מהפכות ומחאות על 33 ושליש או 45 סל"ד

מאז שהפופ, אותו ז'אנר מתוק וקליט לכאורה, הסתבך עם האח הגדול והמסוכן שלו, הרוק'נ'רול, הוא נושא בתוכו, במידה זו או אחרת, זרע של חתרנות. זהו סיפור על מוזיקה ששינתה את העולם, לא תמיד בנימוס, ולעיתים קרובות תוך כדי בעיטה הגונה בדלתות סגורות. בואו נשים תקליט ונצא למסע בזמן.

צלילי הג'ונגל שהרעידו את אמריקה הלבנה

הכל התחיל, כמו הרבה דברים טובים באמריקה, במקום חשוך וכואב. הרוק'נ'רול לא צץ יש מאין, הוא זחל החוצה מהביצות של הדרום, היישר מהבלוז. והבלוז, חבריי, היה הפסקול של מיעוט מדוכא, מנוצל ומושפל. הוא היה המוזיקה של הקהילה השחורה באמריקה, אנשים שנאלצו לחיות בחברה שבזה להם, אך התמכרה בסתר לצליליה.

המוזיקה הזו, גם כשלא הניפה דגלי מחאה באופן ישיר, ביטאה מערכת ערכים שהייתה אנטיתזה מוחלטת לכל מה שהחברה הלבנה והשמרנית, קידשה. השירים האלו היו גדושים בתשוקה ובתאוות בשרים חסרת בושה, הם הפכו טיפוסים מפוקפקים ו"אנשים רעים" לגיבורים עממיים, והם נהמו במרירות על עבודה קשה עבור "האיש" – הבוס הלבן. אבל חשוב יותר מהמילים, שהיה להן קצת מן המשותף עם מוזיקת הפולק הלבנה והשורשית, היה שם משהו חדש באוויר: הצליל.

בזמן שהמוזיקה האירופאית הקלאסית, אחרי מאות שנים של מונופול כנסייתי, התבססה על הרמוניה צלולה וטוהר שמימי, המוזיקה השחורה דיברה בשפה אחרת לגמרי. היא התבססה על צלילים גולמיים ומקצבים אדמתיים וראשוניים, שנולדו במערב אפריקה והגיעו לאמריקה בספינות העבדים. הצליל החדש והגס הזה היה סטירת לחי מצלצלת לאוזנו של האדם הלבן ה"מתורבת", זה שמקפיד על ניקיון ועל כללי הטקס. כל מי שאי פעם שמע את ההורים שלו צועקים "תכבה כבר את מוזיקת הג'ונגל הזאת!" (כפי שגם שר דונלד פייג'ן בשיר BABYLON SISTERS) יודע בדיוק על מה מדובר.

הכניסה למסיבה: המלך הראשון של הרוק

וכשכוח טבע בלתי ניתן לעצירה כמו הבלוז פוגש מסה ישנה ועקשנית כמו מוזיקת האיזי ליסנינג שנועדה לגרום לעקרת הבית לזמזם בזמן שטיפת הכלים, משהו חייב לקרוס. השחורים מצאו סוף סוף סוכן כפול בחברה הלבנה, לפחות עבור המוזיקה שלהם, והוא בא בדמותו של נהג משאית צעיר וחתיך ממיסיסיפי. קראו לו אלביס פרסלי.

עד היום כולם כבר מכירים את האגדה האורבנית על הילד שנכנס לאולפני SUN בממפיס כדי להקליט תקליט במתנה לאמא שלו, ובמקרה הקליט שיר של אמן הבלוז ארתור קרודאפ, והשאר היסטוריה. אבל הסיפור הוא לא רק הקול. הסיפור הוא "אלביס האגן". והמותניים המתפתלות האלה חשובות, כי הבחור הזה לא רק ידע לשיר בלוז כאילו נולד בבקתה על הדלתא של המיסיסיפי, הוא ידע בדיוק איך למכור את הסחורה לקהל הלבן וההורמונלי. הוא היה מסוכן, אבל לא מסוכן מדי.

זו הייתה ההתחלה הנפיצה של מה שכונה "הסגנון החדש". האמת היא שהבחור הצעיר הזה לא באמת רצה לשרוף את המועדון. הוא רצה את אותם הדברים שאבא שלו קיבל, רק שהוא לא היה מוכן לחכות בתור. הוא רצה בחורות, מכוניות מבריקות, נעלי זמש כחולות, ועוד קצת בחורות. הוא בוודאי לא רצה לשנות את העולם, הוא פשוט רצה נתח גדול ושמן יותר מהעוגה. ובימים התמימים ההם, מי בכלל רצה יותר?

אלביס היה הסנונית הראשונה, וכמלך הוא שלט ללא עוררין במשך שנתיים קסומות, 1956 עד 1958. הוא היה הדבר הכי רחוק שהחברה הייתה מוכנה ללכת באותה נקודת זמן. הוא היה הקו האדום העליון על ברומטר השינוי החברתי.

אשרות כניסה לאמריקה הלבנה

בעקבותיו של המלך צעדו כוכבי רוק רבים אחרים, שחורים ולבנים כאחד. אמנים שחורים כמו צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד ופאטס דומינו, שכנראה ניגנו רוק'נ'רול עוד כשאלביס היה טירון חסר ניסיון, אבל היה זה דווקא אלביס שהשיג להם את אשרת הכניסה הנכספת לסלון של אמריקה הלבנה. לצדם, צמחה שורה של כוכבים לבנים ופרועים, כמו הפסנתרן המטורף ג'רי לי לואיס, הגיטריסט קרל פרקינס, זמר הרוקבילי הקשוח ג'ין וינסנט, והגאון המשקפופר באדי הולי. אלו היו חמש שנים פרועות של צעקות, גיטרות ומרד נעורים.

אבל עד שנת 1960, כשהמלך חזר משנתיים של שירות צבאי בגרמניה, משהו השתנה. עוגת הרוק הפרועה כבר התקררה. הסגנון איבד את התנופה, והמלך עצמו, במקום לחזור לכס המלוכה, פנה לקריירה בטוחה של בלדות מתקתקות וסרטים הוליוודיים מהדרג השלישי לכל המשפחה. הרוק איבד את המלך שלו לטובת חוות פלטינה בגרייסלנד.

אויב הציבור מספר אחת? היורש האמיתי לכס המלוכה

אך לא הכל אבד. בזמן שאלביס ספר את המיליונים, רוקרים אחרים שמרו על הגחלת. אחד מהם, גיטריסט ויוצר מחונן בשם צ'אק ברי, עתיד היה להפוך למשפיע מכונן הרבה יותר על הדורות הבאים. עצם העובדה שהוא היה אמן שחור ומצליח במיוחד, הספיקה כדי להכניס אותו לרשימת "אויבי הציבור" של החברה הלבנה והמהוגנת. ודווקא המעמד הזה הפך אותו, בעיני רבים, ליורש החוקי של הכתר שאלביס זנח.

במבט לאחור, קל לראות כמה הרוק המודרני חב לו, גם אם לקח כמעט 15 שנים עד שהעולם הכיר בכך רשמית. במובנים רבים, צ'אק ברי היה בחור כל-אמריקאי, עם רצונות ותשוקות כל-אמריקאיות, בדיוק כמו אלביס. הוא שר על מכוניות, בנות ומסיבות. אבל היה בו גם צד אחר, מתוחכם ואירוני יותר.

בעוד הדור של אלביס התבגר, התחתן, לקח משכנתאות - צ'אק ברי עדיין הצביע על הדרך קדימה. אהשיר SWEET LITTLE SIXTEEN, למשל, לא היה רק שיר הלל למעריצה מתוקה. הייתה שם קריצה, רמיזה שאולי, רק אולי, מישהו כאן עובד על הלבנים התמימים.

והיה עוד דבר מהותי: צ'אק ברי לא היה רק מבצע כריזמטי כמו אלביס. הוא היה החבילה כולה. הוא כתב את השירים שלו, הלחין אותם וניגן אותם בעצמו. הוא היה אחד מטרובדורי הרוק הראשונים שהיו מושלמים. זה לא היה דבר חדש בסצנה השחורה, אבל זה היה מהפכני בסצנה הלבנה, ועוד סימן לכיוון שאליו הרוק עתיד היה להתפתח.

צ'אק ברי בהחלט יכול היה להיות המלך החדש, אבל בדיוק כשהכל נראה מוכן עבורו, הממסד החליט להוריד את השאלטר. הוא נעצר ונכלא באשמה מפוקפקת למדי של "חציית גבול מדינה עם קטינה". עד שהוא שוחרר ב-1963, סצנת הרוק כבר ספגה כמה מכות קשות, התמתנה, והתמלאה בחיקויים חיוורים של אלביס ובשירי אהבת נעורים מסוכרים.

השקט שלפני הסערה (החשמלית)

אבל אל דאגה. שתי תנועות חדשות כבר התגבשו מתחת לפני השטח. בניו יורק, בעיקר סביב בתי הקפה האפופים עשן של גריניץ' וילג', המוני צעירים לבנים ורציניים ממעמד הביניים נהרו לשמוע, ולפעמים לנגן, את מה שכונה "מוזיקת פולק", ובמיוחד מוזיקת פולק עם ניחוח חזק של מחאה. המחאה לא הייתה חדשה בגריניץ' וילג', שכבר אירחה את דור הביט של סוף שנות החמישים. דור הביט, שהתרכז סביב דמויות כמו ג'ק קרואק ואלן גינסברג, מצא ביטוי בקריאת שירה ופרוזה מעונה, בהאזנה לג'אז מהיר וקדחתני, וצריכה של חומרים משני תודעה. תנועת הפולק-מחאה חבה חוב גדול לדור הביט שסלל לה את הדרך.

במרכז הסצנה הזו עמדה מלכה אחת, ג'ואן באאז, מוקפת באנשי חצר כמו פיטר, פול ומרי, טום פקסטון ופיל אוקס. רק דבר אחד היה חסר בתמונה: מלך. ואז, כמו בסרטים, הוא הגיע. בחור צעיר וצנום ממינסוטה עם קול צרוד, גיטרה אקוסטית ומפוחית. שמו היה רוברט צימרמן, אבל העולם עמד להכיר אותו בתור בוב דילן.

בהתחלה המסר שלו היה פשוט למדי, אפילו נאיבי. דילן היה אנטי-מלחמתי, אנטי-גזעני ואנטי-ממסדי. אבל העוצמה של שיריו, והעובדה שהוא כתב אותם בעצמו, הציבו אותו מיד בראש הפירמידה. הייתה לו יכולת מופלאה לשלוט בשנינות עממית וישירה. הוא נשמע כמו וודי גאת'רי, גיבור הפולק שלו. אולי זו הייתה פוזה, אבל הוא עשה זאת בצורה מבריקה. אם למצפון של אמריקה היה צריך להיות קול, הוא היה צריך להישמע קצת צרוד ומאובק.

הפלישה הבריטית: כשהילדים החזירו לאמריקה את הבלוז שלה

ובינתיים, בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, קרה דבר חדש נוסף שעתיד היה להזניק את הרוק אל תוך שנות השישים. בזמן שדילן יצק יין חדש-ישן לבקבוקי פולק אמריקאיים, ילדים בבריטניה עבדו על בקבוקים חדשים לגמרי. להקות ביט – מושג חדש כשלעצמו – כמו הביטלס, הרולינג סטונס, האנימלס, היארדבירדס, הקינקס והמי, התפשטו ברחבי בריטניה כמו אש בשדה קוצים.

הדבר המשותף לכולן היה הניסיון לחזור לשורשים השחורים של הרוק: בלוז, R&B, וסול. מלבד הביטלס, שהעדיפו את ה-R&B המלודי והמעודן יותר, רוב הלהקות הבריטיות התמכרו לצליל הגולמי והמחוספס של נגני בלוז כמו מאדי ווטרס וג'ימי ריד. רבות מהן גם העריצו את צ'אק ברי. ולאף אחת מהן לא היה ממש זמן פנוי לאלביס ולסרטיו.

אך היה זה בלתי נמנע שהסצנה החדשה הזו תמצא את המוקד האמיתי שלה באמריקה. הלהקות הבריטיות היו מעולות, אבל הבעיות האמיתיות היו באמריקה, ולכן רק שם המוזיקה הזו יכלה להילקח ברצינות תהומית. בעוד ש"אנגליה המתנדנדת" חשה אי נחת כללית, בארצות הברית המצב היה על סף פיצוץ: רצח הנשיא קנדי ב-1963, הסלמת מלחמת וייטנאם וגיוס הצעירים למות בארץ זרה, המתיחות הגואה בין סטודנטים למשטרה, והתפרצות הגטאות השחורים.

דילן מחשמל את הגיטרה (ואת המפגינים)

ככל שהאקלים הפוליטי בארצות הברית התחמם והפך רועש יותר, כך גם דילן. הוא חזר בועט וזועם בתקליטו החמישי, BRINGING IT ALL BACK HOME, עם חיוניות מחודשת, או במילים אחרות: עם להקת ליווי חשמלית. המהלך הזה, במיוחד הופעתו בפסטיבל הפולק של ניופורט ב-1965, גרם לזעזוע ושבר בקרב טהרני הפולק, אך פתח את הדלת למהפכה הגדולה הבאה.

הדבר המוזר היה, עם זאת, שככל ש"התנועה" צברה תאוצה, כך נראה היה שדילן עצמו מתחיל לסגת לאחור. השורה "אל תשאל אותי כלום על שום דבר, אני עלול פשוט להגיד לך את האמת" פינתה את מקומה לשירים כמו MY BACK PAGES, שם הודה שאולי היה צעיר יותר אז, והוא זקן יותר עכשיו, ושהדברים לא כל כך פשוטים. התקליט הרביעי שלו, ANOTHER SIDE OF BOB DYLAN, נתקל בבלבול מחוגי המחאה. בתקליט החמישי, למרות שעדיין "נתן בראש" עם להקתו החשמלית, התברר שהוא יוצא למסע חדש ומוזר אל תוך עולם פנימי של פנטזיה.

המסע המוזר של מר טמבורין

בתקליטיו הבאים, HIGHWAY 61 REVISITED ו-BLONDE ON BLONDE הכפול, אנשים רבים החלו לחשוד שדילן פשוט איבד את זה. הוא הראה סימנים של דיכאון, אובססיה עצמית ותיעוב עצמי. אחרי שהטיח כל כך הרבה זעם נגד הרוע בעולם, נראה היה שהוא הגיע למסקנה שהכל נמצא בתוך הראש. מחשבה רעה היא רוע. אז הוא הפסיק לזרוק אבנים.

ואז הוא נעלם. הסיפור הרשמי הוא שהייתה לו תאונת אופנוע קשה ליד ביתו בוודסטוק, ניו יורק. במצבו הנפשי באותה תקופה, תאונה כזו ודאי נראתה לו כמו עונש משמיים. הוא הסתגר למשך שנים. אבל המושג החדש שהוא עזר להמציא, פולק-רוק, כבר יצא לדרך. ותוך שנה הוא עמד לשלוט בעולם המוזיקה. התקליט HIGHWAY 61 REVISITED הראה את הדרך עם המנונים מרירים כמו LIKE A ROLLING STONE.

קיץ של אהבה, פרחים וכוח מחאה

בעוד ההתפכחות של דילן נראתה כמעט מוחלטת, לבני דורו עדיין נותרה מספיק אמונה כדי לנסות ולהניף את דגל החופש. קיץ 1967, "קיץ האהבה", ראה את התפוצצותן של אינספור להקות שהרעימו מחאה כבדה יותר ויותר, עם דציבלים גוברים והולכים. להקות חדשות כמו גרייטפול דד, ג'פרסון איירפליין והדלתות בחוף המערבי, והפאגס ואצהות ההמצאה של פרנק זאפה במזרח, פעלו במרץ כדי להפוך את עצמן למרגיזות יותר ויותר עבור הממסד. באוויר עמד ריח של שריפה: שריפת דגלי ארצות הברית, צווי גיוס, וגם מקלות קטורת. "פלאוואר פאוואר" הגיע. במשך כמה חודשים מסחררים, צעירים אמריקאים תקעו פרחים בקני הרובים של חיילי המשמר הלאומי וחיפשו גאולה במיסטיקה מזרחית.

האופוריה הזו לא נמשכה זמן רב, אבל היא הופיעה מחדש בצורה פחות מיסטית ויותר המונית בפסטיבל וודסטוק ב-1969, שם חצי מיליון צעירים תועדו "מתפרעים" בשלושה ימים של שלום ומוזיקה, כדי שכל העולם יראה.

סוף החלום: מאלטמונט עד קנט סטייט

אבל זה לעולם לא היה אותו הדבר שוב. הקיץ שלאחר מכן, היה הקיץ של פסטיבל אלטמונט. שם, על מסלול מרוצים בקליפורניה, מיתוס האהבה האוניברסלית התפוצץ באלימות מזעזעת, כאשר חברי כנופיית האופנוענים "מלאכי הגיהנום", שנשכרו לאבטח את האירוע, רצחו צעיר שחור בשם מרדית' האנטר מול הבמה, בזמן שהרולינג סטונס ניגנו.

ההפגנות נמשכו, עם זאת, וב-4 במאי 1970, באוניברסיטת קנט סטייט שבאוהיו, הדרקון האמריקאי הגדול, במצב של עצבנות, שיהק אש לרגע. הדבר הבא שהעולם ידע הוא שארבעה סטודנטים נורו למוות על ידי חיילי המשמר הלאומי במהלך הפגנה נגד המלחמה. הממסד סוף סוף חצה קו אדום, והוא ידע זאת. לטרגדיה הייתה השפעה מפכחת על שני הצדדים, והיא הנחיתה מכה קשה על המורל המחליק מטה של אמריקה השמרנית. כך הגיעו שנות השישים של המחאה לסיומן הסוער.

בוקר חדש, זעזוע חדש

זה לא שאנשים הפסיקו למחות מאז. למעשה, המחאה הפכה לחלק מוכר מהרפרטואר של אמנים רבים. היא הפכה למיינסטרים. וכפי שההיסטוריה מלמדת, אנשים נוטים לחשוב בעשורים, כך ששנות השבעים היו חייבות להביא איתן משהו חדש. אף אחד לא יכול להמשיך לצעוק את אותו הדבר שוב ושוב, גם אם הוא צודק. במיוחד לא בעולם הפופ.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.