מלילות משי לבנים לדמעות שקופות - המסע המטלטל של המודי בלוז

זה היה לילה קר וחסר תקווה בתחילת 1967. במועדון קברט נידח ועלוב בעיר ניוקאסל, שם עמדה על הבמה להקת המודי בלוז, חנוטה בחליפות כחולות תואמות ומזעזעות למראה, ובעיקר הרגישה מרוסקת לחלוטין. חלפו שנתיים תמימות מאז שהשיר GO NOW (עם הסולן דני ליין) כבש בסערה את פסגת המצעדים, ומאז, דממה. שום להיט, שום נוכחות, רק הופעות חסרות נשמה מול קהל אדיש.

הייאוש הכללי, שליווה אותם כבר חודשים, הפך באותו לילה לסיוט מוחשי. לאחר שסיימו סט חסר ברק, פרץ אל מאחורי הקלעים – שהיה בסך הכל ארון צפוף – צופה עצבני במיוחד. הוא נעץ בהם מבט זועם והכריז שהם הלהקה הגרועה ביותר שראה מימיו. במילים האלה היה די כדי לשבור את הזמר-גיטריסט הטרי, ג'סטין הייווארד, שמצא אמת כואבת בתלונה ופשוט פרץ בבכי תמרורים. באותו רגע, זה נראה כמו הסוף המוחלט. איש לא שיער שמאותו שפל חסר תקדים, עמד להיוולד פרק חדש ומהפכני בתולדות הרוק.

באוויר כבר הורגשו ניצניו של קיץ האהבה, ובעוד העולם עמד להתמלא בצבעי טיי-דיי פסיכדליים, גם חברי המודי בלוז הבינו שהגיע הזמן לשינוי. החליפות הכחולות והמביכות אוחסנו עמוק בארון, והוחלפו בחרוזים, כפתנים וגישה חדשה לחיים ולמוזיקה. הלהקה נכנסה לתהליך של חשיבה מחודשת, והתוצאה הראשונה לא איחרה לבוא. תוך שבועות ספורים יצא הסינגל FLY ME HIGH, פרי עטו של הייווארד. היה זה שיר פופ-אסיד מלודי וממכר, שהטקסט שלו הסתיר בקושי מסר ברור על שימוש בסמים ("אני עד מעל לראש ואני אוהב את כולם"). השיר אולי לא זינק במצעדים, אך הוא הצית בלהקה תחושת מטרה מחודשת והיה דוגמה מוקדמת ומבריקה לסאונד שעמד להגדיר את שנת 1967.

המהפכה האמיתית הגיעה זמן קצר לאחר מכן, כאשר הקלידן מייק פינדר רכש כלי נגינה משומש שעתיד היה לשנות את צליל הלהקה ואת עולם הרוק כולו: המלוטרון. פינדר הכיר את הכלי היטב; בתחילת שנות השישים הוא עבד במפעל בבירמינגהם שייצר אותו, STREETLY ELECTRONICS, ולפי הסיפורים, הוא מצא את המכונה הספציפית הזו זנוחה ומיותמת במועדון פועלים. המלוטרון היה מפלצת מכנית מורכבת, שהשתמשה בלולאות של סרטי הקלטה כדי להפיק צלילים תזמורתיים, אווירתיים ומהפנטים. זה פתח בפני עולם הפופ הסימפוני אפשרויות שלא נשמעו כמותן.

הפסיכדליה עמדה להפוך לפרוג. הביטלס כבר השתמשו בכלי כדי ליצור את האווירה ההזויה של STRAWBERRY FIELDS FOREVER, ובקרוב הוא יהפוך לכלי מפתח בידי להקות כמו קינג קרימזון וג'נסיס. אך מעטים שלטו בכלי ההפכפך והעצבני הזה כמו מייק פינדר. הוא מיקם את המלוטרון במרכז הסינגל הבא של הלהקה, LOVE AND BEAUTY, והפך אותו לעמוד השדרה של תקליט הבכורה שלהם, DAYS OF FUTURE PASSED, שהוקלט במשך רוב קיץ 1967.

כשהתקליט יצא, הנוף המוזיקלי כבר השתנה ללא היכר בזכות יצירות כמו סרג'נט פפר ו"החלילן בשערי השחר" של פינק פלויד. אך למודי בלוז הייתה שאיפה גדולה עוד יותר - להרחיב את טווח מוזיקת הפופ ולמצוא את הנקודה שבה היא מתאחדת עם עולם הקלאסיקה.

הכל החל מרעיון של חברת התקליטים DECCA, שחיפשה פרויקט שאפתני לבחון עליו טכנולוגיות סאונד סטריאופוניות חדשות. ההצעה הראשונית הייתה שהלהקה תקליט עיבוד רוק לסימפוניית "העולם החדש" של דבוז'אק יחד עם תזמורת. אולם, הלהקה הגיעה עם רעיון משלה: תקליט קונספט שיתאר יום בחייו של אדם מן השורה, מהזריחה ועד השקיעה, כאשר כל שיר משקף שעה אחרת ביום.

עם המנצח פיטר נייט שהופקד על תזמורת פסטיבל לונדון, ועם חומרים מקוריים שכתבו כל חמשת חברי הלהקה – הייווארד, פינדר, הבסיסט ג'ון לודג', החלילן ריי תומאס והמתופף גריים אדג' – נוצרה יצירה מפוארת. קטעי שירה מדוברת, קטעי ביניים תזמורתיים, שירי רוק ובלדות סוחפות התמזגו יחד לכדי שלם הגדול מסך חלקיו. היצירה הגיעה לשיאה בקטע הסיום המהדהד, NIGHTS IN WHITE SATIN, והעולם קיבל את תקליט הרוק-פרוג הסימפוני הראשון בהיסטוריה.

במהלך חמש השנים הבאות, המודי בלוז המשיכו במסעם הקוסמי והוציאו שישה תקליטים נוספים, כולם במרדף כן ורציני אחר משמעות החיים ומקומו של האדם ביקום. בתקליט השני של הלהקה עם הייוארד ולודג', התזמורת הסימפונית הוחלפה באקלקטיות אינסטרומנטלית של הלהקה עצמה. צ'מבלו, צ'לו, טמפורה, סיטאר ושלל כלי נשיפה נוספו לצליל המלוטרון הדומיננטי של פינדר, שהפך לחותמת הסאונד של הלהקה. השירים הושפעו עמוקות מהתנסויותיהם של חברי הלהקה עם LSD, ונשמעו כמו מסע הזייה שלם. "לא היית חייב להיות על אסיד כדי ליהנות מהטריפ", הודה פינדר, "אבל זה בהחלט עזר". לתקליט קראו IN SEARCH OF THE LOST CHORD.

אף על פי שהיה פחות מגובש מקודמו, ON THE THRESHOLD OF A DREAM היה כמעט טוב באותה מידה. הוא יצא ב-1969 וכלל פנינים כמו NEVER COMES THE DAY והגיע לשיא ברצף הסיום המהפנט HAVE YOU HEARD / THE VOYAGE. באפקט גאוני שאבד במעבר לדיגיטל, צליל המלוטרון בסיום התקליט המשיך להתנגן בלולאה אינסופית בחריץ הסופי של הוויניל, עד שהמאזין היה מרים את המחט.

אך התגובה הנגדית כבר הייתה בדרך. התקליטים הבאים, על אף שהצליחו מסחרית, הראו סימנים של חזרה על נוסחאות. ההטפות הקיומיות הפכו צפויות, והשירים המצועצעים נשמעו רפויים. חלוצי הפרוג הגדולים כבר לא נשמעו מתקדמים, אלא בטוחים ושמרניים. הניסויים של קינג קרימזון נראו נועזים יותר, והחזונות של יס וג'נסיס היו אפיים יותר.

המבקרים, שמעולם לא חיבבו אותם במיוחד, החלו ללגלג בגלוי. אבל המסירות של מעריציהם הגיעה לעיתים למחוזות מוזרים. מעריצה אחת חנתה בגינתו של ריי תומאס במשך שבועות, והתחננה שיהיה אבי בנה, המשיח החדש. במקרה אחר, מעריץ התגנב מאחורי הקלעים וביקש מהם להניח עליו ידיים כדי שאלוהים יוכל להיכנס לנשמתו. האכזבה מדברים מסוג זה החלה לחלחל גם למוזיקה. השיר I'M JUST A SINGER (IN A ROCK'N'ROLL BAND) שכתב ג'ון לודג' היווה ניסיון לחזור לקרקע המציאות. לאחר התקליט SEVENTH SOJOURN מ-1972, הלהקה נכנסה לשתיקה ארוכה של שש שנים.

מעטים האמינו שהחברים יחזרו, במיוחד לאחר שהייווארד ולודג' זכו להצלחה גדולה כצמד BLUE JAYS. אך לחץ כבד מחברת התקליטים, שאיבדה את הרולינג סטונס וחיפשה נואשות "מוצר" חדש, עשה את שלו. בשנת 1978, בעיצומה של מהפכת הפאנק, המודי בלוז התאחדו והוציאו את התקליט OCTAVE.

הקאמבק שהתרסק: המודי בלוז חוזרים אחרי חמש שנים והמבקרים שוחטים. התאריך הוא היום, 9 ביוני בשנת 1978. בעולם המוזיקה מתפוצצים הדיסקו והפאנק, והגיטרות המלוכלכות של הסקס פיסטולס עדיין מהדהדות ברקע. ואז, אחרי חמש שנים של שקט, אחת הלהקות המצליחות של תחילת העשור, המודי בלוז, מחליטה שהגיע הזמן לחזור למשחק עם תקליט חדש ושמו OCTAVE.

הציפייה הייתה בשמיים. אחרי שנת 1973, הלהקה נכנסה להקפאה עמוקה, במהלכה כל אחד מחבריה פנה לקריירת סולו או פרויקטים צדדיים שהיו מעניינים (פחות או יותר) בפני עצמם. אבל עכשיו הם חזרו, והשאלה הגדולה ריחפה באוויר: האם הם עדיין רלוונטיים? ובכן, התשובה, לפחות על פי המבקרים, הייתה "ממש לא".

שקט, מקליטים (בנפרד)

נחזור רגע בזמן. לאחר ההצלחה הפנומנלית של שבעת תקליטי המופת שלהם, חברי המודי בלוז היו שחוקים. הם לקחו פסק זמן ארוך מהטירוף של הקלטות וסיבובי הופעות אינסופיים כדי להתמקד, איך לא, בפרויקטים אישיים. כל אחד מהחברים הוציא תקליטי סולו וטעם את טעמה של יצירה עצמאית. בין לבין הם גם היו שותפים בעסקי חברת התקליטים המשותפת (THRESHOLD RECORDS) והאולפן שהם בנו.

כשהם התכנסו מחדש באולפני INDIGO RANCHch המפוארים במאליבו, קליפורניה, כדי להקליט את OCTAVE, האווירה הייתה שונה לחלוטין. הרוח השיתופית והקסם שאפיינו את עבודתם המוקדמת התפוגגו כלא היו. התהליך היה מקוטע, מנוכר ורצוף מתחים. התוצאה באה עם תקליט שנשמע פחות כמו יצירה מגובשת של המודי בלוז ויותר כמו חמישה בחורים שעשו פרויקטים של סולו.

השינוי המשמעותי ביותר היה בצליל. הלהקה, שהגדירה את הסאונד שלה באמצעות המלוטרון, אותו כלי קלידים קדום ומכשף שהעניק לה את העומק הסימפוני הייחודי שלה, החליטה לזנוח אותו. מייק פינדר, אשף המלוטרון, פינה את מקומו לטובת צי של סינטיסייזרים חדישים ומבריקים. זה היה הימור גדול, והוא לא השתלם.

המכה הראשונה: המפיק נוטש את הספינה

אחת המכות הקשות ביותר שנחתו על הפקת התקליט הייתה עזיבתו של המפיק הקבוע שלהם, טוני קלארק, ממש באמצע ההקלטות. קלארק, שזכה לכינוי "המודי השישי", לא היה סתם טכנאי. הוא היה חלק בלתי נפרד מה-DNA של הלהקה, הפסל שסיתת את הצליל הייחודי שלהם בכל התקליטים הקלאסיים. הוא פשוט לא יכול היה לסבול את האווירה הרעילה והמריבות הבלתי פוסקות ועזב. מייק פינדר, קלידן הלהקה, היטיב לתאר את תרומתו האדירה: "הייתה לו חוכמה עצומה ואוזן מוזיקלית למה שרצינו והיינו צריכים. הוא תרם אינספור רעיונות יצירתיים בפיתוח השירים שלנו". היעדרותו הותירה חלל עצום.

רעידת אדמה: הלב והנשמה פורשים

אך השינוי המטלטל באמת הגיע מיד לאחר השלמת התקליט, עם עזיבתו של מייק פינדר. פינדר לא היה רק עוד נגן, הוא נחשב ל"לב והנשמה של הלהקה" ול"מיסטיקן התורן" שלה. השימוש הגאוני שלו במלוטרון הוא זה שיצר את מרבדי הצליל התזמורתיים שהפכו לסמל המסחרי של הלהקה. עזיבתו, שנבעה מתסכול מהכיוון החדש ומגעגועים לחיי משפחה שקטים בקליפורניה, סימנה את המסמר האחרון בארון הקבורה של ההרכב הקלאסי שיצר את התקליטים הגדולים. במקומו גויס הקלידן הווירטואוז השוויצרי וחובב הסינטיסייזרים, פטריק מוראז, שהגיע היישר מלהקת יס הענקית, כדי למלא את החלל לקראת סיבוב ההופעות.

עיתון רולינג סטון לא בזבז זמן ושלף את הגיליוטינה. הביקורת שלו הייתה קטלנית: "האיחוד של המודי בלוז משחזר כאן את מהות הלהקה, שירים פשוטים שמרופדים בעיבודים מפוצצי אוזניים בסגנון קלאסי מנופח. ההפקה המושקעת מנסה להסתיר עיבודים מרושלים, נגינה לא טובה, שירה גרועה ומילים בנאליות להחריד". המבקר לא עצר כאן וכינה אותם "חמישה היפים מזדקנים שמנסים להיאחז באידיאלים של עשור שחלף". את המסמר האחרון הוא נעל עם הדימוי הבלתי נשכח: "התקליט הזה נשמע כמו קתדרלה שנבנתה על עמודים דקיקים בשלולית בוץ". למרות זאת, הוא ציין ששני שירים שכתב זמר הלהקה, ג'סטין הייוארד, HAD TO FALL IN LOVE ו-DRIFTWOOD, עוד איכשהו עוברים את מבחן הסבירות, אבל הם אפילו לא מתקרבים ליצירות המופת שלו מהעבר.

גם בעיתון דיילי אוקלהומה לא ריחמו: "אפשר להבין שהתקליט הזה היה אירוע מצופה, אבל התוצאות בקושי עומדות בציפיות. יש פה רגעים של קסם המודיז הישן, אבל לרוב מדובר בהקלטה לא אחידה וחסרת חושים. החולשה הבסיסית כאן היא ביצירות, שהן ברובן שגרתיות וחסרות השראה, עם סמליות לירית שלפעמים יומרנית בצורה מביכה". הביקורת ציינה במרירות שתקליטי הסולו של החברים בתקופת ההפסקה הראו ניצוצות של יצירתיות והתפתחות, מה שהופך את האיחוד הזה לא לרגע של שיא, אלא דווקא לרגרסיה. "מה שהיה צריך פה זה מודי בלוז חדשה", סיכם המבקר, "לא ניסיון נואש לעבד מחדש גישות מוזיקליות שהחברים נטשו לפני שנים".

הצלחה מסחרית, אכזבה אמנותית

באופן אירוני, למרות הקטילה חסרת הרחמים מצד העיתונות, הקהל דווקא הצביע ברגליים. התקליט OCTAVE הגיע למעמד פלטינה בארצות הברית ונכנס למצעדי המכירות בבריטניה ובאמריקה. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מצליח עם מוראז בקלידים, אבל דבר אחד היה ברור: הקסם של פעם התפוגג. שנת 1978, עם כל הכבוד, לא הייתה שנה של לילות במשי לבן. יותר בכיוון של בוקר קשה עם כאב ראש סינתטי. הקסם פשוט נעלם.

אז אם ברצונכם להקשיב למודי בלוז - תקשיבו לי, תעשו סע מרתק שיתחיל מהתקליט DAYS OF FUTURE PASSED ויסתיים ב-SEVENTH SOJOURN. כבר לא עושים מוסיקה שכזו היום - וחבל!