מגניפיקו!!! הסרג'נט פפר של להקת קווין

ב-21 בנובמבר בשנת 1975 יצא התקליט הרביעי של להקת קווין, A NIGHT AT THE OPERA.
בזמן שחנויות התקליטים בבריטניה החלו להעמיד את העטיפה הלבנה והמלכותית על המדפים, קווין בכלל לא נחה על זרי הדפנה: ממש באותו יום, ה-21 בנובמבר, הם כבר היו בעיצומו של סיבוב ההופעות הבריטי הלוהט שלהם, ועלו לבמה בעיר טאונטון שבאנגליה. שבוע בלבד קודם לכן, ב-14 בנובמבר, הם פתחו את הסיבוב בליברפול אחרי שלושה ימים וחצי בלבד של חזרות באולפני אלסטרי – שמתוכם גנבו ארבע שעות כדי לצלם את הקליפ ששינה את פני הטלוויזיה. אגב, גם שם האלבום עצמו נולד מרגע של הומור טהור באולפן: החבר'ה פשוט צפו בקומדיה הקלאסית של האחים מרקס מ-1935 שנקראה A NIGHT AT THE OPERA, ונדלקו על השם. שנה אחר כך הם אפילו המשיכו את הבדיחה עם A DAY AT THE RACES – כי אם כבר להשאיל מהאחים מרקס, אז עד הסוף.
זה האלבום שקבע עבור חברי הלהקה האם להמשיך או לחדול. בריאן מאי עצמו הודה שנים אחר כך בראיון כי ללהקה היו אמנם להיטים, אבל הכסף פשוט לא הגיע אליהם, ואם A NIGHT AT THE OPERA לא היה הופך להצלחה אדירה – הם פשוט היו נעלמים מתחת לפני האוקיינוס. במילים אחרות, הם נכנסו לאולפן במוד של לחיות או למות – או במקרה שלהם, לפרוץ אל הליגה של הגדולים באמת או לחזור לישון בדירות טחובות בלונדון. למזלנו, התקליט הצליח מאד והלהקה, שיצאה מחובותיה הכלכליים האדירים, החליטה להמשיך. שמונה ימים בלבד לאחר צאת האלבום, ב-29 בנובמבר 1975, BOHEMIAN RHAPSODY כבר טיפס אל המקום הראשון במצעד הבריטי – בדיוק בערב שבו פתחו את סדרת ההופעות המחשמלת שלהם בלונדון – וב-27 בדצמבר 1975 האלבום עצמו כבש את הפסגה הבריטית. אז בשבילכם, בגלל שאני אוהב להביא מידע שלא נמצא ברשת, ניגשתי אל ארכיון עיתון NME הבריטי שברשותי ושלפתי משם את הביקורת שכתב טוני סטיוארט על תקליט זה, יום לאחר צאתו:
כשה-NME עמד דום: הביקורת מיום המחרת...
"עוד בשלב הכנתו נאמר לנו כי זה כנראה התקליט היקר ביותר שהוקלט אי פעם באולפן בריטי כלשהו. והתוצאה - משתלמת בהחלט. להקת קווין יודעת היטב מה היא עושה. אני חושד שאם חברי הלהקה היו מקליטים את התקליט הזה במכשיר עם ארבעה ערוצים בלבד באולפן זול - התוצאה המוזיקלית הייתה זהה, אם כי איכות ההקלטה והעושר שבה פחות. זה ברור. יש בלוקסוס האולפני הזה משהו שעוזר רבות לתחכום של המוזיקה הזו. כל עניין ההפקה הגדולה של קווין התחיל כבר באלבומה השני, 'קווין 2'.
להקת קווין צעדה בתוך אזור מוזיקלי שלא צעדו בו לפני כן, מאז פירוקה של הביטלס. הלהקה היחידה לדעתי שהתקרבה לזה היא 'עשרה סי סי'. לא הכל מושלם בתקליט הזה. יש שיר רוק אחד, SWEET LADY, שהוא אולי שיר הרוק הגרוע ביותר שהלהקה הזו הקליטה עד כה. חוץ מזה, התקליט נהדר. כבר משיר הפתיחה שהוקדש למישהו, שנאמר לנו כי הוא מקורב ללהקה והלהקה מייחלת פה למותו. (התגלה לאחר מכן כי אותו אדם היה נורמן שפילד, הבעלים של אולפני טריידנט שניהל את הלהקה ועשק אותה כלכלית, לטענתה, מבלי שחבריה יטרחו לזכור שהוא גם השקיע המון כסף מכיסו בקניית ציוד נגינה ותאורה עבורה - נ.ר). השיר של רוג'ר טיילור על אהבתו למכוניות משלב באופן טוב רוק לצד הומור. כל שיר בצד הראשון של התקליט, חוץ מזה שציינתי קודם, טובים. הצד השני של התקליט לוקח אותנו למקום אחר לגמרי ומורכב יותר. השיר 'רפסודיה בוהמית' הוא ללא ספק ה-שיר של התקליט. אמרנו לכם מקודם שזה התקליט היקר ביותר שהוקלט באולפן בריטי. ובכן, זה גם הטוב ביותר שיצא מאולפן שכזה. אלוהים ישמור עליהם".
חשדנות, אופרה וראיון אחד מושחז ברוקפילד...
על השיר 'רפסודיה בוהמית' נכתבה באותו עיתון ביקורת, על ידי פיט ארסקין, שלושה שבועות לפני כן: "לשיר הזה יש ארבעה חלקים שונים מאד זה מזה. מעניין אם ישמיעו את ארבעתם במלואם ברדיו. הביצוע בהם הוא טוב מאד אבל בעיקר בתחום ההפקה ופחות בתחום הנגינה והשירה. מישהו כנראה החליט שהשיר הזה של קווין חייב להישמע גדול יותר - והוא אכן כזה. להקת קווין נשמעת כאחת שהחשיבות העצמית שלה גדולה ביותר".
במהלך ההקלטות לאלבום משובח זה, התראיין פרדי מרקיורי לעיתון NME. הנה כמה מהדברים שאמר שם: "זה קל להבין כיצד השמועות על הפירוק שלנו יוצאות לדרך. ככה זה כשמזה זמן רב לא יוצא תקליט או תקליטון. הקהל מתחיל לחשוד. כשהיינו בסיבוב הופעות בארה"ב, הגיעה אלינו שמועה שבריאן מאי מתחיל לעבוד עם להקת הספארקס ופה באנגליה הוחלט שההנהלה שלנו מתפרקת".
כשעיתונאי ה-NME הגיע לאולפני 'רוקפילד' לפגוש את הלהקה, הוא ראה כי הבסיסט שלה, ג'ון דיקון, לא נמצא. במהרה נודע לו כי הגיע לסשן הקלטת קולות ודיקון לא משתתף בתחום הזה. ולא בגלל עצלנות – דיקון פשוט ידע בדיוק איפה הכוח שלו מונח, והשאיר את הטיפוסים האופראיים לגרון של שלושת חבריו. באולפן ישבו גם שני חברים מלהקה אחרת בשם HUSTLER, שנדהמו ממה שקווין שרו באותו סשן למיקרופונים. השיר עליו הם עבדו באותו יום נקרא 'רפסודיה בוהמית' , שגרם לכל מי שהיה שם לצד הלהקה לא להאמין כשהשלושה חזרו המון פעמים על מילים כמו NO NO NO.
סשן ההקלטה נקבע לאותו יום עד שתיים בלילה. ההקלטות הווקאליות האלו של BOHEMIAN RHAPSODY היו מבצע הנדסי של ממש: הם הקליטו והערימו כ-180 ערוצי קול על מכונת 24 ערוצים אנלוגית, עד שבריאן מאי סיפר שהסרט המגנטי נשחק כל כך מהמעברים החוזרים שאפשר היה ממש לראות דרכו! המפיק רוי תומאס בייקר נזכר איך פרדי היה נכנס כל בוקר לאולפן ומכריז בחיוך מלכותי: "או, יש לי עוד כמה GALILEO, יקירי!". ואם תהיתם מאיפה צצה המילה GALILEO – יש הסבורים שפרדי הגניב אותה לשיר כקריצה אוהבת לבריאן מאי, חובב האסטרונומיה הנצחי, בעוד שמילים כמו BISMILLAH שפירושה בשם אללה, SCARAMOUCH שמתארת דמות של פחדן רברבן, ו-BEELZEBUB שהוא אחד משמותיו של השטן, יוצרות יחד את החידה המוזיקלית המפורסמת בתבל.
מרקיורי: "ההנהלה שהייתה עד כה ללהקה שלנו מתה מבחינתנו. היא כבר לא קשורה אלינו יותר. יש בנו הקלה רבה בנושא הזה. אנחנו זקוקים להנהלה טובה יותר. רצינו שינוי. אבל אני לא רוצה לדון פה בפרטים. בדקנו כמה אפשרויות ומצאנו את ג'ון ריד, שמנהל גם את אלטון ג'ון. הוא הוציא אותנו מהבוץ". אגב, לפני שפנו לג'ון ריד, הם אפילו השתעשעו ברעיון להצטרף ללייבל של לד זפלין אצל פיטר גרנט, אבל חששו שגרנט תמיד ישים את זפלין בראש סדר העדיפויות – אז הם הרימו טלפון לריד. העצה הראשונה של ריד אליהם הייתה פשוטה ומדויקת: "לכו לאולפן ותעשו את התקליט הכי טוב שאתם מסוגלים לעשות".
מרקיורי נכח זמן מה לפני כן במסיבת יום ההולדת של ריד, בה היה גם הקליינט השני שלו. מרקיורי : "ג'ון ניגש אליי ואמר לי שאני חייב להכיר את הקליינט השני שלו. אלטון ג'ון היה נפלא במסיבה. אחד האנשים שאפשר להתחבר עימם מיד. הוא אמר לי שאהב את KILLER QUEEN וכל מי שאומר דבר שכזה, נכנס מיד לספר הלבן והחיובי שלי. הספר השחור שלי מפוצץ בשמות". תחשבו על המפגש הזה בין פרדי מרקיורי לאלטון ג'ון ב-1975 – כמות הכריזמה, הפאייטים והכישרון באותו חדר בטח הייתה מספיקה כדי להאיר את כל לונדון לשבוע.
על תהליך ההקלטה הוא הוסיף: "אנחנו לא מאמינים בהבאת נגנים או זמרים אחרים שיבואו לעשות את עבודתם ביצירתנו. אנחנו עושים הכל בעצמנו. מקול הפאלצט הגבוה ועד לצלילי הנפיחות הנמוכים. זה הכל בא מאיתנו. היו המון דברים שרצינו לעשות באלבומים הקודמים שלנו אבל לא היה מספיק מקום להכניסם.
בתקליט הזה שאנו עובדים עליו, עשינו המון קולות שלא התנסינו בהם עד כה. אנחנו עובדים קשה מאד על התקליט ואני לא אפסיק לעבוד עליו עד שהגרון שלי יחרחר". ושימו לב למשפט הקלאסי שהופיע על עטיפת האלבום, שהפך לאחד הסמלים המסחריים של קווין: "אין סינטיסייזרים!". כל צליל תזמורתי, כל חצוצרה, כל מקהלה – הכל עבודת יד אובססיבית של ארבעת האנשים האלה.
על השמועה של בריאן מאי ולהקת הספארקס, הסגיר מרקיורי: "לפני כתשעה חודשים קיבל בריאן הזמנה מהספארקס להצטרף אליהם. אבל אנחנו כל כך שקועים בלהקה שלנו כך שאין אפשרות למישהו מאיתנו ללכת למקום אחר. כל אחד מאיתנו קיבל הצעות להצטרף ללהקות אחרות. אנחנו לא מקדישים לזה מחשבה. אבל בעוד שרוג'ר טיילור ואני מנפנפים אותם מיד, בריאן לוקח את הזמן כי הוא מאד נחמד לאנשים ולכן הם מקבלים את הרושם המוטעה שהוא בעניין שלהם. בריאן הוא יותר מדי ג'נטלמן. זה דבר שאני ממש לא". אין על הכנות החוצפנית של פרדי – רק הוא יכול להחמיא לחבר שלו ולהשוויץ בחוסר הנימוס של עצמו באותה נשימה.
לפני הקלטת האלבום הזה התגלו אצל פרדי בעיות בקולו. הוא הסביר: "היבלות שבמיתרי הקול שלי עדיין נמצאות. יש שם יבלות גסות שפוגעות לא פעם בקולי. כרגע בהקלטות, אני נמצא בצד המנצח. הייתי ממש קרוב לשולחן המנתחים, אבל לא אהבתי את צורתו של הרופא ונבהלתי מהמחשבה שידחפו כלים כאלו ואחרים לגרון שלי". מזל גדול שהוא נבהל מהרופא ולא עלה על שולחן הניתוחים – כי אי אפשר לדמיין מה היה קורה לו היינו מאבדים אפילו שבריר מהגוון החד פעמי של הקול הזה.
מיפן באהבה – ועד הרולס רויס ששברה את גב הגמל...
באפריל 1975 קווין טסה ליפן לסיבוב ההופעות הראשון שלה באסיה, ומה שחיכה לה בנמל התעופה האנדה בטוקיו היה פשוט בלתי נתפס: מאות מעריצים – או אלפים, אם שואלים את רוג'ר טיילור – קיבלו אותם בשלטים ובטירוף מוחלט. אחרי שנים של ביקורות קטלניות בעיתונות הבריטית ואחרי שנאלצו שוב לקטוע סיבוב הופעות באמריקה בגלל דלקת גרון שהשתיקה לגמרי את קולו של פרדי, יפן הייתה אוויר לנשימה. כבר בהופעה הראשונה בבודוקאן ב-19 באפריל הם היו בעננים. בריאן מאי נזכר בהתלהבות: "פתאום היינו הביטלס".
אלא שאז הם חזרו לבריטניה, והמציאות חבטה להם בפרצוף. תארו לעצמכם את הניגוד ההזוי הזה: ביפן הם אלילי רוק, ובלונדון רוג'ר חוזר לחדרון פצפון, בריאן וזוגתו כריסי מולן חוזרים לדירה שאפילו מים זורמים אין בה, פרדי ומרי אוסטין חיים בדירה קטנה, חשוכה ולחה, וג'ון דיקון – רגע לפני חתונתו – חוטף סירוב מאולפני טריידנט למקדמה צנועה של ארבעת אלפים ליש"ט כדי לקנות בית! העיתונאית רוזמרי הורייד, שתמכה בהם מהיום הראשון, סיפרה ברגישות: "לעיתים קרובות הייתי מגיעה לראיון וקונה על חשבוני כמה בקבוקי יין, פשוט כי לא היה להם כסף".
הם מכרו תקליטים, KILLER QUEEN היה להיט ענק, והאחים שפילד מטריידנט ניכו להם כמעט הכל כדי להחזיר לעצמם השקעה של מאתיים אלף ליש"ט. ואז הגיע הקש ששבר את גב הגמל, כפי שתיאר רוג'ר טיילור בסרקזם מושלם: "אחד האנשים בהנהלה בדיוק קנה לעצמו רולס רויס, ואז חשבנו לעצמנו שמשהו כאן כנראה מסריח". הם גם צעקו על רוג'ר לא להכות חזק מדי על התופים כי כביכול אין כסף לציוד. בסופו של דבר, עורך הדין ג'ים ביץ' והמנהל החדש ג'ון ריד סגרו באוגוסט 1975 הסכם פרידה כואב עם טריידנט: מאה אלף ליש"ט פיצוי ואחוז אחד מששת האלבומים הבאים. אבל החופש היה שלהם – וגם הטעם המר שייצר מוזיקה מדהימה.
הקללות של DEATH ON TWO LEGS...
קחו למשל את שיר הפתיחה DEATH ON TWO LEGS, ששם העבודה המקורי שלו היה PSYCHO LEGS – כי אקורדי הפסנתר החדים הזכירו לפרדי את הכינורות המצמררים מהסרט פסיכו של היצ'קוק! טכנאי הסאונד, גארי לנגן, סיפר על האינטנסיביות המטורפת של פרדי באולפן: "פרדי התעקש שהאוזניות יהיו כל כך חזקות כדי שיצליח להגיע לתווים הגבוהים, שהאוזניים שלו התחילו לדמם". פרדי עצמו אמר מאוחר יותר שמדובר היה בכלל בגרון שלו, והודה שמדובר במילים הארסיות ביותר שכתב אי פעם – כל כך מלאות ארס, שבריאן מאי הרגיש לא בנוח לשיר אותן. ונורמן שפילד? הוא הגיב במרירות: "לעמוד מול האפשרות שאנחנו מאבדים את קווין הייתה קשה לי ולכולם בטריידנט. השקענו כל כך הרבה זמן, כסף ומאמץ. זו הייתה בעיטה בשיניים. הכרת התודה של פרדי והלהקה הייתה פשוט לא קיימת. איזו כפיות טובה!". את ספר הזיכרונות שלו מ-2013 שפילד אפילו קרא בשם LIFE ON TWO LEGS – תודו שיש לבחור הומור עצמי משובח, גם אם קצת מאוחר. ובספר שלו, שפילד מסביר שללהקת קווין היו גם לא מעט הוצאות - אם בהקלטות או בציוד וצוות טכני בהופעות. אז היה צריך לקצץ את העלויות מההצלחה. את זה קווין לא יכלו להפנים.
מקופסת ריבה ועד נעילה בארון...
אחד הקסמים הכי גדולים של A NIGHT AT THE OPERA הוא הטירוף הסגנוני שלו. מיד אחרי הזעם הרוקיסטי של DEATH ON TWO LEGS שמתסיים בוואקום מופתי, קווין מפילה עלינו את LAZING ON A SUNDAY AFTERNOON – שיר וודוויל ג'אזי בן 67 שניות בלבד! המפיק רוי תומאס בייקר חשף שהם שידרו את קולו של פרדי דרך אוזניות שהוכנסו לתוך קופסת פח גדולה של ריבה עם מיקרופון לידה! ואפילו יותר מטורף: בייקר גילה שסולו הגיטרה של בריאן בשיר הזה הוקלט ישירות על ערוץ השירה, פשוט כי נגמרו להם הערוצים הפנויים במכונת ההקלטה!
ואז מגיע I'M IN LOVE WITH MY CAR של רוג'ר טיילור – שיר אהבה מוטרף למכוניות, שהוקדש לטכנאי הסאונד שלהם ג'ונתן האריס ולטריומף שלו. כשבריאן שמע את הדמו בפעם הראשונה הוא פשוט שאל את רוג'ר: "אתה צוחק עליי?". רוג'ר, אגב, לא נעלב בכלל ואמר: "אני עצמי אוהב מכוניות ויכול להזדהות עם זה. רוב הימים המכוניות שלי מעניינות אותי הרבה יותר מהחברה שלי". הטכנאי האישי שלו, כריס טיילור, חשף בחיוך שלרוג'ר בכלל היה מזל נאחס עם רכבי יוקרה: "הפרארי שלו עלתה באש בדרך לדרום צרפת, וגם האסטון מרטין שלו עלתה באש". רוג'ר עצמו סיפר בראיון מ-1997 שצליל האגזוז בסוף השיר היה של האלפא רומיאו הקטנה שלו! כך או כך, הגאונות הכלכלית האמיתית של רוג'ר הייתה אחרת לגמרי: הוא נעל את עצמו בארון באולפני סארם איסט וסירב לצאת עד שיתנו לשיר שלו להיות ה-B-SIDE של BOHEMIAN RHAPSODY!
כשהסינגל מכר מיליונים, רוג'ר הרוויח תמלוגים כמעט זהים לאלה של פרדי על יצירת המופת שלו. בריאן מאי הודה למגזין MOJO: "היינו מודעים לאי הצדק העליון בכך ש-I'M IN LOVE WITH MY CAR מרוויח כמו BOHEMIAN RHAPSODY... זה היה מקור מתח אמיתי, וטוב שההומור שלנו הציל אותנו. כמה זמן לקח לי להתגבר על זה? הו, די הרבה זמן". הטראומה הכלכלית הזו הייתה בדיוק הסיבה שקווין החליטה שנים אחר כך לרשום את כל ארבעת החברים ככותבים שותפים בכל שיר, כדי שלא יתפרקו לעולם על תמלוגים.
בגלל אותם תמלוגים בדיוק, כשצריך היה לבחור את הסינגל השני מהאלבום, החליטו לתת את הבמה לשניים האחרים: YOU'RE MY BEST FRIEND של ג'ון דיקון בצד א', ו-39 של בריאן מאי בצד ב'! דיקון כתב את השיר המתוק הזה לאשתו ורוניקה, וטיילור רטן בהומור שהם להקת רוק ולא חוג סריגה. ואיך נולד צליל הפסנתר החשמלי הבלתי נשכח? פרדי: "סירבתי לנגן על הדבר הארור הזה! הוא קטנטן ונורא ואני לא אוהב אותם. למה לנגן על זה כשיש לך פסנתר אמיתי נפלא?". אז ג'ון דיקון הביישן פשוט לקח הביתה את ה-WURLITZER EP200, למד לנגן עליו בעצמו, והקליט את השיר באולפן!
מסע בזמן, חלום בלהות ונגינה עם אצבעונים...
עוברים אל 39' של בריאן מאי – "פולק חלל ומדע בדיוני" ובו האסטרופיזיקאי לעתיד (שקיבל את הדוקטורט שלו ב-2007) מתאר אסטרונאוטים שחוזרים לכדור הארץ אחרי שנה בחלל ומגלים שעברו מאה שנה וכל אהוביהם אינם. באולפן, בריאן התערב עם ג'ון דיקון שלא יצליח להקליט קונטרבס בלי לזייף אף תו – וג'ון ניצח בגדול תוך ימים ספורים!
ב-SWEET LADY בריאן דווקא ביקש להחזיר את שרירי ההארד רוק של הלהקה ולהלחיץ קצת את חובבי ההארד רוק עם מקצב משולש של ואלס. ב-SEASIDE RENDEZVOUS פרדי ורוג'ר כבר הלכו עד הסוף עם הכיף: הם חיקו בקולם את כל תזמורת כלי הנשיפה – פרדי על כלי העץ ורוג'ר על החצוצרות, הטובה והקאזו, ואפילו הגיעו לתו C6 הגבוה ביותר בכל האלבום, שרוג'ר כינה "משרוקית לכלבים"! ואת קטע הסטפס הם "ניגנו" בעזרת אצבעונים על האצבעות שלהם שהקישו על קונסולת המיקס! פרדי צחק ואמר: "אני עוד אגרום לו לרקוד סטפס אמיתי; אצטרך לקנות לו נעלי סטפס של ג'ינג'ר רוג'רס".
ועל היצירה האפית בת שמונה הדקות ו-20 השניות, THE PROPHET'S SONG, בריאן עבד שבועיים רצופים בחדר סגור אחרי חלום בלהות על המבול הגדול ועל אנשים הנואשים למגע אנושי: "בחלום אנשים הלכו ברחובות וניסו לגעת זה בידו של זה. אני דואג שאנחנו לא יוצרים מספיק קשר אחד עם השני. נראה שהמצב רק מחמיר". תאמינו או לא, אבל לפי רוי תומאס בייקר צליל הרוח המצמרר בפתיחת השיר הוא בכלל מזגן רגיל באולפן ששמו מולו מיקרופון עם אפקט פייזר! לצדו בריאן ניגן על קוטו צעצוע שקיבל ממעריץ ביפן, כיוון את המיתר הנמוך של ה-RED SPECIAL ל-DROP D אפל במיוחד ופרדי אילתר קטע אקפלה מדהים של כמעט שתיים וחצי דקות בעזרת דיליי - אותו אפקט בו בריאן נהג להכפיל את הסולואים שלו (כמו ששומעים, למשל בשיר BRIGHTON ROCK בתקליט הקודם).
ומה עם GOOD COMPANY? כאן בריאן הגשים חלום ילדות מתוכנית הרדיו של שבת בבוקר ושחזר תזמורת ג'אז דיקסילנד שלמה – חצוצרות, טרומבונים וקלרינטים – אך ורק בעזרת הגיטרה שלו, פדאל ווא-ווא והמגבר הזעיר שבנה ג'ון דיקון ששמו DEACY. "ביליתי ימים על גבי ימים בלעשות את הקטעים האלה של החצוצרה והטרומבון", הוא סיפר, "האחרים היו מציצים מדי פעם ואומרים: נו, לא ממש התקדמת מאז שראינו אותך לאחרונה...".
ואז מגיע LOVE OF MY LIFE – אחת הבלדות הכי מרגשות שנכתבו אי פעם. אמנם האגדה תמיד שייכה אותו למרי אוסטין, אבל המנהל ג'ון ריד טען שפרדי אמר לו שהשיר נכתב בכלל עבור דיוויד מינס, איתו ניהל אז רומן. כך או כך, הקלטת הנבל על ידי בריאן מאי הייתה סיוט קומי: "בזבזנו נצח בלכוון את הנבל, וכל פעם שמישהו פתח את הדלת ונכנס אוויר קר, היה צריך לכוון הכל מחדש! אין לי מושג איך נגני נבל שורדים בהופעות". פרדי לא ריחם עליו והכריז ב-NME: "בריאן הולך להשתמש בנבל אמיתי בגודל מלא. אני אכריח אותו לנגן עד שהאצבעות שלו ינשרו!". באירוניה היסטורית, השיר כלל לא נוגן בסיבוב ההופעות של האלבום, ורק בנובמבר 1977 הפך בריאן את היצירה לבלדה אקוסטית שכבשה אצטדיונים שלמים ששרו באהבה חזרה לפרדי.
גליליאו, גליליאו פיגארו - מגניפיקו!!!
כשהסתיימה העבודה על BOHEMIAN RHAPSODY, טכנאי הסאונד גארי לנגן ידע שהוא עד לרגע היסטורי: "עמדתי מאחורה בחדר הבקרה ביום שהשיר הושלם, וידעתי שאני שומע את יצירת המוזיקה הגדולה ביותר שאי פעם אשמע. יש שתי תחושות בגוף לגבי שיר חדש – אחת בראש, והשנייה בבטן, כשאתה פשוט יודע. הפעם זה פגע בי ישר בבטן. וגם קווין ידעו את זה".
כולם ניסו לשכנע את פרדי שלא להוציא את השיר כסינגל – מחברת EMI, דרך ג'ון דיקון, ועד אלטון ג'ון! רק רוי תומאס בייקר הגן עליו מול מנכ"ל EMI ושאל: אם ריצ'רד האריס הצליח עם MACARTHUR PARK בן שבע הדקות ב-1968, למה קווין לא יכולה? ואז נכנס לתמונה הדי-ג'יי השובב והגאוני קני אוורט מרדיו קפיטל, שהכיר את פרדי והתחבר אליו מיד (בין היתר בזכות האהבה המשותפת למוזיקה ולחיי הלילה הלונדוניים). אוורט שם יד על עותק של השיר ושידר אותו לא פחות מ-14 פעמים בסוף שבוע אחד!
מרכזיית הרדיו קרסה מפניות, EMI נכנעה, והסינגל יצא ב-31 באוקטובר 1975. כשהגיע הזמן להופיע בתוכנית TOP OF THE POPS, קווין לא רצתה לעשות פלייבק מביך לחלק האופראי והייתה עסוקה בחזרות – אז הבמאי ברוס גאוורס צילם להם קליפ בתקציב של 4,500 ליש"ט עם מחווה לצילום האיקוני של מיק רוק מעטיפת QUEEN II. שש שנים לפני הולדת MTV, הווידאו קליפ המודרני נולד. כשהשיר כבש את המקום הראשון ב-29 בנובמבר הוא הוריד מהפסגה את YOU SEXY THING של הוט שוקולד – והסולן ארול בראון צחק עליהם בהופעה: "ממזרים! זו הייתה ההזדמנות שלי למקום ראשון בחג המולד!".
ואיך סוגרים אלבום של להקה בשם קווין? כמובן שעם GOD SAVE THE QUEEN, שהוקלט בכלל שנה קודם לכן באוקטובר 1974! במסיבת העיתונאים להשקת A NIGHT AT THE OPERA באולפני ראונדהאוס, כשהתנגן ההמנון, פרדי קם על רגליו וציווה על העיתונאים והאורחים החשובים בחיוך שטני: "תעמדו, ממזרים!".
הווידוי האינטימי של מרי אוסטין: פנקס ליד המיטה וקנאה בג'וני מיטשל...
אבל הרגעים הכי נוגעים ללב שמרתי לסוף – מתוך ספרה המרתק של מרי אוסטין, שמאיר את פרדי מרקיורי לא ככוכב רוק בלתי מושג, אלא כאדם חי, רגיש ומיוסר שישב ליד הפסנתר בבית שלהם. על הולדת BOHEMIAN RHAPSODY (שכידוע החלה עוד ב-1968 משורה קטנה של "THE COWBOY SONG" – "אמא, הרגע הרגתי אדם", ואפילו נשקלה בשם ההזוי MONGOLIAN RHAPSODY לפני שפרדי מחק אותו!), מספרת מרי בהתרגשות על השינוי שעבר עליו: "תהליך ההלחנה היה שונה בשיר הזה. קודם לכן האווירה הייתה נינוחה יותר; הייתי נכנסת, הוא היה עוצר, היינו שותים תה ומדברים. עם BOHEMIAN RHAPSODY זה לא קרה. נכנסה רצינות חדשה, מיקוד אדיר. כשהייתי חוזרת הביתה הייתי מניחה לו בשקט כוס תה ומשאירה אותו לבד. הוא אפילו לא זז כשנכנסתי... לפעמים חשבתי שהוא יצא מהחדר, ורק אז קלטתי שהוא עדיין ליד הפסנתר, שקוע במחשבות דוממות".
האובססיה ליצירה חדרה אפילו לחלומות שלו. מרי נזכרת: "היה רגע שהוא ממש תוסכל כי הוא חלם מילים והתעורר בלי לזכור אותן. זה כל כך הציק לו ששמנו פנקס ועט ליד המיטה. פרדי פיתח הרגל להעיר את עצמו בכוונה באמצע הלילה ולכתוב דברים. בבוקר היו מילים על הנייר. זו הפעם היחידה שאני זוכרת שהכתיבה קרתה ככה, כמעט בתוך חלום". באותה תקופה הוא גם אימץ טייפ הקלטה שלא עזב אותו עד מותו: "הוא היה מסוגל לתפעל אותו בעיניים עצומות. היה מביא את הקלטות לאולפן ואומר: אלו המחשבות שלי, ומשם הכל התחיל". ומה פרדי שמע בבית בזמן שכתב את יצירת המופת? כאן מגיעה הערה שמחממת לי אישית את הלב: "באותה תקופה פרדי ניגן את ג'וני מיטשל בלי הפסקה – את האלבום COURT AND SPARK או אולי FOR THE ROSES. אני זוכרת שכמעט קינאתי, מה שנשמע מגוחך היום אבל לגמרי נכון. ג'וני מיטשל הייתה האישה היחידה שאי פעם קינאתי בה!". לצד מיטשל, הוא גם הכיר למרי את הפרלודים של שופן ואת מוצרט.
מרי גם נסעה איתו לאולפני רוקפילד, טיילה בכפר עם כריסי וורוניקה ואכלה עם כולם סביב שולחן גדול בערבים. אבל כשהלהקה נפגשה עם EMI כדי לדון בהוצאת הסינגל, פרדי חזר הביתה שבור: "חברת התקליטים אמרה שהשיר ארוך מדי ורצתה לקצץ אותו, אבל הוא אמר להם שככה זה חייב להיות – ויצא מהחדר. אם הוא נשמע נחרץ מולם, בבית הוא ממש לא היה בטוח בעצמו. הוא פחד שטירפד את הקריירה שלו ושל הלהקה. מעולם לא ראיתי אותו מודאג כל כך". ואז הגיע אותו סוף שבוע היסטורי אצל קני אוורט: "להגיד לקני אוורט לשים לעצמו גבולות היה תמיד מקרה אבוד. הוא לקח את זה כאתגר ושידר את זה שוב ושוב... זו הייתה הפעם הראשונה שגם אני שמעתי את זה באמת. הייתה בזה כל כך הרבה שמחה וביטחון... פרדי היה מאושר עד הגג. ראיתי שינוי אמיתי בו. מישהו מרוכז ושלם, שסוף סוף נחת במקום שאליו ניסה להגיע כל הזמן".
על LOVE OF MY LIFE, מרי מפזרת בעדינות את הערפל הרומנטי עם כנות כובשת: "הרבה אנשים מניחים שהשיר הזה הוא עליי. אף פעם לא הייתי בטוחה שזה נכון, לפחות לא כמו שאנשים מדמיינים. אבל יש חלק אחד שאני מזהה בבירור. שורות הסיום – 'כשאהיה מבוגר יותר אהיה שם לצדך להזכיר לך איך אני עדיין אוהב אותך' – מהדהדות שיחה שהייתה לנו ערב אחד לבד בדירה בהולנד רואד. זו לא הייתה דרמה, סתם שיחה על העתיד ועל הזקנה, מהסוג שזוגות צעירים ורציניים מנהלים כשהם עדיין מאמינים שהכל יסתדר... ב-LILY OF THE VALLEY, מהתקליט הקודם, זיהיתי את עצמי מיד, לטוב ולרע. כאן זה חלחל אליי לאט... זה גרם לי להבין את עומק המודעות העצמית של פרדי כבר אז. הוא הבין שעומד להיות מסע ושהדברים ישתנו בדרכים שלא נוכל לחזות. מילים של שיר הן לא חוזה – הן ביטוי של תקווה ופחד". היא גם נזכרת איך ראתה אותו מבצע אותו לראשונה בסיבוב של NEWS OF THE WORLD: "בהתחלה הוא ישב על כיסא גבוה וניגן בעצמו בגיטרת 12 מיתרים ולא נראה לגמרי בנוח. הישיבה הפרידה אותו מהקהל. אחר כך, כשבריאן לקח את הגיטרה ופרדי התמקד בשירה, זה שחרר אותו – והשיר הפך מחוסר הוודאות שלו להובלה של ההמון".
ולבסוף, על הזעם של DEATH ON TWO LEGS, מרי מספרת איך המשבר מול טריידנט פשוט הלך אחרי פרדי הביתה – ואיך דווקא היא הייתה זו שנאלצה לנער אותו כשהוא טמן את הראש בחול: "פרדי לא היה אדם שמדבר על בעיות – אם היה צריך להתמודד עם משהו, הוא התמודד איתו בתוך היצירה שלו. הוא אמר לי לא פעם שזה לא עניין של כסף, ואני עניתי לו: ובכן, זה כן יהיה עניין של כסף כשתבין שהשירים שלך הפכו את כולם לעשירים חוץ ממך". כשמרי הביטה מאוחר יותר בכתבי היד שלו בארכיון גארדן לודג', ההבדל היה מהמם: "הדפים של DEATH ON TWO LEGS הם ממש שרבוטים שנעשו בכוח עצום – רואים שהוא מוציא משהו מהמערכת. לעומת LOVE OF MY LIFE, שנכתב על אותו סוג נייר בכתב יד מסודר ושליו, זו אנרגיה אחרת לגמרי. אבל אני תמיד חושבת שזה מטעה להגיד שהשיר הוא סתם התקף זעם של פרדי. ממש לא. הוא זועם, אבל הוא משתמש בכל האינטליגנציה שלו לאורך כל הדרך. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. ואתם יודעים מה? ברגע שסיים לכתוב אותו – זה נגמר. הוא יכול היה להמשיך הלאה".
וככה נולד A NIGHT AT THE OPERA. - התקליט הזה שעדיין נשמע כאילו מישהו אלוהי פתח את הגג של האולפן ונתן לכל השמיים ליפול פנימה.
כך יצא התקליט בזמנו בארצנו, כי בישראל נהגו לחסוך בהדפסת עטיפות...



