כשדייוויד קרוסבי וגרהאם נאש נטשו את סטילס ויאנג כדי להקליט את אחת מיצירות המופת הנשכחות של הסבנטיז
ב-15 בספטמבר בשנת 1975 יצא התקליט השני של דייויד קרוסבי וגרהאם נאש ושמו WIND ON THE WATER. למען האמת, מדובר באחד מאותם אלבומים נדירים שמוכיחים שלפעמים, כשחבילת-על מפורקת והאגו מונח בצד, המוזיקה רק מרוויחה בגדול. תשימו אותו על הפטיפון ותרגישו מיד איך הבריזה של קליפורניה ממלאת את החדר.
בראשית ובאמצע שנות ה-70, בתקופה שבין אלבום ההופעה הכפול של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מ-1971, FOUR WAY STREET, ובין האלבום CSN שיצא ב-1977, היו אלבומים רבים שהחלו כפרויקטים של ההרכב המלא אך לא הבשילו. ההיסטוריה הסוערת של רביעיית CSNY מוכרת לרוב: ארבעה טיטאנים עם כישרון בגודל של יבשת ואגו קולקטיבי שיכול למלא גלקסיה שלמה. הניסיונות שלהם להקליט אלבום אולפן משותף – למשל בהוואי ובקליפורניה במהלך 1974 – עלו שוב ושוב בתוהו, בתוך ענני עשן, מריבות אינסופיות ומאבקי שליטה מתישים. האלבום של סטילס ויאנג, LONG MAY YOU RUN, הוא דוגמה מובהקת לכך (פרויקט שהחל כאיחוד של הרביעייה, אך הסתיים בפיצוץ שבו סטילס ויאנג פשוט מחקו באכזריות מערוצי ההקלטה את קולותיהם של קרוסבי ונאש!), וכמוהו גם אלבומם של דייוויד קרוסבי וגראהם נאש שנאלצו לקחת את השירים המופלאים שייעדו להרכב המלא ולצאת לדרך עצמאית משלהם.
בהאזנה לאלבום, קל לשמוע עד כמה השירים היו נשמעים אחרת לו הוקלטו עם סטילס ויאנג. במקום החספוס והתזזיתיות של סטילס ויאנג, בכוחות עצמם, קרוסבי ונאש (בסיוע חברים מוכרים) יצרו אלבום רוק קליפורני נינוח, בסגנון אמצע שנות ה-70. הרי אף אחד הרי לא באמת ציפה פה לנס! למען האמת, רוב הדברים כאן מנצחים אפילו את האלבומים הכי פחות מעניינים של CSN בכל הנוגע לנינוחות ורוך מלטף, עד שברגעים מסוימים אפשר ממש לשמוע אותי דופק בשקט את הראש בשולחן ומתפלל שסטילס יבוא כבר וייתן איזו בעיטה הגונה בישבן. עדיין, זהו רוק חוף-מערבי מלוטש, מופק לעילא וספוג שמש שוקעת, שמשלב תחכום מוזיקלי עם רגש חשוף לגמרי.
בעת יציאת האלבום, קרוסבי ונאש היו בשנות השלושים לחייהם ונראו כמי שמתקרבים לגיל העמידה. זאת, בניגוד לימינו, שבהם רוק נתפס פחות כעניין של גיל ויותר כעניין של גישה. על עטיפת התקליט השניים נראים מבוגרים מכפי גילם בחולצות צבעוניות, על רקע סתווי מהפנט של עלים צהובים ואפורים! איזה דימוי צבעוני של תמימות היפית ושלווה אינסופית. אני זוכר היטב כשהייתי מדפדף כנער מתבגר בחנויות התקליטים ומתפעל מעטיפות תקליטים חשובות שנגלו לראשונה לעיניי. פתאום קפץ לי התקליט הזה עם הצמד-חמד והמחשבה שלי הייתה, "יא אללה, מה זה שני הזקנים האלו? זה נראה רע. לא בא לי אפילו להקשיב לזה. לכן עברו שנים ורק כשכבר נכנסתי למוסיקה של CSNY - נתתי צ'אנס לתקליט הזה והרווחתי.
אולי העייפות בעטיפה היא כתוצאה מהסמים, העייפות או הטלטלות שעברו השניים? בת זוגו של נאש נרצחה זמן לא רב קודם לכן בידי אחיה הלוקה בנפשו – אירוע שהיכה את נאש בהלם מוחלט והכניס אותו לאבל עמוק. מה שבטוח, הם אינם נראים אנרגטיים כפי שנראו בתחילת העשור, אך העייפות והכאב שחרטו קמטים על פניהם העניקו ליצירה שלהם כובד משקל ועומק רגשי מהפנטים, ששום נעורים חסרי דאגות לא יכלו לספק. נו טוב, לכו תסבירו את זה לנעם רפפורט הנער שהייתי פעם. היום אני מבין את זה!
במאי 1975 השתחררו קרוסבי ונאש מהחוזה שלהם עם חברת התקליטים ATLANTIC ומיהרו לחתום כצמד בחברת התקליטים ABC, אשר פתחה בפניהם את הכיס והעניקה להם חופש אמנותי מוחלט. הם אספו שירים ונכנסו לאולפן עם נגנים מיומנים וחברים קרובִים, ובראשם חברי להקת הליווי THE SECTION – נבחרת החלומות של נגני האולפן מלוס אנג'לס, שכללה את הבסיסט בעל זקן התנ"ך לילנד סקלאר, המתופף המדויק ראס קונקל, הקלידן קרייג דורגי והגיטריסט דני קורצ'מר. אליהם הצטרף גם מולטי-אינסטרומנטליסט העל דייוויד לינדלי עם נגינת סלייד וכינור ששורטת את הלב, וכן הופעות אורח של ג'קסון בראון וליבון הלם מלהקת הבאנד. ובהם ג'יימס טיילור וקרול קינג, שהחזירה להם טובה לאחר שתרמו קולות הרמוניה לאלבומה THOROUGHBRED. אוקי, יש ודאי שיגידו שזו נבחרת חלומות רכרוכית שיודעת בעיקר לעדן את הדברים, אבל המוסיקה לא חייבת תמיד להיות זוויתית ומחוספסת, לא? נאש סיפר: "הגענו לביתה של קרול וישבנו שלושתנו מול הפסנתר. היא ניגנה ושרה, ואנחנו שרנו לה קולות משני הצדדים. עטפנו אותה בהרמוניות שלנו, באופן הכי צמוד שיש".
קרוסבי: "זו הייתה תקופת שיא עבורנו, שרנו מעולה וכתבנו שירים נהדרים". ומי שמכיר את ההיסטוריה יודע שקרוסבי לא חילק מחמאות בקלות – השילוב בין הקול הגבוה, הטהור והמדויק של נאש הבריטי לקולו החם, הגמיש והמורכב הרמונית של קרוסבי היה ונשאר בגדר נס מוזיקלי טהור.
נאש: "כתבנו אז שירים אפלים מאוד, כי גם החיים שלנו היו אפלים. קרוסבי ספג ביקורות קשות, ואני כתבתי את שיר הנושא. לכאורה על לווייתן, אך למעשה התכוונתי לשקף את מצבו של חברי. דייוויד היה שרוי במאבקים פנימיים קשים ובהתמכרויות שהלכו והחמירו, ונאש ראה בו ענק פגיע שזקוק להגנה בדיוק כמו אותם יצורים ימיים נדירים. העבודה על האלבום, לעומת זאת, הייתה תענוג מההתחלה ועד הסוף. זה היה אחד המאמצים המשותפים הטובים ביותר שלנו. דייוויד תיפקד היטב, וחברי להקת הליווי היו מקצוענים אמיתיים. כשעובדים עם מוזיקאים כאלה, השמיים הם הגבול. מדהים כמה הם יכולים לתרום לתהליך היצירה. כולנו הזנו זה את זה". האמת? ההערות בעטיפה מצהירות שהאווירה במהלך ההקלטות הייתה כל כך מושלמת, הרמונית ומתוקה, כולם עבדו נהדר ביחד וכולם היו כל כך מאושרים ממה שהם עושים – עד שחובב מוזיקה סרקסטי היה כמעט חוטף בחילה מרוב קיטש! אבל האמת הפשוטה היא שאני אני פשוט מאוהב באלבום הזה!
בהופעות שקידמו את האלבום, הקרינו השניים על מסך גדול סרטונים שהציגו ציד לווייתנים ברוטלי, ולצדם סרטונים אחרים שהראו את הלווייתנים כיצורים עדינים ומפוארים, צעד שהפך אותם לא רק מחלוצי המודעות הסביבתית והאקולוגית ברוק, אלא גם לחוויה רגשית מטלטלת שהותירה רבים בקהל עם דמעות בעיניים כשהם מחזיקים מצתים דולקים. באוקטובר 1975 נכתב בביקורת על אחת ההופעות בעיתון אמריקני: "לפנינו צמד מקצוענים ותיקים, שלראשונה בטוחים במעמדם. אם קרוסבי ונאש אכן התבגרו, כפי שהחומרים שלהם מרמזים, נראה שגילו מחדש את סוד הקסם שחיבר ביניהם מלכתחילה". קרול קינג התארחה לא פעם בהופעותיהם. נאש אמר בעוקצנות: "אני באמת רוצה להתנתק קצת מסטיבן סטילס וניל יאנג. זה לא אומר שלא אהיה שם כשהם יצטרכו אותי, אבל הם גם יצטרכו להיות שם כשאזדקק להם". סטילס מיהר להגיב: "הוא פירש את זה כאילו אסור לי להיות שם בשבילו". איזו דינמיקה משפחתית מופלאה של עולם הרוק – קשה איתם, אבל בלתי אפשרי בלעדיהם!
במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו על התקליט: "אלבומם המשותף הראשון של השניים זה למעלה משלוש שנים מייצג את עבודת האולפן הטובה ביותר שלהם מאז DEJA VU. אלבומם הקודם סבל ממחסור בחומרים חזקים. (קביעה ביקורתית מעט מחמירה, בהתחשב בכך שאלבום הבכורה שלהם מ-1972 הגיע למעמד של אלבום זהב וכלל להיטי מופת כמו IMMIGRATION MAN). אלבומי הסולו של קרוסבי ונאש הדגישו את חולשותיו של כל אחד מהם בנפרד: במקרה של קרוסבי, היה זה חוסר כיוון וחוסר השראה; אצל נאש, הפשטות גלשה לעיתים לפשטנות. אף שאיש מהם אינו נחשב לכותב שירים או לזמר דגול, יחד, באלבום הזה, נקודות החוזק שלהם מתעצמות. החלוקה ביניהם תוארה בצורה קולעת להפליא: "הדפוס המוכר והטוב נשמר כאן במלואו – קרוסבי שורד ומנצח בזכות רגש ואווירה צרופה, בעוד שנאש הוא זה שבאמת מתאמץ להביא מלודיות קליטות ומבנה מוזיקלי. שניהם נשמעים לעיתים רגועים, עצלים וכמעט מנומנמים, אולי מסוממים מאותו אוויר סתווי קסום שנשקף מהעטיפה, אבל יחד זה עובד בצורה נהדרת! היפים ביותר הם הלחנים המשותפים: NAKED IN THE RAIN, שהוא קטע אווירה פילוסופי, ו-TO THE LAST WHALE, המורכב משני חלקים".
החלק הראשון, CRITICAL MASS, שכתב קרוסבי, מורכב משירה יפהפייה ללא מילים או כלי נגינה שנשמע כמו קטע מדהים שנשמט מסשני ההקלטות של האלבום IF I COULD ONLY REMEMBER MY NAME. החלק השני, WIND ON THE WATER של נאש, הוא ללא ספק אחד משלושת שיריו הטובים ביותר. זה אפוס מושלם של האלבום. אולי אני נסחף קצת, אבל הפתיחה המהפנטת של קרוסבי משמשת כטריק קסום לחלוטין שמטיס את הבלדה של נאש לרמה אלוהית, מעל כל שאר הדברים באלבום. ההשראה ליצירה הזו הגיעה כאשר קרוסבי ונאש הפליגו בספינת המפרש האהובה של קרוסבי, MAYAN. לפתע הגיח מתוך המעמקים לווייתן ענק ושחה בשלווה לצד הסירה. המפגש הקוסמי עוצר הנשימה הזה נחרט בנשמתם, וקרוסבי בנה באולפן מארג רב-שכבתי של קולות א-קפלה שנשמע כמו מזמור גרגוריאני מהפנט שמוביל ישירות לשיר הקינה והתקווה של נאש.
אף שהתקליט מציג את הצמד בשיא כוחם המוזיקלי, הוא גם ספוג במלנכוליה ובכעס. בשירו CARRY ME, קרוסבי מתאר את אמו הגוססת וכינה זאת "שיר של התעלות" – הוא כתב אותו כשסעד את אמו החולה בבית חולים בסנטה ברברה, והבין שהדבר האוהב והחומל ביותר שהוא יכול לבקש עבורה הוא שחרור מכאביה הבלתי נסבלים (וג'יימס טיילור מוסיף שם קולות ליווי שמרטיטים בלב). ב-BITTER SWEET הוא מעביר תחושה של קור, בלבול והתקרבות לגיל העמידה. שירו הסוריאליסטי של נאש, COWBOY OF DREAMS, מתמודד עם פחד המוות, וכאן המבקר של רולינג סטון שגה לחלוטין בניתוח! למעשה, כפי שמספר נאש, השיר הזה נכתב בהומור ובחיבה עמוקה על לא אחר מאשר ניל יאנג, בעקבות ביקור של נאש בחווה המבודדת של יאנג, BROKEN ARROW RANCH. נאש ראה את ניל משוטט שם במגפיים וכובע ונראה בדיוק כמו אותו "בוקר של חלומות", ואף גייס את דייוויד לינדלי לנגן בו כינור קאנטרי סוחף.
ו-LOVE WORK OUT מבטא בתקיפות את הצורך במערכת יחסים יציבה (שיר שנשען על גרוב רית'ם-אנד-בלוז משובח ביותר הודות לחטיבת הקצב של THE SECTION). זה שיר רוק בועט ומפתיע אחד שמטלטל את העסק. הוא מתחיל בתמימות מקסימה עם מקצב פסנתר מתגלגל שמזכיר קצת את השיר CHICAGO שלו, אבל הופך פתאום לג'אם מחשמל ומלא נשמה שבו דני קורצ'מר ודייוויד קרוסבי יוצאים לדו-קרב גיטרות ומנסים להתעלות רגשית זה על זה! זהו ג'אם ענק עם עבודת גיטרות מדהימה, ואם רק תעצמו עיניים ותתעלמו מהעובדה שאין פה דיסטורשן מטאלי כבד, הקטע הזה יכול להתברג בכבוד לצד הדו-קרבות המפורסמים של סטילס ויאנג! המסר אמנם פשוט – הרי מי יתווכח עם הקביעה ש'חייבים לגרום לאהבה לעבוד'? – אבל הדרך שבה שני גנגסטרי הגיטרה האלה לוקחים את ההובלה ומרסקים זה את זה בערבוביה של ליקים מלאי סול, פ'אנק, בלוז ואסיד-רוק (עם כמה פריטות שנשמעות כאילו נגנבו ישר מניל יאנג!), גורמת להרגיש כאילו הלב שלהם נשבר לרסיסים! זהו ללא ספק אחד מרגעי השיא הבלתי מעורערים באלבום.
ולא כדאי לפספס עוד כמה פנינים נהדרות מהתקליט. למשל, השיר הממזרי TAKE THE MONEY AND RUN (שאין לבלבל בינו לבין הלהיט של סטיב מילר באנד), שנולד כולו מהציניות והגועל של נאש בעקבות סיבוב הופעות האצטדיונים המגלומני של CSNY ב-1974, שבו שקיות ענקיות מלאות בדולרים זרמו מאחורי הקלעים בזמן שהחברים בקושי דיברו זה עם זה. השיר MAMA LION, שנאש כתב מתוך געגוע והערצה לבת זוגו לשעבר ג'וני מיטשל – בו הוא מלהטט עם מקצבים ומשקלים לא שגרתיים, ואף שהשיר היה יכול להרוויח מזמר מוביל מחוספס ועוצמתי יותר, הוא עדיין עובד נהדר ונשמע פשוט תענוג צרוף. השיר HOMEWARD THROUGH THE HAZE, שיועד במקור לרביעייה ובו קרוסבי מנגן בפסנתר בליווי ג'קסון בראון; והשיר FIELDWORKER, שנאש חיבר כהזדהות עם מאבק עובדי החווה השכירים בקליפורניה.
אז הבנתם שזהו אינו אלבום שנוצר על ידי ילדים או עבורם, אלא יצירתם של גברים בוגרים שמרגישים כי תרבות הצעירים פלטה אותם אל החוף, כמו לווייתנים, והם נחושים לשרוד. ברור שהם יצליחו, וכל חובבי מוזיקה אמיתי שיניחו את המחט על הוויניל הזה יידע מיד שהם לא רק שרדו – הם יצרו קלאסיקה על-זמנית.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
