ללכת עד הקצה - הדרך הקשה של פליטווד מאק לעשות אלבום ושמו TUSK

הם היו הלהקה הגדולה בעולם. אחרי ההצלחה המפלצתית של התקליט RUMOURS, פליטווד מאק יכלו לעשות כל דבר. וזה בדיוק מה שהם עשו. ברוכים הבאים ל-STUDIO D, המקום שבו מיליון דולר הפכו לאבק כוכבים (ולא מעט אבקה לבנה), איפה שגיטרות צעקו כמו חברי הלהקה זה על זה, וכלב ביגל קטן נשך את דרכו לעטיפת האלבום המדובר ביותר של 1979.

המיתולוגיה של הלהקה הזו נכתבה בדרך כלל סביב הרומנים השבורים של RUMOURS, אבל הסיפור האמיתי, המלוכלך והמפתיע באמת, קרה דווקא כשכולם ציפו מהם לכתוב את RUMOURS 2. במקום זאת, הם נתנו לעולם את TUSK. זה היה תור הזהב של הטירוף. סוף שנות השבעים בלוס אנג'לס, תקופה שבה שמפניה זרמה כמו מים, קוקאין נערם לגבהים של סופות שלגים בהרי האלפים, ולהקה אחת – פליטווד מק – עמדה על גג העולם, או לפחות על גג של מלון יוקרה כלשהו, מנסה לא ליפול.

המונח GET TUSKED, כפי שהתברר, היה סלנג פרטי של הלהקה שמשמעותו העדינה היא "לך תזדיין". זו הייתה הגישה שאיתה נכנסה הלהקה לאולפן ב-1978. עשירים כקורח, מסובכים רגשית ומצוידים באולפן הקלטות שנבנה במיוחד עבורם בעלות של מיליון דולר, חברי הלהקה החליטו לשבור את כל הכללים. התוצאה הייתה אלבום כפול, יקר להחריד, וכזה שנחשב לכישלון מפואר בזמן אמת – וליצירת מופת גאונית בדיעבד.

אז מה באמת קרה שם, בחדרים אפופי העשן של האולפנים בלוס אנג'לס? הנה הסיפור המלא, כנראה כפי שמעולם לא שמעתם.

הכל התחיל ביום שמשי אחד, כשלינדסי באקינגהם, הגיטריסט והמוח המוזיקלי של הלהקה, נכנס לאולפן ונראה כמו אדם אחר לגמרי. התלתלים הארוכים והמוכרים שלו? נעלמו. הזקן? גולח. במקומם, הוא הציג תספורת קצוצה, כמעט פאנק-רוקית, שנראתה כאילו בוצעה בהתקף זעם מול המראה, מה שבאמת קרה, לאחר ריב עם חברתו דאז, קרול אן האריס. ואם כבר הזכרתי אותה - זו הייתה קנאה טהורה בינה לביו סטיבי ניקס. באחד הלילות, סטיבי ניגשה להאריס ואמרה לה בשיא הרצינות: "את יודעת, קרול, יש לנו את אותו תאריך יום הולדת. ושתינו לובשות שחור. זה אומר שאנחנו בעצם אותה אישה. בגלל זה לינדסי אוהב אותך – כי את בעצם אני". האריס, המומה, ניסתה להסביר שבלונדיניות פשוט נראות טוב בשחור, אבל סטיבי כבר הייתה עמוק בתוך ה"קריסטל ויז'נס" שלה. הקנאה הגיעה לשיאים חדשים באוסטרליה, שם סטיבי, שיכורה לגמרי, תפסה את האריס בזרוע וצרחה עליה שהיא מרושעת ושהיא בחיים לא תיתן לה להתחתן עם לינדסי.

בחזרה לשינוי החיצוני - השינוי החיצוני הזה של לינדסי היה רק הרמז הראשון. באקינגהם נכנס לחדר הבקרה, התיישב ליד הקונסולה היוקרתית, והטיל פצצה. "אני רוצה שתסובבו את כל הכפתורים ב-180 מעלות לכיוון ההפוך", הוא פקד על הטכנאים ההמומים. "אני לא רוצה שזה יישמע כמו RUMOURS. אני לא רוצה לעשות את אותו תקליט פעמיים כמו שהאיגלס עשו!".

הטכנאים ניסו להתווכח, להסביר שזה יהרוס את הסאונד, אבל באקינגהם היה נחוש. הוא רצה סאונד כהה, מלוכלך, כזה שיגרום למאזינים להרגיש לא בנוח. הוא לקח את הגיטרה שלו, כיוון אותה מחדש עד שהיא נשמעה כמו פנימית של צמיג, והתחיל לנגן את הריף של מה שיהפוך לשיר THE LEDGE. זה לא נשמע כמו גיטרה; זה נשמע כמו טובה מעוותת.

ההקלטה של THE LEDGE הייתה יריית הפתיחה למלחמת ההתשה של האלבום. באקינגהם דרש ממיק פליטווד, המתופף, לא להשתמש במצילות או במעברים בכלל. לג'ון מקוויי, הבסיסט, נאמר "הלו, תנגן בלי קישוטים מיותרים". הלהקה, שהייתה רגילה להרמוניות מושלמות ועיבודים מלוטשים, מצאה את עצמה מנוגנת ככלי משחק בידי גיטריסט שנחוש להרוס את המוניטין של ההרכב כדי להציל את הנשמה האמנותית. כשהסשן הסתיים, באקינגהם הודיע: "זה הכיוון החדש, ואם לא נלך לשם – אני עוזב". כולם היו בהלם. השיר THE LEDGE נחשב לאחד השירים המוזרים ביותר ברפרטואר של הלהקה, עם טקסט שמדבר על ניכור ופחד, ומשקף את המצב הנפשי המעורער של באקינגהם באותה תקופה.

האובססיה של באקינגהם לסאונד "ביתי" וראשוני הובילה לכמה מהרגעים ההזויים ביותר באולפן. הוא לא הסתפק בכלי נגינה רגילים. בשיר THAT'S ALL FOR EVERYONE, הוא החליט שהתופים של מיק פליטווד נשמעים רגילים מדי. הפתרון? הוא החליף את התופים בקופסאות טישו ריקות. כן, קראתם נכון. באקינגהם ישב ותופף על קופסאות קלינקס, כשהמיקרופונים קולטים כל חבטה קרטונית, ואחר כך העביר את הסאונד דרך פילטרים עד שזה נשמע כמו משהו מעולם אחר.

אבל זה לא נגמר שם. באחד השירים, לינדסי השתמש בכיסא מרופד בתור כלי הקשה. הוא ביקש מהטכנאי להביא לו את הצ'רנגו שלו – כלי פריטה דרום אמריקאי קטן העשוי משריון של ארמדילו. לינדזי לקח את הכלי האקזוטי הזה, כיוון אותו מחדש, והפך אותו לבסיס ההרמוני של השיר, מה שהעניק לו גוון מנצנץ ומיסטי שלא נשמע כמותו בפופ האמריקאי עד אז.

עוד המצאה של באקינגהם הייתה השימוש בצלילים מהסביבה. הוא היה מקליט את עצמו שר באמבטיה של האולפן כדי לקבל את ההד הטבעי, או זוחל מתחת לפסנתר כדי להכות על המיתרים מבפנים. השיר WALK A THIN LINE, למשל, נבנה שכבות על גבי שכבות של צלילים מוזרים, כולל פסנתר צעצוע שלינדסי התאהב בו. הוא ניגן עליו באצבע אחת, הקליט את זה בחצי מהירות, ואז החזיר את הסרט למהירות רגילה כדי לקבל צליל גבוה ופעמוני שמרחף מעל הפזמון. אכן הוא הלך פה על קו דק בין שפיות לשיגעון.

בעוד לינדסי היה עסוק בלהמציא מחדש את הגלגל (או את קופסת הטישו), סטיבי ניקס הייתה עסוקה במלחמות משלה. היא הגיעה לאולפן עם לב שבור, לאחר רומן קצר וסוער עם מיק פליטווד שהסתיים בטונים צורמים. השיר הראשון שהביאה, STORMS, היה בלדה קודרת וכואבת שנכתבה על אותו רומן, אם כי באותו זמן כולם הניחו שזה שוב על לינדסי. סטיבי השמיעה אותו ללהקה, מצפה למחמאות. במקום זה, לינדסי – עם חיוך ציני קטן בזווית הפה – פשוט פירק את השיר לגורמים. "החלק הזה זבל, את זה צריך להוריד באוקטבה, ולזה אין מלודיה בכלל". סטיבי רתחה. התוצאה הייתה צרחות, דלתות נטרקות, ועוד קוקאין כדי להרגיע את הרוחות.

אבל הרגע הגדול של סטיבי באלבום היה ללא ספק SISTERS OF THE MOON. השיר, שהתחיל כדמו שקט על פסנתר, הפך למפלצת רוק גותית. סטיבי כתבה אותו כהמנון ל"אחוות האחיות" שלה, נשים שהקיפו אותה ותמכו בה. באולפן, האווירה הייתה מחשמלת – ומתוחה. הם הקליטו את השיר הזה לא פחות מ-36 פעמים!

הסשן נמשך שעות על גבי שעות. בשלב מסוים, כדי לשמור על האנרגיה (ולא רק בעזרת קפאין), ריצ'רד דאשוט (המפיק השותף) היה רומז למיק פליטווד שהגיע הזמן ל"תדלוק". מיק, לבוש בווסט המשי הנצחי שלו, היה שולף בקבוקון קטן מכיס השעון שלו ועובר בין הנוכחים כמו כומר דואג, מחלק לכל אחד כפית כסף קטנה של אבקה לבנה כדי שיוכלו לצלוח את הטייק הבא.

אי אפשר לדבר על תקופת TUSK בלי להזכיר את דניס ווילסון מהביץ' בויז. הוא היה בן הזוג של כריסטין מקווי באותה תקופה, והנוכחות שלו באולפן הייתה כאוטית ומבדרת כאחד. דניס היה משוגע חביב, שאהב לחיות על הקצה.

באחד הימים, בזמן שהלהקה עבדה על הבלדה הסקסית של כריסטין, BROWN EYES, דניס החליט "לעזור". הוא נכנס לאולפן, שתוי למדי, והתחיל לזרוק רעיונות. באופן מפתיע, חלק מהרעיונות שלו היו גאוניים והוכנסו לשיר. אבל השיא הגיע בהפסקת האוכל. דניס יצא מהשירותים כשהמכנסיים שלו מופשלים למטה, וגליל נייר טואלט שלם נגרר אחריו כמו זנב ארוך שנמשך עמוק לתוך המסדרון. הוא צעד בגאווה למרכז החדר והכריז: "אני רוצה שכולכם תדעו שאני יכול לרקוד, ללעוס מסטיק ולנגן תופים באותו זמן!", ואז הסתובב והציג את ישבנו לראווה. ג'ון מקווי, האקס של כריסטין, רק מלמל בבוז בריטי טיפוסי.

סיפור נוסף על דניס ווילסון - יום אחד הוא הגיע לאולפן והציע לקן קאיילט, המפיק והטכנאי, סיבוב במכונית שלו. דניס נהג כמו מטורף ברחובות השקטים של לוס אנג'לס, כשהוא מחזיק ביד אחת ג'ריקן פלסטיק ענק מלא בוודקה ומיץ תפוזים, וביד השנייה את ההגה. "תחזיק את זה ותחגור!", הוא צעק לקן המבועת, בזמן שהם טסו במהירויות לא חוקיות בעליל.

השיא של הטירוף הגיע עם הקלטת שיר הנושא, TUSK. לינדסי ומיק רצו משהו שונה לגמרי. משהו שבטי, פראי, ענק. הרעיון של מיק? לצרף תזמורת צעידה שלמה. ולא סתם תזמורת, אלא את התזמורת של אוניברסיטת דרום קליפורניה, TROJAN MARCHING BAND.

ביום היסטורי אחד ביוני 1979, הלהקה וצוות ההפקה עברו לאצטדיון ה"דודג'רס" הענק בלוס אנג'לס. הם הקימו מערך הקלטה נייד על הדשא, מול יציעים ריקים. 112 נגני התזמורת צעדו וניגנו את הריף המפורסם, בעוד חברי פליטווד מאק (לבושים במיטב מחלצותיהם) צופים מהצד ומשתטים. מיק פליטווד, שלא ידע גבול, החליט להקליט סולו תופים מיוחד לשיר. אבל זה לא הספיק לו. הוא נכנס למטבח של האצטדיון, מצא שם צלעות כבש, והתחיל להכות עליהן עם מרית כדי לקבל סאונד "בשרני" ומיוחד. כן, הסאונד שאתם שומעים בשיר TUSK? בחלקו זה מיק פליטווד מכה על בשר נא.

כשחזרו לאולפן, לינדסי הרגיש שעדיין חסר משהו. הוא רצה שזה יישמע כמו ג'ונגל בגיהנום. אז הוא, ריצ'רד דאשוט וקן קאיילט נכנסו לחדר ההקלטה והתחילו לצרוח, לקלל, לשבור בקבוקים ולהשמיע קולות של חיות. אחד הטכנאים, הארנאן (שהוא צ'יליאני במקור), אפילו צעק קללה עסיסית בספרדית שנכנסה למיקס הסופי.

ולגבי הצעקה המפורסמת TUSK בפזמון? זה היה הכינוי של מיק המתופף לאיבר מינו, אבל הלהקה מכרה לתקשורת סיפורים על פילים ואפריקה. השיר, עם המקצב המוזר והעיבוד הכאוטי, הפך ללהיט ענק ומפתיע, ואפילו אומץ כהמנון של תזמורות צעידה ברחבי ארה"ב.

כשהגיע הזמן לעצב את עטיפת האלבום, הציפיות היו בשמיים. סטיבי ניקס, שהייתה הכוכבת הבלתי מעורערת והפנים היפות של הלהקה, ציפתה (ובצדק) שהיא תהיה על העטיפה, אולי בפוזה מרקדת ומיסטית. כמו שהיה עמה בתקליט המצליח הקודם. אבל למיק ולינדסי היו תוכניות אחרות.

הם שכרו את הצלם והאמן האקסצנטרי פיטר בירד שהיה ידוע בקולאז'ים האפריקאיים שלו. בירד בילה ימים באולפן, מצלם פולארוידים של כל דבר שזז. יום אחד, הכלב של המפיק קן קאיילט, ביגל חמוד בשם סקוטר, החליט לתקוף את הרגל של קן בנשיכה שובבה. בירד תפס את הרגע: הכלב חושף שיניים, הרגל באוויר.

לתדהמתה של סטיבי (ולזעמה הנצחי), התמונה הזו נבחרה לעטיפה הקדמית. לא סטיבי המהממת, לא הלהקה המפורסמת, אלא כלב נושך רגל. סטיבי מעולם לא סלחה על כך. היא הרגישה שזה עלבון אישי, עוד סימן לכך שהבנים בלהקה מנסים להקטין אותה. זמן קצר לאחר מכן, הכלב סקוטר נדרס, ושמועות אפלות בלוס אנג'לס טענו שסטיבי הטילה עליו כישוף כנקמה. האמת, כנראה, עצובה יותר וקשורה למכוניות מהירות בכביש, אבל האגדה נשארה.

החיים באולפן היו שילוב של עבודה סיזיפית ומסיבה שלא נגמרת. כשהלילה היה יורד והעייפות הייתה משתלטת, הלהקה הייתה נכנסת למצב שנקרא "התעלות". זה היה קוד להתפרקות טוטאלית. כלי הנגינה היו נשארים מחוברים, אבל המוזיקה הפכה לג'אם-סשן הזוי ופרוע, מתודלק בכמויות מסחריות של אלכוהול וקוקאין.

באחד הלילות, החבורה החליטה לצאת לארוחת ערב במסעדה בשם "סנטרל פארק". האווירה הייתה טובה, היין זרם כמו מים (במיוחד היין הלבן האהוב על כריסטין), ולפתע – משום מקום – פרצה מלחמת אוכל בקנה מידה גדול מאד. לחמים, מתאבנים וצלחות עפו באוויר מצד לצד של המסעדה. אם שמעת מישהו צועק TUSK, היית צריך להתכופף מיד, כי זה אמר שמשהו עף לכיוון שלך. המסעדה התרוקנה מלקוחות מבוהלים, אבל הלהקה המשיכה בשלה. הם היו מלכי העולם, ושום דבר לא יכול היה לעצור אותם.

בתוך כל הכאוס והרעש של לינדסי, סטיבי ניקס הצליחה להגניב לאלבום את אחת היצירות היפות והנוגעות ללב ביותר שלה: SARA. השיר, שנמשך במקור כמעט 16 דקות (!) בגרסת הדמו, קוצץ ולוטש ליהלום של 6 דקות. הוא נכתב על שרה רקור, חברתה הטובה של סטיבי, שהפכה בסופו של דבר לאשתו של מיק פליטווד – עוד טוויסט אכזרי בטלנובלה של הלהקה.

בהקלטה, סטיבי הייתה במצב רוח מהורהר. היא ישבה בפינת האולפן, ליד ארנב פרווה ענק, וכתבה ביומן שלה בזמן שהלהקה ניגנה. לינדסי, למרות המתח ביניהם, סיפק עבודת גיטרה עדינה ומופלאה, וכריסטין הוסיפה קלידים חלומיים. סטיבי סיפרה שהשיר עוסק גם בתינוק שמעולם לא נולד לה (ממערכת יחסים עם דון הנלי מהאיגלס), והוא מכיל את השורה המצמררת THERE'S A HEARTBEAT AND IT NEVER REALLY DIED.

עוד בלדה עוצרת נשימה של סטיבי היא BEAUTIFUL CHILD. השיר נכתב על רומן אסור שהיה לה עם דרק טיילור, איש יחסי הציבור של הביטלס, שהיה מבוגר ממנה בהרבה ונשוי. הטקסט מתאר את הלילה האחרון שלהם יחד במלון בוורלי הילס. ואפרופו הביטלס - מבחינה הפקתית, זהו אחד הרגעים המבריקים של האלבום. קן קאיילט השתמש בטריק שלמד מהביטלס: הד הפוך. הם הקליטו את מכות הסנר, ואז הפכו את סרט ההקלטה כך שהמוזיקה התנגנה אחורה. הם הוסיפו הד להקלטה ההפוכה, ואז הפכו את הסרט בחזרה. התוצאה: לפני כל מכת תוף נשמע רחש מקדים מוזר שיוצר תחושה חלומית ומרחפת. גם פינק פלויד השתמשו באפקט שכזה לפני פליטווד מאק - למשל ביצירה ECHOES וב-SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND.

כשהאלבום יצא באוקטובר 1979, העולם לא ידע איך לאכול אותו. הוא היה יקר (נו, אלבום כפול), מוזר, ולא הכיל להיטי רדיו ברורים כמו קודמו. חברת התקליטים נכנסה לפאניקה. תחנות רדיו החרימו אותו בגלל הדלפה מוקדמת. המבקרים היו חלוקים. אבל במבחן הזמן, TUSK ניצח. הוא הראה שלהקה בשיא הצלחתה יכולה להעיז, להסתכן וללכת נגד הזרם.

סיבוב ההופעות של TUSK באוסטרליה וניו זילנד היה נקודת השבירה. הלהקה הייתה מותשת, מסוממת וכועסת. באחת ההופעות בוולינגטון, ניו זילנד, הקהל היה שיכור וזרק פחיות בירה על הבמה. לינדסי, שגם ככה היה על הקצה, החליט שנמאס לו. הוא התחיל לבעוט בפחיות חזרה לקהל.

אבל השיא הגיע כשהוא ניגש לסטיבי באמצע שיר, ובחיקוי אכזרי של התנועות שלה, ניסה לשים לה רגל ולבעוט בה עם המגף שלו. סטיבי הייתה בהלם. הקהל היה בהלם. מאחורי הקלעים, כריסטין מקווי השליכה כוס יין מלאה בפניו של לינדסי וצרחה עליו. אבל לינדסי? הוא רק צחק צחוק מטורף. באותו לילה, במלון, הוא ישב במיטה שעות, מתנדנד קדימה ואחורה, ממלמל לעצמו. האריס שמרה עליו, יודעת שמשהו בתוכו נשבר סופית.

ואם כבר מדברים על מגפיים – ישנו הסיפור על הופעת הקלאש בלונדון. לינדסי והאריס הלכו לראות את להקת הפאנק כדי לקבל השראה. בדרך חזרה בלימוזינה, לינדסי, שיכור מבירה, הודיע שיש לו פיפי. הנהג סירב לעצור על הכביש המהיר. הפתרון של האיש שלנו? הוא חלץ את מגף הבוקרים היקר שלו והשתין לתוכו. כל הדרך למלון הם נסעו עם מגף מלא נוזלים משכשך, ולבסוף זרקו אותו לתעלה מול הנהג המזועזע. פאנק-רוק לעשירים, לא?

דרך אגב, הסוף של מערכת היחסים בין קרול אן ללינדסי לא היה פחות דרמטי מההתחלה. האלימות גברה. ההתקפים האפילפטיים של לינדסי (שנגרמו כנראה משילוב של לחץ וסמים, אם כי הרופאים לא מצאו סיבה פיזית) הפכו למפחידים יותר ויותר. באחד הלילות, הוא ניסה לחנוק אותה. היא ברחה למלון, רועדת ומבוהלת. כשהיא עזבה אותו סופית, לינדסי עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: הוא כתב אלבום שהוקדש לה בשם GO INSANE. כשקרול אן שמעה אותו, היא הזדעזעה. זה לא היה מכתב אהבה, אלא כתב אישום. לינדסי השתמש בשיחות פרטיות שלהם, ברגעים אינטימיים, והפך אותם לשירים שבהם הוא הקורבן והיא ה"מכורה הקטנה" שעזבה אותו. לא קל בפליטווד מאק.