שיר לכל עונה - סיפורה של להקת רנסאנס

מהיארדבירדס ועד היכלי הקונצרטים המפוארים, זהו הסיפור המפותל והמרתק של רנסנאס – להקה שהייתה למעשה רעיון, מסע מוזיקלי שעבר גלגולים, החלפות נגנים ומהפכים סגנוניים, ובכל זאת הצליחה להותיר חותם בל יימחה בעולם הרוק.

פרק 1: ציפורי החצר שהמציאו את עצמן מחדש

שנת 1968 הייתה שנה של רעידת אדמה בעולם המוזיקה. בזמן שהעולם כולו געש ורעש, להקה אחת גססה בשקט. היארדבירדס, חממת הגיטריסטים המהוללת שמתוכה צמחו אריות רוק כמו אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג', קיימה את הופעתה האחרונה ב-7 ביולי בלוטון וירדה מהבמה לתמיד. הסיבה? שניים מחבריה המייסדים, הזמר קית' רלף והמתופף ג'ים מקארתי, פשוט התעייפו ממנה..

היארדבירדס הייתה להקה כזו שזיגזגה בקלילות בין בלוז, פופ, רוק ופסיכדליה, אך אולי החמיצה את הרכבת להצלחה עולמית ממש ברגע האחרון, ופינתה את הבמה לענקי התקופה האחרים. אך החדשות הטובות הן שרלף ומקארתי לא הלכו לנוח. נהפוך הוא, הם החליטו לקחת את כל האנרגיה הזו ולתעל אותה למשהו חדש לגמרי.

באותה תקופה, הרעיון של מיזוג בין רוק למוזיקה קלאסית היה עדיין בחיתוליו. תקליט המופת של המודי בלוז, DAYS OF FUTURE PASSED, שיצא שנה קודם לכן, הראה את הדרך, אך עדיין שמר על הפרדה ברורה בין הלהקה לתזמורת. רלף ומקארתי רצו ללכת צעד אחד קדימה. הם הקימו צמד בשם TOGETHER, נכנסו לאולפני EMI באבי רואד והקליטו כמה סקיצות. החשמל הרועם של היארדבירדס פינה את מקומו לצליל אקוסטי, כמעט פסטורלי, עם פסנתר דומיננטי ושירה עדינה. זה היה שלב מעבר מהפכני, ששם את היסודות לצליל הייחודי של רנסאנס: קשר עמוק בין רוק לאווירה כמעט כפרית, וכל זאת בניגוד מוחלט לזרם החשמלי ששלט אז בכיפה. מקארתי: "קית' ואני התכנסנו והתחלנו לכתוב זה בבתים של זה. עברנו מהבלוז והתחלנו לכתוב שירי עם".

בינתיים הגיטריסט, ג'ימי פייג', עבר עם הבסיסט, כריס דרז'ה, להקים להקה, שתהפוך בהמשך להיקרא לד זפלין (דרז'ה פרש במהרה כדי לעבוד כצלם). מקארתי ידע לנגן בפסנתר והחליט ללמוד גם לנגן בגיטרה. רלף רכש לעצמו סינטיסייזר חדש ויקר מתוצרת מוג, כדי לחקור מוסיקה אלקטרונית. מקארתי: "בשנת 1968, קית' רלף ואני החלטנו לעזוב את היארדבירדס, שבדיעבד אולי הייתה טעות. אבל שנינו היינו סחוטים מכל סיבובי ההופעות שבהם נוגנו אותם השירים. באותם ימים הכל היה מבוסס על הופעות 'חיות'. היינו הרבה באמריקה ובאוסטרליה, וזה היה מתיש. ותמיד נראה היה שאנחנו משובצים במקומות הלא נכונים, עם כוכבי פופ של התקופה. באותם ימים לא היינו אמורים לקחת הפסקה. הייתם צריכים להישאר בדרכים כדי להתפרנס. אז היינו די מרוסקים מזה".

פרק 2: נולדה להקה, נולדה בעיה

הצמד TOGETHER הרגיש קטן מדי על החזון של רלף ומקארתי. הם החליטו להרחיב את הפרויקט ללהקה של ממש, והשם RENAISSANCE (תחייה, לידה מחדש) היה טבעי ומתבקש. דרך המנהל שלהם, הם ערכו אודישנים וצירפו את הפסנתרן בעל הרקע הקלאסי ג'ון הוקן. הוקן קיבל יום אחד טלפון מקית' רלף, שביקש ממנו להגיע לאודישן ללהקה חדשה שלו. הקלידן הכיר את רלף עוד לפני כן כשנתקלו זה בזה בדרכים במהלך סיבובי הופעות, כשהוקן היה בלהקת NASHVILLE TEENS, שנודעה בעיקר עם להיט בשם TOBACCO ROAD. לבסוף נאספו חברי ההרכב הראשון בחדר אחד ויצרו ג'אם מוסיקלי. עמם באותו ג'אם היה גם נגן הפדאל-סטיל בי ג'יי קול, שהחליט לפרוש מהלהקה המתהווה מיד לאחר מכן. הרעיון היה ברור; ליצור להקה שתישען על מוטיבים של פולק ומוסיקה קלאסית. כשהחברים עבדו על השיר ISLAND, שכתבו רלף ומקארתי, פצח לפתע הוקן בנגינת קטע קלאסי של בטהובן שהממה את השאר. הם החליטו להשאיר את זה כחלק מהשיר.

את עמדת הבסיסט אייש לואיס סנמו. לואי סנמו היה נגן הקלטות וירטואוז שקצת לפני ההזמנה להצטרף לרנסאנס סיים לעבוד על האלבום הראשון של ג'יימס טיילור ובדק אפשרויות שונות להצטרף ללהקה כלשהי. "הכרתי את קית' וג'ים כשהם היו ביארדבירדס, באמצע שנות השישים", אמר הבסיסט. "יום אחד ג'ים התקשר אלי ואמר, 'האם תרצה לבוא לבית של קית' ונשמיע לך כמה דברים?’, הסכמתי והם השמיעו לי כמה רעיונות - זה היה מאד מעניין".

את עמדת הסולנית, בצעד מפתיע, איישה אחותו הצעירה של קית', ג'יין רלף. היא סיפרה לעיתון NME: "חזרתי הביתה בשביל חג המולד של 1968 וקית' דיבר על להקה חדשה שלו. אמרתי שיודיע לי אם הוא אי פעם ירצה גם זמרת ומיד שכחתי את כל זה. הדבר הבא שידעתי, הוא התקשר אליי ואמר שזה נשמע לו רעיון טוב". ג'יין, ילידת 1947, היא דמות פולחן בפני עצמה. אישה מסתורית שכמעט ולא התראיינה ונעלמה מאור הזרקורים באותה מהירות שהופיעה. תרומתה לסגנון הראשוני של הלהקה הייתה מכרעת. בתחילה הכיוון היה רוק-פולק בסגנון FAIRPORT CONVENTION, אך מהר מאוד, בזכות נגינתו של הוקן, הלהקה נסחפה לכיוון קלאסי, סימפוני ואירופאי יותר. כך, כמעט במקרה, נולד השילוב הייחודי של הלהקה. הפסנתר הקלאסי, השירה הנשית והעיבודים התזמורתיים הובילו באופן טבעי ליצירות ארוכות ומורכבות, כאלה שחרגו בהרבה ממבנה הפופ של שלוש דקות.

ארבע שנים לפני כן פרסמה ג'יין, בעיתון רקורד מירור, מאמר על אחיה שנהנה אז מההצלחה כחבר בלהקת היארדבירדס (ביחד עם מקארתי). הנה קטע ממנו: "בכל פעם שיצאתי לדייט, תמיד הוא חיכה לי בפינת הבית וכשחזרתי הוא היה מוצף בדאגה. עכשיו הוא זה שיוצא כל הזמן אבל יש לו סיבה טובה משלו - הוא זמר ביארדבירדס. קית' הקים את הלהקה עם אריק קלפטון אבל לא חשב לרגע שזה יצליח כך. הוא החל לגדל את שיערו כשלמד בבית הספר לאמנות. אבא כל הזמן גער בו ואמא דאגה לשמור עליו. בסוף קית' ניצח כי אבא עובד כרגע כמנהל ההופעות של היארדבירדס".

בכל אופן, היה זה פול סאמואל סמית', הבסיסט הראשון של היארדבירדס, ששידך בין רלף ומקארתי לג'ון מישל, שהיה בעל רשת מוסכים והביע עניין בניהול להקה. מישל השיג עבור הלהקה החדשה חוזה עם איילנד רקורדס ופול סמואל-סמית' הפך למפיק שלה. מקארתי: "אז הקלטנו את האלבום הזה באולפני אולימפיק בלונדון, עם אנדי ג'ונס שהפעיל את שמונת הערוצים שם. לד זפלין הייתה גם באחד האולפנים שם והקליטה את האלבום השני שלה. עשינו רק חמישה שירים באלבום שלנו כי הם היו כל כך ארוכים ומורכבים".

פרק 3: תקליט בכורה מרהיב ותחילת הכאוס

"עשינו חזרות בבית של ג'ים", סיפר ג'ון הוקן, "חמישה או שישה ימים בשבוע. זה היה נהדר בימים הראשונים, היה הרבה צחוק בחזרות שלנו. מדי פעם היינו מוציאים את הציוד לדשא ומנגנים שם. הכל היה עדין, יום קיץ יפהפה, ציפורים שרות בזמן שאנחנו מנגנים את המוסיקה המקסימה הזאת בחוץ. הרבה כיף".

כשהרפרטואר החדש של הלהקה התחיל להתגבש, החברים התחילו לחשוב על הצעדים הבאים. הם החליטו לקרוא לעצמם רנסאנס. זה התאים היטב למוסיקה שנוצרה. מקארתי: "עברנו על הרבה שמות ואז בחור ששכר ממני חדר אמר 'מה עם רנסאנס?' - קפצנו על זה מיד. עטיפת האלבום הייתה יפהפייה. זה היה ציור של נפילת איקרוס - רעיון שהמחלקה לאמנות בחברת התקליטים העלתה".

המופע הראשון של רנסאנס נערך ב-16 במאי 1969, במועדון FREAKEASY, שב- WOOD GREEN. זה היה יום שישי. הקהל הקשיב לצלילים הראשונים שבקעו מהסינטיסייזר החדש שרכש רלף, שדימו צליל של פצצה שנופלת מהשמיים ומתפוצצת. משם החל ההרכב לנגן את השיר KINGS AND QUEENS.

הוקן: "זה היה פאב קטן ואני זוכר שהעצבים היו מתוחים לחלוטין. זה היה חומר מאוד מסובך, ואף אחד לא יכל היה לדבר עם אף אחד, ואני חושב שלכולם התחשק להקיא מהמתח. זה היה לא יאמן. ואז עלינו להופיע והנה, כל שעות התרגול והחודשים שהשקענו - השתלמו. זו הייתה אחת ההופעות הטובות ביותר שעשינו אי פעם וזה הזניק אותנו. קית' ערך הקלטת פתיחה להופעה שנשמעת כמטוס שהמריא, והמנועים נשמעו חזק יותר ויותר ככל שהם עוברים מצד אחד לצד השני של הבמה. זה נשמע כמו פיצוץ, ובאותו הרגע לואי ואני התחלנו לנגן את KINGS AND QUEENS. זה היה מבריק. אני לא חושב שאי פעם הוקלטה הופעה שהכילה את זה. זה היה מדהים -עם קית' שמתעסק עם הסינטיסייזר שלו. הוא הקדים בהרבה את זמנו".

בהלסינקי הופיעה להקת רנסאנס לצד ג'ון מאייאל, שהגיע לשם רק עם נגן בס וביקש מרלף ומקארתי ללוותו, בגיטרה ובתופים. הם עשו כך ורלף סיפר לכתב מקומי על מטרת הלהקה. "אנחנו מפתחים סוג יותר מחתרתי של דבר פרוגרסיבי, פסיכדלי אם אתה רוצה. אנחנו משתמשים בהרבה סוגים של צלילים אלקטרוניים עם הלהקה".

בסוף אוגוסט 1969, פורסם במלודי מייקר מכתב של הקורא הארולד דייויס מלונדון. במכתב זה ביקש לספר כי הופעת הבכורה של הלהקה החדשה הזו, במועדון מארקי הלונדוני, הייתה טובה ועמדה מול הציפיות, אחרי חודשים של חוסר נוכחות מצידו של קית' רלף, לשעבר מהיארדבירדס. "בראבו קית' והרנסאנס", כתב דייויס. "אני מקווה שהם ימשיכו את עבודתם הטובה וכל חובבי המוסיקה המתקדמת שראו עמי את ההופעה הזו, יסכימו לדעתי".

בחורף 1969, עם חוזה הקלטות בחברת ISLAND RECORDS, נכנסה הלהקה לאולפני ISLAND בלונדון. התוצאה הייתה תקליט הבכורה, שיצא באוקטובר ונקרא בפשטות RENAISSANCE. זהו תקליט מדהים בבשלותו; כבר מהרגע הראשון, ללהקה היה כיוון ברור. יצירות כמו KINGS AND QUEENS, עם פתיחת הפסנתר הארוכה שלה, הפכו מיד לקלאסיקה ופתחו את הופעותיהם.

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות נרחב בארצות הברית ובאירופה, כשהיא עדיין נהנית מהמוניטין של יארדבירדס. התקשורת שיבחה את החידוש, והקהל, שהורכב גם מחובבי מוזיקה קלאסית וגם ממאזיני רוק, התאהב. אך דווקא אז, הזרעים הראשונים של הפירוק הבא החלו לנבוט. לוח הזמנים המתיש, הנסיעות הבלתי פוסקות והפחד לחזור על השחיקה של ימי היארדבירדס, גרמו לרלף ומקארתי להתרחק.

בדף השיווק של חברת התקליטים נכתב, "בתחילה, אלוהים ברא את גן העדן ואת להקת היארדבירדס. עכשיו יש רנסאנס". הלהקה סומנה כאחת ההבטחות הגדולות הבריטיות של שנת 1969. מקארתי: "התמונה של הלהקה בתוך העטיפה הפנימית נלקחה במוזיאון ויקטוריה ואלברט".

עיתון המוסיקה הבריטי 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסם בביקורתו על התקליט, בדצמבר 1969: "תקליט עם צליל נחמד מאד. יש פה פסנתר מקסים שמעניק מקום להקשבה מרנינה. זו מוסיקה שמנצחת כל ניסיון לתייגה". בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY נכתב אז: "זה תקליט קליל עם סאונד אוורירי שיש בו עבודת פסנתר ניאו-קלאסית. השיר היפה ביותר פה הוא WANDERER, שיש בו ניסיון יפה להציג משהו חדש". בעיתון FRIENDS נכתב: "התקליט הזה ראוי למחמאות שטרם הומצאו. מבחינה מלודית, כל שיר פה טוב בהרבה מכל מה ששמעתי בחודשים האחרונים. זה פופ עכשווי שאי אפשר באמת לקטלגו ולכן קשה לכתוב על זה ביקורת. הלהקה הזו שאבה כל כך הרבה השפעות, שלמנות אותן פה ייקח יותר מדי מקום ממה שהוקצה לנו בדף זה". בעיתון RECORD REVIEW נכתב: "זה תקליט ראשון ומעניין מאד של להקה שאי אפשר לשים אותה במשבצת ברורה. הפסנתרן פה הוא דמות דומיננטית. שמו הוא ג'ון הוקן ויש לו רקע מוסיקלי עשיר. הגיטריסט-זמר, קית' רלף, אף מנגן במפוחת בשיר BULLET (שיש לו מילים נוראיות). לאחותו, ג'יין רלף, יש קול שמזכיר את ג'קי מקשי, מלהקת פנטאנגל. אכן, יש פה ושם דמיון בין שתי הלהקות".

בנוסף לתקליט יצא גם תקליטון עם השיר ISLAND ושיר שלא נכלל באלבום, THE SEA, שיצא במיקס מונו. מיקס סטריאו של השיר יצא רק בשנות התשעים בדיסק בשם INNOCENCE.

מקארתי: "היינו מאוד מרוצים מהאלבום והוא הצליח מאוד. כריס בלאקוול, נשיא חברת התקליטים, היה כל כך מרוצה מההפקה שהוא ביקש מפול סמואל-סמית' להפיק את האלבומים של קט סטיבנס". רלף סיפר אז, לעיתון פרינדס, על הדברים שאהב מוסיקלית והשפיעו עליו: "כנראה קינג קרימזון. כרגע אני נדהם מקטע ששמעתי בתקליט השני של סטיב מילר באנד (SAILOR). אני חושב שזה נקרא 'שיר לאבותינו'. אני גם אוהב את פיירפורט קונבנשן. אז זה בעיקר דברים קלאסיים, מדי פעם מוסיקת פולק, ג'ודי קולינס, טים באקלי, טים הארדין, ג'וני מיטשל".

מיד עם צאת אלבום הבכורה הזה יצאה להקת רנסאנס לסיבוב הופעות בארה"ב, והופיעה שם לצד להקות כמו הקינקס וסבוי בראון. עבור חברי רנסאנס, היה זה שילוב לא נכון שהחליש אותם. אחד הקטעים שהיא ניגנה בהופעות היה קטע ארוך בשם NO NAME RAGA (שנקרא במקור MOUNTAIN SONG). אך הקהל האמריקאי לא היה סובלני כלפי המוסיקה המתקדמת של הלהקה והביע את דעתו פעמים רבות באופן שלילי מופגן. הניו יורק טיימס פרסם אז את דעתו: "רנסאנס נשמעת לעתים קרובות כמו מפעל צ'מבלו שנפגע על ידי פצצה. השירה של הלהקה חלשה". קית' רלף הביע אז את אכזבתו מאולם הפילמור איסט שבניו יורק. לדבריו, המקום היה עייף ונטול האנרגיה שסיפרו לו על המקום, לפני כן.

להקת רנסאנס גם הגיעה לגרמניה כדי להופיע שם בתוכנית מוזיקת רוק ושמה "ביט קלאב". קרוב לבית היה המצב טוב יותר, מבחינת הופעות...

ב-30 בינואר 1970, הופיעה רנסאנס ברויאל אלברט הול, כשהיא מחממת את להקות CANNED HEAT ודיפ פרפל.

קית' רלף אמר באפריל בשנת 1970, למלודי מייקר: "חלק מההופעות שלעשינו בארה"ב באוניברסיטה ובמכללות היו מאוד גרוביות אבל התאכזבתי משני אולמות הפילמור איסט ופילמור ווסט... נראה לי שהמקומות ההם מאוד עייפים - מופעי האור וכו' היו מאוד מיושנים. הקהל נראה יותר בעניין של מוזיקת ​​גוף מהסוג הזה, במקום לדברים היותר מוחיים שלנו. חלק מהאמרגנים התעקשו לפרסם אותנו בתור הרנסאנס של קית' רלף, כדי לכסות את ההוצאות שלהם, אני מניח, אבל אנחנו מדגישים את העניין של הלהקה, ואנשים הגיבו לזה. היו כמה הופעות מקסימות במערב התיכון, שבהם הקהל הקשיב מאוד, אבל מועדון הוויסקי בהוליווד היה די נורא. זה היה בעיקר מטיילי סוף שבוע שהגיעו כי זה היה ה-מקום ללכת אליו. ברור שייקח יותר זמן לעשות רושם בארצות הברית מאשר כאן. הקהל הבריטי פתוח יותר לשינוי, כנראה בגלל שאמריקה כל כך עצומה, ותקשורת מפה לאוזן קלה יותר כאן. הייתי רוצה לבסס את הלהקה גם כפלטפורמה יצירתית לדברים אחרים... למשל אני די חזק בצלילים אלקטרוניים, ואני רוצה לעשות אלבום כזה מתישהו. זו מוזיקה מאוד תיאורית עם הלהקה הזו. למעשה זו הביקורת היחידה עלינו ששמעתי, שיש יותר מדי ניגוד מוזיקלי בלהקה... מוזיקה משקפת את הגישה שלנו, שמשתנה כל הזמן. המבנה של השירים שלנו חשוב מאוד. הם מתחילים עם מבנה נוקשה שבסופו של דבר נרגע ומתרחב, אבל למרות שאנחנו מאלתרים יותר ממה שהיינו רגילים, אנחנו עדיין לא להקה מאלתרת".

חברת התקליטים החלה ללחוץ על הקלטת אלבום שני. הפעם רלף החליט שהוא גם יפיק את התקליט. באמצע 1970 החליט מקארתי כי די לו ופרש. הוא חווה התמוטטות עצבים מהלחץ. שאר ההופעות שנקבעו - בוטלו. רלף ניסה לשכנעו על ידי הבאת נגנים במקומם, שייצאו להופעות, בעוד שניהם יישארו בלהקה רק כדי לכתוב שירים. סנמו החליט לעזוב לטובת להקת קולוסאום.

"אחרי סיבוב ההופעות בארה”ב, ההופעות מאנגליה ואירופה החלו להגיע", נזכר סנמו. "כולם רצו להרוויח כסף. יום אחד היינו צריכים להגיע לשוויץ. הכל היה מסודר עם ראיונות טלוויזיה והכל. הגענו לשם ופתאום קית' רלף צלצל אליי מחדרו במלון - 'ג'ים לא מרגיש טוב. ג'ים רוצה לטוס בחזרה, הוא לא יכול להמשיך הלאה’. “כן, הייתה לי קצת התמוטטות”, הודה מקארתי. “זה נחת עליי. הלחץ של הכל, הלחץ של סיבוב הופעות - שוב. מצאתי את זה מאוד קשה והתפרקתי קצת”. “הוא פשוט לא היה מסוגל לצאת ולנגן”, נזכר ג’ון הוקן. “וכך העסק התפוצץ”. "היינו צריכים לבטל הכל ולחזור הביתה", נזכר סנמו. "וכשחזרנו, היה ברור שג'ים לא היה מסוגל להמשיך. כמובן, זה אמר לבטל הכל. שם זה התפרק. אחרי הלחצים של מקארתי בלהקת היארדבירדס, הוא לא רצה שזה ירבוץ עליו גם ברנסאנס”.

ג'יין רלף וג'ון הוקן נשארו בהרכב והביאו עמם להופעות את הזמר טרי קראו (שהיה לפני כן בלהקתו של הוקן, NASHVILLE TEENS), המתופף טרי סלייד, הבסיסט ניל קורנט וגיטריסט, שהיה גם הוא בלהקת NASHVILLE TEENS, ויהפוך בהמשך לחלק מרכזי ביותר בהצלחת הלהקה - מייקל דנפורד. רגע לפני שעזב, מקארתי עשה מעשה אחרון של חסד, או אולי טירוף: הוא צירף ללהקה את דנפורד, חבר ותיק מלהקת NASHVILLE TEENS, והפקיד בידיו את המוזיקה והעתיד של רנסאנס. המחווה הזו, ככל הנראה, היא שהצילה את הלהקה ממוות בטרם עת.

מיד לאחר מכן החליטה גם ג'יין רלף שלא בא לה לצאת לסיבובי הופעות ללא אחיה. הוקן, שהבין כי אין לו עתיד ברנסאנס, עבר לנגן לתקופה קצרה עם להקת SPOOKY TOOTH. לא לפני שהביא לרנסאנס זמרת מחליפה בשם בינקי קאלן. את עמדת הקלידים תפס ג'ון טאוט. איזה בלגאן!

רלף התחיל לעבוד עם התמלילנית בטי תאצ'ר על חומר לאלבום. "לא הייתי משוררת בכלל”, היא סיפרה. “הייתי חברה של ג'יין רלף... קית’ חיפש מילים והוא קרא כמה מהמכתבים שכתבתי לאחותו והוא צלצל אליי ושאל, 'תוכלי לכתוב כמה מילים?', ובגלל שגם אני הייתי צעירה, אמרתי, 'ברור שאני יכולה’...” המילים הראשונות שתאצ'ר כתבה לרנסאנס הפכו לשיר LOVE IS ALL. "אני חושב שנגמרו לנו אז הרעיונות", אמר מקארתי. "הרעיונות לתקליט הראשון שלנו הגיעו כי היה לנו זמן לאסוף אותם, אז הם התפתחו במשך תקופה. ואז זה הדבר הרגיל - חברת התקליטים רוצה עוד אלבום ואין לך זמן להתכונן לזה. להקת רנסאנס המקורית הספיקה להקליט גם את השירים FACE OF YESTERDAY, LOVE GOES ON ו-GOLDEN THREAD.

בשנת 1970 יצא האלבום השני של רנסאנס, שנקרא ILLUSION. חבלי הלידה שלו היו קשים למדי. למעשה שלושה הרכבים השלימו אותו. הקלידן ג'ון הוקן עזב באמצע ההקלטות כי הוא לא הסכים לצאת לסיבוב הופעות באירופה. הסיבה שלו הייתה פחד מטיסות. והלהקה נאלצה ליצור מין יצירה (שלטעמי נמהרת מדי וחצי אפויה) בשם PAST ORBITS OF DUST (השם המקורי שלה היה - UNDINE WINDS) עם קלידן מחליף בשם דון שין, שניגן לפני כן עם סנמו באלבום הבכורה של ג'יימס טיילור. היה זה רלף שהביא את שין כי לא הסכים שהוקן ינגן בקטע זה - בגלל ריב שפרץ ביניהם. התוצאה, למרות הכל, הייתה תקליט מרשים שאף היווה צעד קדימה לעומת הבכורה, אך הלהקה עצמה הייתה צל חיוור של הרכבה המקורי. היא הפכה לתחנת רכבת של מוזיקאים שבאו והלכו, והעתיד נראה קודר.

פרק 5: והנה נכנסת אנני

דנפורד היה נחוש להמשיך. המשימה הראשונה הייתה למצוא קול נשי חדש. הוא פרסם מודעה במגזין המוזיקה מלודי מייקר, ועליה ענתה צעירה ביישנית בת 24 בשם אנני האסלאם. לאנני היה ניסיון מקצועי מועט, אבל היה לה משהו אחר: קול זך ועוצמתי בעל מנעד של חמש אוקטבות, אותו פיתחה בלימודי אופרה. באודישן הגורלי, בדצמבר 1970, נכחו באופן מפתיע גם קית' רלף וג'ים מקארתי, כאילו באו להעביר את השרביט באופן רשמי. אנני שרה את השיר ISLAND, והשאר היסטוריה. ב-31 בדצמבר 1970, היא צורפה רשמית ללהקה, והפכה במהרה לא רק לסולנית, אלא לסמל המזוהה ביותר עם רנסאנס. דרך אגב, היא הייתה חירשת באוזן אחת - דבר שעזר לה אף יותר לייצב את קולה בעת שירתה.

פרק 6: פרולוג לתהילה והרכב מנצח

הדרך לייצוב ההרכב עוד הייתה ארוכה וכללה סחרור נוסף של נגנים. המנהל החדש, מיילס קופלנד, פיטר את כולם מלבד אנני והקלידן החדש והמוכשר ג'ון טאוט, והותיר את דנפורד המסכן בתפקיד כותב שירים בלבד. אל השניים צורף הבסיסט הלונדוני ג'ון קאמפ. לבסוף, לאחר עוד כמה חילופים, התייצב ההרכב הקלאסי והמנצח של הלהקה, זה שיחזיק מעמד קרוב לעשור: אנני האסלאם (שירה), מייקל דנפורד (גיטרה אקוסטית ומלחין ראשי), ג'ון טאוט (קלידים), ג'ון קאמפ (בס) וטרי סאליבן (תופים). התקליט הראשון של ההרכב החדש, PROLOGUE, יצא בשנת 1972. הוא היווה חוליה מקשרת בין העבר לעתיד, אך כבר הציג את הסגנון הסימפוני והאקוסטי שבו קולה של אנני היה הכוכב הראשי.

פרק 7: התזמורת, ההצלחה ויצירות המופת

מכאן, הלהקה המריאה. התגובות החיוביות ל-PROLOGUE והופעות חיות מרשימות דחפו אותם לשאוף גבוה יותר. באוקטובר 1973 יצא התקליט ASHES ARE BURNING, יצירת מופת של ממש שנחשבת לאחד מהישגיה הגדולים ביותר של הלהקה. כשהתכתבתי עם דאג בוגי (שגם היה בסיסט בלהקת קווין לפני בואו של ג'ון דיקון!) הוא סיפר לי שעבד באולפני DE LANE LEA כטכנאי הקלטות לתקליט הזה. הוא סיפר לי שהקלטת הלהקה נערכה באולפן מס' 3 במתחם אולפני DE LANE LEA. "זה היה החדר בו הקלטנו את להקות הרוק. התזמורת נוספה אחר כך להקלטה באולפן מס' 2, הגדול יותר, שנועד למוזיקה קלאסית. הצליל של התקליט כה יפה שעד היום זה גורם לי לשערות ידיי לסמור". האיחוד בין רוק למוזיקה קלאסית הגיע כאן לשלמות, עם עיבודים תזמורתיים עשירים ויצירות אפיות כמו CAN YOU UNDERSTAND ושיר הנושא, שבו התארח הגיטריסט אנדי פאוול מלהקת WISHBONE ASH.

חברי רנסאנס ערכו חזרות על השירים החדשים שלהם באולם כנסייה לפני שעשו את הצעד ונכנסו לאולפן ההקלטה. הסלאם הציעה שהם יתחילו את האלבום בצליל של גונג וסיפרה: "זה אלבום כל כך נהדר שאני אוהבת את כל השירים, אבל AT THE HARBOUR הוא אחד הדברים הטובים ביותר שעשינו אי פעם. ג'ים מקארטי כתב את השיר ON THE FRONTIER, שהיה הפעם האחרונה בה השתמשנו במוזיקה שלו".

החוויה האולפנית הייתה מרגשת עבור הלהקה. הסלאם: "זו הייתה חוויה פנטסטית להקליט את התקליט הזה. החלק הכי מדהים באלבום הזה היה כשהתזמורת נכנסה. השיר הראשון שחברי התזמורת הקליטו על ההקלטה שלנו היה CARPET OF THE SUN. עמדתי ליד ג'ון טאוט ושנינו דמענו, כי פתאום הייתה תזמורת שלמה שמנגנת את המוזיקה שלנו. זה היה כה אמוציונלי כי חשנו שבאמת התקדמנו פה".

הלהקה הפכה למבוקשת בכל העולם. קצב העבודה היה מסחרר: תקליט חדש, סיבוב הופעות. הסלאם: "נסענו לאורך הכביש המהיר הזה בפנסילבניה, ולפתע ראינו משאית צהובה באגם. אז צחקנו היטב על זה וחשבנו, 'טוב שזה לא שלנו' היה לנו את כל היום לפני שעמדנו להופיע בפן סטייט, ועצרנו לארוחת צהריים ועשינו מה שלא יהיה - היה הרבה זמן להרוג לפני ההופעה. אבל בכל מקרה, כשהגענו בסופו של דבר למקום, כל הציוד שלנו שכב על הדשא להתייבש. הסתבר שזו הייתה המשאית של הציוד שלנו שהייתה באגם. לא חשבנו שנצליח לעשות את ההופעה, אבל בסוף עשינו את זה"

אז מה הקלפים מגלים על רנסאנס? בואו נהפוך אותם!

אחרי ההצלחה היחסית של תקליטם הקודם, ASHES ARE BURNING, שזיכה אותם בקהל מעריצים נאמן שהלך וגדל, בעיקר בארצות הברית, נכנסה רנסאנס לאולפני DE LANE LEA במרץ 1974. האווירה באולפן הייתה מחשמלת וטעונה באמביציה. הלהקה, מגובשת ומלוכדת מסיבובי הופעות אינטנסיביים, התמסרה לחזון אמנותי אחת: למזג באופן מושלם בין רוק, מוזיקה קלאסית ופולק בקנה מידה אפי.

אחד המרכיבים המרכזיים שהעניק לתקליט את עומקו ועושרו הדופן היה התזמור המפואר של ג'ימי הורוביץ שיצר חוויית רוק סימפונית עוצרת נשימה. זו הייתה החלטה מודעת להרחיב את המרקמים התזמורתיים שהחלו לחקור ביצירות קודמות, ולהפוך אותם לחלק בלתי נפרד מה-DNA של הלהקה.

ובשנת 1975 הגיע מה שנחשב בעיני רבים לשיא יצירתם: SCHEHERAZADE AND OTHER STORIES. התקליט כלל סוויטה מורכבת בהשראת סיפורי אלף לילה ולילה, שהתפרשה על פני צד שלם של התקליט והציגה את הלהקה בשיא כוחה היצירתי. שיאן של ההופעות החיות תועד באלבום הכפול LIVE AT CARNEGIE HALL, שהוקלט בשנת 1975 בניו יורק עם תזמורת מלאה.

פרק 8: עלייתה ונפילתה של רנסאנס

השנים 1977-1978 היו עדיין מוצלחות, עם התקליט NOVELLA וסיבוב הופעות מצליח עם הכנר ז'אן-לוק פונטי. אבל רוחות של שינוי החלו לנשב בעולם המוזיקה. פאנק, גל חדש ודיסקו שינו את כללי המשחק. הסאונד הסימפוני והפסטורלי של רנסאנס החל להישמע מיושן. הלהקה ניסתה להסתגל. התקליט A SONG FOR ALL SEASONS משנת 1978 היה ניסיון לגשר בין שני העולמות: צד אחד שמר על הסגנון המוכר, בעוד הצד השני פנה לפופ מסחרי יותר. באופן אירוני, הסינגל NORTHERN LIGHTS, שיר פופ קליט ופשוט יחסית, הפך ללהיט הגדול ביותר שלהם בבריטניה.

אבל זו הייתה דחייה של הקץ. התקליט הבא, AZURE D'OR משנת 1979, היה צלילה כואבת. מקצבי דיסקו ומקלדות סינת' פשוטות לא התחברו לקולה האופראי של האסלאם, והמעריצים הוותיקים חשו נבגדים. המשבר היה בלתי נמנע. בשנת 1980, ג'ון טאוט וטרי סאליבן, עמודי התווך של ההרכב הקלאסי, עזבו.

פרק 9: חדר בלי נוף

רנסאנס עמדה בפני רגע מרכזי בשנת 1980. חברת התקליטים שלה, SIRE RECORDS, נטשה אותה לאחר שהאלבום AZURE D'OR משנת 1979 לא הצליח להשיג הצלחה מסחרית. לאחר סיבוב הופעות לקידומו (כולל הופעות בישראל, כשבמהלך אחת מהן התמוטט טאוט על במת מועדון אמצע הדרך התל אביבי) גם קרו שינויים בהרכב הלהקה כשטאוט והמתופף טרי סאליבן עזבו. אז עמדו חברי רנסאנס הנותרים (אנני הסלאם כמו גם הגיטריסט מייקל דאנפורד והבסיסט ג'ון קאמפ) בפני אתגר לא פשוט. הם הביאו את הקלידן פיטר גוסלינג ואת המתופף פיטר בארון. בסיועו של המפיק דיוויד הנטשל, הידוע בעבודתו עם ג'נסיס, אלטון ג'ון ואמנים בולטים אחרים, הלהקה כיוונה לגישת הפקה יעילה יותר. דנפורד אמר אז: "'קיבלנו חוזה הקלטות עם חברה שמפיקה בעיקר אמני גל חדש והיו לנו כמה שינויים. התקציבים הגדולים שהיו קיימים בעבר כבר לא קיימים. הזמן בו ניגנו בקרניגי הול עם תזמורת בת 46 נגנים כבר לא נמצא בימינו".

האסלאם, דנפורד וקאמפ ניסו להמשיך עם נגנים חדשים. התוצאה הייתה שני תקליטים מאכזבים, CAMERA CAMERA ו-TIME-LINE, שהיו ניסיונות נואשים להתאים את עצמם לצליל האייטיז ורק הרחיקו אותם עוד יותר מהסגנון הייחודי שלהם. הלהקה מצאה את עצמה מנגנת במועדונים קטנים, כשהיא מבצעת מחרוזות מקוצרות של להיטיה הגדולים.

בשנת 1985, גם ג'ון קאמפ המיואש עזב. אנני ומייקל המשיכו עוד שנתיים במתכונת אקוסטית מצומצמת, עד שב-6 ביוני 1987, במועדון בניו ג'רזי, הם קיימו את הופעתם האחרונה וסגרו פרק של כמעט עשרים שנה. המסע המופלא של רנסאנס הגיע לסיומו לזמן מה.

אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.