לרקוד עם השטן: המסע ההזוי של הרולינג סטונס

הם התחילו כחבורת נערים מוזנחים בדירה מסריחה בלונדון, הפכו לאויבי הציבור מספר אחת, שרדו פשיטות משטרתיות, טרגדיות אישיות ורומנים עם נשות ראשי ממשלה – והם עדיין כאן. טוב, לא כולם - אבל מיק וקית' עוד כאן!

כשמביטים בהם היום, אגדות חיות שממלאות אצטדיונים, קשה להאמין שבתחילת הדרך, אי שם ב-1964, מיק ג'אגר נתן ללהקה שלו עוד שנתיים גג. בראיון שנערך באותה שנה הוא הצהיר בביטחון: "אני חוסך לעתיד, אני מפקיד את כל התמלוגים שלי בבנק". התחזית הזו, למרבה המזל (או למרבה האירוניה), התבררה כאחת הטעויות הגדולות בהיסטוריה של הרוק.

הכל התחיל, כמו בסצנה מסרט, על רציף רכבת ב-1960. מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, בני 18, מכרים מהילדות, נפגשו במקרה. מיק החזיק ביד תקליטים של צ'אק ברי ומאדי ווטרס שהזמין במיוחד משיקגו. החיבור היה מיידי. אבל הזוהר היה מהם והלאה. בתחילת הדרך, הם חלקו דירה מטונפת. קית' ריצ'רדס תיאר את המצב שם בפיוטיות האופיינית לו: "בקומה למטה גרו ארבע זונות זקנות מליברפול. איזה צירוף מקרים, הא?"

ההתחלה הייתה מקרטעת. בריאן ג'ונס, מי שנחשב למוזיקאי המחונן של החבורה (וכבר בגיל 17 היה אב לשני ילדים לא חוקיים, בדרך לעוד שישה מנשים שונות), הוא זה שהציע את השם "הרולינג סטונס" בהשראת שיר של מאדי ווטרס. הבסיסט ביל וויימן, לעומתו, לא התרשם. "לא אהבתי את השם", הודה וויימן בדיעבד, "הוא נראה לי קצת חסר טעם וטיפשי". למעשה, וויימן צורף ללהקה לא בגלל הכריזמה שלו, אלא מסיבה פרקטית הרבה יותר: היה לו ציוד והחבר'ה היו נואשים לציוד. צ'ארלי ווטס, המתופף, בכלל חשב שהוא השתגע: "הייתה לי עבודה נוחה, ופתאום להצטרף לחבורה שעובדת בלי לקבל כסף? חשבתי שירדתי מהפסים".

והכסף אכן לא זרם. בהופעה הראשונה שלהם במועדון מארקי בלונדון, ביולי 1962, הם הרוויחו 20 ליש"ט ביחד. שנה לאחר מכן, המנהל אנדרו אולדהם קנה את ההקלטות הראשונות שלהם ב-90 ליש"ט בלבד.

כשהסטונס התחילו לצבור תאוצה, העולם לא היה מוכן אליהם. הם היו ההפך המוחלט מהביטלס המעונבים. השיער הארוך, הבגדים המרושלים והגישה המזלזלת הוציאו את הממסד מדעתו. כשג'ין פיטני, זמר אמריקאי, פגש אותם לראשונה באולפן, הוא סיכם את החוויה במשפט אחד: "כשראיתי אותם לראשונה, לא ידעתי אם להגיד שלום או לנבוח".

דין מרטין, בתוכנית הטלוויזיה שלו "הוליווד פאלאס", לא חסך מהם את עקיצותיו בשידור חי: "השיער שלהם לא באמת ארוך", הוא לגלג, "פשוט יש להם מצח נמוך וגבות גבוהות". באותה תוכנית, אחרי הופעה של לוליין טרמפולינה, מרטין הוסיף: "זה אבא של הרולינג סטונס. הוא מנסה להתאבד מאז שהם נולדו". גיחי גיחי!

אבל הקהל חשב אחרת. או ליתר דיוק, הקהל השתגע. ההופעות של הסטונס הפכו לזירות קרב. ב-1964, בהופעה בווימבלדון, קית' ריצ'רדס בעט בראשו של מעריץ שירק עליהם, מה שהצית מהומה שגרמה נזק של אלפי ליש"ט. בליברפול, שני תריסר שחקני רוגבי שנשכרו לשמש כמחסום אנושי נרמסו תחת גל של 5,000 מעריצות היסטריות. בבלפסט ההופעה הופסקה אחרי 12 דקות בלבד כשהקהל יצא מכלל שליטה ונערות הוצאו מהאולם בחליפות משוגעים.

מיק ג'אגר, מצדו, שמר על קוליות. כששאלו אותו על השיער שלו, הוא ענה בנונשלנטיות: "אני חופף את השיער שלי בעצמי פעם בשבוע". כשראש עיריית קליבלנד אסר על הופעות רוק בעיר לאחר שנערה נפלה ממרפסת, וכשבתי מלון סירבו לשרת אותם כי לא לבשו עניבות, ג'אגר משך בכתפיו: "אנחנו יודעים שהרבה אנשים לא אוהבים אותנו כי הם אומרים שאנחנו מלוכלכים ולא מתרחצים. אז מה? הם לא חייבים לבוא לראות אותנו, נכון?".

אחת הפרשות המפורסמות ביותר בתולדות הלהקה התרחשה בפברואר 1967, בביתו הכפרי של קית' ריצ'רדס, "רדלנדס". המשטרה פשטה על הבית בעיצומה של מסיבה, בעקבות טיפ (שכנראה הגיע מהעיתון "ניוז אוף דה וורלד"). מה שהשוטרים מצאו שם הפך לאגדה אורבנית. הדיווחים דיברו על ריח חזק ומתוק באוויר ועל בחורה (מריאן פיית'פול, המכונה בדו"חות "מיס X") שלבשה שטיח פרווה – ורק שטיח פרווה.

קית' ריצ'רדס, ששמר על קור רוח גם מול כחולי המדים, סיפר מאוחר יותר: "לקח לשוטרים חצי שעה מלאה להעיר אותי. זה די מפחיד להתעורר עם שוטרים סביב המיטה שלך".

התוצאה הייתה משפט מתוקשר. השופט, שלא גילה סימפתיה לכוכבים, גזר עליהם עונשי מאסר בפועל. ג'אגר קיבל שלושה חודשים, וריצ'רדס יותר. העולם הזדעזע. העיתון "הטיימס" פרסם כי הם נשפטים לחומרה רק בגלל שהם מפורסמים. בסופו של דבר, הערעור התקבל והם שוחררו, אבל לא לפני שג'אגר בילה לילה בכלא בריקסטון (אסיר מספר 7856) וביקש ספרים על טיבט ושתי חפיסות סיגריות.

בעוד ג'אגר וריצ'רדס יצאו מהצרות מחוזקים, בראיין ג'ונס שקע. ביוני 1969, הלהקה הודיעה לו שדרכיהם נפרדות. "המוזיקה של הסטונס כבר לא לטעמי", הוא אמר בהודעה הרשמית כשלמעשה ניתן לו הכבוד משאר הסטונס לצאת מהעסק בלי השפלה. פחות מחודש לאחר מכן, ג'ונס נמצא מת בתחתית הבריכה בביתו. הדו"ח הפתולוגי היה עגום: הכבד שלו היה כפול בגודלו מהנורמה, והלב היה שמן ורפוי. למרות השמועות על התאבדות או אפילו רצח, חוקר מקרי המוות קבע שמדובר בטביעה תחת השפעת אלכוהול וסמים.

ההופעה בהייד פארק, שתוכננה מראש להציג את הגיטריסט החדש מיק טיילור (שהצטרף ללהקה כי "הנחתי שאני הגיטריסט הכי טוב שהיה פנוי באותו זמן"), הפכה למופע לזכרו של בריאן. ג'אגר, לבוש בשמלה לבנה, הקריא פואמה ושחרר אלפי פרפרים לאוויר. חלקם נפלו לקרקע.

אבל שנות ה-60 לא הסתיימו בשלום. בדצמבר 1969, בפסטיבל אלטמונט הידוע לשמצה, הלהקה שכרה את כנופיית האופנוענים "מלאכי הגיהנום" כמאבטחים, תמורת בירה בשווי 500 דולר. זה נגמר ברצח של מרדית' האנטר, צעיר שחור שנרצח בדקירות מול הבמה בזמן שהלהקה ניגנה. קית' ריצ'רדס סיכם את האירוע הטראומטי: "ממש קיבלת את התחושה שהם רצו לשאוב ממך את החיים... אלטמונט הייתה תוצאה של אגואיזם שטני".

עם כניסת שנות ה-70, הסטונס הפכו למותג עולמי, אבל בבריטניה הם היו חייבים יותר מדי מסים. הפתרון? להפוך לגולים. ב-1971 הם עברו לצרפת, והפכו לגולי המס הראשונים של הרוק. קית' השתכן בווילה מפוארת בריביירה, שם הוקלט האלבום "גלות ברחוב הראשי" בתנאים לא שגרתיים, בעזרת ניידת הקלטות על גלגלים.

באותה תקופה, ג'אגר התחתן עם ביאנקה בסן טרופה, בחתונה שהפכה לקרקס תקשורתי. כשנשאלו על הנישואים, ג'אגר, כהרגלו, היה פרגמטי: "אני לא רואה זמן שבו אשב ואתמסד. אני עלול להתחתן, אבל לעולם לא אתמסד". ואכן, היחסים ידעו עליות ומורדות. ביאנקה צוטטה מאוחר יותר אומרת: "מיק התחתן איתי כי אני דומה לו".

קית' ריצ'רדס, בינתיים, המשיך לספק כותרות. אחת השמועות העקשניות ביותר הייתה שהוא טס לשוויץ כדי להחליף את כל הדם בגופו כדי להתנקות מסמים. ריצ'רדס, בחוש הומור אופייני, הגיב לשמועה: "זה יפהפה, אני אוהב את זה. שמעתי על הדבר הזה והייתי מת לעשות את זה, רק בגלל שאני בטוח שאכילת אוכל של תחנות דלק במשך עשר שנים לא עשתה לדם שלי שום דבר טוב". בהזדמנות אחרת אמר: "הפסקתי עם הסמים כשהרופא אמר לי שנשארו לי שישה חודשים לחיות. אם אתה הולך להרוס את עצמך, תעשה את זה באלגנטיות".

ב-1977, הסטונס הצליחו להסתבך אפילו בפוליטיקה הבינלאומית. מרגרט טרודו, אשתו של ראש ממשלת קנדה פייר טרודו, נצפתה מבלה עם הלהקה בטורונטו וניו יורק. השמועות על רומן (עם מיק? עם רון ווד?) השתוללו. מיק ג'אגר הכחיש רומן וטען: "היא פשוט קפצה לבקר... לא פגשתי אותה קודם לכן. היא נחמדה, אבל לא היה לנו רומן".

באותו ביקור בטורונטו, קית' ריצ'רדס נעצר שוב, הפעם עם כמות הרואין שיכלה לשלוח אותו למאסר עולם. אבל גם מזה הוא יצא, בעזרת הסדר טיעון יצירתי שכלל הופעת צדקה לעיוורים. כנראה שיש אנשים שיש להם תשע נשמות, ויש את קית' ריצ'רדס.

לאורך כל השנים, השמועות על פירוק הלהקה צצו שוב ושוב. "יש שמועות שהסטונס יתפרקו כי מיק ג'אגר מתעניין יותר בסרטים", נכתב כבר ב-1968. ב-1973 מיק אמר: "כשאני אהיה בן 33, אני אפרוש. זה הזמן שגבר צריך לעשות משהו אחר. אני לא רוצה להיות כוכב רוק כל החיים שלי. לא הייתי יכול לסבול לסיים כמו אלביס פרסלי ולשיר בלאס וגאס".

ובכן, מיק עבר את גיל 33 מזמן. הסטונס שרדו פשיטות, בתי כלא, שריפות באולפנים, החלפת נגנים (מיק טיילור עזב כי "רצה לנסות דברים חדשים", ורון ווד הצטרף רשמית ב-1976), ואת הביקורות שטענו שהם כבר לא רלוונטיים.