מהבמות הבוערות של דטרויט ועד לטרגדיה קורעת הלב בתוך המכונית: סיפורו הבלתי נשכח של סולן הרוק רוב טיינר
ב-17 בספטמבר בשנת 1991 מת רוב טיינר (שם אמיתי - רוברט דרמינר), לשעבר זמר להקת MC5, מהתקף לב בגיל 46. קיק אאוט דה ג'אם!
חובבי הרוק האמיתי יודעים שלשמוע את השאגה הפראית שלו זה כמו לחטוף מכת חשמל של 220 וולט ישר לתוך עמוד השדרה. אגב, כחובב מושבע של ג'אז חופשי, דרמינר הצעיר בחר לעצמו את שם הבמה כמחווה ישירה לפסנתרן הג'אז האגדי, מקוי טיינר, שניגן לצדו של ג'ון קולטריין. מדהים, נכון?
אך טיינר ניסה להחנות את מכוניתו בביתו שבמישיגן מאחורי מכוניתו של בנו, אך התנגש בה לאחר שלקה בהתקף לב. האירוע הטרגי התרחש בעיירה ברקלי שבמישיגן, בחניית ביתו המשפחתי, ומותו נקבע זמן קצר לאחר מכן בבית החולים ברויאל אוק. סיום כואב ושובר לב עבור אחד מפרפורמרי הרוק הכי מחשמלים, כריזמטיים וחסרי פחד שאי פעם אחזו במיקרופון.
להקת MC5 מדטרויט ידועה לחובבי הרוק כלהקה בועטת, רועשת ופורצת דרך, ובראשה הלהיט KICK OUT THE JAMS. השם של ההרכב הוא קיצור קליט של MOTOR CITY FIVE, מחווה ישירה לעיר המכוניות והמפעלים דטרויט, שבה שאון המכבשים והתעשייה הפך באופן טבעי לפסקול של רוק מחוספס, מיוזע ומלא אדרנלין. כשאומרים פריצת דרך, מתכוונים לזה פשוטו כמשמעו: הם הגדירו מחדש את המושג פרוטו-פאנק שנים לפני שמישהו בכלל שמע על פאנק!
והלהיט הענק KICK OUT THE JAMS? ובכן, מאחורי השיר הזה מסתתר סיפור משעשע במיוחד שמוכיח מאיזה חומר הם קורצו. רוב המאזינים הניחו שהביטוי עוסק בהתגברות על מכשולים או פריצת מחסומים חברתיים, אך המציאות הייתה הרבה יותר יומיומית ומצחיקה. הגיטריסט וויין קריימר סיפר שהמשפט נולד מתוך עקיצות הדדיות בין להקות. MC5 שימשה כלהקת הבית הקבועה במועדון ה-GRANDE BALLROOM בדטרויט, וכשלהקות אורחות ומנופחות מחשיבות עצמית מהחוף המערבי או מבריטניה היו עולות לבמה ומנגנות אלתורים אינסופיים ומשעממים (מה שנקרא ג'אם), חברי הלהקה היו עומדים בקהל או מאחורי הקלעים וצועקים לעברם בזלזול: KICK OUT THE JAMS OR GET OFF THE STAGE, MOTHERFUCKERS. יום אחד הם פשוט אמרו לעצמם: "זה ביטוי מנצח, בואו נהפוך את זה לשיר!".
נראה היה שהלהקה בדרך הבטוחה להצלחה וחברת התקליטים שלה, ELEKTRA, תמכה בה מאוד. אך דרכה של הלהקה נקטעה בפתאומיות, וחבריה סולקו מהחברה.
מה בדיוק קרה שם? לשם כך, נחזור לסתיו 1968, כשהגיטריסט וויין קריימר ראה את חלומותיו מתגשמים כאשר חברת התקליטים ELEKTRA החתימה את להקתו. "זו הייתה העסקה שחיפשתי, עם לייבל מגניב שהיו לו כיסים עמוקים מספיק כדי לשווק את הלהקה כמו שצריך". עם גרעין יצירתי וביצוע חזק של רוב טיינר וצמד הגיטריסטים קריימר ופרד "סוניק" סמית', נראה היה שהשמיים הם הגבול. יחד עם הבסיסט מייקל דייוויס והמתופף דניס תומפסון, החמישייה הזו יצרה חומת צליל שריסקה כל מה שעמד בדרכה. נשיא החברה, ג'ק הולצמן, הגיע בעצמו לדטרויט בעקבות המלצות חמות, ראה אותם בהופעה חיה ונדהם כל כך עד שהחתים באותו ערב שתי להקות מקומיות: את MC5 ואת חבריהם הפרועים THE STOOGES בהנהגת איגי סטוג' (בהמשך - איגי פופ). הלהקה קיבלה מקדמה נאה של עשרים אלף דולר, ונראה היה שהם בדרך לכיבוש מוחלט של מצעדי המכירות.
בפברואר 1969 יצא אלבום הבכורה של הלהקה, ומגזין רולינג סטון פרסם את הביקורת הבאה: "מי חשב, כשיצא הסרט הקטן והמלוכלך ההוא, 'הנוער לשלטון', שהוא ישאיר חותם כזה על התרבות? תחילה אלה היו THE DOORS, ועכשיו ההתגבשות המיוזעת הזו. ברור שהרעיון של מהפכת צעירים אלימה והשתלטות הוא רעיון שזמנו הגיע – אין זה אומר שהרעיון טוב, אלא שהעת בשלה.
לפני כחודש קיבלה MC5 כתבת שער ברולינג סטון שהכריזה עליהם כ'סנסציה החדשה', להקה שתפרוץ את כל המחסומים, תעיף את כל המעצורים, שהיא אנרגיה טהורה וכו' וכו'. לא משנה שהם נראו כמו חבורת פאנקיסטים בני 16 בטיול שנתי – החבר'ה האלה ידעו לנגן בפראות בגיטרות, בסגנון הסקסופוניסטים ג'ון קולטריין ופרעה סנדרס. ובכן, האלבום יצא, וכולנו יכולים לשפוט בעצמנו. לדעתי, הם נשמעים יותר כמו להקת BLUE CHEER מאשר כמו קולטריין וסנדרס, אבל הכסף שלי כבר בוזבז על עותק של האלבום המגוחך, השתלטני והיומרני הזה; ואולי זה הרעיון, לא?
האלבום, שהוקלט בהופעה חיה, נפתח בהקדמה של מנהל הלהקה, ג'ון סינקלייר. השיר שבא אחריו הוא אכזבה (אנטי-קליימקס). מבחינה מוזיקלית, הלהקה מחוספסת וגולמית בכוונה, באופן אגרסיבי. תכונות אלה יכולות ליצור מוזיקה עוצמתית, אלא אם כן הן משמשות כדי לחפות על דלות רעיונית, כפי שקורה כאן. את רוב השירים, המבוססים על שני אקורדים פרימיטיביים, בקושי ניתן להבחין זה מזה. שמעתם את כל זה בעבר. ההבדל כאן, שימכור כמה מאות אלפי עותקים מהאלבום הזה, הוא ההייפ, אותה מעטפת עבה של מהפכת נעורים ואנרגיה טוטאלית, המסתירה את בליל הקלישאות והרעש המכוער".
את הקטילה הארסית והמפורסמת הזו כתב מבקר מוזיקה צעיר ואלמוני באותם ימים בשם לסטר בנגס – וזו הייתה למעשה הביקורת הראשונה שלו שפורסמה אי פעם במגזין הזה. בנגס הפך בהמשך למבקר הרוק המשפיע יותר בכל הזמנים, והאירוניה הנפלאה היא ששנים ספורות לאחר מכן הוא הודה בפה מלא שטעה לחלוטין. הוא התחרט על המילים שכתב, התאהב באלבום, שחק את עותק הוויניל שלו מרוב האזנות חוזרות, ואף הפך לחבר קרוב ואישי של רוב טיינר! ככה זה ברוק אמיתי: מה שנשמע לפעמים בהאזנה ראשונה כמו רעש מוחלט ובלתי נסבל, מתגלה כיהלום גולמי שחייבים לנגן בווליום מקסימלי כדי להבין את הגאונות שבו.
עצם ההחלטה להוציא אלבום בכורה שמוקלט בהופעה חיה הייתה צעד חסר תקדים ונועז במיוחד מצד הלייבל. האלבום הוקלט בשני לילות סוערים ב-30 וב-31 באוקטובר 1968, ליל כל הקדושים, במועדון ה-GRANDE BALLROOM. טכנאי ההקלטה של THE DOORS, ברוס בוטניק, הובא לשם עם ציוד הקלטה נייד של שמונה ערוצים כדי לתפוס את האש והאנרגיה המטורפת שהחמישייה הזו התיזה לכל עבר.
אבל במאי 1969 נודע לקהל הרחב כי ELEKTRA החליטה לבטל לאלתר את החוזה שלה עם הלהקה. הסיבה לסילוק הלהקה לא נבעה מסגנון הופעתה על הבמה. מטעם החברה הוסבר כי הלהקה פעלה באופן לא מקצועי. הבעיה החלה כשהלהקה פרסמה בעיתון מודעת נקם בשמה נגד רשת החנויות HUDSON'S, בטענה שסירבה למכור את אלבום הבכורה. המודעה כללה את המשפט FUCK YOU HUDSON'S, ולצדו הלוגו של הלהקה והלוגו של חברת ELEKTRA, שלא אישרה את פרסום המודעה.
שורש השערורייה היה צרחת הפתיחה המפורסמת של רוב טיינר לפני שהגיטרות מנסרות את האוויר: KICK OUT THE JAMS, MOTHERFUCKERS. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהמילה FUCK נשמעה בתקליט שיצא בלייבל מסחרי מרכזי, והיא אף הודפסה בטקסט הלוחמני שכתב המנהל ג'ון סינקלייר על גבי העטיפה הפנימית הנפתחת. רשת הכלבו השמרנית HUDSON'S הזדעזעה מהשפה הבוטה והסירה את האלבום מהמדפים. חברי הלהקה הרגישו נבגדים, ובמקום להרכין ראש, רכשו מודעת עמוד שלם בעיתון המחתרתי של דטרויט, ה-FIFTH ESTATE, שבה נכתב: STICK ALIVE WITH THE MC5, AND FUCK HUDSON'S.
עוד קודם לפיצוץ הסופי, חברת התקליטים נבהלה מהחרם והוציאה גרסת סינגל מצונזרת שבה הוחלפה הקריאה הפרועה במשפט המעודן: KICK OUT THE JAMS, BROTHERS AND SISTERS. טיינר סיפר שהמהלך נעשה מאחורי גבם וללא הסכמת הלהקה, אך כאשר מודעת הנקם ראתה אור עם הלוגו הרשמי של חברת התקליטים, הזעם של הנהלת הלייבל כבר עבר כל גבול.
מנהל החברה, ג'ק הולצמן: "הם השתמשו בשם שלנו במודעה ואף העזו לשלוח לנו את החשבון על פרסומה. לא ידענו על כך דבר, ורשת החנויות שנפגעה הודיעה לי שהיא לא רק תסיר מהמדפים את האלבום הזה, אלא את הקטלוג שלנו כולו, כולל אמנים שאינם קשורים כלל לתקרית. אי אפשר לומר למישהו 'לך תזדיין' ולכלול באמירה שמות של אחרים ללא רשותם וידיעתם. יש ללהקה הזו גישה שאני ממש לא מסכים איתה". תארו לעצמכם את המחזה הקומי: לא די בכך שרשת חנויות ענקית מאיימת להחרים את כל הקטלוג של ג'ודי קולינס, פול באטרפילד ו-THE DOORS, חברי הלהקה עוד מרהיבים עוז ומפנים את החשבונית על המודעה החתרנית היישר לשולחנו של נשיא החברה!
נקודה נוספת שגרמה להולצמן לפעול נגד הלהקה הייתה העובדה שהגיטריסט קריימר אמר לרולינג סטון, חודש קודם לכן, שלא אכפת לו שמשווקים נעצרים על כך שמכרו את האלבום של להקתו לקטינים. הולצמן טען גם כי חברי הלהקה גנבו ציוד מהאולפן של החברה. ב-16 באפריל הוא שלח ללהקה מכתב ובו הודיע לה על סיום ההתקשרות ביניהם. למחרת, שלח מנהל הלהקה, ג'ון סינקלייר, מכתב לחברה ובו ביקש את שחרורם הרשמי מהחוזה. סינקלייר, שהיה דמות רדיקלית ביותר, הקים באותה תקופה את "מפלגת הפנתרים הלבנים" והטיף למהפכה פוליטית ותרבותית טוטאלית. חברי הלהקה אף נהגו לעלות לבמה חמושים ברובים ריקים, והמתח הציבורי סביבם היה בשיאו. ביולי 1969 נגזרו על סינקלייר עשר שנות מאסר בגלל שתי סיגריות מריחואנה בלבד, מה שהוביל לקמפיין בינלאומי ולשיר המחאה המפורסם שכתב עליו ג'ון לנון, JOHN SINCLAIR.
סינקלייר: "אני שמח שהעיפו אותנו מהחברה הזו. הולצמן לא יכול להכיל אותנו, ולכן הוא עשה את הצעד הנבון ביותר. אני בטוח שהולצמן מפחד מהלהקה ולא מבין את המוזיקה שלה. אנחנו יודעים איפה הצעירים של היום נמצאים. עשינו טעות עם ELEKTRA כשלא הצבנו תנאים ברורים יותר במעמד החתימה, בנוגע לשליטה במוזיקה שלנו ובעיצוב העטיפה. לא נעשה שוב את הטעות הזו. מעניין שמר הולצמן לא פיטר את להקת THE DOORS כשג'ים מוריסון הואשם בהתערטלות על הבמה במיאמי. כנראה יותר קל לו כשאמן שלו שולף את איבר מינו בפומבי מאשר כשאמן אחר בסך הכול מפרסם מודעה". העקיצה כלפי מוריסון נגעה בעצב חשוף, שכן שערוריית ההתערטלות שלו במיאמי התרחשה במרץ 1969, חודש בלבד לפני כן. אלא שההבדל היה פשוט: מוריסון מכר מיליוני תקליטים והכניס הון עתק, בעוד ש-MC5 איימו למוטט את מערך ההפצה המסחרי של החברה כולה.
הולצמן בתגובה: "שחררתי את MC5 מהחוזה כי חשתי שאיני יכול לסמוך עליהם. הם היו בלתי צפויים, ולא יכולתי לשער מה יהיה צעדם הבא. לא מבחינה מוזיקלית או מבחינת הקהל, אלא מבחינת התנהלותם מולנו. החיים קצרים מדי בשביל שטויות כאלה". הלהקה השיבה: "חברת ELEKTRA ידעה בדיוק מה היא תקבל כשהחתימה אותנו. לא ניסינו להציג לה מצג שווא. עכשיו אנשי החברה לא יכולים לשאת זאת".
בעיתונים נמסר אז שלהקת THE STOOGES, שקיבלה המלצה חמה מאוד לחתום באותה חברה, שקלה לבקש את שחרורה מהחוזה כאות סולידריות. עם זאת, להקתו של איגי פופ נשארה בחברה לעת עתה. בינתיים, MC5 כבר היו בדרכם לחתום בחברה גדולה עוד יותר, ATLANTIC RECORDS. שם, תחת שרביט ההפקה של ג'ון לנדאו (שלימים ינהל ויפיק את ברוס ספרינגסטין), הם הקליטו שני אלבומי אולפן: BACK IN THE USA בשנת 1970 ו-HIGH TIME בשנת 1971. האלבומים הללו אמנם לא זכו להצלחה מסחרית בזמן אמת והלהקה התפרקה זמן קצר לאחר מכן, אך הצליל הגולמי, האנרגיה הבלתי מתפשרת והצעקה של רוב טיינר חילחלו ישירות לעורקים של להקות כמו הראמונס, הסקס פיסטולס והקלאש, והבטיחו ל-MC5 מקום של כבוד נצחי בהיכל התהילה של הרוק האמיתי!
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
