להקת יס מוציאה תקליט חדש עם עגבניה? ובכן, איזה סלט נוצר פה.

ב-22 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט של להקת יס, ששמו הוא TORMATO. כך הפך ניסיון להציל לווייתנים ולשיר על קרקסים שמימיים לפארסה מוזיקלית בלתי נשכחת.
בשנת 1977 עלתה להקת יס על הגל. תקליטה GOING FOR THE ONE היה תקליט קאמבק מוצלח ומפעים ביותר, שאף הניב להיט נהדר בדמות WONDROUS STORIES. הכל נראה אז כשורה. ההקלטות באזור המושלג של שווייץ עשו טוב לחברים, שחשבו כי העתיד יהיה ורוד לאורך זמן רב. החזרה של ריק וייקמן לשורות הלהקה אחרי היעדרות ממושכת הפיחה בהם רוח רעננה, והשילוב בין הקלידים המפוארים שלו לעוגב הכנסייה המקורי במונטרה הוכיח שיש עדיין חיים ויופי בעולם המורכב של הרוק המתקדם.
בינתיים, מתחת לאפם, צמחו והתרבו אוהדי מוזיקה מסוג אחר. חברי אותן להקות לא התהדרו בשיער ארוך ובבגדים נוצצים. קלידנים נחשבו שם לדמויות בזויות, וידע נרחב באקורדים היה דבר שאסור היה לגלות בפומבי. אלו היו להקות הפאנק, שהקיאו מתוכן שירים קצרים, בעלי מסר חברתי נוקב ודעה אחת ברורה - יש להשמיד את הרוק המתקדם שנראה כעדר של דינוזאורים. החבר'ה הצעירים והזועמים בלונדון הסתובבו עם סיכות ביטחון ומעילי עור קרועים, וכל מה שהם רצו זה לשרוף את האפוסים בני עשרים הדקות על חזיונות קוסמיים. מבחינתם, מוזיקאי שיודע יותר משלושה אקורדים ביצע פשע חמור נגד מעמד הפועלים. במיוחד אם אלו מוסיקאים עשירים מאד.
להקת יס הייתה אחת המטרות הראשונות והברורות במסע ההשמדה הזה. חברי הלהקה מצאו את עצמם במצב מוזר מאוד - מצד אחד היו להם מעריצים, אך מצד שני הם הותקפו ללא רחם על ידי הגל החדש ששטף את אנגליה. באותה תקופה, שמה של הלהקה היה בכל מקום. ואם זה לא הספיק, הגיע תקליט בשם TORMATO וחיסל את הכל עם צליל הפקה דחוס להחריד, שהיה רחוק מאופי ההפקה של הלהקה עד אז. ההאזנה לתקליט הזה הפכה למאבק אמיתי: התופים נשמעו שטוחים וחסרי אוויר, הגיטרות נדחסו פנימה באלימות, והקלידים המפוארים של פעם נשמעו לעיתים כמו מכונות משחק אלקטרוניות זולות. מה מסתבר. שבעת תהליך הכנת המאסטר מההקלטות, מישהו באולפן שכח ללחוץ על כפתור ה"דולבי" של מיכשור ההקלטה. זה פשוט לא יאמן!!!
טכנאי הלהקה הקבוע, אדי אופורד, לא היה זמין בתקופה ההיא ולא יכול היה לתפקד כראוי. בשלב הזה החל כל חבר להקה להעסיק באולפן איש עזר משלו, והמריבות על המיקסים לתקליט הזה היו דבר שבשגרה. ידיים רבות הונחו על מיקסר ההקלטה, כשכל אחד מנסה להילחם על הערוץ שלו. התוצאה - צליל רזה וחסר עומק. ריק וייקמן: "הייתי מת לקבל את הערוצים של התקליט הזה ולעשות לו מיקס חדש לגמרי". נראה כי התקליט יצא רק בדרך נס. אופורד היה הלב הפועם מאחורי הסאונד המרחף באלבומי המופת הגדולים שלהם. בלעדיו, האולפן הפך לשדה קרב פתוח. סטיב האו נלחם להבליט כל פריטה מהירה, כריס סקווייר דחף את הבס עד קצה היכולת כדי להרעיד את הרצפה, ווייקמן העמיס סינטיסייזרים חדישים כמו POLYMOOG ו-BIROTRON שנשמעו פתאום סינתטיים וקרים. אף אחד לא היה מוכן לוותר על סנטימטר, והמיקס הסופי סבל מחנק צלילי מוחלט.
ואם זה לא מספיק, חברת HIPGNOSIS, שיצרה עטיפות נהדרות ללהקות רבות, החליטה לעשות מעשה. לאחר שהבינה כי חברי הלהקה לא הצליחו להגיע להסכמה על עיצוב עטיפה, היא לקחה תמונה של דמות מתופף וזרקה עגבנייה על התמונה המצולמת. חברי הלהקה ראו בפעולה זו עלבון ופגיעה אישית. סטיב האו: "אני לא סובל את מה שחברת HIPGNOSIS עשתה. הם ידעו שם שאני הייתי חבר קרוב של המעצב הקבוע שלנו, רוג'ר דין. לצערי, רוג'ר הסתכסך עם כמה אנשים מהמעגל החיצוני של יס". אוברי פאוואל, מבכירי אותה חברה, סיפר על העטיפה: "כמה אמיץ היה מצדה של הלהקה לאשר עטיפה שבה נראים שרידיה של עגבנייה. בכל אופן, מי מאיתנו שזרק את העגבנייה הזו הביע חוסר שמחה בנוגע למצב. סטיב האו מאוד נפגע מזה". התסכול בחברת העיצוב היה כה עצום לאחר שעות של ויכוחים סביב צילום חסר מעוף, שזריקת העגבנייה על הפוסטר המודפס הייתה פעולת ייאוש אמנותית טהורה. המעצבים הניחו שהלהקה תזרוק אותם מכל המדרגות, אך להפתעתם המוחלטת, חברי הלהקה פשוט הדביקו את השם המעוות TORMATO ושלחו את העטיפה למפעל. ריק ווייקמן, כנראה בבדיחות הדעת, הביע בראיונות שהוא זה שזרק את העגבניה על התמונה. המון אנשים האמינו לזה.
לעטיפה האחורית של התקליט הצטלמה הלהקה כשהיא ניצבת באתר של YES-TOR עם מעילי עור ומשקפי שמש. האם באמת? ובכן, כמעט. למעשה, חברי הלהקה התייצבו בפארק לונדוני שנמצא לא רחוק מאולפן ההקלטה. על מעיליהם נרשמו שמותיהם. בסיסט הלהקה, כריס סקווייר, שכח את מעילו ולכן לקח את המעיל של העוזר שלו ולבש אותו לצילום עם שם העוזר. בעיצוב העטיפה שונה השם באופן גרפי מג'ים לכריס.
ובמקור היה אמור התקליט להיקרא בשם YES-TOR, על שם אתר באנגליה, שנמצא לא רחוק מ-DEVON. הלהקה חשבה בתחילה כי יש לה רעיונות חזקים ונהדרים לתקליט. אך עם כל יום שחלף, החלו המתחים והבלגן לתת את אותותיהם. ההקלטות באולפני RAK המפורסמים בלונדון, מקום שבו נולדו להיטי פופ קליטים, הפכו עבור חמישיית המוזיקאים לסיוט קלסטרופובי. השירים עצמם התפזרו לכל עבר, והפעם לא היו שם יצירות שנפרסו על פני צד שלם של תקליט כמו בימים של CLOSE TO THE EDGE או TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS, אלא שירים קצרים יחסית שנעו בין ארבע לחמש דקות, וניסו להיאחז ברוח הזמן החדשה.
פתיחת האלבום עם הרצועה FUTURE TIMES / REJOICE דווקא מביאה לי תחושה של הנאה עם תפקידים מלודיים מעניינים ומקצבים פרוגיים טובים ומוצקים. הגיטרה של סטיב האו מכפילה את הקלידים של ווייקמן. בשלב הזה נשמעים הקלידים עדיין מדליקים - אבל הצליל הזה ממשיך בהמון צקומות בתקליט ודי עולה לי על העצבים. איפה ההאמונד הבשרני של העבר? איפה המלוטרון המכשף?
בכל אופן, מיד אחריו מגיע DON'T KILL THE WHALE, הסינגל המוביל שנכנס למצעד הפזמונים הבריטי. מדובר באחד משירי הרוק האקולוגיים הראשונים בהיסטוריה? זה נולד לאחר שאנדרסון קרא בלהט על פעולות המחאה של גרינפיס כנגד הציד האכזרי של לווייתנים. המסר היה נשגב, אבל הביצוע האולפני הפך לשעטנז מוזר.
הקטע הבא, MADRIGAL, מביא נחמה אמיתית של פחות משלוש דקות. זהו שיר קצר ועדין בסגנון מוזיקה עתיקה. וייקמן עוזב לרגע את המקלדות החשמליות ומתיישב ליד צ'מבלו עתיק שמפיק צלילים מתוקים, כשאנדרסון שר ברוך מעל נגינה אקוסטית יפהפייה. זהו רגע נדיר של שקט ושפיות בתוך תקליט רועש ודחוס.
והצד הראשון נחתם עם RELEASE RELEASE, שיר רוק מהיר ועצבני שבו הלהקה ניסתה להוכיח שהיא מסוגלת לכסח לא פחות מלהקות הפאנק של הדור הצעיר. אלן ווייט מפגין כאן מקצבים מסובכים להפליא, אך חברי הלהקה כל כך הסתבכו בניסיון לתפוס את האנרגיה הפרועה באולפן, שהם החליטו לבצע תרגיל הפקה ידוע והדביקו על ההקלטה שאגות קהל מתוך הופעה חיה באצטדיון וומבלי (לא בטוח ששלהם...) כדי לייצר אווירה של הופעה מול המונים.
בשיר ARRIVING UFO, שפותח את הצד השני, החליטה הלהקה לקפוץ על גל סרטי המדע הבדיוני שכבש את העולם בעקבות סרטו של סטיבן ספילברג על מפגשים מהסוג השלישי. השיר מלא באפקטים אלקטרוניים מוזרים של וייקמן שמנסים לצייר הגעת חללית זרה, אך התוצאה המוזיקלית נשמעת כמו פסקול של משחק מחשב מגושם יותר מאשר ביקור קוסמי מרגש. עדיין, יש פה ושם רגעים של התרגשות מוסיקלית.
ואז מגיע CIRCUS OF HEAVEN, שנכתב בהשראת עולמות הפנטזיה. ג'ון אנדרסון שר שם בהתלהבות כמעט נאיבית על חד-קרן וחיות פלא בשמיים, והחליט להביא לאולפן את בנו הקטן דמיון, שהיה אז בן חמש בלבד, כדי לחתום את השיר בקולו. אלא שבמקום קתרזיס מיסטי, הילד פשוט מפטיר ביובש ובאכזבה: "אבל לא היו שם ליצנים!", רגע שמנפץ את כל היומרה הפילוסופית בחיוך משפחתי.
ואולי השיא הרגשי הבלתי מעורער של התקליט שייך לבלדה ONWARD. זהו שיר אהבה מרטיט שכתב כריס סקווייר לרעייתו ניקי, עם ליווי תזמורתי שמיימי ומיתרים שהולחנו על ידי חברו הוותיק מימי להקת THE SYN, אנדרו פרייס ג'קמן. אנדרסון שר שם בכוונה עמוקה שמזכירה את ימי השיר המוקדם TIME AND A WORD. זה שיר כל כך יפה!!!
והאלבום נחתם עם היצירה הארוכה ביותר בו, ON THE SILENT WINGS OF FREEDOM. כאן כריס סקווייר מציג מפגן ראווה של נגינת בס וירטואוזית עם אפקט שהוא התאהב בו באותה תקופה. מה זה האפקט המערבל הזה? ובכן, זו המצאה שהיא סוג של ווא-ווא אוטמוטי שבא בצורת פדאל בדגם MU-TRON III. האופי של האפקטי נקבע, בניגוד לפדאל ווא-ווא רגיל, לא לפי מצב כף הרגל על הפדאל אלא לפי דינמיות הנגינה בגיטרה.
זאת בעוד אלן ווייט מחזיק בשיר החותם הזה משקלים אסימטריים מורכבים להפליא. הקטע הזה מראה שמתחת לכל הוויכוחים והסאונד הדחוס, החבורה הזו החזיקה ביכולות טכניות שהשאירו אבק לרוב המוזיקאים של התקופה. כמה חבל שהסאונד הכללי של ההקלטה קצת מחבל בעסק הזה פה.
עיתון רולינג סטון התרשם לרעה ופרסם בביקורתו, שכותרתה הייתה: 'כן? לא!!': "התקליט הזה רחוק מהישג מרשים. אם זה אמור להיות רוק מתקדם, אז מדוע ריק וייקמן נופל כל הזמן אחורה אל המוטיבים הידועים של המוזיקה הקלאסית הישנה? פה הוא מנגן צ'מבלו מתקופת הבארוק. שם הוא מנגן בצלילי חצוצרות מסונתזים. זה נשמע יותר נוסטלגי מחדשני. אחת מיצירות חוד החנית של יס היא ROUNDABOUT, והנה כאן נשמע אנדרסון שר, בשיר השני, שהם מסתובבים סביב וסביב עד שימצאו את זה שוב. זה לא רוק מתקדם אלא רוק נסוג. עדיין, יש כאן כמה רגעים טובים. כמו למשל עם השיר CIRCUS OF HEAVEN. זה ה'לוסי ברקיע היהלומים' של יס. אבל גם פה יש פיצוץ של בועה.
אחרי שאנדרסון שר בהתלהבות כה גדולה על כל הקרקס הזה, בא הבן שלו ומגיב שכל זה לא היה משהו. שיקוף טוב יותר מזה קשה למצוא. גם השיר הרוקי כאן, RELEASE RELEASE, מביא בתוכו שורה שאומרת כי 'רוק הוא המדיום של הדור שלנו'. אבל שינויי המקצבים בשיר הורגים כל אפשרות לקחת את השיר הזה כמשהו רוקי שאמור לשחרר אנרגיות. ואם זה לא מספיק, הדביקו פה קולות של קהל בהופעה. היחיד בתקליט שמביא הנאה בנגינתו הוא הבסיסט כריס סקוואייר. הנגינה שלו מדהימה. והוא מצליח לרגש ולהפתיע בכל רגע נתון. כל מי שמנגן פה לצידו רק מפחית מהריגוש. שומעים שהוא מאזין בביתו רבות ללחנים של ג'אקו פסטוריוס. אין ספק שהוא בליגה אחרת מחבריו ללהקה. אבל בסופו של דבר ניצבת מולנו עגבנייה רקובה".
בעיתון להיטון הישראלי נכתב בביקורת בדיוק כך: "להקת 'כן' היא שם נרדף למוזיקה מתקדמת ו'טורמטו' היא אחת היצירות הטובות של השנה החולפת בתחום זה. עיקרה אינסטרומנטלי, אך גם הצד הקולי משובב נפש. השיר 'עב"מ מגיע' (אקטואלי מאוד...) הוא הזדמנות מצוינת לריק וייקמן להפגין את יכולתו בקלידים. 'קרקס השמיים' הוא הופעת הבכורה של דמיון אנדרסון, בנו הרך של ג'ון. אבל 'על הכנפיים השקטות של החירות', 'אל תהרגו את הלוויתן' ו'מדריגל' הם אלה שיהיו קלאסיקה. לאלה המבקשים להתחיל עם מוזיקה זו, הייתי מציע לא למהר: איכות הדפסת התקליט גרועה".
בארצנו עוד התייחסו אז לחברי יס כמו לאלים מוזיקליים שאסור לגעת בהם, אם כי האזהרה המקומית לגבי איכות ההדפסה הישראלית של התקליט הייתה מוצדקת לחלוטין – הוויניל המקומי הצליח להישמע דהוי ושטוח אפילו יותר מהמיקס המקורי.
סיבובי ההופעות לקידום התקליט הזה היו מוצלחים מאוד עבור הלהקה. הפעם השתמשה הלהקה בבמה מסתובבת, שניצבה במרכז האולמות. הכל נראה כשורה והוחלט כי התקליט הבא יוקלט בפריס, עם מפיק מפתיע בשם רוי תומאס בייקר, שהפיק לפני כן את קווין. אבל לא נוצרה כימיה בינו לבין הלהקה. נראה היה שהחברים ממש לא היו מרוצים מהשירים שהוקלטו לתקליט הבא. הם לא דיברו זה עם זה. סקווייר סבר כי אנדרסון הביא לסשנים שירים לא טובים. גם לאנדרסון לא הייתה דעה טובה יותר על הבסיסט. וייקמן נטה יותר לצדו של הזמר.
המזל "האיר פנים ללהקה" בזכותו של המתופף, אלן ווייט, שיצא להחליק על סקטים ושבר את רגלו. במעשה זה הוא גאל את תהליך ההקלטה מייסוריו. לאחר חופשה קלה שנטלו החברים, התאחדה החבורה באולפני REDAN RECORDERS שבאנגליה. בזמן הזה נרשמה מתיחות נוספת. וייקמן סיפר לאחר מכן כי "הפאנק היכה בנו בכל כוחו והוציא אותנו מהאופנה. ג'ון ואני כתבנו הרבה שירים אבל השאר פסלו אותם. לא פעם הם אפילו הבריזו מההקלטות שם".
הנה עדות של בחור בשם לי אברמס, ששהה אז עם הלהקה בעת הכנת התקליט שנגנז: "בריאן ליין, המנהל של יס, המליץ להביא את בייקר להפיק את התקליט הבא של יס, אחרי הבלגן של התקליט הקודם, TORMATO. ההקלטות החלו בפריס ובמהרה התפוצץ כל העסק. הלכתי לכמה סשנים וראיתי כיצד חברי הלהקה ממש לא דיברו זה עם זה. הבסיסט, כריס סקוואייר, התלונן שהשירים החדשים של ג'ון אנדרסון רכרוכיים. אנדרסון מצידו חשב שסקוואייר הוא שמוק. ריק וייקמן נטה לצדו של אנדרסון, ואילו סטיב האו ואלן ווייט לא לקחו צד מסוים. זה נראה כמו סצנה מספיינל טאפ. בתקופה ההיא התגוררתי בביתו של סקוואייר. ראיתי את כל המצב של יס וזה נראה ממש מכוער. זה היה עצוב לראות את זה. כולם שם חנקו זה את זה. כל הניסיון עם בייקר היה אסון גדול. אחרי שאנדרסון סיים חופשה שלקח לעצמו, חזרו כל חברי הלהקה בניסיון לאחות את הקרעים. זה לא הצליח, ואנדרסון עזב את הלהקה. וייקמן לא החליט מה לעשות, עד שבריאן ליין, המנהל, התקשר אליו ובישר לו שהוא בחוץ".
ועם כל הבלגן, השירים הגנוזים והעגבנייה שנמרחה על העטיפה, יש לי רגש נוסטלגי עמוק לתקליט הזה. למרות הבלגאן והסאונד הדחוס - משהו בי נמשך אליו. נכון, זה לא תקליט מושלם, והוא מרגיש לפעמים כמו המבורגר עבש שנאלצתי לאכול מיד אחרי ארוחת גורמה מפוארת, רק כדי להזכיר שהחיים הם לא תמיד דבש ושושנים. אבל בעולם שבו כולם חיפשו פשרות, יס המשיכה לנגן במקצבים מוזרים ובשאפתנות חסרת מעצורים. אז עגבנייה או לא, להקה ענקית שכזו לעולם לא תחזור.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459


