ליטוף הפלדה שכמעט וריסק את הקריירה של להקת ראש

ב-24 בספטמבר בשנת 1975 יצא תקליטה השלישי של להקת RUSH, שנקרא CARESS OF STEEL. הסיפור הבלתי ייאמן מאחורי התקליט שגרם למנהלי חברות התקליטים לצעוק באימה.

מבחינתי, מדובר באחד הרגעים המרתקים, האמיצים והמשוגעים יותר בכל ימי הרוק המתקדם של שנות השבעים. זהו סיפור על טריו קנדי מבריק ומלא כישרון, שפשוט סירב ליישר קו עם תכתיבי התעשייה וסיפק לנו שיעור מאלף בנאמנות מוזיקלית חסרת פשרות.

הזמר-בסיסט, גדי לי: "כשסיימנו את העבודה על התקליט הזה, השמענו אותו לאנשים במשרד ו... טוב, בואו רק נגיד שאף אחד לא מיהר לפתוח בקבוקי שמפניה". ואיזה אנדרסטייטמנט בריטי-קנדי מופלא זה. למעשה, הפרצופים של אנשי חברת התקליטים היו חיוורים מאימה, כאילו במקום תקליט רוק פשוט וקליט שיביא מזומנים לקופה, נחת עליהם הרגע צו הוצאה לפועל.

שלושת החברים מטורונטו, הבסיסט והסולן גדי לי, הגיטריסט אלכס לייפסון והמתופף וכותב המילים ניל פירת, היו בשיא תנופת היצירה שלהם. אחרי תקליט הבכורה בעל הגוון הבלוזי-כבד ותקליטם השני, FLY BY NIGHT, שהציג לראשונה את יכולותיו הפנומנליות של פירת, הלהקה החליטה ללכת על כל הקופה. באותה תקופה, הקופה הזו לא הייתה מלאה במזומנים, אך היא הייתה גדושה בחלומות וברעיונות מוזיקליים מורכבים. הם רצו למתוח את הגבולות, לחקור טריטוריות חדשות ולהוכיח שהם הרבה יותר מסתם עוד להקת רוק כבד. פירת, שהצטרף ללהקה בדיוק בזמן כדי להפוך אותה מחיקוי מוצלח של כוחות רוק אמריקאיים למפלצת טכנית ומתוחכמת, הביא איתו לא רק את התופים המהפנטים שלו אלא גם ראש מפוצץ בספרי פילוסופיה, היסטוריה ומדע בדיוני. הוא לא בא לכתוב שירים בנאליים על מכוניות מהירות ובחורות במצוקה; הוא רצה לכתוב על מהפכות, מכשפים, מסעות רוחניים וגורל האדם.

אם תקשיבו היטב, תוכלו לזהות את ההשפעות המוקדמות על הסאונד שלהם, בעיקר את הכוחניות של להקת לד זפלין. ואכן, התקליט נפתח עם BASTILLE DAY, קטע רוק חשמלי, מהיר וכבד שמספר על נפילת הבסטיליה בצרפת. ההשפעה של זפלין ניכרת כאן בעוצמת הריפים ובשירה הגבוהה והחותכת של לי. עם זאת, כבר כאן אפשר לשמוע את מה שהפך לסימן ההיכר של RUSH: דיוק כירורגי ונגינה וירטואוזית של שלושה מוזיקאים שפועלים כיחידה אחת, מהודקת וקטלנית, בדומה לשיר הפתיחה מהתקליט הקודם, ANTHEM.

פירת שאב את ההשראה לשיר ישירות מאירועי 14 ביולי 1789 והמהפכה הצרפתית, עם הגיליוטינה וההמון הזועם שדורש צדק וחופש כנגד האצולה המנותקת. מעניין לציין שהשיר הפך במהרה לממתק בהופעות החיות של הלהקה, ואף פתח בגאון את אלבום ההופעה ALL THE WORLD'S A STAGE משנת 1976. הצרחות של גדי לי בפתיחה מגיעות לגבהים שיכולים לנפץ כוסות קריסטל ממרחק קילומטר, והתיפוף של פירת פשוט יורה פגזים לכל עבר. איזו פתיחה מוחצת לתקליט!

האלבום CARESS OF STEEL נפתח בצורה מסורתית לחלוטין, הייתי אפילו אומר שמרנית, עם שלושה קטעי רוק סולידיים (אוקיי, שני קטעי רוק מוצקים וקטע פופ-רוק אחד מוצק) שבהחלט מהנים אותי. השיר BASTILLE DAY ענק כשבעוד שעל I THINK I'M GOING BALD תמיד לועגים כאילו מדובר בקטע מגוחך, אם לא השיר הגרוע ביותר ברפרטואר של RUSH. אוקי, הגזמתי בטירוף פה. זה שיר כייפי. אבל לא משהו לרוץ ולשאוג עליו לחבר'ה. עדיין, אלכס לייפסון הוא פשוט גיטריסט מהגיהנום.ואני אומר את זה כמחמאה.

לגבי השיר על ההתקרחות, גדי לי הסביר בראיון שבאותם ימים הם היו בסיבוב הופעות ממושך עם להקת קיס, שהיה לה שיר בשם GOIN' BLIND. החבר'ה החליטו להסתלבט על השם הזה, וניל פירת זרק את השורה I THINK I'M GOING BALD פשוט מפני שאלכס לייפסון היה באותה תקופה בפראנויה תמידית ומשעשעת מנשירת שיער – עוד כשהיה בחור צעיר עם בלורית מפוארת! לייפסון היה מורח על הקרקפת שלו כל מיני תכשירים ומרקחות מוזרות, וזה הצחיק אותם עד דמעות. מעבר לכך, השיר הוקדש גם בידידות לחברם המוזיקאי קים מיטשל מלהקת מקס ובסטר. רבים נוטים לחשוב שחברי הלהקה היו אנשים נפוחים מחשיבות עצמית וכבדי ראש, אבל השיר הזה מוכיח כמה הומור שטותניקי ומשוחרר היה בהם.

האווירה משתנה שוב עם LAKESIDE PARK הפסטורלי והנוסטלגי. השיר מבוסס על זיכרונות הנעורים האמיתיים של ניל פירת בעיירת מולדתו פורט דלהאוזי שבאונטריו. כשהיה בן 14 ו-15, פירת עבד בחופשות הקיץ כמפעיל דוכנים בלונה פארק המקומי, שבו קרא לקהל: "תתפסו בועה, פרס בכל פעם!". השורה המפורסמת בשיר על ה-24 במאי מתייחסת ליום ויקטוריה, יום הולדתה של המלכה ויקטוריה, שבקנדה מציינים בסוף שבוע ארוך של מסיבות חוף, ארגזי בירה וזיקוקים. הנוסטלגיה של פירת מתערבבת כאן בנגינה המלטפת של לייפסון ויוצרת שיר שהוא פשוט תענוג צרוף לאוזניים.

אז שלושת השירים הללו הם למעשה רק המתאבן, ההכנה לקראת שתי המנות העיקריות והכבדות שהפכו את CARESS OF STEEL לתקליט כל כך שנוי במחלוקת וכל כך נערץ על ידי חובבי הרוק המתקדם. כאן הסיפור מסתבך. את שארית הצד הראשון של התקליט תופסת יצירה בת יותר מעשר דקות בשם THE NECROMANCER. זוהי פנטזיה אפית אפלה, מחולקת לשלושה חלקים, המגוללת סיפור על מכשף מרושע. כל חלק ביצירה מרשים בפני עצמו. ההשפעה של טולקין וספרי שר הטבעות נוכחת בכל צליל ובכל מילה. ואם השם ביי-טור נשמע לכם מוכר מהשיר BY-TOR & THE SNOW DOG בתקליט הקודם, שימו לב למהפך: שם הוא הוצג כנבל מרושע, וכאן הוא חוזר בחלק השלישי בתור הנסיך המושיע שמשחרר את הנוסעים מעולו של המכשף!

החלק הראשון, INTO THE DARKNESS, נעים לאוזן ומלא מצב רוח; החלק השני, UNDER THE SHADOW, פשוט קורע ומעיף את הראש עם סולו כפול מעולה של לייפסון – חלק איטי ומגניב וחלק מהיר ורועם שמחוברים בריף זפליני נוסף; והחלק השלישי, RETURN OF THE PRINCE, הוא פשוט נעים עם סולואים שמימיים.

ואז מגיעה מפלצת הפרוג של הצד השני, THE FOUNTAIN OF LAMNETH, שתופסת כמעט עשרים דקות רצופות ומחולקת לשישה פרקים. זוהי אלגוריה פילוסופית עמוקה על מעגל חייו של האדם – מלידה תמימה, דרך מורדות, ספקות, משברים והתמכרויות, ועד לזיקנה ולסוף הבלתי נמנע. יש כאן אפילו קטע סולו תופים קצר של פירת בפרק DIDACTS AND NARPETS. השאפתנות הזו הייתה אולי גדולה על הקהל הממוצע של שנת 1975, אבל עבור חובבי רוק מתקדם מושבעים כמוני, מדובר באוצר בלום שראוי להערכה אדירה.

המפיק, טרי בראון, נזכר בתקופה הסוערת: "יצאנו לדרך עם תקליט טוב, ללא ספק, שכמעט ועלה לי בקריירה. אבל אני חושב שמאז הוכח שמדובר בתקליט משמעותי שהרבה מעריצים אוהבים. זו הייתה אבן קפיצה חשובה בדרך ליצירת המופת 2112. נהניתי מאוד מהעבודה עליו והייתי מאוכזב מאוד מהביקורות הקטלניות. במבט לאחור, זה היה קצת שאפתני מדי. אבל לא רצינו לעשות משהו מסחרי. הייתה לנו תוכנית מטורפת שננגן חומר מקורי וכולם פשוט ינהרו לחנויות ויקנו אותו. זה, כמובן, לא קרה".

אפילו עטיפת התקליט סבלה מחוסר מזל ביזארי. המעצב יו סיים תכנן במקור עטיפה בצבע כסוף מטאלי מבריק שתמחיש את השם CARESS OF STEEL – ליטוף הפלדה. אבל עקב תקלה מביכה בהדפסה בבית הדפוס של חברת התקליטים מרקיורי, הכסף המבריק יצא בגוון חום-ירקרק דהוי ומשונה שנראה יותר כמו צבע של חלודה או חרדל מקולקל מאשר פלדה מנצנצת! אבל בינינו? אני מת על זה!

גדי לי מוסיף על התחושות בלהקה: "התקליט היה ניסוי גדול עבורנו ומאוד אהבנו אותו כשסיימנו. אבל הגורמים שקידמו את המוזיקה שלנו פשוט לא האמינו בו. חברת התקליטים שלנו, מרקיורי, אמרה לנו במפורש שאנחנו אכזבה עצומה עבורה. הם החתימו אותנו בגלל הרוק הישיר יותר מהתקליט הראשון, ואנחנו פתאום באנו להם עם השפעות של להקות רוק מתקדם בריטיות כמו יס וג'נסיס. במשרדים שלהם התחילו לשאוג 'מי לעזאזל האנשים האלו??'".

הפקידים המעונבים בחברת התקליטים קיוו לקבל עוד המנון מוסכים פשוט, ישר וקליט כמו WORKING MAN מתקליט הבכורה, שיר שמתאים בול לרדיו האמריקאי של מעמד הפועלים. במקום זה, השלישייה הנחיתה עליהם פואמות על נקרומנסרים, מעיינות נסתרים ומקצבים א-סימטריים של 7/8. מבחינת מנהלי חברת התקליטים, זו נתפסה כמעט כהכרזת מלחמה.

גדי לי כתב בספרו: "יומיים אחרי ההופעה במאסי הול, העברנו את הציוד שלנו לאולפני "טורונטו סאונד" כדי להקליט את אלבומנו השלישי. עמדו לרשותנו שלושה שבועות שלמים ומפנקים לעשות זאת. היה קיץ, והרגשנו די אופטימיים למרות המשימה השאפתנית שהצבנו לעצמנו: אלבום הקונספט הראשון שלנו. (טוב, חצי אלבום, בכל אופן). הסיכוי לבלות את כל הזמן הזה באולפן היה משכר, וזה די עלה לנו לראש, תרתי משמע. הייתה ברשותנו אספקה נאה של חשיש ושמן חשיש כדי לתמרץ את מיצי היצירתיות שלנו, אבל כפי שאמר פעם הסופר ואיש הרדיו ארל נייטינגייל, 'במקום שבו אורבת סכנה, טמונה הזדמנות; במקום שבו טמונה הזדמנות, אורבת סכנה...' עבורנו, החלק השני של האמרה השנונה הזו היה ההולם ביותר.

אחר צהריים אחד, כששכבנו על הספה הארוכה בחלק האחורי של חדר הבקרה, והריח הכבד של קנאביס ריחף באוויר, קפץ לבקר אחד האנשים האקסצנטריים ביותר שהכרתי מעודי, המוזיקאי/צייר/סופר הקנדי המנוח מנדלסון ג'ו. הוא צפה בנו דנים ברעיונות בזמן שהחליפו מיקרופונים, דנים בעוד רעיונות לשירים בזמן שאיזנו את הסאונד של המגברים, דנים בעוד ועוד רעיונות לקראת האוברדאב הבא... מה שהוא ראה זה שכמעט שום דבר לא הוקלט על הסרט, וכשהלך הוא פנה אליי ואמר בבוטות הייחודית והחצי-רצינית שלו, 'טוב. אתם באמת יודעים איך לבזבז זמן'. אני זוכר שחשבתי לעצמי איזה בחור מצחיק הוא, אבל במבט לאחור, הבנתי שטעיתי. הוא לא צחק בכלל. עם שלושה שבועות של זמן אולפן בתשלום והבטחה להוצאת תקליט, בזבזנו הזדמנות שהוא וכל כך הרבה מחברינו המוזיקאים היו הורגים בשבילה. זו הסיבה שאותו 'תמריץ' למיצי היצירתיות שלנו נודע בקרבנו בתור המעמסה שלנו.

זה הוא תקליט יבש מאוד; כשאני מאזין לו היום, יש בו הרבה פחות הד ממה שחשבנו שיש כשהאזנו לו באולפן. האמת היא, היינו כל כך מסטולים שהוא נשמע לנו הרבה יותר מהדהד ממה שהוא באמת היה. אני יודע שהייתי מעצבן אז באולפן, אבל היי, הרגשתי מלא מרץ ורציתי לנסות את כל הרעיונות שקפצו לי לראש. לא הייתי מרחיק לכת ואומר שבמשך השנים שיגעתי קצת מפיקים וטכנאים, אבל... טוב... כן, בואו נגיד שכן. הייתי בוחן כל דבר קטן בעין נץ, מנסה להבין ולזכור כל לחיצה על מתג, קופץ על אנשים אם הם שכחו לעשות את הדבר הכי קטן, ודורש הסברים להכול. לא יכולתי לעצור בעצמי, ותמיד הייתי כזה. זה חלק מעניין של שליטה, חלק (תלוי עם מי עבדנו) מחוסר אמון, אבל הכי חשוב, זה דחף בלתי נשלט למצות כל אפשרות כדי ליצור את התקליט המושלם. אני לא רוצה לחיות עם טעויות. בלתי אפשרי, אני יודע, אבל מה לעזאזל הפואנטה בלא לכוון הכי גבוה שאפשר?

התקליט נהגה כשני צדדים נפרדים: צד אחד הוא אוסף של שירים לא קשורים, כדי לתת בראש ולספק את הצורך שלנו בגיוון, והצד השני... ובכן, היו לנו כמה רעיונות נשגבים. השיר I THINK I'M GOING BALD הוא היה בחלקו עקיצה על שם של שיר של להקת קיס שאהבנו, GOIN' BLIND ובחלקו על הפחד מהזדקנות, אבל בעיקר על אלכס".

אלכס עצמו נזכר איך השמיע את היצירות הארוכות לפול סטנלי מלהקת קיס, שאיתה הופיעו. "הבעת פניו הראתה שהוא לא מבין כלל במה מדובר. מסתבר שהוא לא היה היחיד". הלחץ מחברת התקליטים היה עצום. נותר להם חוזה לתקליט אחד בלבד, שהיה אמור להיות נקודת המפנה – או הפריצה הגדולה או הפירוק הסופי. במקום להיכנע ולהקליט חומר מסחרי ופשוט יותר, RUSH עשו את הבלתי ייאמן: הם הקצינו את הגישה שלהם עוד יותר ויצרו את התקליט המונומנטלי 2112, יצירת רוק-חלל קונספטואלית שהפכה אותם לכוכבי-על והצילה את הקריירה שלהם.

המצב של הלהקה בעקבות המכירות החלשות של התקליט היה כל כך עגום, שסיבוב ההופעות שליווה אותו זכה בפי חברי הלהקה לכינוי המפוקפק "DOWN THE TUBES TOUR" (סיבוב הופעות במורד האסלה). הם נאלצו להופיע באולמות ספורט של בתי ספר תיכוניים ובמועדונים חצי ריקים מול קומץ צופים מבולבלים, התקיימו מכמה דולרים בודדים ביום, והחובות לחברת התקליטים תפחו לממדים מדאיגים. חברת מרקיורי רתחה מזעם והציבה להם אולטימטום מפורש: בתקליט הבא אתם מביאים שירים מסחריים וקצרים שמתאימים לרדיו, או שאנחנו זורקים אתכם לרחוב. אבל במקום להתקפל ולשקשק מפחד, השלישייה בחרה להפנות אצבע משולשת אל הממסד.

במבט לאחור, CARESS OF STEEL הוא אולי לא התקליט המלוטש ביותר של RUSH, אבל הוא ללא ספק אחד האמיצים והחשובים יותר במסע שלהם. יש פה להקה צעירה, "קצת יומרנית, מלאה בשאיפות וברעיונות גדולים", כפי שהגדיר זאת גדי לי, שלא פחדה ללכת עם האמת האמנותית שלה עד הסוף, גם במחיר של כישלון מהדהד. זהו התקליט שבו הם למדו על בשרם את מחיר השאפתנות, שסלל את הדרך ליצירות הגדולות שיבואו אחריו. ועל כך, מעריציהם מודים להם עד היום. כי בלי הכישלון המפואר, הנועז והניסיוני של CARESS OF STEEL, מעולם לא היינו זוכים לקבל את 2112, לא את A FAREWELL TO KINGS, ולא את MOVING PICTURES. זהו בדיוק סוד הקסם ברוק אמיתי – לפעמים מוכרחים לגעת בתחתית של הפלדה הקרה כדי להמריא אל תוך הנצח.