להקת הדלתות ללא הציר המרכזי

ב-18 באוקטובר בשנת 1971 יצא האלבום הראשון של להקת הדלתות, ללא הזמר ג'ים מוריסון, שמת כשלושה חודשים לפני כן. עבור לא מעט מעריצים, תקליט זה כבר אינו שייך ללהקתם האהובה.

ביום ההוא חנויות התקליטים ברחבי אמריקה קיבלו משלוח חדש ומסקרן. על עטיפת התקליט ניצבו שלושה פרצופים מוכרים: הקלידן ריי מנזרק, הגיטריסט רובי קריגר והמתופף ג'ון דנסמור. השם שהתנוסס מעליהם היה גדול וברור: הדלתות. אבל היה חסר שם פרצוף אחד, זה שבלעדיו הלהקה נראתה כמעט בלתי נתפסת. שלושה חודשים וקצת קודם לכן, ב-3 ביולי, ג'ים מוריסון, הסולן, המשורר והכוח הכריזמטי שהניע את הלהקה, נמצא מת באמבטיה בפריס. עבור מעריצים רבים, התקליט החדש הזה, OTHER VOICES, לא באמת היה שייך לדלתות. זה היה משהו אחר. הרי ג'ים מוריסון היה זה שאחראי במידה רבה לתדמית המכשפת של הלהקה, למילים המיסטיות, וכן, גם לחלקים בלתי נפרדים מהמלודיות הבלתי נשכחות. בלעדיו, האם אפשר בכלל לקרוא לזה הדלתות?   

להתפרק או להמשיך? ההחלטה הנועזת להישאר שלישייה   

אז מה עושה להקה בסדר גודל כזה אחרי שהסולן שלה, שהיה המרכז המוחלט שלה מכל בחינה אפשרית, נעלם לפתע מהעולם? השאלה הגדולה ריחפה באוויר של לוס אנג'לס. האם מתפרקים ותולים את הכלים? או שאולי מנסים את הבלתי ייאמן ומגייסים זמר חדש שייכנס לנעליו העצומות של מוריסון? חברי הדלתות הנותרים בחרו באפשרות שלישית, מפתיעה בהרבה. אחרי תקופת אבל והתאוששות קצרה, הם החליטו להמשיך תחת אותו המותג, אבל בלי זמר מחליף כלל. ובאמת, עם יד על הלב, חייבים לסלוח להם! אחרי הכל, מה כבר נותר להם לעשות? כולם צריכים להתפרנס, כולם רוצים תהילה, וזה הרי שקר מוחלט לחשוב שריי מנזרק, רובי קריגר וג'ון דנסמור היו רק "להקת הליווי" של ג'ים! הם היו הסאונד של הדלתות!

בספרו האוטוביוגרפי שפך הגיטריסט רובי קריגר אור על הלך הרוח שלהם באותם ימים קשים. "היינו צריכים משימה", הוא כתב. "בלי תקליט חדש לעבוד עליו, היינו פשוט מסתובבים ומתפלשים בצער שלנו. הייתי רק בן עשרים וחמש. לא רק שאיבדתי חבר יקר ושותף שאין לו תחליף, עמדתי בפני הרעיון שהלהקה שלנו נגמרה והקריירה שלי הסתיימה. אם לא היינו מעסיקים את עצמנו, המשקל של כל מה שקרה היה מוחץ אותנו".

מי ייקח את המיקרופון? מנזרק וקריגר מתחלקים בתפקידי השירה

הרעיון להביא זמר מחליף נשקל ונפסל במהירות. "הרגשנו שזה עדיין מוקדם מדי", הסביר קריגר. "לרגע אפילו חשבנו לעשות תקליט אינסטרומנטלי לחלוטין, אבל אז החלטנו שניקח על עצמנו את תפקידי השירה". 

מבין השלושה, מנזרק נראה כבחירה הטבעית לסולן המוביל, בזכות אישיותו הבולטת. אך קריגר הודה בכנות מפתיעה: "מעולם לא ממש אהבתי את הקול של ריי. לא שאהבתי את הקול שלי יותר. עם ג'ים, הבנתי מה זה זמר אמיתי. ריי ואני פשוט החלפנו בתפקידי שירה והרמוניה ככל שיכולנו. לבד, אף אחד מאיתנו לא נשמע מצוין, אבל כששרנו יחד, זה לפחות עזר לכסות על החולשות של כל אחד". אבל בינינו, האלבום הזה כייפי - אם לא משווים אותו לתקליטי הלהקה עם מוריסון.

אבל הסיפור היה מורכב עוד יותר. באופן מעט תמוה, העבודה על התקליט החלה למעשה עוד ביוני 1971, כשג'ים מוריסון עוד היה בין החיים ושהה בפריס. השלושה לא ידעו מתי, ואם בכלל, הוא מתכוון לחזור. הם החלו לעבוד על חומרים חדשים, כנראה מתוך מחשבה שמוריסון ישוב ויקליט את קולו על המוזיקה שהם יצרו. הבשורה המרה על מותו תפסה אותם באמצע התהליך, והפכה את הפרויקט למשהו אחר לגמרי. 

העובדה שהאלבום שוחרר כחצי שנה בלבד לאחר צאת האלבום המופתי L.A. WOMAN אינה אומרת שחברי הלהקה מיהרו למחוק את זכרו של מוריסון; המשמעות היא שהאלבום התבסס ברובו על קטעים ורעיונות שנשארו ופותחו מאותם סשנים קודמים עוד כשהם קיוו שהוא יחזור! אילו רק מוריסון היה שר חלק מהחומרים הללו, אולי היינו מעריכים אותם היום בדיוק כמו את הקלאסיקות הגדולות שלהם.   

הם ידעו שכל זמר חדש שייכנס לאולפן יספוג מיד השוואה לא הוגנת ובלתי אפשרית למוריסון. החיבור הכימי ביניהם היה כה ייחודי, שכל ניסיון לשחזר אותו עם אישיות חדשה נדון לכישלון. בראיון לאותה תקופה אמר מנזרק: "הבנו שאי אפשר להכניס עוד אישיות פנימה. היינו יחד זמן רב וארבעתנו יצרנו קו מחשבה אחיד. מישהו אחר לא יכול היה להיכנס לזה". מי שמנגן בלהקה מכיר את הדינמיקה הזו מצוין: כימיה בין חברי להקה היא עניין כמעט מקודש, וכל גורם זר עלול להרוס את התלכיד הייחודי.   

הגב החם של ELEKTRA: חוזה לחמישה אלבומים וויתור נדיר על זכויות

באופן מפתיע, לא היה עליהם לחץ חוזי. החוזה של הלהקה מול חברת התקליטים ELEKTRA הגיע לסיומו. אך לשלושה היה חשוב להישאר רלוונטיים ולהוכיח שהם עדיין כוח יוצר. הם ניגשו לג'ק הולצמן, נשיא החברה, וניהלו משא ומתן על חוזה חדש, שהבטיח להם חמישה תקליטים נוספים. הבסיסט ג'ק קונראד הצטרף אליהם כדי למלא את תפקיד הבס באולפן. לצד קונראד גויסו להקלטות גם נגני אולפן מובחרים נוספים, כמו הבסיסט וולפגנג מלץ, הבסיסט ריי נפוליטן, ונגן כלי ההקשה הלטיני הנודע פרנסיסקו אגואבלה, שהעניקו חטיבת קצב עשירה ומגוונת.   

קריגר לא חסך מילים חמות על הולצמן בספרו. "זה היה כל כך נחמד מצדו להחתים אותנו שוב. הוא לא היה חייב. הוא העניק לנו הרים של עידוד, כנראה כי ידע כמה אנחנו זקוקים לזה". קריגר הזכיר כיצד חברת התקליטים קולומביה זרקה אותם בתחילת הדרך אחרי שמוריסון הופיע לאודישן תחת השפעת אסיד, ותהה אם איזושהי חברה אחרת הייתה סובלת את התנהגותו הפרועה, שכללה ריקון מטף כיבוי אש באולפן ושלל תקריות אחרות. "ג'ק תמיד עמד לצדנו", כתב. "הוא אפילו התעלם כשג'ים ניסה להתחיל עם חברה שלו. כמה ראשי חברות תקליטים היו נותנים לזה לעבור?". 

תודו שזה סיפור ענק: תארו לעצמכם ראש חברת תקליטים שסופג ברוגע ניסיון של הסולן הפרוע שלו להתחיל עם בת הזוג שלו, ובמקום לחנוק אותו – ממשיך להאמין בו ולפתוח את פנקס הצ'קים! ברוק'נ'רול של הימים ההם היו חוקים אחרים לגמרי.  

הנדיבות של הולצמן הגיעה לשיא במהלך המשא ומתן על החוזה החדש. עורך דינם של הלהקה דרש מהולצמן, כטקטיקת מיקוח, לוותר על חלקה של חברת התקליטים בזכויות היוצרים על השירים, זכויות שהיו שוות הון, במיוחד לאחר שזמר כמו חוזה פליסיאנו הפך את LIGHT MY FIRE ללהיט ענק. להפתעת כולם, הולצמן פשוט הסכים. "הוא חשב שזה הוגן", כתב קריגר. "כמעט בלתי אפשרי לדמיין איש עסקים אחר שמתנהל כך". 

הסשנים באולפן: השיר שמוריסון שנא והשמועות על איגי פופ 

בספטמבר 1971 החלו ההקלטות הרשמיות. החברים התכנסו באותו אולפן חזרות מיתולוגי בלוס אנג'לס, ה-WORKSHOP בשדרות סנטה מוניקה 8512, המבנה שבו הוקלט האלבום L.A. WOMAN, יחד עם טכנאי ההקלטות והמפיק הוותיק ברוס בוטניק. קריגר הביא לאולפן שירים שכתב עוד לפני מותו של מוריסון, כולל השיר DOWN ON THE FARM, שמוריסון סירב בעבר לבצע. קריגר כתב את DOWN ON THE FARM עוד בעת העבודה על האלבומים WAITING FOR THE SUN ו-MORRISON HOTEL. מוריסון שמע את השיר, סירב בתוקף להקליט אותו ואמר לקריגר: "מה פתאום שנשיר שיר על חיות בחווה?!". 

רובי נאלץ לגנוז את השיר במגירה, עד שמוריסון כבר לא היה שם כדי להטיל וטו! אך השיר עצמו סובל ממבנה תמוה: הוא מורכב משני חלקים שונים לחלוטין שבקושי מתחברים – בלדה מינורית אפלולית ומלנכולית שהופכת פתאום למארש קאנטרי עליז וקופצני! השמועות באותה תקופה דיברו על כך שאפילו איגי פופ נשקל לרגע כמחליף אפשרי, אך הרעיון נגנז. שמועות אחרות אפילו העלו את שמו של פול רודג'רס, אך בסוף השלושה פרסמו הודעה רשמית בעיתון רולינג סטון והסבירו את החלטתם להמשיך לבד, כצעד טבעי ופחות שנוי במחלוקת.   

בלוז, ביבופ, קאנטרי וניסיון לאפוס נוסף

אם נניח בצד לרגע את ההשוואות הבלתי נמנעות למוריסון ונאזין לצלילים שנחרטו בתוך חריצי התקליט, נגלה מסמך מוזיקלי מעניין ביותר. האלבום נפתח בתנופה עם IN THE EYE OF THE SUN, שיר בלוז תוסס שנשמע כאילו נולד ישירות מתוך סשן הבלוזים של L.A. WOMAN. אף שהמלודיה שלו אולי פחות מקורית מזו של THE CHANGELING, הוא בנוי מצוין! הצליל הדורסי היקר חי וקיים כאן במלואו: ג'ון דנסמור רוקע ותוקף את התופים כהרגלו, ריי מנזרק מפליא לנגן באורגן עם סולואים מלוכלכים ומשובחים, ולייני הגיטרה של רובי קריגר מלאי סקרנות והשראה. כשאני מאזין לו, אין כאן אפילו רגע אחד של שעמום!

אבל הניסיון השאפתני והאטמוספרי ביותר באלבום הוא ללא ספק SHIPS WITH SAILS, אפוס של מעל שבע דקות שהוא ניסיון כואב לשחזר את העצב המלנכולי והאפל של RIDERS ON THE STORM (שיר שהקטע האינסטרומנטלי כאן מנסה לחקות בבירור). זה כמעט עובד! התלונה היחידה היא שההפקה יכלה להיות מהודקת בהרבה: המלודיה הבסיסית נשמעת לעיתים קרובות כמו גרסה נדושה לקאנטרי שאפל, ומחמיצה לחלוטין את אווירת המסתורין שהייתה כה קריטית לדלתות. לו רק היו שמים קצת יותר הד, מוסיפים גיטרות בעלות גוון מאיים ומבשר רעות, ומוותרים על הכפלת השירה המיותרת – היינו מקבלים כאן קלאסיקה קטנה אמיתית! זה אמנם לא RIDERS ON THE STORM, אבל זה הרי מובן מאליו.

שאר החומרים רומזים לתקופה שבה הלהקה נשמעה כמו מי שמתכננת להוציא אנתולוגיה מוזיקלית מגוונת. יש כאן גיחות מוזרות לקאנטרי בשיר VARIETY IS THE SPICE OF LIFE (שרק הצצה אחת בדף המילים שלו תספיק לכם כדי לפתח דעה קדומה בגודל של מגדל פעמונים – אנא מכם, התעלמו מהמילים לחלוטין!), נגיעות של רית'ם-אנד-בלוז בסינגל TIGHTROPE RIDE, ואפילו קטע ביבופ ופולק-רוק משעשע במיוחד בשם I'M HORNY, I'M STONED. והאלבום מסתיים עם HANG ON TO YOUR LIFE, קטע עם ניחוח לטיני שלפתע מתפרץ למשהו תרועתי ומטורף לגמרי שלא הייתי מצפה בתקליט של הדלתות לפני כן. האמת? זה מהנה. כיף לי עם זה!

לרוע המזל, הצעד האמיץ לא עמד במבחן התוצאה. התקליט שיצא התקבל בציפייה גדולה, שהפכה מהר מאוד לאכזבה. הוא הגיע למקום ה-31 בלבד במצעד הבילבורד, והסינגל המוביל, TIGHTROPE RIDE, דשדש במקום ה-71. שיר זה נכתב על ידי מנזרק וקריגר כמחווה וכתיאור ישיר להליכה המסוכנת על חבל דק של ג'ים מוריסון ("מתגלגל כמו אבן, מתרסק למטה"), מעין פרידה פואטית מחברם שהידרדר עד מותו. אך הציבור לא נסחף. ההר הוליד עכבר. אולי, אם שלושת חברי הלהקה לא היו שמים את פרצופיהם על העטיפה הקדמית ומבליטים בכך את העובדה שג'ים מוריסון לא נמצא איתם - המכירות היו טובות יותר.

מבחן הביקורת: הצלפים של עיתונות המוזיקה   

מבקרי המוזיקה התחבטו בשאלה. מגזין רולינג סטון פרסם בינואר 1972 ביקורת קטלנית למדי: "מתברר שג'ים מוריסון היה יותר מסתם זמר. הוא היה משורר, וברור שהוא הביא את זה לגישה שלו בדלתות. אין עוררין שהלהקה הזו גיבשה זהות שהיא יותר ממוריסון, אבל התוצאה פחות טובה. החומר המוזיקלי חלש, השירה חסרת צבע והנגינה לא רלוונטית. זו עדיין להקת הדלתות, אבל ללא תשוקה או מטרה". ואאוץ', זו באמת ביקורת קטלנית שחותכת בבשר החי!

מגזין HIGH FIDELITY היה מעט חיובי יותר במרץ 1972: "התוצאה מספקת, כי היא מנציחה את היכולות המוזיקליות הגבוהות של הלהקה, למרות שהיא רחוקה מהמקום בו היו בתקופת מוריסון. בתחום השירה יש בעיה. מנזרק נשמע לעיתים מנסה לחקות את מוריסון באופן דרמטי שאינו משכנע. אולי זה ישתפר בהמשך". אך ההמשך, כידוע, עם האלבום FULL CIRCLE שיצא כשנה לאחר מכן, הבהיר סופית שהקסם הישן לא ישוב.   

אז בסופו של דבר, ההימור לא הצליח. ג'ים מוריסון היה יחיד ומיוחד. חבריו ללהקה, מוכשרים ככל שהיו, פשוט לא היו הדברים האלו שעשו אותו. התקליט OTHER VOICES לא היה תאונת רכבת מוחלטת, אבל הוא היה רחוק שנות אור מהציפיות מלהקה במעמדם, ובמהרה שקע למצולות ההיסטוריה של הרוק, כקוריוז אמיץ אך כושל. מי שמצפים לקבל כאן משהו באותו קליבר של הדלתות עם מוריסון – מוטב שלא יטרחו כלל. זוהי מוזיקה שאינה אפלה או קודרת, היא אינה אפוקליפטית, ואף שיר כאן לא לופת בגרון כפי שג'ים הישן והטוב ידע לעשות. מעבר לכך, אין כאן מלודיות מקוריות בלתי נשכחות, והאלבום מוביל אותנו הלאה לאותו כיוון של רוק שורשי ובלוז שהם החלו לפתח ב-L.A. WOMAN. זה נחמד מאוד, אבל בינינו – לא בגלל הדברים האלה התאהבנו בדלתות, נכון?   

מצד שני, אם לא הייתי שומע מראש את כל הביקורות הקטלניות ולא היו מזהירים אותי להתרחק מהאלבום הזה כמו מנחש ארסי, כנראה שגם אני הייתי מגיב באכזבה. אך כיוון שהציפיות שלי היו נמוכות ככל האפשר, התקליט הזה לא באמת אכזב אותי! מעריצים שרופים של ריי מנזרק ורובי קריגר בהחלט ימצאו כאן הנאה מרובה, בעוד שמעריצים מזדמנים לא צריכים לטרוח. אבל אם אתם מאותם חובבי דלתות שמעריכים אותם כלהקת "רוק שורשי" משובחת ואין לכם עניין מקודש בעולמו הפואטי והסוער של מוריסון – האלבום OTHER VOICES עשוי להתגלות עבורכם כהפתעה נעימה ומהנה לחלוטין!