מיילס דייויס - איש הג'אז שאיבד את הקול לתמיד והפך למיתולוגיה ששינתה את עולם המוזיקה לנצח

ב-28 בספטמבר בשנת 1991 מת חצוצרן הג'אז המשפיע מאד, מיילס דייויס. הוא מת מדלקת ריאות, אי ספיקת נשימה ושבץ, כך מסר רופאו, ג'ף האריס, בהצהרה שפרסם מבית החולים בו אושפז במשך כמה שבועות.

הידיעה על מותו של "נסיך האופל" הכתה בהלם מוחלט את קהילת המוזיקה העולמית. בגיל 65 בלבד, נדם לבו של האיש שלא רק המציא מחדש את הג'אז חמש או שש פעמים, אלא עיצב במו ידיו את הפסקול של התרבות המודרנית כולה. מי שעקב אחריו ידע שבשבועות שקדמו למותו בסנטה מוניקה שבקליפורניה, הוא עוד תכנן פרויקטים עתידיים, כי אצל מיילס המנוחה הרגועה הייתה מושג שלא קיים בלקסיקון.

מיילס דייויס היה הרבה יותר מחצוצרן ג'אז. הוא היה מנהיג, חוצה גבולות, מתאגרף ומהפכן. צליל החצוצרה שלו היה מיוחד וקל היה לזהותו כשלו. הסולואים שלו היו מודל לדורות של נגני ג'אז. חצוצרנים אחרים ניגנו מהר ממנו, אך איש מהם לא ניגן יפה כמוהו. "אני תמיד מקשיב למה שאני יכול להשאיר בחוץ", נהג לומר. וזה בדיוק העניין שמפיל אותי מהכיסא בכל פעם שאני מניח מחט על תקליט שלו: בזמן שכל החצוצרנים האחרים ניסו לשבור שיאי מהירות אולימפיים ולדחוס 500 תווים בשנייה, מיילס ניגן תו אחד בודד – כזה שהיה מרעיד את הנשמה, עוצר את הזמן בחדר ומשאיר אותי עם צמרמורת של שעה. המרווחים שבין התווים, השקט המחשמל הזה, היו אצלו כלי נגינה בפני עצמם. תקשיבו ל-BITCHES BREW!

חשוב לא פחות, דייויס מעולם לא נצמד לסגנון אחד; כל כמה שנים הוא יצר פורמט חדש להרכביו. כל שלב כזה גרר גינויים מהמבקרים. "אני חייב לשנות", הוא אמר פעם. "זה כמו קללה שרובצת עליך ואתה צריך להימלט ממנה". היופי הפראי אצל מיילס היה שברגע שהמבקרים והקהל סוף סוף הבינו מה הוא עושה והכתירו אותו כגאון, הוא כבר ארז את החצוצרה, בעט בשולחן ועבר לדבר הבא, כשהוא משאיר אותם פעורי פה ומתוסכלים. כשהטהרנים זעקו שהוא רוצח את הג'אז המסורתי, מיילס פשוט צחק כל הדרך לאולפן הבא.

מה שהפך את מיילס דייוויס לייחודי באמת היה יכולתו לאמץ את השינוי ולהמציא את עצמו מחדש שוב ושוב. הוא היה חלוץ בסגנונות רבים. הוא היה דמות מרכזית בפיתוח ה-BEBOP, ה-COOL JAZZ, ה-HARD BOP, הג'אז המודאלי וה-JAZZ FUSION. עם זאת, דייויס מעולם לא נח על זרי הדפנה. השיא של מהפכת הג'אז המודאלי הגיע כמובן באלבום המופת KIND OF BLUE משנת 1959 – תקליט הג'אז מהנמכרים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים, ויצירה שאין חובבי מוזיקה אמיתי שיכולים לחיות בלעדיה.

לדייויס הייתה גם יכולת מדהימה להקיף את עצמו במוזיקאים מוכשרים ולהוציא מהם את המיטב. הוא טיפח את הקריירות של ענקי ג'אז כמו ג'ון קולטריין, הרבי הנקוק וויין שורטר, שכל אחד מהם מילא תפקיד מרכזי בתחומו. גישתו למנהיגות הלהקה הייתה בעלת חזון, ממש כמו נגינת החצוצרה שלו. הוא נתן לחבריו ללהקה את החופש להתנסות, וטיפח סביבה שבה היצירתיות יכלה לפרוח. הוא לא היה מנהיג רגיל שחילק דפי תווים מסודרים. מיילס היה זורק להם הערה מסתורית בלחישה הצרודה שלו, משהו כמו "תנגנו נמוך יותר ממה שאתם חושבים", או פשוט תקע בהם מבט חודר שהבהיר להם שהם חייבים להתעלות על עצמם.

הוא דרש מכל אחד מהם לא לחזור על דברים שהם כבר יודעים לעשות, אלא להעיז לטעות. "אם אתה מנגן תו לא נכון", הוא נהג לומר, "זה התו הבא שתנגן שיקבע אם הוא היה טעות או גאונות".

היבט מגדיר נוסף בייחודו של דייוויס היה הטון שלו. עם החצוצרה, הוא יכול היה להיות גם לוהט וגם לירי וקורע לב, ולעיתים קרובות השתמש בעמעם (MUTE) כדי ליצור את הצליל הצרוד יותר של הכלי (ששיקף את קולו האמיתי, שהיה צרוד מאוד). מדובר בעמעם מסוג HARMON MUTE, שממנו נהג מיילס להסיר את החלק הפנימי (מצב המכונה STEM OUT), ולהצמיד את פיית הכלי קרוב קרוב אל המיקרופון של האולפן. זה יצר צליל אינטימי, לוחש, שברירי וחודר עצמות שהפך לסימן ההיכר המסחרי שלו. הפריצה הפנומנלית ששמה אותו על המפה מחדש התרחשה בפסטיבל הג'אז של ניופורט בשנת 1955: מיילס עלה לבמה עם העמעם הזה וניגן את הקטע ROUND MIDNIGHT. הביצוע היה כל כך מהפנט ומכשף, עד שאיש חברת התקליטים קולומביה פשוט החתים אותו על המקום.

אולי יותר מכל, מיילס דייוויס היה ייחודי במרדף הבלתי פוסק שלו אחר החדש. הוא אמר: "אל תנגנו את מה שיש, תנגנו את מה שאין". מנטרה זו הנחתה את כל הקריירה שלו, והובילה אותו לשבור בעקביות את החומות בין ז'אנרים, צלילים ורעיונות. הוא לא היה רק מוזיקאי; הוא היה אייקון תרבותי שעיצב את כיוון הג'אז ומעבר לו, והותיר את חותמו על העולם לעד. וזה משפט שכל יוצר, בכל תחום שהוא, צריך לתלות לעצמו מול העיניים: "אל תנגנו את מה שיש, תנגנו את מה שאין". איזה עומק ואיזה דיוק! במקום לצעוד בשבילים הסלולים והנוחים, מיילס חצב באבנים דרכים חדשות לחלוטין.

דייויס היה ידוע גם באישיות נוקשה, בהתבטאויות פומביות שחצניות ובנוכחות בימתית שנעה בין כריזמטית למרוחקת. במשך תקופה מסוימת, הוא הפנה את גבו לקהל כשניגן וירד מהבמה כאשר לא נשף בחצוצרתו. דימויו הציבורי היה רהוט, בלתי מתפשר ועוצמתי. הוא נהג במכוניות פרארי ולמבורגיני ולא חסך במילים כשלא אהב משהו. עם זאת, המוזיקה שלו נגעה עמוק במאזינים, משום שדרבן את חבריו ליצירה למצוא את קולם המוזיקלי הייחודי. הקטע הזה שהוא הפנה את הגב לקהל חירפן את המבקרים, שראו בזה שחצנות וזלזול טהור. אבל מיילס הסביר את זה אחרת לגמרי: הוא טען שהוא לא מפנה גב לקהל מתוך התנשאות, אלא מסתובב כדי להקשיב ללהקה שלו ולנצח עליה כמו שצריך!

ואם כבר מדברים על החוצפה והשנינות האגדית שלו, אי אפשר שלא להזכיר את הסיפור המפורסם מארוחת ערב רשמית בבית הלבן בשנת 1987. אשת חברה שישבה לצידו שאלה אותו בהתנשאות מה בדיוק הוא עשה בחייו שמזכה אותו לשבת שם. מיילס, בלי למצמץ ובקולו הצרוד, ענה לה: "ובכן, אני שיניתי את פני המוזיקה חמש או שש פעמים. ומה את עשית שהוא בעל חשיבות חוץ מלהיות נשואה לאיש עשיר?". זה היה מיילס – אפס פילטרים, מאה אחוז אמת.

הוא נולד ב-26 במאי 1926 באלטון, אילינוי, בנו של רופא שיניים אמיד, וגדל במזרח סנט לואיס. ביום הולדתו ה-13 קיבל חצוצרה והחל לקחת שיעורים עם מוזיקאי הג'אז המקומי, אלווד ביוקנן. הוא קיבל את כרטיס איגוד הנגנים שלו בגיל 15 כדי שיוכל להופיע ברחבי סנט לואיס עם "השדים הכחולים של אדי רנדל". ביוקנן הנחיל לו שיעור קריטי שעיצב את כל עתידו כשאסר עליו להשתמש בוויברטו הרועד שהיה מקובל אז, וצעק עליו: "תפסיק לנער את התווים האלה! אתה תזדקן ותרעד ממילא, עכשיו תנגן ישר, צלול ונקי!". השיעור הזה חדר לו ישר לעצמות.

קלארק טרי, החצוצרן ואחד מאליליו המוקדמים, הפך למנטור של דייויס, והמוניטין המקומי שלו צמח במהירות. הוריו של דייויס שכנעו אותו לסרב להצעות מוקדמות להצטרף ללהקות גדולות. אבל בשנת 1944 הגיעה לעיר להקתו של בילי אקסטין, שכללה שניים ממבשרי מהפכת ה-BEBOP: צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט ודיזי גילספי בחצוצרה. החצוצרן השלישי בלהקה חלה ודייויס הופיע איתם במשך שבועיים. הניסיון הזה גרם לו להחליט לעבור לניו יורק, מרכז מהפכת ה-BOP. תארו לעצמכם נער בן 18 שמוצא את עצמו פתאום עומד על אותה במה לצד המפלצות האלה, פארקר וגילספי! השבועיים האלה היו כמו מכת ברק ששרפה כל תוכנית אחרת שהייתה לו בחיים.

הוא נרשם לבית הספר למוזיקה ג'וליארד בספטמבר 1944, ובחודשיו הראשונים בניו יורק למד מוזיקה קלאסית ביום וג'אז בלילה, במועדונים של רחוב 52 ובהארלם. כך למד את שפת ה-BEBOP וגיבש סגנון משלו. האמת היא שהלימודים הפורמליים בג'וליארד היו רק תירוץ עבורו כדי שהוריו יממנו לו את המגורים בניו יורק. את בית הספר האמיתי של החיים הוא עשה בכל לילה במועדוני העשן האפלים, רודף אחרי פארקר ומנסה לפצח את הקודים של המהפכה המוזיקלית החדשה.

"למעלה בג'וליארד", אמר דייויס מאוחר יותר, "ניגנתי בהרמוניה שני תווים עם עוד חצוצרן, 'בופ-בופ', פעם אחת בכל 90 תיבות מוזיקליות, אז אמרתי 'תוציאו אותי מפה' ועזבתי". מיילס פשוט לא סבל את הנוקשות האקדמית המנותקת, בזמן שברחובות של הארלם רתחה המוזיקה הכי חיה, בועטת ומסעירה על פני כדור הארץ.

דייוויס התרחק מהמוחצנות של ה-BEBOP המוקדם, וב-1948 החל להתנסות בסגנון חדש ומתוזמר יותר, שנודע בשם COOL JAZZ. הניסויים האלה הולידו את האלבום החשוב BIRTH OF THE COOL, שבו הג'אז קיבל רוגע אלגנטי, מורכב ומאופק. הוא גם הפך למכור להרואין בתחילת שנות החמישים, הופיע לעתים רחוקות והקלטותיו מאותה תקופה לא היו יציבות. אבל בשנת 1954 הוא התגבר על התמכרותו והחל להקליט ברצינות רבה יותר. ההיחלצות שלו משם הייתה מעשה גבורה אכזרי: הוא נסע לחווה של אביו באילינוי, נעל את עצמו בחדר קטן, ועבר גמילה עצמית קשה ומייסרת של שבועות ארוכים, עד שניצח את השדים שלו וחזר לעולם נקי וממוקד מתמיד.

בשנת 1957 עבר דייויס ניתוח להסרת יבלות ממיתרי הקול שלו. יומיים לאחר מכן, לטענתו, צעק על אדם שניסה לשכנע אותו להיכנס לעסקה שלא רצה בה. קולו ניזוק לצמיתות והפך ללחישה צרודה. הרופאים ציוו עליו לשתוק במשך עשרה ימים רצופים, אבל לכו תגידו למיילס דייויס לא להתעצבן. הקול הצרוד הזה, שנשמע כמו חיכוך של חצץ עמוק, הפך באופן אירוני לחלק בלתי נפרד מההילה המיסטית שלו. כשמיילס לחש בחדר, כולם השתתקו בפחד ויראת כבוד כדי לשמוע מה יש לו לומר.

אך הוא ידע לדבר היטב עם החצוצרה שלו, ועמה הופיע רבות ויצר תקליטים חשובים מאוד. בסוף שנות השישים הוא נמשך לתרבות הרוק, בזכות אשתו, בטי דייויס, והרבה להקשיב לג'ימי הנדריקס ולסליי אנד דה פמילי סטון. תקליטיו הפכו קצביים וגרוביים יותר, וקהל הרוק נמשך אליהם. הבולט שבהם היה כמובן BITCHES BREW, שיצא בשנת 1970. בטי פתחה בפניו עולם חדש לחלוטין. היא הכירה לו את ג'ימי הנדריקס, והשניים אף תכננו להקליט אלבום משותף יחד – פרויקט חלומי שנמנע לצערנו עקב מותו הטרגי של הנדריקס בספטמבר 1970.

בשנת 1972 הוא הרחיק לכת מבחינה סגנונית כשהוציא את ON THE CORNER. למוזיקה בתקליט הזה היה קשר מועט למסורת הג'אז, והוא אולי התקליט השנוי ביותר במחלוקת בקטלוג העשיר שלו. מיילס דייויס כבר נודע אז כאיש ג'אז שהחליט לשבור את הגבולות וליצור תמונות מוזיקליות חדשות לחלוטין ומפתיעות ביותר. מי שמקשיבים לתקליט הזה היום מבינים שמיילס הקדים את זמנו בלפחות עשרים שנה. זה לא היה ג'אז וזה לא היה רוק; זה היה גרוב אורבני פסיכדלי עתידני, משהו שהעולם עוד לא היה מוכן לקלוט.

התקליט הזה, בדומה ל-BITCHES BREW ו-IN A SILENT WAY, הוא גם תוצאה של עריכה קפדנית של המפיק הקבוע של מיילס, תיאו מסרו, מתוך הקלטות רבות של ג'אמים ארוכים עם מקצבים החוזרים על עצמם באופן מהפנט. התקליט לא מכיל קטעי ג'אז סטנדרטיים, שירים או מבנה ברור. יש כאן מקצבי פ'אנק שנוצרו על ידי אנסמבל גדול שגיבש מיילס לפרויקט זה, אך שמם לא צוין בקרדיטים על עטיפת התקליט. העבודה של תיאו מסרו באולפן הייתה גאונות צרופה של חיתוך סרטי הקלטה בעזרת סכיני גילוח והדבקתם מחדש – סוג של עבודת תקליטנות וסימפול ידנית הרבה לפני עידן המחשבים! הוא לקח קטעי ג'אם שנמשכו שעות, בודד שניות בודדות של גרוב מושלם, והדביק אותן בלולאות אינסופיות שיצרו טראנס היפנוטי של ממש.

מיילס גם ממעט לנגן בחצוצרה בתקליט זה, וכשהוא עושה זאת, צליל החצוצרה עובר דרך אפקטים. זהו מהלך שחובבי מוזיקה ניסיונית קיבלו באהדה, אך אוהבי הג'אז הטהור, לרוב, תיעבו. הוא חיבר את החצוצרה שלו לפדאל אפקטים מסוג ווא-ווא – אותו פדאל מפורסם של גיטריסטים רוקיסטים! כשהטהרנים שמעו את החצוצרה הצורחת, המעוותת והמייללת דרך מגברים, הם חטפו התקף לב קולקטיבי. עבורם זו הייתה כפירה בעיקר, אבל עבור מיילס זה היה עוד צבע חדש על לוח הציור.

מיילס רצה להגיע לקהל הצעיר השחור, שהתרחק מתקליטי ג'אז ופיוז'ן וחיפש את מקצבי הפ'אנק. מיילס דייויס ידע לספק את הסחורה, והחל בסוף שנות השישים להתלבש ככוכב רוק, בהשפעה ברורה של ג'ימי הנדריקס וסליי סטון. מיילס: "אלו היו סליי סטון וג'יימס בראון שהדהדו בראשי כשנכנסתי לאולפן, ביוני 1972, להקליט את ON THE CORNER. באותה תקופה כולם התלבשו בבגדי רחוב נועזים; נעלי פלטפורמה צהובות, ממחטות סביב הצוואר, סרטים, אפודי עור וכו'. נשים שחורות לבשו שמלות צמודות במיוחד". מיילס פשוט סירב להפוך למוצג מוזיאוני של מוזיקה קאמרית מעונבת לקהל בורגני מנומנם. הוא רצה את הדופק של הרחוב, את הזיעה של מועדוני הריקודים ואת הווליום שמפציץ את הרמקולים.

בזמן אמת, התקליט לא התקבל בברכה, על אף עטיפתו המצוירת ששיקפה להפליא את תרבות הרחוב השחורה. היו שכינו אותו "עלבון לבינתו של העם", ואילו אחרים בחרו ב"שטויות שחוזרות על עצמן". עיתון הג'אז המוביל, DOWN BEAT, כתש גם הוא: "קחו קצת צ'ונקה-צ'ונקה-צ'ונקה, הרבה צלילי כלי הקשה ברקע, כמה מוטציות אלקטרוניות, הוסיפו קווי מנגינה פשוטים מאוד והנה לכם נוסחת גרוב, ואתם נצמדים אליה באופן בלתי פוסק כדי ליצור את ה'קסם' שלכם. אבל האם זה קסם או סתם שעמום שחוזר על עצמו?". איזה חוסר הבנה משווע! אותם מבקרים שנחרדו מה"צ'ונקה-צ'ונקה" פשוט לא קלטו שהם מאזינים ללידתו של העתיד.

לאחר שעבר מלוס אנג'לס לניו יורק, פגש הצייר קורקי מקוי את מיילס דייוויס. השניים התיידדו ואף חלקו דירה ברחוב ווסט 77. הם בילו זמן רב יחד, כולל ביקורים בחדר הכושר לאיגרוף, בו נהג מיילס להתאמן בספורט האהוב עליו. מיילס, חובב אמנות שהשקיע זמן רב בציור וברישום, ממש כפי שהשקיע ביצירת מוזיקה, ביקש ממקוי ליצור את העטיפה לתקליט הזה: "קורקי מקוי הוא החבר הכי טוב שלי. פשוט התקשרתי אליו ואמרתי לו מה לעשות. למעשה, הוא פחד לעשות את זה, אבל, בנאדם... הוא פשוט חי את זה. חיים שחורים! זה שונה מהחיים הלבנים, החיים הסיניים, מה שלא יהיה. החיים שלי שונים משלכם". ואיזו עטיפה מדהימה זו הייתה! דמויות קומיקס צבעוניות, טיפוסים מהרחוב של הארלם, שוטרים, צעירים עם מכשירי רדיו ענקיים – תמונה שכולה חיות, הומור וצבעוניות מתפרצת שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים.

התוצאה הייתה משהו שהנהלת חברת התקליטים קולומביה התקשתה לבלוע. מיילס, בראיון משנת 1973: "כשהראיתי להם את העטיפה החדשה של קורקי מקוי, הם אמרו לי שזה לא יעזור למכור שום תקליט. אז אמרתי להם שאני יודע איך למכור מוזיקה של כושים, בנאדם. פשוט תשימו אותנו על העטיפה כדי למכור אותנו לעצמנו". קורקי מקוי המשיך ליצור עטיפות נוספות עבור מיילס (כולל העטיפות הבלתי נשכחות לתקליטים BIG FUN ו-WATER BABIES).

בסוף שנת 1975, בעיות רפואיות הולכות וגוברות (ביניהן כיבים, בעיות במיתרי הקול וניתוח בירך) אילצו את דייויס לפרוש לחמש שנים. בשנת 1981 הוא חזר לעניינים ואף יצר מוזיקה שרבים ראו בה מוזיקת פופ. הקאמבק שלו ב-1981 עם האלבום THE MAN WITH THE HORN הוכיח שגם אחרי שנים של שתיקה והסתגרות, האש הפנימית לא כבתה. ובשנת 1985 הוא הדהים שוב את כולם באלבום YOU'RE UNDER ARREST, כשלקח להיטי פופ עכשוויים והפך אותם לשלו. מיילס שמע ברדיו את השיר TIME AFTER TIME של סינדי לאופר ופשוט התאהב במלודיה. הוא טען שאין שום הבדל בין שיר פופ עכשווי לבין הסטנדרטים הישנים שנגני הג'אז נהגו לנגן, כי מלודיה גדולה היא מלודיה גדולה!

הביצוע שלו לשיר הזה, וגם ללהיט HUMAN NATURE של מייקל ג'קסון, היה נוגע ללב ומלא רוך, כשרק מיילס יודע לחלץ מתוך שיר פופ עומק רגשי תהומי שכזה. שנה לאחר מכן, ב-1986, הוא יצר את האלבום TUTU, ששילב סינטיסייזרים ומכונות תופים עם נגינת חצוצרה קורעת לב. אך מיילס לא עצר. הוא כל הזמן שינה את מסלולו. מי שזכו לראות אותו בהופעותיו ההיסטוריות בישראל בשנות השמונים – בסינרמה בתל אביב, בפסטיבל ישראל בירושלים ובאמפיתיאטרון בקיסריה – לא ישכחו את זה לעולם. מיילס עלה לבמה, הרים את החצוצרה ונתן לקהל הישראלי מנה גדושה של גרוב מחשמל שאי אפשר היה להישאר אדיש אליו. כי זה היה מיילס דייויס: נצחי, בלתי מתפשר, ותמיד צעד אחד לפני כל העולם.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459