פצצת האטום הראשונה של ג'ימי הנדריקס

ב-23 באוקטובר בשנת 1966 הובא גיטריסט אמריקני שמאלי ובעל שיער מקורזל לסשן הקלטה ראשון באנגליה. קראו לו ג'ימי הנדריקס.

לונדון הסתחררה אז בעיצומה של מהפכת הסווינגינג לונדון, אבל היא עדיין לא ידעה מה עומד ליפול עליה. אל תוך אולפני DE LANE LEA שבעיר, נכנס בחור אמריקני צעיר, גיטריסט שמאלי עם שיער מקורזל שהתחיל להתנפח למה שיהפוך בקרוב לסמל תרבות. קראו לו ג'ימי הנדריקס, ואף אחד בחדר עוד לא הבין שהברנש עומד להצית את עולם המוזיקה. רק תחשבו על לוח הזמנים המשוגע של אותם ימים: בקושי חודש חלף מאז שנחת בנמל התעופה לונדון ב-24 בספטמבר. הוא הגיע לשם תפרן מוחלט, עם פנדר סטרטוקסטר ביד אחת ומזוודה מרופטת ביד השנייה, וכבר הספיק להפוך את סצנת המועדונים המקומית על פיה.

שלושה שבועות קודם לכן, ב-1 באוקטובר, הוא כבר הספיק לעלות לג'אם היסטורי עם להקת קרים באוניברסיטת ריג'נט סטריט. הוא ביצע שם גרסה קורעת רמקולים לשיר KILLING FLOOR של האולין וולף, והשאיר את אריק קלפטון כל כך משותק ומהופנט, עד שקלפטון ירד מהבמה כשידיו רועדות בחיפוש נואש אחר סיגריה. ואם זה לא הספיק, רק חמישה ימים לפני הכניסה לאולפן, ב-18 באוקטובר, הלהקה הטרייה שלו נתנה את הופעת הבכורה החיה שלה בתיאטרון האולימפיה בפריX כמופע פותח לג'וני האלידיי, בבליץ של רבע שעה שהימם את הקהל הצרפתי.

המהמר מג'ורדי שהלך על כל הקופה

מאחורי הזכוכית ישב המפיק והמנהל הטרי של ג'ימי, צ'אס צ'אנדלר. צ'אנדלר, שרק לאחרונה פרש מתפקידו כבסיסט של להקת האנימלס, היה האיש שהימר על כל הקופה. הוא גילה את הנדריקס חודשים ספורים קודם לכן בניו יורק, כשהוא מנגן במועדון ה-CAFE WHA בגריניץ' וילג', והיה כל כך המום מהכישרון הגולמי ששכנע את הנדריקס לעזוב הכל ולבוא איתו ללונדון.

היה רק עניין קטן: לצ'אנדלר כמעט ולא נשאר כסף. הוא מימן את כל המבצע הזה מכיסו הפרטי, והתקציב היה כל כך דחוק שהוא בקושי יכול היה להרשות לעצמו להקליט שיר אחד בודד. "היה לי כסף רק לכסות הקלטת שיר אחד", הוא סיפר מאוחר יותר. "לא יכולתי לחשוב על הקלטת שיר נוסף לצד ב' של תקליטון, עד שיהיה עליי עוד כסף מזומן". צ'אנדלר פשוט נכנס לבנק, משכן את רכושו, מכר את גיטרות הבס שלו והוציא כל פני שהיה לו כדי לשלם על שעות האולפן. הלחץ הכספי היה כה קיצוני, שבהמשך, כשצ'אנדלר נזקק בדחיפות לרצועה עבור צד ב' של התקליטון ולא היה לו תקציב לרכוש זכויות על גרסת כיסוי נוספת, הוא שלח את הנדריקס לחדרו לכתוב שיר מקורי. כך נולד המאסטרפיס הפראי STONE FREE – השיר הראשון שג'ימי כתב עבור הלהקה!

שקר לבן והטלת מטבע: השלישייה נולדת

לצד הנדריקס הוצבו שני מוזיקאים מקומיים שאותרו בחיפזון: הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל. באופן אירוני, רדינג בכלל הגיע לאודישן כגיטריסט, אך צ'אנדלר, שחיפש בסיסט, שאל אותו אם הוא יודע לנגן על בס. רדינג שיקר ואמר "כן", ומיד קיבל את הג'וב. מיטשל, מתופף עם רקע חזק בג'אז, זכה בתפקידו לאחר שהטלת מטבע בינו לבין מתופף אחר (איינסלי דנבאר) הכריעה את הכף לטובתו. מיטשל הביא איתו מתקפת תופים חופשית וג'אזית בסגנון אלווין ג'ונס, שרקדה סביב החשמל הגולמי של ג'ימי. עבור הבסיסט והמתופף, הסשן הזה באולפני DE LANE LEA היה לא רק הקלטה, אלא מבחן קבלה רשמי ללהקה שעתידה להיקרא THE JIMI HENDRIX EXPERIENCE. 

צ'אנדלר, עם הניסיון המר שצבר באנימלס, ניגש לפרויקט הזה כאוטוריטה מוחלטת. הוא בחר את האולפן הספציפי הזה כי הכיר אותו היטב מהקלטות קודמות של להקתו. הוא גם דאג לערוך חזרות מקדימות בדירה הלונדונית שחלק עם הנדריקס, כדי להגיע לאולפן מוכנים ולחסוך זמן יקר.

יותר מכל, הוא היה נחוש למנוע את מה שהוא כינה "החלטות ועדה". "לא הדאיג אותי שלנואל ומיץ' לא ניתן מקום להביע את דעתם", הבהיר צ'אנדלר. "הדבר האחרון שהייתי זקוק לו זה בלבול. ראיתי איך כל דבר, כשמעורבים בו כמה אנשים, הופך לפשרה ואיש לא קיבל באמת עד הסוף את מה שרצה. לא הייתי מוכן שזה יקרה גם עם מה שתכננתי לג'ימי". באולפן של צ'אנדלר הייתה גישה אחת: מה שהוא אמר, זה מה שקרה. טכנאי ההקלטה שהוצב למשימה היה דייב סידל.

בלדת רצח עתיקה ותסבוכת זכויות יוצרים

המטרה, כאמור, הייתה שיר אחד. הבחירה נפלה על HEY JOE. זה היה קטע פולק אמריקני מוכר שכבר הספיק לצבור גרסאות כיסוי רבות. להקות כמו THE LEAVES, LOVE והבירדס כבר הקליטו אותו. 

למעשה, הגרסה של הבירדס הוקלטה בזכות התעקשותו של חבר הלהקה דיוויד קרוסבי, שהכיר את השיר שנים קודם לכן דרך הזמר דינו וולנטה, אשר הציג לו את השיר כשיר שכתב בעצמו. העניין הסתבך כאשר בחור בשם בילי רוברטס טען לקרדיט הבלעדי, ועורכי דין נכנסו לתמונה עד שוולנטה נסוג מדרישתו. מדובר למעשה בבלדת רצח עממית ואפלה ששורשיה נעוצים עמוק במסורות פולק ובלוז ישנות מהרי האפלצ'ים. הטקסט מגולל סיפור קודר על קנאה עיוורת ודם: גבר שחמוש באקדח תופס את אהובתו בוגדת בו, יורה בה למוות ומתכנן להימלט אל מעבר לגבול למקסיקו – למקום שבו שום חבל תליינים לא ישיג אותו. הקרדיט המשפטי נרשם על שמו של בילי רוברטס עוד ב-1962, אך זמרים עממיים רבים באותן שנים, כולל וולנטה, נהגו לטעון לבעלות על השיר ואף למכור זכויות יוצרים בצורה מפוקפקת כדי לממן דמי ערבות ושחרור ממעצרים.

אבל צ'אנדלר לא כיוון לגרסאות הרוק-פולק המהירות. את ההשראה לאיך שהשיר צריך להישמע, הוא קיבל מגרסה איטית, אפלה ודרמטית של זמר הפולק הניו יורקי, טים רוז. הוא האמין שהעיבוד האיטי והמאיים הזה יהיה כלי הקיבול המושלם לפירוטכניקה הגיטריסטית של הנדריקס. רוז ביצע את הקטע בקצב כבד, סמיך ומלא חרדה, תוך שהוא טוען בעצמו כי מדובר בשיר עם עתיק יומין. ברגע שצ'אנדלר נחשף לביצוע הזה בניו יורק, נדלק אצלו הניצוץ: הוא דמיין בדיוק איך הנגינה הווירטואוזית והנשמה הבוערת של הנדריקס יהפכו את הבלדה הזו לזעקה מחשמלת.

פחד המיקרופון של אליל הגיטרה

ככל שהתקרב מועד ההקלטה, הנדריקס עצמו החל לגלות סימני חרדה. באופן מפתיע, הלחץ שלו לא נבע מהנגינה, אלא מהשירה. הוא היה משוכנע שהוא זמר גרוע והפך למתוח מאוד בימים שלפני הסשן. הוא חשש שאיכות קולו תהרוס את כל המטרה שלשמה נגרר לצד השני של האוקיינוס האטלנטי. צ'אנדלר הכיר את הנושא מקרוב. "ג'ימי היה פרנואיד בעניין קולו, מהרגע בו פגשתי אותו", סיפר המפיק. "מהיום הראשון שלי איתו באולפן ועד היום האחרון בו היינו ביחד – הוא כל הזמן רצה שקולו יהיה קבור אי שם בתוך המיקס. אני כל הזמן דאגתי דווקא להבליט את הקול הזה". זה נשמע כמעט בלתי נתפס לחשוב על כך היום, כשאנו מאזינים להגשה הקולית המהפנטת והנונשלנטית שלו: הגיטריסט הנועז בעולם פשוט רעד מפחד כשעמד מול המיקרופון. הוא התחנן בפני צ'אנדלר להקים סביבו מחיצות אקוסטיות ענקיות באולפן, רק כדי שאף עין לא תוכל לראות אותו שר.

אולטימטום, ויזה בוערת ופיצוץ של ווליום

אבל החרדות הקוליות של הנדריקס היו הבעיה הקטנה ביותר של צ'אנדלר באותו בוקר. התברר שאשרת השהייה של הנדריקס בלונדון עמדה לפוג בדיוק באותו יום. צ'אנדלר נאלץ לרוץ בבוקר ה-23 באוקטובר למשרד ההגירה הבריטי ולהתחנן להארכה. בנס, הוא הצליח להשיג הארכה של שלושה חודשים. הוא הגיע לאולפן DE LANE LEA מתנשף ועם הלשון בחוץ, רק כדי לגלות בהמשך אווירה מחושמלת – ולא במובן הטוב של המילה. הנדריקס עמד שם זועף, בעיצומו של ויכוח קולני עם טכנאי ההקלטה דייב סידל. 

הבעיה: ווליום. הנדריקס רצה לנגן בעוצמה מחרישת אוזניים, כזו שהאולפנים המנומסים של לונדון ב-1966 פשוט לא היו רגילים אליה. סידל וצ'אנדלר ניסו לגרום לו להנמיך.

"אם לא תתנו לי לנגן בווליום שאני רוצה – עדיף שאחזור לניו יורק!", הכריז הנדריקס ברצינות תהומית. 

באותו רגע, משהו נשבר אצל צ'אנדלר. אחרי הריצה למשרד ההגירה והלחץ של הכסף שהולך ואוזל, האולטימטום הזה היה יותר מדי. הוא הרגיש איך הדרכון וטפסי האשרה שהשיג בבוקר בזיעת אפיים פשוט בוערים לו בכיס. בתנועה חדה, הוא שלף את הניירות, השליך אותם בעוצמה על קונסולת המיקסר של האולפן וצעק על הנדריקס: "הנה הטפסים שלך. תתחפף מכאן תיכף ומיד!". בחדר השתררה דממה. 

הנדריקס הסתכל על הניירות שהושלכו על הקונסולה, הרים את מבטו אל צ'אנדלר, ואז החל לצחוק.  "אוקיי", הוא אמר, "עלית על ההצגה המטופשת שלי". הקרח נשבר. הם חזרו לעבודה.

שלושים טייקים לתוך הנצח

בשעתיים שהוקצבו להם, הלהקה ניסתה שוב ושוב להקליט את רצועת הליווי (פלייבק) של HEY JOE. נדרשו כשלושים טייקים, שרבים מהם כלל לא צלחו את אמצע הדרך, עד שצ'אנדלר קיבל את מה שרצה. בסופו של הסשן, היה להם טייק בסיס מושלם של בס-תופים-גיטרה. הקלטת השירה המובילה של הנדריקס, כמו גם מקהלת קולות הרקע הנשיים (על ידי שלישיית הבנות THE BREAKAWAYS), נדחו למועד אחר, כשלצ'אנדלר שוב יהיה קצת כסף מזומן.

אותה שלישיית מלוות – ויקי בראון, מרגו קוונטרל וג'ין הוקר, שהיו זמרות ליווי מבוקשות בסצנת הפופ הלונדונית – הוסיפו בהמשך את המענה הקולי המצמרר שחזר על מילותיו של ג'ימי. השירה שלהן העניקה לבלדה הגברית המחוספסת מימד גוספלי מהפנט, שמדגיש את החרדה והאימה שבמילות השיר.

כשצ'אנדלר האזין לסליל ההקלטה בסוף אותו יום, הוא היה מבסוט. הוא אהב את הצליל החדש, המחוספס והעוצמתי שבקע מהרמקולים. הוא ידע שמה שהוא שומע עכשיו הוא לא סתם עוד גרסת כיסוי לשיר פולק ישן. זו הייתה בשורה חדשה לגמרי, והעולם עמד לשמוע אותה - בזכותו. הסינגל שוחרר בבריטניה ב-16 בדצמבר 1966, טיפס במהירות למקום השישי במצעד המכירות וסלל את הדרך לאלבום הבכורה החשוב ARE YOU EXPERIENCED. מרגע שהמחט נחתה על חריצי התקליט ההוא, עולם הגיטרה והרוק כבר לא חזר לעולם להיות כפי שהיה.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459