עדיין הופענו המון וממש לא היה לנו זמן פנוי. החלטנו לכתוב את כל התקליט כשנהיה בבריטניה. שכרנו בית חווה בשם THE OLD MILL HOUSE ממש במורד הכביש מהאולפן, והתמקמנו שם לשלושה שבועות. חשבנו שנכתוב, ניכנס מיד לאולפן, נקליט ונמשיך ברצף. במבט לאחור זה היה רעיון מטורף לחלוטין, כי זה הפך לפרויקט של חצי שנה ללא הפסקה, בלי יום חופש אחד לרפואה – פשוט כלום! התחלנו עם כוונות טובות, אבל לאט לאט השעון התחיל לזחול: לילה אחד אתה עובד שעה מאוחר יותר, ובלילה שאחריו שעתיים מאוחר יותר. בסוף סיימנו ב-11 בבוקר של יום שני, העמסנו את הציוד, נסענו לאולפן המיקסים, התקלחנו והתחלנו מיד לעבוד".

סדר היום של השלישייה הפך עד מהרה למשמרת לילה בלתי קדושה של רוק'נרול. כפי שגדי לי שיחזר: "עבדנו מאוחר יותר ויותר בלילה וישנו עמוק אל תוך היום, עד שהשעונים שלנו התהפכו לחלוטין. היינו ערים כל הלילה וישנים כל היום – שזה ממש לא בריא לראש. התחיל להיגמר לנו הזמן, הכל זז לאט להחריד, והחידוש של לשבת באולפן כפרי פשוט התפוגג. התחלנו לפתח שיגעון של בידוד וקלסטרופוביה".

איאן גרנדי, איש הסאונד הצמוד שליווה אותם, סיפר שהם עבדו כל כך קשה עד שסוף יום העבודה כונה בפיהם 'ההפסקה' – כי כשמסיימים בחמש לפנות בוקר כבר אי אפשר לקרוא לזה לילה. גרנדי נזכר שבזמן שהשלישייה הזיעה שמונה שעות ביום בג'אמים אינסופיים, הוא הלך לדוג, האכיל את הסוסים המקומיים בתפוחים, שיחק פינג-פונג וצפה בכל דקה של משחקי מונדיאל 1978 ששודרו בטלוויזיה.

אבל השיא של אותם ימים בוויילס היה ללא ספק דפיקה מפתיעה על הדלת באחד הערבים.

גרנדי סיפר: "בדיוק סיימנו ארוחת ערב, שתינו קצת ייין ועישנו יחד כהרגלנו. פתאום נשמעה דפיקה בדלת. ניל קם ופתח אותה. הבטתי בו וחשבתי לעצמי, 'מי זה ההומלס המוזנח והגמור הזה?'. הבחור עמד עם הראש שמוט למטה ומלמל משהו לניל. ניל הלך למאגר האישי שלו, שבר לו חתיכה של כמה גרמים של חשיש שחור מעולה, נתן לו אותה והאיש דידה לדרכו באפלה. היינו המומים, כי זה היה ממש לא אופייני לניל לפתוח ככה את הלב ואת המאגר לזרים. בדיעבד התברר שזה היה לא אחר מאשר אוזי אוסבורן מבלאק סאבאת', שהקליטו ממש באותם ימים בסמוך את אלבומם NEVER SAY DIE". איזה מפגש ענקים ביזארי בין נסיך האופל לבין אמן המקצבים המלומד והמופנם של עולם הרוק!

העבודה על תפקידי הנגינה בלבד נמשכה כשלושה חודשים מפרכים, הזמן הארוך ביותר שהחברים בילו באולפן עד לאותה נקודה. הנגינה הייתה כל כך מורכבת ומסובכת, עד שהם הרגישו שהם דוחפים את היכולות שלהם לקצה. אבל הדרמה האמיתית החלה כשגדי לי הגיע להקליט את השירה. אחרי חודשים של עבודה על רצועות אינסטרומנטליות סבוכות, התגלה שקטעי הנגינה שהוקלטו היו כולם גבוהים מדי עבור המנעד הקולי שלו. הלהקה הקליטה את המוזיקה בסולם אחד, אבל הוא פשוט לא הצליח לשיר מעליה משהו שנשמע אנושי. הפאניקה החלה לחלחל.

גדי לי תיאר בספרו את הלחץ: "הסשנים היו מפרכים, אינטנסיביים ואיטיים. הגענו בלי שום חומר שנכתב מראש, אז היינו צריכים להתחפר בבית חווה סמוך למשך שבועיים ולכתוב את כל האלבום לפני שעברנו לאולפני רוקפילד כדי להקליט אותו. לא הערכנו נכון את השאפתנות שלנו ובסופו של דבר יצרנו אלבום קונספט די מורכב, שהתברר כקשה הרבה יותר להקלטה ממה שציפינו. תמיד התגאינו בכך שאנו מנגנים שירים שלמים בטייק אחד, בנגינה חיה באולפן – דבר לא יוצא דופן עבור להקות רבות שהשירים שלהן היו קצרים ופשוטים, אבל הקטעים המורכבים יותר האלה התבררו כגדולים עלינו.

הצד של HEMISPHERES חולק לקטעים קטנים וקלים לעיכול ולכן היה קל יותר להקליט אותו בבת אחת (אפילו הקטעים במשקל 13/8!), אבל LA VILLA STRANGIATO היה סיפור אחר לגמרי. במשך ימים ניסינו להקליט את כל עשר הדקות שלו בטייק אחד מושלם, לפני שנשברנו והרמנו ידיים, והקלטנו אותו בשלושה חלקים שחוברו יחד לאחר מכן. לקח לנו יותר מעשרה ימים להקליט את ערוצי הבסיס וההקלטות הנוספות ואז למקסס אותם. מה שאומר, לפי חישוב אחד, שבילינו יותר זמן על הקטע האחד הזה מאשר על כל האלבום השני שלנו, FLY BY NIGHT. ככל שהעבודה נערמה וכולנו גידלנו זקנים, ה'כיף' של להיות במועדון בנים התחיל להתפוגג. הכל לקח יותר זמן מהצפוי. נגמר לנו הזמן בוויילס ונאלצנו להשתמש בזמן המיקסים ששריינו באולפני אדוויז'ן בלונדון כדי לסיים להקליט שירה וגיטרות.

הסשנים להקלטת השירה, בפרט, היו הקשים ביותר בקריירה שלי, ובשלב מסוים פשוט התמוטטתי לגמרי. כדי לתת לגרון שלי לנוח, הייתי בדרך כלל מתחלק בזמן ההקלטה עם אלכס, אבל אחרי שהוא סיים את הסולואים שלו, נאלצתי לשיר כמעט כל יום. אז הבנתי שעשיתי טעות חמורה. מכיוון שמעולם לא שרתי את השירים האלה בחזרות או בהופעה לפני כן, לא בדקתי אם המלודיות היו בסולם המתאים ביותר עבורי או לא. בשלב הכתיבה, עבדתי על המלודיות בזמזום שקט או בפלצט, בהנחה שהן יעבדו. אז זהו, שלא. הסולמות שבחרתי היו 'בין לבין', כלומר שאם שרתי בקול הדיבור שלי זה היה נמוך מדי וללא עוצמה, אבל אם שרתי אוקטבה גבוה יותר במנעד גדי לי המפורסם שלי (כמו 'פטנט רשום'), ובכן, זה היה גבוה מדי, אפילו בשביל גדי 'פאקינג' לי!

לא הבנתי את הטעות הזו עד שהאור האדום נדלק, הסרט התחיל לרוץ ופתחתי את הפה לשיר את ה"פרלוד". ניסיתי שוב ושוב בכוח ובדיוק מעל השיא של המנעד הקולי שלי, מתוסכל לשמוע את טרי אומר באינטרקום, שוב ושוב, "סליחה, אתה קצת מזייף. עוד פעם אחת, בבקשה". בסופו של דבר – וזו הפעם היחידה שזה קרה לי בקריירה – התפוצצתי ויצאתי בסערה מחדר הבקרה כדי להירגע בהליכה ברחובות לונדון, מאשים את כולם חוץ מאת עצמי – "למה טרי לא שם לב לזה? הוא המפיק, לעזאזל!" – וכשחזרתי לחדר הבקרה עדיין הייתי עצבני. שרתי שוב ושוב ושוב, מתחתי את מיתרי הקול שלי במשך שבועיים עד שקיבלנו את מה שהיינו צריכים. זה היה עינוי, אבל סוף סוף הצלחתי וניסינו לאפס את המוח שלנו לקראת המיקס. לא לקחנו פסק זמן בין הקלטות השירה למיקסים כדי לנקות את הראש, וזו הייתה טעות. טרי נתקל מיד בבעיות עם המיקסים באולפני ADVISIONן. הוא לא אהב את מה ששמע בוקע מהרמקולים. כל צעד שעשה הרגיש כמו מאבק, ולמרות שהיינו מרוצים לחלוטין מהמיקסים שהוא עשה לתקליט הקודם שלנו, בדיוק באותו חדר, הוא התחיל לאבד אמון. הוא נכנס לפאניקה.

לילה אחד, בחזרה במלון אחרי עוד סשן מתסכל, הוא הציע שניקח את סרטי ההקלטה לחדרי מיקס אחרים בעיר כדי להיות בטוחים שהערוצים שהקלטנו ברוקפילד היו נכונים ואמיתיים. אחד מהם היה אולפני טריידנט בסוהו, עם קונסולת המיקס האגדית שנבנתה בהתאמה אישית. תקליטים אריכי-נגן שנשמעו נהדר, כמו "זיגי סטארדאסט", האלבום השני של אלטון ג'ון, חלקים מהאלבום הלבן של הביטלס, NURSERY CRYME של ג'נסיס, BIRDS OF FIRE של מהאווישנו אורקסטרה, זיגי סטארדאסט של דייויד בואי ואינספור אחרים הוקלטו או מוקססו שם. אם הסאונד שלנו נשמע שגוי בחדר עם 'ייחוס' כזה, זו חייבת הייתה להיות אשמתנו. טרי שם את הסרטים ו... בום! לא רק שזה נשמע כמו התקליט שחשבנו שהכנו, אלא גם יכולנו לשמוע בבירור אילו שינויים קטנים יגרמו לזה להישמע אפילו טוב יותר. הייתי המום והרגשתי הקלה עצומה – וכך גם טרי, אם לשפוט לפי הצבע שחזר לו לפנים. אני בטוח שהוא התחיל לפקפק ביכולת השמיעה שלו, אבל אחרי האזנה אחת בטריידנט הכל שוב היה בסדר בעולם.

אף אחד לא הצליח להסביר מה לא עבד עבור HEMISPHERES באולפני ADVISION, אבל דבר אחד בטוח, היה לנו מזל ש'תפסנו' קצת זמן נדיר ויקר ערך בטריידנט. מוזיקאים, טכנאים ומפיקים יתווכחו יומם וליל אילו קונסולות עדיפות – אנלוגיות, דיגיטליות או היברידיות – NEVE, API, SSL וכן הלאה – אבל זו של טריידנט הייתה באמת בין הטובות ביותר. והכי חשוב, היא התאימה בבירור לסאונד שחיפשנו עבור התקליט הזה. היה קל יותר למקם את הכלים השונים לאורך הספקטרום, והיא 'צבעה' את הסאונד בצורה נעימה. התדרים הגבוהים היו מתוקים, בעוד שתדרי האמצע לא היו אגרסיביים מדי, והתדרים הנמוכים היו חלקים. בקיצור, היא הייתה מוזיקלית".

משבר הנוסחה הפרוגרסיבית: כשהחברים הרגישו כמו עבדים של הקונספט

המאמץ הפיזי והנפשי הזה גבה מהם מחיר יקר. ניל פירת הודה בכנות: "HEMISPHERES – ואני בטוח ששאר החברים יסכימו – זה התקליט שכמעט הרג אותנו לחלוטין. היינו שוב ושוב בדרכים, ואז עצרנו. קיבלנו שבועיים של פרה-פרודקשן, וזה נחשב אצלנו למותרות של ממש! החומר היה ניסיוני וטהור כל כך ואהבנו אותו בטירוף, וזו השורה התחתונה. נכון, אני מביט לאחור ויכול לשמוע בדיוק את הפגמים ומה יכולנו לעשות אחרת".

גדי לי סיפק תובנה חדה עוד יותר על המבוי הסתום שאליו הגיעה הלהקה מבחינה אמנותית: "עבור מעריצים רבים זהו האלבום האהוב עליהם ביותר של RUSH, ומבחינות רבות זהו תקליט הפרוג-רוק המובהק ביותר שלנו, אבל הוא פשוט שרף אותנו. השעבוד הזה לקונספט אחד שנמשך עשרים דקות בצד שלם הפך עבורנו למשהו נוסחתי. אתה בונה אוברטורה, אתה בונה פתיחה אינסטרומנטלית... זה הרגיש לנו מיותר לחזור על זה שוב. התקליט הצליח מאוד מבחינת היכולת לחבר יצירה של צד שלם, אבל הרגשנו שזה כבר לא מתאים לנו. הבנו שאנחנו צריכים לנסות משהו אחר – אלבום קונספט עם 'ק' קטנה. כזה שבו יש חוט מקשר ורוח משותפת בין השירים, אבל בלי להלום למאזין בפטיש על הראש. שניתן לאנשים לגלות את הרבדים בעצמם. וזה בדיוק מה שהוביל אותנו מאוחר יותר ליצירת MOVING PICTURES".

באותה תקופה, סצנת הרוק המתקדם החלה לדעוך. RUSH מצאו פחות ופחות עניין בפרוג שקרה סביבם, ולכן החלו לגוון עם השפעות כמו ג'אז ואפילו קצת רגאיי. כשלא היו השפעות חיצוניות, הם התלהבו מכלים חדשים.

צד א': מסע אל מעמקי המוח והקרב המיתולוגי על האולימפוס

התקליט שהתקבל כלל ארבעה קטעים בלבד. צד א' הוקדש כולו ליצירה אחת ארוכה, CYGNUS X-1 BOOK II: HEMISPHERES, שהמשיכה סיפור מדע בדיוני שהחל בתקליט הקודם. היצירה הזו עסקה בקונפליקט הנצחי בין חוכמה (אפולו) לאהבה (דיוניסוס). העטיפה המפורסמת של יו סים ביטאה זאת היטב, עם דמות המייצגת היגיון בצד אחד של מוח ענק, ודמות עירומה המייצגת רגש בצד השני.

ההשראה לחלוקה המוחית הזו הגיעה מספרו של אדם סמית' משנת 1975, POWERS OF MIND. פירת קרא שם פרק שריתק אותו על שתי המיספרות המוח והדואליות האנושית, וחיבר אותה לפילוסופיה של פרידריך ניטשה (בספרו 'הולדת הטרגדיה') ולאלגוריות של איין ראנד. ניל שיחזר: "ישבתי על ארגזי הציוד בדרכים ושרטטתי להם את המבנה של היצירה. אבל באר היצירתיות, כמו כל מאגר מים בטבע, זקוקה לזמן כדי להתמלא שוב – וזו הייתה הבעיה הגדולה ביותר באותה תקופה: פשוט לא היה לנו זמן למלא אותה מחדש. המשכנו לתת ולתת בהופעות ובכתיבה עד שהיינו מרוקנים לחלוטין. וזה היה החלק שריסק את הנשמה".

כשנשאל פירת מה דחף את השלישייה לכתוב מוזיקה כה מורכבת ומפותלת, הוא ענה בפשטות ובאהבה טהורה: "זה נבע מהתחושה הכי נקייה של כיף! אתה שואל את עצמך: 'האם זה לא יהיה כיף לנגן משהו כזה?', או שאתה לומד תפקיד חדש וקורא לחבר'ה: 'תקשיבו לזה, בואו נראה אם אתם יכולים לעשות משהו שיתחבר לזה'. אהבנו אתגרים. חוץ מזה, ידענו שננגן את השירים האלה ערב אחרי ערב בסיבובי הופעות, והעובדה שהם היו קשים ומאתגרים שמרה עלינו רעננים ומנעה כל שמץ של שגרה ושעמום. היה בזה משהו מרגש שחלקנו שלושתנו יחד".

צד ב': גלות נעורים, משל העצים ביער וסיוטי הלילה של אלכס

צד ב' נפתח עם הקטע הרוקי והישיר יותר CIRCUMSTANCES. הקטע הזה הדגים היטב את כוחו של הפאוואר-טריו הקנדי: ריף גיטרה חותך של לייפסון ופעימות קצב רועמות של בס ותופים. מאחורי המילים של פירת הסתתרה חוויה אוטוביוגרפית אישית וכואבת – מסע הנעורים המדכא שלו ללונדון שנים ספורות קודם לכן. ניל טס לשם מלא תקוות להגשים את חלום הרוק'נ'רול, אך מצא את עצמו מרושש לחלוטין, מנקה מדפים בחנות מזכרות ומתמודד עם בדידות עירונית קשה עד שנאלץ לחזור לקנדה.

אחריו הגיע אחד השירים המוכרים מהתקליט, THE TREES. ניל פירת כתב את המילים לאחר שראה סרטון מצויר כלשהו, והן תיארו משל על ריב בין עצי האלון הגבוהים לעצי האדר הנמוכים ביער. העצים רבו על מקומם ועל אור השמש, עד שבסופו של דבר הגיע האדם וכרת את כולם באמצעות גרזן ומסור. שיר אקולוגי שכזה.

השיר שוחרר כסינגל המוביל של האלבום (עם CIRCUMSTANCES בצד ב'), והיווה פנינת רוק מופתית. הוא נפתח בצלילי גיטרת ניילון קלאסית בסגנון רנסנסי, ולפתע מתפוצץ לעוצמות מחשמלות שבהן הלהקה מלהטטת במעברים חדים בין משקלים של 4/4, 6/8 ו-5/4 – ועדיין נשמעת קליטה, קולחת ומזמינה לזמזום, בדומה למה שיעשו בהמשך עם THE SPIRIT OF RADIO ו-YYZ. השיר נכתב במהירות שיא, לפי פירת: "ישבתי אחרי הופעה וזה פשוט הבזיק לי בראש – סרט מצויר חי לגמרי. זה השיר שכתבתי הכי מהר בחיי, בערך בחמש דקות!". למרות שניל סירב לראות בו הצהרה פוליטית מפורשת על איגודי עובדים, בבריטניה גררו אותו המבקרים לוויכוחים אידיאולוגיים סוערים שהכעיסו אותו מאוד. הוא הסביר שהשיר מציג את האבסורד שבניסיון לכפות שוויון מלאכותי בכוח: יש אנשים שנולדו עם כישרונות טבעיים מסוימים ואחרים שלא, אך הניסיון לגזום את כולם לגובה אחיד סופו להסתיים בחורבן מוחלט.

התקליט נחתם בקטע הכלי התובעני LA VILLA STRANGIATO. הקטע הזה היה מבוסס על סיוטים שונים של אלכס לייפסון, והיה כל כך קשה לביצוע עד שחברי הלהקה כמעט התייאשו. הם הודו שזה היה הקטע הקשה ביותר שניגנו אי פעם. היצירה, שנשאה את כותרת המשנה ההומוריסטית והאירונית AN EXERCISE IN SELF-INDULGENCE ("תרגיל בפינוק עצמי"), חולקה לתריסר חלקים קטנים ומבריקים שהפכו לקלאסיקת תיפוף באוויר. החברים אף שילבו בה ציטוט מתוך קטע הג'אז POWERHOUSE שכתב ריימונד סקוט ב-1937, שזכה לתהילה בסרטים מצוירים קלאסיים כמו פופאי ובאגס באני! לכן חברי הלהקה אפילו נאלצו להגיע להסדר כספי עם בעלי העיזבון של סקוט על זכויות היוצרים. ואלכס לייפסון סיפק כאן את אחד מסולואי הגיטרה הגדולים, המרגשים והמוערכים ביותר בתולדות הרוק, תוך בניית מתח מופלאה ושליטה פנומנלית באפקטים. ומה לגבי אותם סיוטים מפורסמים? ניל פירת סיפר בצחוק גדול: "לאלכס יש את החלומות הרעים הכי ביזאריים בעולם, במיוחד כשאנחנו בדרכים. לפעמים באמצע הלילה, כשכולנו אמורים לישון בחדרי המלון, הוא מתקשר אליי או לגדי ומספר לנו בפירוט מחריד על הסיוטים המטורפים שהרגע העירו אותו!".

העבודה המפרכת על הקטע הזה גרמה לשלישייה להחליט שנמאס להם ממורכבות. הם החליטו לפנות לכיוון פשוט וישיר יותר, החלטה שהושפעה בין השאר מהופעתה של להקה חדשה ומרעננת בשם הפוליס.

אז HEMISPHERES היה, כאמור, התקליט האחרון של RUSH בסבנטיז. רגע לפני שהם תויגו כדינוזאורים של רוק, שלושת החברים החכמים עשו פניית פרסה חדה. הם פתחו את האייטיז עם התקליט המהודק PERMANENT WAVES, שכלל שירים קצרים יותר, קליטים יותר, ולקח אותם לרמה חדשה לגמרי של פופולריות.

מבט בזמן אמת: הביקורות של 1978 ומורשת מפלצת הפרוג

כדי להבין איך התקבל הפרויקט השאפתני הזה בזמן אמת, שלפתי שתי ביקורות מאותה תקופה. בעיתון רקורד מירור הבריטי, המבקר הודה ביושר: "כשהקשבתי לראשונה לתקליט זה חשתי בלבול ואכזבה. אבל הקשבות נוספות שינו את גישתי זו ועכשיו אני חושב שזה אחד הדברים הטובים ביותר שעשתה להקה זו". הוא ציין כי מדובר ביצירה מורכבת שלא קל לעכל מיד. על יצירת הנושא הוא כתב שהיא מביאה את העימות על האולימפוס בין אפולו לדיוניסוס. הוא גם ציין שתמליליו של ניל פירת לא היו גבוהים כבעבר, וקולו של גדי לי נותר עניין של טעם: "יש שיראו בו פשוט רוברט פלאנט ששאף הליום. אני אוהב את קולו אבל יש שישנאו אותו". עצתו של המבקר הייתה לגשת לתקליט הזה בידיעה שאין לחרוץ את דינו בהקשבה ראשונה.

במגזין רולינג סטון היו מעט יותר מסויגים. המבקר קבע כי "המעריצים ללא ספק ימצאו פה עוד תקליט טוב וסולידי של הלהקה". הוא שיבח את הנגינה הרחבה והמצלצלת של אלכס לייפסון בגיטרה כעמוד השדרה של הצליל. הוא ציין שניל פירת שלט במערכת תופים גדולה והוסיף צבעים עם פעמונים שונים. "גדי לי מנגן נהדר בס", כתב, "אבל הקול הגבוה ביותר שלו, או שזה בכי ניצחון או יללה צורמת, הוא עדיין סלע מחלוקת". הוא הרגיש שלמרות שלי יכול לשלוט בשירה שלו, הוא לעתים קרובות התלהם שלא לצורך. המבקר סיכם שהמילים מתקרבות לכתיבה מדודה והמנגינות נשענות יותר מדי על אקורדים בלבד. הוא חשש שהלהקה עלולה להתרוקן, אך קיווה לתת להם דחיפה הגונה לכיוון אליו הם כבר הולכים.

ובכל זאת, במרחק של כמעט יובל שנים, כשאני מקשיב שוב לברק הזה, ברור לי לחלוטין שהתקליט הזה הוא אחת הפסגות המרהיבות, האמיצות והאהובות יותר שידע עולם הרוק המתקדם.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459