מנהרת הזמן הנוסטלגית שלי - חלק 1

ברוכים הבאים לפרק הראשון במנהרת הזמן שלי - מסע בקסמי העבר, כשאנחנו משאירים מאחור את ההמולה של חיי היומיום ונכנסים לתחום שבו לזמן אין גבולות. כאן, אביא לכם את ההיסטוריה העשירה של עולמנו עם המון נוסטלגיה בריאה שוודאי תעורר את זכרונותיכם.

מנהרת הזמן אינה רק אמצעי בידור, אלא כלי לחינוך ולהארה על דברים שקרו פה פעם. על ידי צעידה אל העבר, אנו יכולים לקבל הבנה עמוקה יותר של המדינה שלנו, ישראל. אז בואו, היכנסו למנהרת הזמן שלי ונצא למסע שאין כמותו., עם גזרי עיתונים נדירים מאד ועוד שאספתי עבורכם. כמה שאני אוהב לחזור אל הימים ההם!

בראייה נוסטלגית - אז מי ירה בג'יי אר?

השנה היא 1982 ואני זוכר היטב את המתח! מדינה שלמה עצרה את נשימתה. לא, לא בגלל עוד מבצע צבאי או נאום גורלי של בגין. הפעם, הסיבה הייתה דרמטית לא פחות, לפחות במונחים של סלון מרופד בצבעים מגעילים ועציץ מפלסטיק. על מסך הטלוויזיה היחידה בחיינו, זו של הערוץ הראשון, נפל הנבל האולטימטיבי, האיש שכל כך אהבנו לשנוא, ג'יי אר יואינג. כתוביות הסיום עלו, ובישראל, כמו בשאר העולם, נולדה שאלה אחת ששרפה כל חלקה טובה: "מי ירה בג'יי אר?"

כך הסתיימה לה עוד עונה באופרת סבון אמריקאית בשם "דאלאס" (שבארצנו אהבו לחרוז אותה עם "חאלאס"), על משפחת יואינג עתירת הנפט והתככים. אבל למי שהיה פה אז כמוני, זו הייתה הרבה יותר מסדרה. זה היה אירוע שבועי. המדינה כולה, שחיה אז בקצב של ערוץ בודד, התיישבה מרותקת מול המרקע כדי לצלול לעולם הזוהר והשחיתות של טקסס. נו, צרות של אחרים - ועוד עשירים...

הירי בג'יי אר נחת עלינו כמו פצצה. חודשים ארוכים של המתנה מייסרת עברו עלינו. שיחות הסלון, הפטפוטים במטבחון במשרד, ההפסקות בבית הספר - כולם עסקו בתעלומה הגדולה. "מי ירה בג'יי אר?" והשאלה גררה איתה שלל תיאוריות קונספירציה מפורטות. "זה בטח קליף בארנס", אמר מישהו. "מה פתאום? זו סו אלן השיכורה", הייתה פוסקת שכנה אחרת, בעודה דופקת שניצלים במטבח. כל אחד הפך לחוקר חובב, כל משפחה הפכה ליחידת בילוש.

כדי להבין מי יכול היה ללחוץ על ההדק, היה צריך רק להביט סביב. ג'יי-אר, בגילומו המבריק של לארי הגמן, הטקסני עם החיוך הממזרי, היה אדם שהפך את חייהם של כל הסובבים אותו לגיהינום עלי אדמות, ולכן כמעט כל דמות בסדרה הייתה חשודה פוטנציאלית.

בראש הרשימה, כמובן, עמדה אשתו המיוסרת, סו אלן יואינג, שהחלה את דרכה כרעיה נאמנה וסובלנית והתפרקה כשהיא הפכה לאלכוהוליסטית, ניהלה רומן סוער עם יריבו המושבע של בעלה, קליף בארנס, ואף ילדה בן שזהות אביו הייתה לא ברורה. ג'יי אר רדף אותה, השפיל אותה, וניסה לאשפז אותה בכפייה במוסד לגמילה. אז האם היא החליטה לנקום?

אבל, רגע! חשודה מרכזית לא פחות הייתה אחותה הצעירה והקנאית, קריסטין שפארד. קריסטין הגיעה לסאות'פורק ותוך זמן קצר הפכה למאהבת הנאמנה והאכזרית של גיסה. היא שירתה אותו בנאמנות, אך כשנכנסה להיריון וטענה שהוא האב, ג'יי אר לא היסס. הוא דאג למעצרה באשמת זנות וגירש אותה לקליפורניה בהתראה של 24 שעות בלבד. קריסטין נשבעה שתהרוג אותו, והיא בהחלט נראתה מסוגלת לכך.

אבל, רגע!!! איך אפשר בלי האויב המר ביותר, קליף בארנס? שאביו היה שותפו לשעבר ואויבו של ג'וק יואינג, שחיפש נקמה בכל מחיר. הוא השתמש בסו אלן, טען בפומבי שהוא אבי בנה, וניהל מלחמת חורמה במשפחת יואינג בכל זירה אפשרית – עסקית, פוליטית ואישית. על קבר אביו הוא נשבע לעצור את ג'יי אר, אחת ולתמיד! ירייה בגב בהחלט נחשבת כעצירת המטרה.

אפילו האח הטוב, בובי יואינג, לא היה חף מחשד. ג'יי אר עשה כל שביכולתו כדי להרוס את נישואיו של בובי לפאם, בתו של דיגר בארנס. הוא גרם להפלתה של פאם, חתר תחת בובי בחברה המשפחתית והפך את חייו לסיוט. בובי, למרות אופיו הנוח, ידע להפעיל את שריריו בעת הצורך, והדחף להגן על משפחתו מפני אחיו המושחת היה יכול לדחוף אותו אל הקצה.

אבל רגע!!!!!! היו עוד חשודים.

והשיגעון הזה? הוא חצה מעמדות ומפלגות. סופר אז, בדרגות שונות של הגזמה, שאפילו ראש הממשלה מנחם בגין היה ממעריציה האדוקים של הסדרה, ודאג לפנות את לוח הזמנים שלו כדי לא להחמיץ פרק - בימים בהם אי אפשר היה להקליט או לחזור אחורה בסטרימר. כשהשחקנים הגיעו לביקור מתוקשר בישראל - ההיסטריה הייתה כמו "דאלאס-מניה".

וההמתנה לפרק הפתרון הייתה כמעט בלתי נסבלת. לא היה אינטרנט להדלפות, לא רשתות חברתיות לספוילרים. היינו תלויים לחלוטין בחסדיו של מנהל התוכניות של הערוץ הראשון. וכשהגיע הרגע, והתשובה נחשפה (זו הייתה קריסטין שפרד, אחותה של סו אלן), הייתה תחושה של הקלה לאומית. אפשר היה לחזור לחיים. התעלומה נפתרה, והשיחות במכולת חזרו לעסוק במחיר של הגבינה הלבנה.

=======

תכוונו את מנהרת הזמן לשנת 1967, תגיעו לרחוב החשמונאים ותרדו במדרגות לקומת המרתף. שם תגלו את דיסקוטק ABC. את המועדון מנהלים שלושה ימאים לשעבר שיודעים כיצד להכות גלים בתחום הבילוי. אחד מהם אף אמר לידיעות אחרונות: 'מטרתנו הייתה ליצור מקום סולידי ואלגנטי, בו יוכל כל בחור להביא עמו את חברתו, מבלי לחשוש ששמלתה תיקרע בגלל מסמר קטן...'.

במועדון זה 140 מושבים לרווחת המבלים. את הקירות מעטרים תבליטים גדולים של האמן י. חי. רחבת הריקודים מלאה באורות נעימים. והצליל בוקע ממערכת סטריאופונית משוכללת. וכדי להזכיר כי מדובר במועדון של מלחים - התקליטייה בנויה בצורת ספינה.

אז בואו גם אתם להפליג איתנו באיי. בי. סי.

רוצו מהר להשיג כרטיסים להופעה של הזמר הצרפתי, כריסטוף. זה ממש השבוע! בשנת 1969... וברור שהוא ישיר גם את הלהיט הרומנטי "אלין". בלי זה, שלא יעז לרדת מהמטוס לפה. הידעתם, דרך אגב, שתחביביו המרכזיים של כריסטוף הם שירה ומכוניות? נו בסדר, ברור שלא הופתעתם...

בראייה נוסטלגית - טלפון חוגה.

בעידן שבו אנו מחליפים מכשירי סמארטפון מהר יותר מכפי שאנו מחליפים גרביים, ישנו חפץ אחד, כבד ובדרך כלל בצבע בז' או שחור עגמומי, שמעורר גל נוסטלגיה חם ומחויך בקרב כל מי שכמוני, חצה את גיל החמישים בישראל: טלפון החוגה. המכשיר הזה, שהיה פעם מרכז העצבים התקשורתי של כל בית בישראל של שנות ה-70, הוא היום מוצג מוזיאוני כמעט, סמל לתקופה אחרת, איטית יותר, סבלנית הרבה יותר, וללא ספק – מצחיקה יותר במבט לאחור.

החוויה של שימוש בטלפון חוגה לא הייתה סתם "חיוג", היא הייתה טקס. ריטואל של ריכוז, סבלנות ומוטוריקה עדינה. כל ספרה במספר הטלפון הייתה ישות בפני עצמה, שדרשה את מלוא תשומת הלב. האצבע הייתה ננעצת בחור המתאים ומתחילה במסע סיבובי עם כיוון השעון, מלווה בצליל "זזזזז" מהפנט, עד שנעצרה במחסום המתכת הקטן. ואז, הרגע הגדול: שחרור האצבע. החוגה הייתה חוזרת למקומה בקצב שלה לכיוון שמאל, משמיעה סדרה של "קליקים" מתכתיים, כאילו היא סופרת לעצמה את הפולסים החשמליים שהיא שולחת למרכזייה המנומנמת אי שם.

אוי ואבוי אם היו לנו לחייג הרבה אפסים או תשיעיות במספר. כי ככל שהמספר היה גבוה יותר, כך היה הזמן שלוקח לעיגול לחזור למקומו. כל סיבוב של הספרה 9 היה מסע ארוך ומייגע סביב כמעט כל היקף החוגה, וההמתנה למצב ההתחלתי נדמתה כנצח. הייתי יכול להספיק להכין מיץ עסיס ממותק בזמן שלקח לחוגה לחזור מהספרה 0. חיוג מספר בן שבע ספרות היה פרויקט של ממש, מבצע לוגיסטי שדרש תכנון מוקדם. ואם, חלילה וחס, באמצע הספרה השישית, האצבע החליקה לנו מהחור? אוי ואבוי! לעזאזל! אין תיקון טעות. כל הטקס חייב להתחיל מהתחלה. להרים את השפופרת, להקשיב לצליל החיוג הממושך והמרגיע (שבישר שהקו תקין!), ולהסתער מחדש על המשימה, הפעם בזהירות יתרה.

טלפון החוגה לא היה רק מכשיר תקשורת, הוא היה רהיט. הוא עמד במקום קבוע, בדרך כלל על שידה קטנה ומיועדת במיוחד במסדרון או בפינה בבית שנקראת "הול". וזה היה מחובר לקיר בכבל קצר, שלא איפשר יותר מדי תנועה. שיחה בטלפון הייתה עניין סטטי. לשבת או לעמוד (או לשכב על הרצפה) צמוד לנקודת הטלפון. לא היו טיולים בבית עם הטלפון צמוד לאוזן, לא בישול ודיבור במקביל, ובוודאי שלא הליכה לשירותים באמצע שיחה חשובה. היינו מרותקים למקום.

השיחות הפרטיות באמת היו אתגר. כל בני הבית היו קהל שבוי לדרמה המתפתחת. כל לחישה, כל צחקוק, כל ויכוח – הכל נשמע בחלל הבית. בלי פרטיות. עם הזמן, הגיע השדרוג המיוחל: כבל ארוך באורך כמה מטרים. לפתע נפתחו אפשרויות חדשות. יכולתי לשבת על הספה בסלון, או אפילו להתקרב למטבח, ועדיין לנהל שיחה. זו הייתה תחושה של "הו, הנה מתקדמים לאנשהו פה".

בעולם של טלפון החוגה, לא היו פינוקים. התקשרנו והצד השני לא ענה? אין מה לעשות, צריך לחייג שוב את כל המספר מההתחלה. אין "שיחה חוזרת" (הלו, זה למפונקים). הקו היה תפוס? אותו סיפור. צליל ה"תפוס" – "טוט-טוט-טוט" קצוב ומתסכל – היה פסק דין סופי. אין הודעה "הנכם מועברים למשיבון" (המזכירות האלקטרוניות עם הקסטות הקטנות באו אחר כך). כל מה שנותר היה להניח את השפופרת, לנשום עמוק, ולנסות שוב בעוד כמה דקות, בתקווה שהצד השני סיים את שיחתו.

היעדר היכולת לתקן טעות היה שיעור חשוב לחיים. זה לימד אותנו ריכוז ודיוק במשימה. לפני שהתחלתי בחיוג, הייתי מוודא שאני יודע את המספר בעל פה, או שהוא כתוב לי בבירור על פתק. כל טעות קטנה עלתה בזמן יקר ובמאמץ מחודש. אי אפשר היה להאשים את המכשיר; הוא היה יצור מכני, פשוט ואמין. אם הייתה טעות, היא תמיד הייתה שלי. אוף!

היום? העולם מרובה באפשרויות לתקשורת - אבל זה לקח הרבה מהקשר האנושי שהיה צריך לעבוד בשבילו. ואולי, רק אולי, בתוך הצליל המתוק והנוסטלגי של החוגה החוזרת למקומה, מסתתר אצלי גם געגוע קטן לפשטות ולסבלנות שאבדו לנו בדרך. הדור הצעיר לא יבין את זה.

===

הביטלס מעיתון הארץ שלנו, שנת 1965.

מעניין שיש פה את פאול ואין את גו'הן...

השנה היא 1970 והמועדון היפואי מציג תרבות חובקת עולם...

תפתחו את היומן, תסדרו את הצווארונים הרחבים ותכינו את מכנסי הסאן טרופז, כי אנחנו יוצאים למסע. לא, לא צריך אפליקציה, אין צורך ב-WAZE וגם לא בחיפוש גוגל. כל מה שאנחנו צריכים הוא פיסת עיתון שמצאתי משנת 1970, ובה מודעה אחת קטנה שהיא שער לעולם שלם של זוהר, עשן סיגריות וגלובליזציה בניחוח של פעם. ברוכים הבאים למועדון הלילה "קרואן" ביפו העתיקה.

רק תראו את המודעה הזאת. היא יצירת אמנות בפני עצמה. במרכזה, קרוואן (או שמא זו כרכרה?) מסוגנן, מרחף בין כוכבים מנצנצים, מבטיח לנוסעיו מסע חלומי עולמי. הלוגו באנגלית, באותיות גותיות מסולסלות, לצד שם המקום בעברית. והמיקום? "יפו העתיקה". שתי מילים שטומנות בחובן קסם של סמטאות אבן, ריח ים מלוח והבטחה להרפתקה לילית.

אבל גולת הכותרת? היא כמובן רשימת האמנים מרחבי העולם, קואליציה בינלאומית של בידור שהייתה גורמת גם היום להרמת גבה. נתחיל עם המתאבן: "מאיטליה – סלבטורה פולצ'י ותזמורתו". אפשר כמעט לשמוע את צלילי המנדולינה, להרגיש את הרומנטיקה הדביקה והמתוקה באוויר. סלבטורה, שם שמגלם שפם דקיק, חיוך ממזרי ושירים על אהבה נאפוליטנית. האם באמת הוא הגיע מאיטליה? האם באמת הגיעה תזמורתו? או שמדובר בשני נגנים בקושי? אולי... ולצידו, שימו לב, מקבל קרדיט נפרד ומיוחד: "ג'וליאנו ג'ורג'ו בלהטוטים". חייבים לתהות – מה היה טיבו של אותו להטוט של ג'וליאנו שזיכה אותו בשורה משלו? האם הוא היה כה וירטואוזי, כה מחשמל, עד שהרעיד את אבני הכורכר העתיקות של יפו? כנראה שלעולם לא נדע, אבל מגיע לג'וליאנו שאפו על המיתוג האישי.

מאיטליה החמה, הקרוואן דוהר היישר לספרד הלוהטת עם "פקו ומורחיטה" שמורחים לנו פלמנקו. בעיני רוחי אני רואה את מרוחיטה, בשמלת מלמלות אדומה, רוקעת ברגליה בעוצמה על הבמה הקטנה, מניפה בידיה קסטנייטות, כשפקו מפרק את הגיטרה שלו באקורדים מלאי תשוקה וכאב. הקהל, ישראלים של 1970, יושב מרותק, לוגם ורמוט או ברנדי, ומרגיש לרגע שהוא בטברנה חשוכה במדריד - או בחלטורה ביפו.

ואז, התחנה הבאה היא פריס, עיר האורות והמסתורין. משם מגיעה אלינו "'המלאך הכחול'. איזו הגדרה לחשפנית! איזו דרמה! לא שמה הפרטי, לא שם משפחתה, אפילו לא תיאור של מה היא עושה. רק להשאיר מקום לדמיון.

אחרי כל המסע הזה באירופה הקלאסית, הקרוואן לוקח פנייה חדה מערבה ועוצר באמריקה של ילדי הפרחים. המודעה מבטיחה, ולא פחות: "מארה"ב – כוכבי מחזמר 'שיער'". תחשבו על הקונטרסט. באותו ערב, באותו מועדון יפואי, אחרי גיחה איטלקית, פלמנקו ספרדי וחשיפה פריזאית, עלו לבמה "כוכבים" מהמחזמר שזעזע את העולם. האם הם באמת היו כוכבים מברודווי? או אולי חבר'ה שפשוט היה להם שיער על הראש וידעו לשיר איכשהו את שירי המחזה? זה לא משנה. מה שחשוב הוא שהרוח של "עידן הדלי" נשבה היישר אל תוך מועדון "קרואן". האם גם המלאך הכחול הצטרפה לשירה של "תנו לשמש יד"?

וכל התענוג הזה, כל האקסטרווגנזה הבינלאומית הזאת, הייתה במרחק שיחת טלפון אחת. שימו לב למספר: 828255. שש ספרות. פשטות טהורה. אתה מרים את השפופרת הכבדה של טלפון החוגה, מסובב שש פעמים, וקול מעברו השני של הקו ישריין לך מקום בלב הזוהר העולמי.

פגע לו בול בפוני!

פרסום שלילי? עובד גם עובד!

תראו את המודעה פה ותלמדו את הדבר הזה משנת 1970.

עיתון מעריב. שנת 1985. ומה מתחרז עם שרירי? - נוכרי! ברור!!!

שנת 1985. צעירים רבים רצו להיראות כמו דוראן דוראן ורצו למספרה הקרובה כדי לחמצן את השיער (או ששפכו בירה על הראש, עמדו בשמש וביקשו כך לחסוך כמה מצלצלים). ואז בא יוסי - "נכון יוסי, אתה חזק... אתה שרירי..."

כך נפתחת הפנייה, ישירה וחסרת פשרות. המפרסם לא מבזבז זמן. הוא מזהה את קהל היעד שלו במדויק. הוא פונה ל"יוסי" – שם קוד לכל ישראלי מצוי, זה שחוזר מהצבא או מהעבודה במפעל, מזיע וגאה. יוסי שלנו הוא לא סתם אחד, הוא "חזק", הוא "שרירי". הוא ההתגלמות של צבר החלומות, הגבר-גבר האולטימטיבי של אמצע העשור. אפשר כמעט לראות אותו מביט במראה ובוחן את שרירי הזרוע שלו. הוא מרוצה מעצמו. הוא השיא. הוא יוסי!

אבל אז, מגיעה התפנית בעלילה. הטוויסט שמערער את כל עולמו של יוסי - "אבל אל תחזור הביתה בלי תקליט של להקת נוכרי!!!"

בום. פה קבור הכלב, ופה טמונה הגאונות. המודעה יוצרת משוואה חדשה: הכוח הפיזי שלך, יוסי, כל אותם שרירים שבנית בעמל רב, חסרי כל ערך אם לא השלמת את המשימה התרבותית החשובה מכל – רכישת התקליט של להקת "נוכרי". כן, כן, "נוכרי". התרגום המילולי, הישיר והמופלא לפורינר.

והחריזה, הו, החריזה! אי אפשר להתעלם מהקריצה הענקית שמאחורי הצימוד הכמעט-מתחרז, זה שכל קופירייטר חולם עליו בלילות: שרירי-נוכרי. זה לא חרוז מושלם, וזה בדיוק מה שהופך אותו למושלם. זהו חרוז ישראלי, קצת עקום, קצת מתאמץ, אבל מלא בקסם. המסר הוא חד וברור: הגבריות החדשה אינה מסתכמת בשרירים. היא דורשת גם פסקול הולם. היא דורשת את הבלדות העוצמתיות של מיק ג'ונס ולו גראם. יוסי, אתה יכול להרים משקולות כל היום, אבל אם אין לך עותק של פורינר עם הבלדה הממיסה, "אני רוצה לדעת מהי אהבה" - אתה פשוט לא בעניינים.

האיום המרומז, "אל תחזור הביתה", הוא הדובדבן שבקצפת. זו לא המלצה, זו פקודה. אפשר לדמיין את בת זוגו של יוסי, או אולי אפילו את אמא שלו, עומדת בפתח הדלת, בוחנת את שקיותיו, ואומרת במבט מאוכזב: "יוסי, שרירי ככל שתהיה, בלי התקליט של נוכרי, אין כניסה". או בקיצור - יוסי, ילד שלי לא מוצלח.

ולבסוף, החותמת הסופית של הישראליות, הפרט הקטן שהופך את המודעה הזו מיצירת מופת ליצירת מופת אבסולוטית: הכיתוב הקטן בתחתית. "להקת נוכרי בישראל! רכוש עוד היום את התקליטים – הד ארצי". הרגע הזה, שבו תקליט של להקה בריטית-אמריקאית, מקבל חותמת כשרות של "תוצרת הארץ" הוא שיא האירוניה והנוסטלגיה. זהו סמל לתקופה אחרת, שבה הגלובליזציה עוד הייתה צריכה לעבור במכונת כביסה ישראלית קטנה כדי לקבל טעם מקומי. אחרת, מה הטעם לתקליט בלי החריקות והרעשים של הדפסה מקומית? אנחנו היינו אלופים בזה.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים ברדיו את הפתיחה המוכרת של URGENT או COLD AS ICE, תחשבו על יוסי. תחשבו על הדילמה הגדולה של חייו בשנת 1985.

=====

שלמה מן מהרצליה תוהה בלהיטון, משנת 1970, כיצד לחבב ולהעריץ את אריק איינשטיין.

תחילת 1967 ועולם הקצב הישראלי שוקק חיים. הנכם מוזמנים לראות זאת במועדון 'היא והוא', שברחוב הירקון 73. זמן קצר לאחר מכן יוקם באותה כתובת מועדון חדש ושמו 'החלונות הגבוהים' בבעלותם של - כן כן... אתם יכולים לנחש.

יש קסטות שצריך לשמור עליהן. נו, אז מה הפתרון?

בינינו - מה צריך יותר מסוכריה על מקל, טלי סאוואלאס אחד, שם מפוצץ של בלש וטלוויזיה צבעונית חדשה 21 אינץ' עם אנטנה ושפופרות שלוקח זמן עד שהן מתחממות ורק אז התמונה מתגלה על המסך?

תמרי הנגר, בלעם, אזמרלדה וצבי. ארבעה מופלאים בצריף הבודד שעל חוף הכורכר. בימים בהם אפשר, מותר ואף כדאי היה לדמיין ולהפליג למקומות רחוקים.

תמרי הנגר, אותו שיחק יוסי גרבר, פתח לראשונה את הצריף שלו בשנת 1974, כשאת הבובות לצדו בנה והפעיל אריק סמית, אז בן זוגו של יוסי. את שיר הנושא כתבו תלמה אליגון וקובי אשרת. יום אחד התקשרה אליגון לאשרת ובישרה לו שבהפקת תכנית חדשה לילדים מחפשים שיר פתיחה. הוא הגיע לחדר בית המלון התל אביבי בו היא גרה אז ומזג האוויר החורפי והים הסוער שראה מהחלון גרמו לו לכתוב מנגינה באווירה שכזו. ריקי גל היא ששרה את השיר.

תחילת פברואר 1973. שלמה ארצי מופיע בבר הסטודנטים, בר-אוריאן, שבנתניה עם להקה של יוצאי צה"ל. בצער רב, אותו מועדון עלה לכותרות, שנתיים לאחר מכן, כשעבריין השליך לתוכו רימון והרג שם שבעה בליינים.

ביוני 1974 יגלו הילדים לראשונה מי גנב לגוטמן את העיתון. עם שיר פתיחה מקסים בביצוע חווה אלברשטיין על דלת הקסמים, שכתב יורם טהרלב והלחינה נורית הירש. ויש את הקוסם קוק בגילומו של גדעון זינגר. וגוטמן הוא מרדכי בן זאב המופלא ואביו של דורי. ויש את הרצל, בכיכובו של גידי גוב. ואיך אפשר בלי יואבי? בכיכובו של דוד בית-און.

ספוילר: כל העיתונים יחכו לגוטמן במרפסת שלו.

גם בשנת 1979 שלטו הז'וקים בזירה. מסממני התקופה - המודעה מנוסחת רק לעקרות הבית ולא לגברים שנמצאים בדרך כלל בעבודה.

אנחנו באוגוסט 1978 והזמרת רוברטה פלאק מופיעה בישראל. בין לבין היא התפנקה ממנעמי מלון הילטון שבירושלים. וברור שהיא שרה בהופעותיה את "הורג אותי ברכות עם שירו".

זה נכון שלפעמים יש שריטות בתקליטים אבל כשהשריטה היא בקונספט התקליט - זה כבר מחשיד. כך זה היה בתחילת הסבנטיז...

והשטות הזו המשיכה גם באייטיז - הנה, למי שרוצים לדעת מה יקרה להם בתשמ"ד.

אתם באים לראות סרטי וידאו של אירון מאידן ודויד בואי?

עוד בשנת 1969 ביקש אייבי נתן להשיט ספינה עם תחנת רדיו למען השלום. ג'ון לנון ויוקו אונו ביקשו אז לתמוך בהתלהבות בדבר ואף הבטיחו לשדר מעזה. מאז עברו הרבה מים ורק במאי 1973 החלו שידורי התחנה. לנון כבר לא היה בסביבה.

בתחילה היה זה ממש בסוף הסקאלה הרדיופונית, כשעל הסיפון היו 14 אנשי צוות שעמלו למען הדבר. רוב השידורים נעשו בשפות זרות וכבר בהתחלה ביקשו רבים להתנדב ולשדר בה ללא תשלום. הייתה זו ספינה פיראטית ללא יוצא מן הכלל, ששידרה מוסיקה מבלי לשלם תמלוגים לאקו"ם. זאת כי היא שידרה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. מצד שני, קודקודי חברות תקליטים אהבו ברובם את הרעיון והציעו לשלוח לספינה סחורה להשמעה, במטרה לקרב את המאזינים למוסיקה שהם עומדים מאחוריה.

במהרה נשבו רבים בקסמי השידורים והחלו להקשיב באדיקות ל"קול השלום". אבל למרות מסרי השלום והאהבה, נשמעו זמן קצר לאחר ההשקה גם קולות צורמים. טכנאי שעבד שם נשבר ומיהר לספר שאייבי עושה את הכל למען קידומו האישי ושמצב האונייה בכי רע; החלודה שולטת, הגנרטור שבור ומצב המכונות בכי רע. אותו טכנאי טען שאייבי קיבל כספים לרוב מפרסומות ושאר עסקים, אך לא טרח להשקיע דבר מזה בספינה או להעלות את שכר העובדים.

ועדיין, היו רבים אחרים שזוכרים את החוויה של עבודתם על הגלים כמרתקת ומיוחדת. ואני, בתור מאזין קבוע מהרגע בו גיליתי את התחנה (שכבר שידרה בתדר 100 ובסטריאו) לא יכולתי לחשוב על הקשבה למשהו טוב ופותח אפיקים טוב יותר מזה.

בשנת 1993 הוטבעה הספינה על ידי אייבי ונותר מזה רק חלום ישן ומתוק.

חושקים בעריכת סיאנס? תתקשרו למספר המצורף. אולי יש באפשרותכם להחיות את קו הטלפון הזה שכבר מת מאז.

שנת 1971... שמח מאד במבנה שניצב מעל האגם בפארק ברמת גן.

עם מוסיקה ונעליים - מרוויחים כפל כפליים

תחילת אוגוסט 1970. אז מה תראו השבוע בתוכנית 'כנפי הרעם', עם פרק ושמו 'אזעקת שווא'?

קולו של ילד אוסטרלי מפר את שלוותה של חללית הרעם מס' 5. הקול נשמע דחוף ונרגש, שכן הילד נתקע על פסגתו של הר כשהאדמה תחת רגליו עומדת להתמוטט. חבורת ההצלה הבינלאומית נכנסת לתמונה ובדחיפות. סקוט טרייסי מזנק בחללית מס' 1 שלו כדי להציל את הילד. אולם בהגיעו למקום הוא מוצא שני ילדים המשחקים במכשיר רדיו. הם בטוחים לחלוטין. אביו של אחד הנערים, מר ויליאמס, מתנצל בפני סקוט. הוא טוען כי הילדים, מאפס מעשה, השתעשעו במכשיר שבידם ופלטו קריאות שווא. סקוט מחליט ליטול אותם עמו למרכז פעולות ההצלה, על מנת שיראו עד כמה מטריד יכול להיות שעשוע מעין זה. אולם בעת הביקור מסתבר שכל העניין אינו תמים כל כך, ומאחוריו מסתתרות כוונות אחרות המולידות הרפתקה שלמה...

השנה היא 1979 ואמנים מובילים בישראל לא רק שרים על הבמה מלהיטיהם, אלא גם משחילים את הג'ינגלים שהם מפרסמים. לדוגמה, להקת סקסטה...

מדוע אני כה אוהב את עטיפות התקליטים שעשה רוג'ר דין?

כשגדלתי, מצאתי את עצמי שבוי בעולם עטיפות האלבומים המהפנטות ההן שיצר רוג'ר דין. אלה לא היו רק יצירות אמנות; אלא כניסה לעולמות אחרים, מלאים בנופים פנטסטיים, ארכיטקטורה סוריאליסטית ואווירה חלומית. כנער, הייתי מבלה שעות אינספור בהתבוננות בעטיפות הללו, נותן לדמיוני לנדוד אל המקומות הרחוקים והמסתוריים שדין ביקש לתאר. גם היום, עטיפות האלבומים האלה תופסות מקום מיוחד בלבי, ומעוררות תחושה עמוקה של נוסטלגיה וגעגוע לזמנים פשוטים יותר - בהם היה זמן להביט בעטיפות תקליטים, ללא הפרעות של צפצופי מכשירים ורמת ריכוז של הפרעת קשב גבוהה.

עטיפות התקליטים של רוג'ר דין לא היו דומות לשום דבר אחר שראיתי אי פעם. כנער, כשרק התחלתי לחקור מוסיקה, האמנות של דין הייתה מגדלור, שהוביל אותי דרך המרחב העצום של עולם הרוק ומוזיקת רוק מתקדם. להקות כמו יס, אוריה היפ ואסיה הפכו נחשקות אף יותר אצלי בגלל העטיפות שהשלימו, באופן מדויק, תמונה עם המוסיקה. השימוש של דין בצבעים מרהיבים, בקווים זורמים ובמבנים בלתי אפשריים משך אותי מיד. בקושי יכולתי לחכות להניח את המחט על התקליט ולתת למוזיקה לקחת אותי לשם. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה כשקניתי את התקליט FRAGILE של להקת יס, בהדפסה תוצרת חוץ. כל הדרך הביתה, באוטובוס, רק הסתכלתי בשקיקה על העטיפה וכבר לא יכולתי לחכות להגיע עם זה הביתה והיישר לפטיפון והיישר אל "לב הזריחה".

העטיפות של רוג'ר דין הציעו לי גם בריחה מחיי היומיום של בית הספר והשגרה. הנופים הסוריאליסטיים של איים צפים, עצים עתיקים ואוקיינוסים זרים (וטופוגרפיים...) סיפקו מרחב לחלום ולפנטז ולשכוח מהמורים היבשים שהיו לי בבית הספר (ואווו... כמה פעמים שירבטתי במחברת בית הספר, במהלך שיעור, את הלוגו שעשה רוג'ר דין ללהקת יס). הציורים שלו הרגישו לי כמו דפים שנקרעו מספר סיפורים פנטסטי או סצנות מסרט שטרם נוצר. כמעט יכולתי לדמיין את עצמי צועד לתוך העולמות האלה, משאיר מאחור את כל הלחץ של נעוריי.

אז במבט לאחור, יש משהו נוסטלגי להפליא בפיזיות של עטיפות התקליטים האלה ואני ממש מברך על חזרת התקליטים לשוק. כי להחזיק תקליט בידיים היה טקס - והנה זה חזר. הללויה!

בכל פעם שאני רואה את אחת העטיפות של רוג'ר דין, אזה מחזיר אותי לחדר השינה שלי בגיל ההתבגרות (שתמונה שלו אתם יכולים לראות פה בפוסט), את פצפוץ הוויניל והציפייה לשמוע יצירה חדשה ומעיפת חושים בפעם הראשונה.

ומה עם הלהקה המלווה את אנגלברט האמפרדינק? לא מביאים גם אותה?

אל תהיה שוטה - בוא לדיסקוטק ללגום כוס של תה

רוצים לפתור את זה? אל תשכחו ביום שבת ובשנת 1968 להקשיב לרשת א'.

השנה היא 1981 ושלמה שרף ממליץ על הנעל ההיא עם הלוגו של הצפרדע השובבה.

אני כבר מדמיין את שלמה גליקשטיין ואת גלעד בלום מפזזים על המגרש עם זה.

סרט רוק'נ'רול אמיתי! גם בלילה, גם בבוקר - גם ברמי גם בפוקר - גם בקינג וגם בג'וקר - אין עליו, זה מיסטר קוקר!

תחילת 1970. מתי אלבאלה מחולון מביעה הערצה והערכה, בדרך שלה, במכתב ששיגרה למערכת עיתון להיטון. כמו כן, מעתה אל תכתבו כיפאק - כיתבו קיפק.

מומלץ ללעוס רק אחרי עשיית ביטוח שיניים טוב. שנת 1970.

הסטארטר של הרכבת נתפס.... כל הנוסעים מתבקשים לרדת מהרכבת ולדחוף אותה.

אחחח... ריח הפופקורן באוויר ואולם קולנוע ישראלי שכולו רועד מצחוק מתגלגל, כמעט היסטרי. כך ניתן לתאר את החוויה הקולקטיבית של צפייה בסרט "חייך, אכלת אותה" אי שם בשנת 1980. עבורי, כילד, זו הייתה חוויה מכוננת. משהו בסרט הזה, ששילב חוצפה ישראלית, תמימות וים של צחוק, הגדיר מחדש את גבולות ההומור והבידור של אז. האם סרט כזה יכול היה להצחיק אותנו באותה מידה גם היום? התשובה, כמו הסרט עצמו, מורכבת יותר.

לפני שצוללים לנבכי העלילה, או ליתר דיוק, למארג המתיחות, חייבים להתעכב על השם: "חייך, אכלת אותה". הביטוי הזה, שהפך למטבע לשון שגור, הוא תמצית הישראליות של אותה תקופה. "אכלת אותה" היה סלנג עסיסי, כזה שנולד ברחוב, במגרשי הכדורגל ובשירות המילואים. פירושו המילולי הוא "נפלת בפח", "עבדו עליך", "סידרו אותך", "השחילו לך", "אכלת את הלקרדה". אך יש בו רובד נוסף, כמעט חינני, של קריצה. זהו לא ביטוי ארסי או מרושע, אלא כזה שמכיל בתוכו את ההכרה בכך שהחיים הם משחק, ולפעמים אתה המותח, ולפעמים – אתה הנמתח. הציווי "חייך" שמוצמד אליו מרכך את העוקץ והופך את כל הסיטואציה למשחק היתולי. בעצם, יהודה ברקן, מלך המתיחות הבלתי מעורער, אומר לנו: "כן, עבדתי עליך, אבל בוא נצחק על זה ביחד". ועם ישראל? הוא לא רק צחק, הוא התגלגל מצחוק!

ההליכה לקולנוע בשנות ה-80 הייתה אירוע. זה לא היה עוד "קפיצה לסרט" ספונטנית וחסרת רגש. זו הייתה תכנית שלמה של בילוי. התארגנות משפחתית, התרגשות של קניית כרטיסים מראש בקופות הקולנוע המיושנות. האורות הכבים, המסך הגדול נגלה והציפייה הדרוכה לתחילת הסרט. איפה ראיתי את הסרט הזה כילד? אני לא זוכר - בקולנוע "אורלי" בתל אביב, אולי?

אבל רגע... לפני הסרט היה משהו חשוב לא פחות (ואולי אף יותר...) - הפרסומות. היום, בעידן בו הטלוויזיה משפריצה אין ספור פרסומות עד בחילה ובקולנוע פשוט לא בא לי מזה יותר - בימים ההם זמן הפרסומות היה מרגש כמו הסרט עצמו. ולא היה מדובר בפרסומות סופר דופר מושקעות - מספיקה שקופית של פרסום אולם אירועים עם רבע עוף ובורקס - כשברקע נעימת הדיסקו של "מלחמת העולמות" - כדי לגרום ללב לרטוט.

אז "חייך, אכלת אותה", בבימוים של יהודה ברקן ויגאל שילון, לא היה סרט במובן הקלאסי של המילה. הוא היה אוסף של קטעי "מצלמה נסתרת" שבהם אזרחים תמימים נקלעו לסיטואציות הזויות, מביכות ומעל הכל – קורעות מצחוק. ברקן, יחד עם קאסט של שותפים לדבר עבירה כמו דבורה בקון וקרוליין לנגפורד, האכילו את הנמתחים לוקשים - אפרופו סלנג מן העבר.

באולם הקולנוע, הצחוק עבר כגל בין השורות. כל מתיחה מוצלחת, כל פרצוף המום של אזרח תמים, כל תגובה בלתי צפויה – כל אלה היו אות לפרוץ בצחוק קולקטיבי, משחרר. צחקנו על אחרים, אבל בעצם צחקנו גם על עצמנו. על התמימות שלנו, על הנטייה שלנו להאמין לכל שטות, להיות פתי מאמין לכל דבר. מי מאיתנו, המבוגרים כיום, לא זוכר את המתיחה הבלתי נשכחת שבה נוסעי רכבת ישראל מתבקשים לרדת ולדחוף את הקטר שנתקע לו הסטארטר? או את טקס הענקת הגביע ל"משתין המיליון" בשירותים ציבוריים? אלו היו רגעים של אסקפיזם טהור, של הומור עממי בגובה העיניים, שהתחבר בול ל-DNA של הקהל הישראלי.

וכאן אני מגיע לשאלת המפתח. האם סרט כזה יכול היה להיווצר ובעיקר, להצחיק באותה עוצמה, בנוף התרבותי של היום? סביר להניח שלא, ומכמה סיבות.

העולם השתנה. התמימות, כאמור, התפוגגה. היום, כל אדם עם סמארטפון הוא צלם פוטנציאלי, וכולנו מודעים לכך שאנחנו עלולים להיות מתועדים בכל רגע. תגובתו הראשונית של אדם שנקלע לסיטואציה מוזרה לא תהיה בלבול תמים, אלא חשדנות, מבט זועף וחיפוש אחר המצלמה הנסתרת.

בנוסף, רגישויות חברתיות השתנו. חלק מהמתיחות, שפעם נתפסו כמצחיקות ותו לא, עלולות להיתפס היום כפוגעניות, מבזות ומטרידות. המתיחה שבה קרוליין לנגפורד היפהפייה מבקשת חיבוקים מגברים זרים ברחוב כי קר לה, למשל, הייתה מעוררת היום דיון סוער על החפצה והטרדה מינית. ההומור הפך מאז להיות "פוליטיקלי קורקט" יותר, וטוב שכך.

עם זאת, "חייך, אכלת אותה" הוא זיכרון מתוק של ישראל אחרת – תמימה יותר, פשוטה יותר, ובעיקר, כזו שידעה לצחוק על עצמה בלי חשבון. תקופה שבה כל עם ישראל יכול היה להתאחד באולם חשוך ולצחוק מאותה בדיחה, גם אם היא הייתה על חשבוננו.

ועכשיו נשאר לשיר עם יגאל בשן: "צחק מכל הלב, לא זה לא כואב / קח את זה בכייף, חייך אכלת אותה / קח את זה בכייף, צחק מכל הלב / אם תרצה או לא, חייך אכלת אותה".

===============

האוטובוסים החדישים... עם החוט העליון שמושכים בו כדי להתריע לנהג על עצירה בתחנה הקרובה, עם הדלתות שנפתחות ונסגרות ברעש גדול, עם המושב הגבוה שמעל הגלגל האחורי - ובלי מיזוג אוויר.

====

קבלו את נקניקיית החלומות: כך הפכה דמות מהסדרה "דאלאס" ללהיט בצלחת הישראלית. הימים שבהם כל מה שרצינו היה טעימה קטנה מאמריקה, גם אם היא הגיעה בצורת נקניקייה ורודה.

אי שם באמצע שנות השמונים, עידן שבו כריות הכתפיים היו מפלצתיות, שיער הנשים היה כגובה גלי הים והטלוויזיה הייתה מדורת השבט הבלתי מעורערת, עמדה בפני אנשי השיווק בישראל משימה מורכבת: כיצד, לכל הרוחות, משכנעים את הציבור לצרוך עוד ועוד נקניקיות רגילות? המוצר, שהורכב כידוע באהבה רבה משאריות בשר, נזקק בדחיפות למיתוג מחדש, למשהו שיקפיץ אותו מהמדף המשמים היישר אל לבבות הצרכנים. רצוי גם הילדים.

אני כבר מדמיין איך במשרד פרסום תל אביבי אחד, האווירה הייתה קודרת. הרעיונות אזלו והקופירייטרים גירדו בראשם במרץ. ואז, ברגע של השראה קם אחד מהם וזעק את מה שאיש לא העז לחשוב. "רבותיי, יש לי את זה! אנחנו ניתן להם נקניקייה עם טעם של חוץ לארץ!". שקט השתרר בחדר. חבריו הביטו בו בתמיהה, מנסים לפענח את הברקת המאה. "כן!", הוא המשיך בלהט, "אנחנו נהפוך את הנקניקייה הזאת לסלבריטאית. אתם זוכרים את ההיסטריה סביב הסדרה "דאלאס"? מי לא היה מאוהב בלוסי יואינג, האחיינית הקטנה והמרדנית?". עיניו נצצו. "אני אהבתי את לוסי! אשתי אהבה את לוסי! כולם אהבו את לוסי!!!".

החזון שלו היה ברור. לוסי יואינג, בגילומה של השחקנית שרלין טילטון, הייתה התגלמות הזוהר האמריקאי – בלונדינית, תוססת וקצת פרועה. "אנחנו ניקח את התדמית הזאת, את כל הזוהר הזה, ונארוז אותו בתוך נקניקייה. נקרא לה מיס לוסי!".

אך כדי להשלים את המהפך, היה צורך בפסקול מנצח. לא עוד סיסמה מקומית, אלא ג'ינגל קליט שישדר עוצמה בינלאומית. "צריך משהו קצבי," המשיך אותו קופירייטר נסער כשריר החל לנזול מזווית פיו, "בסגנון שואו-ביז, קאנטרי כזה, שיגרום לכולם לפזז!". ואז הגיעה ההברקה השנייה של אותו היום. "ויש לי גם את הזמרת המושלמת! מה דעתכם על סוזי מילר?".

השם הזה הידהד בחלל המשרד. הרי סוזי מילר הייתה באותה תקופה כוכבת ענקית בקרב ילדי ישראל (ואני אחד מהם). יחד עם ג'רי, היא לימדה דור שלם אנגלית בתוכנית הטלוויזיה החינוכית והפופולרית SING A SONG. המבטא האמריקאי שלה, החיוך הרחב והאנרגיות הבלתי נגמרות הפכו אותה לדמות נערצת. "הילדים משוגעים עליה!", הכריז איש הפרסום המדומיין שלי, "היא תביא לנו את אמריקה ישר לצלחת של הילד! היי, מי לא אוהב את סוזי? אני אוהב את סוזי! אשתי אוהבת את סוזי! ילדיי ממש אוהבים את סוזי! קדימה, בואו נשיג את סוזי!!!".

מול טיעונים כה נחרצים, איש במשרד לא מצא סיבה להתנגד. המכונה שומנה והחלה לעבוד. סוזי מילר גויסה למשימה הלאומית, הולחן עבורה ג'ינגל קליט וקצבי, והפרסומת הבלתי נשכחת יצאה לדרך. עד מהרה, הג'ינגל של נקניקיית מיס לוסי התנגן בכל טלוויזיה מצ'וקמקת בכל בית בישראל, והנקניקייה החדשה הפכה להצלחה מסחררת.

המותג החדש הצליח לעשות את הבלתי ייאמן: הוא לקח מוצר מזון פשוט והפך אותו לסמל תרבות, לאובייקט נחשק. ילדים התחננו בפני הוריהם בסופר שיקנו להם "את הנקניקייה של לוסי", וההורים? הם נענו ברצון. כך נולדה לה נקניקייה שהייתה הרבה יותר מסך מרכיביה. היא הייתה הבטחה, פנטזיה, וכרטיס כניסה מנקנק לעולם הגדול והנוצץ שמעבר לים. בתיאבון!

====

פעם, בעולם שבו סמארטפונים היו רק מדע בדיוני, היה עצם ענק וחידתי הידוע בשם דפי זהב. ספר ענק זה, ששקל בערך כמו ילד קטן, היה מקור הידע האולטימטיבי עבור כל מי שביקש להתחבר לבני אדם אחרים - באמצעות טלפון חוגה, כמובן.

בימים של פעם, כשדינוזאורים הסתובבו על פני כדור הארץ והיינו צריכים לדבר עם אנשים כדי לעשות דברים, דפי הזהב היו התנ"ך שלנו. צריכים אינסטלטור? יש בדפי הזהב. מחפשים מקום לאכול פיצה? יש בדפי זהב. צריכים מעצור טוב לדלת? ספר דפי זהב! צריכים להרוג מישהו? מכה על ראש השרץ מספר דפי זהב תעשה את העבודה.

דפי זהב אורגנו בסדר אלפביתי, וזה היה שימושי להפליא - אם ידענו את שם העסק שחיפשנו. אחרת, נגזר עלינו לדפדף ולחפש ולקלל. כמובן, המודעות היו החלק הטוב ביותר שם. מודעות של עמוד שלם, מודעות של חצי עמוד, מודעות של רבע עמוד - עסקים שילמו סכום גבוה כדי לבלוט בים של טקסט זעיר, עד כמעט בלתי קריא. ולא נשכח את הריגוש של פתיחת דפי זהב ולמצוא את השם שלנו שם. אז הרגשנו שאנחנו סוג של ידוענים בקטנה. כי הנה זה היה, הזהות שלנו שמונצחת בדיו.

דפי הזהב היו ביטוי פיזי של תקופה פשוטה יותר, כאשר החיים נעו בקצב איטי יותר ו"החלקה ימינה" פירושה הייתה שעוברים לדף הבא. זה היה עולם שבו מציאת עסק לא הייתה כרוכה באלגוריתמים או מודעות ממוקדות - רק סבלנות, זכוכית מגדלת ואולי קצת מזל.

למרבה הצער, ספרי דפי זהב הם כעת שרידים מהעבר, צוברים אבק בעליות גג או משמשים להדלקת מדורות. אולי זה היה מסורבל, מיושן ומעט מגוחך, אבל זה היה שלנו. ועל כך, אני מצדיע לדפי זהב!

מנהרת הזמן שלי לוקחת אתכם הפעם לנובמבר 1977 ואורחת נוספת הגיעה לארצנו; הזמרת טינה צ'ארלס.

לקהל הישראלי היא נתנה את השלאגרים שהושמעו ללא הרף ברדיו הישראלי, I LOVE TO LOVE ו- DANCE LITTLE LADY. אמן החימום היה יוני נמרי, ששר לקהל מלהיטיו העבריים והצרפתיים. צ'ארלס לא רק נהנתה מהקהל הישראלי שחיבק אותה בחום, אלא גם בבילוי בביתו של חבר הכנסת, פלאטו ושרון, ובמועדון "אל מאצ'ו" שביפו. שם היא קיבלה תקליט זהב מקומי ונהנתה מהתקרובת ההודית האהובה עליה.

הכל היה נפלא כשלפתע נכנס למועדון בעלה האוהב, ברני, שהתגעגע ועלה על מטוס כדי להפתיעה פה. הייתה זו סצנה מהסרטים.

אמן ג'אז שפינק את ישראל בבואו בשנת 1959 היה לואי ארמסטרונג, הלא הוא סאצ'מו. הוא הגיע אלינו מהופעות בשבדיה, שם שרר קור מקפיא מתחת לאפס. אלינו הוא הגיע כדי להופיע ימים ספורים לפני ערב פסח.

מי שהביא אותו לארץ היה גיורא גודיק, שגם נאלץ להפקיד אצל הנהלת היכל התרבות שבתל אביב 25,000 לירות למקרה שהקהל ישתולל יתר על המידה וישבור כסאות. כאמור, לפי המודעה, סאצ'מו הגיע עם החצוצרה שלו גם לבנייני האומה שבירושלים.

נו, אז מה הקשר?...

אודליה משדרת!

השנה היא 1981 ובמדינת ישראל החלה להיקלט, במקלטי הטלוויזיה הפרימיטיביים (או שמא הצבעוניים החדשים שהיו למעטים יחסית פה) שידוריה של תחנת וידאו פיראטית, שספינתה עגנה כ-12 ק"מ בתוך הים ושידרה סרטים וקליפים, ללא לוח זמנים מתוכנן ומסודר. עם לוגו משובב עין ונעימת נושא אלקטרונית (שניגן ואנגליס) הסביר קריין בקולו הרועם עם שתי מילים מהדהדות - "אודליה משדרת!"

הייתי מאלו שזכו לקלוט את שידוריה (מלאי השלג והתמונות המקוטעות) ולהתפעל מהחדשנות שבדבר. אמצעי התקשורת הישראליים הרגילים מיהרו, כמובן, להסית את הקהל נגד אותה תחנה, שבעליה היה פול גרינוולד, שעוד לפני כן נקרא לבית הדין בגין נושאים כמו השתמטות ממילואים. ענייני ההסתה נגד אודליה החמירו וגרינוולד פנה לשבות רעב מול ביתו של שר התקשורת, מרדכי ציפורי, במחאה על חוק שנחקק נגדו. את טקס המחאה הוא תיכנן עם צליבתו ועם טענתו הברורה - "למה לאייבי נתן מותר ולי אסור?"

ומה עם אודליה? היא הורדה במהרה, לצערם הרב של רבים. ופול גרינוולד? הוא הואשם בהמשך לא רק בשידור פיראטי אלא גם באונס.

אוקי, אז מה יש לנו פה? רדיו למכונית כולל הרכבה? - יש! ציוד לקמפינג ולשפת הים? - יש! איפה שמים את כל זה? יהיה בסדר! מפרט עשיר של כלי עבודה לרכב? - יש! כולל ג'ק וכל מה שמתחשק! אפשר לנסוע ולהשוויץ עם האוטו בדרך לנופש באחד ממלונות הנופש המובילים? - כן כן כן!

אחחח, שנות ה-70, עשור של דיסקו, מכנסי פעמון "פדאלפון / סאן טרופז" ופורד אסקורט, מכונית כל כך צנועה שהפכה לסמל של פרקטיות. בזמן שמכוניות אחרות של התקופה התחרו על תשומת הלב עם עיצובים צעקניים ומנועים רועמים, פורד אסקורט התגלגלה בשקט (יחסי, כן?) לכל מקום עם רעש של ספרנית בהופעת רוק. אבל אל תלכו שולל מהמראה המתון שלה - למכונית הקטנה הזו היו כמה טריקים בשרוול.

ראשית, בואו נדבר על העיצוב. זה לא היה ניסיון להיות מכונית סקסית או תוקפנית; היא פשוט באה להעביר אותנו מנקודה א' לנקודה ב' מבלי להישבר - רוב הזמן. עם הצורה הקופסתית האסקורט נראתה כאילו עוצבה על ידי מישהו שפחד מאוד מזוויות חדות שהיו אז ה-דבר. אבל היה קסם מסוים בפשטות הזו.

מתחת למכסה המנוע, פורד אסקורט הציעה מנוע שאפשר לתאר בצורה הטובה ביותר כ"מתאים". זה לא עמד לנצח במרוצים, אבל זה הביא אותנו בסופו של דבר ליעד שלנו, בתנאי שלא מיהרנו להגיע. המנוע של האסקורט היה פלא של צניעות, שהפיק מספיק כוח כדי לשמור על הגלגלים מסתובבים אבל לא עד כדי כך שהנהג יתפתה לעשות עמו כל דבר ומהיר - כמו, לשדוד בנק ולברוח.

בפנים, פורד אסקורט הייתה כיתת אמן במינימליזם. לוח המחוונים היה נטול דברים מיותרים, כמו כפתורים מפוארים או צגים נוצצים. היו לו את היסודות: הגה, כמה מחוגים ומושבים שנראו כאילו מרופדים בשטיח ממוחזר. הרדיו היה בהתאם.

כן, זו הייתה המכונית של בני הזוג הצעירים שמתחילים את חייהם המשותפים, הסטודנטים שמוגבלים בתקציב, או הפנסיונר שפשוט היה צריך משהו לנסוע איתו לערב בינגו. וכמובן, תשכחו ממזגן ומחלונות שעולים ויורדים בלחיצת כפתור, כן?

=====

יש לכם בר מצווה? אתם חייבים את התקליט הזה שיכין אתכם היטב לרגע בו אתם עוברים משלב הילדים לשלב הנערים.

ותהיו בטוחים שאם תלמדו היטב את ההפטרה שבתקליט, יזרקו עליכם בצהלה עוד יותר סוכריות קשות ומכאיבות.

ככה זה כשלא מביאים לארץ את להקת הקצב הבריטית הטובה ביותר (הביטלס). האם זה הופך את 'חלות הדבש' ללהקת הקצב הבריטית הראשונה בארץ? טוב... ברור שלא, כי הראשונים היו הקרייזי סטריינג'רס בקולנוע אסתר, נתניה.

המודעה משנת 1966.

שנת 1968.

שירים מדליקים אש וסצנת סיום מופלאה.

העולם שייך לצעירים.

השנה היא 1974 והקהל מגלה שגם טרזן עושה שעווה.

מתוך דבר לילדים.

השנה היא 1979 ובישראל נערכת תחרות האירוויזיון עם ג'ינגיס חאן! אה, ג'ינגיס חאן - המנהיג המונגולי האימתני שחצב את אחת האימפריות הגדולות בהיסטוריה, והכה אימה בליבם של מיליונים! אבל רגע, אני לא מדבר על הג'ינגיס חאן הזה. לא... אני צולל לתוך העולם הפראי של להקת הדיסקו הגרמנית שבסוף שנות ה-70 הביאה שילוב של ראוותנות, קיטש ותעוזה צרופה לסצנת המוזיקה.

השיר עמו התמודדה הלהקה באירוויזיון הפך לשלאגר אדיר בארצנו ולכן הגיעו חבריה, באוקטובר 1979, לסדרת הופעות בהיכל הספורט התל אביבי, בבנייני האומה בירושלים, בהיכל הספורט החיפאי ובאמפיתאטרון האילתי. הקהל הישראלי נהנה גם מביצוע חי ללהיט הנוסף, MOSCOW.

תתארו לעצמכם: השנה היא 1979, וקדחת הדיסקו שוטפת את העולם באה קבוצה של גרמנים והחליטה לחלוק כבוד לאחד הכובשים הידועים לשמצה של ההיסטוריה על ידי הפיכתו לסנסציית דיסקו. מילות השיר מספרות את סיפור מעלליו של ג'ינגיס חאן - ובכן, בצורה משוחררת, מסוגננת מאוד ומעט מגוחכת. אבל מה שבאמת גנב את ההצגה הייתה ההופעה של החבורה. דמיינו את זה: שישה פרפורמרים במיקס מגוחך של לבוש מונגולי מימי הביניים עם לבוש של מועדון דיסקו נוצץ בניו יורק (אולי סטודיו 54?). הכוריאוגרפיה כללה הרבה תנועות זרועות אגרסיביות, דחיפות אגן ונדנוד מסונכרן - כל אלה העלו סברה שהצבא של ג'ינגיס חאן היה אולי הרבה יותר כייפי ממה שספרי ההיסטוריה מתעקשים לספר.

השיר עצמו הוא כיתת אמן באבסורד. הלהקה מזמרת בהתלהבות כזו שאפשר לחשוב שהיא מגייסת את החיילים לריקוד ולא לקרב. יש את הרקדן המשופם שנראה כאילו בא להיבחן ללהקת אנשי הכפר אך נכשל. הנשים הזוהרות באו להפוך את דמות הנסיכה הלוחמת של ימי הביניים ללוחמת ברחבת הריקודים. יחד, השישה יצרו יחידה מוזרה אך משכנעת בצורה מוזרה, שהשאירה את הקהל לתהות אם לצחוק, לרקוד או פשוט לבהות ביראת כבוד.

בסופו של דבר, ייתכן שלהקת ג'ינגיס חאן לא כבשה את העולם באותו אופן שבו כבש השם אותו נשאה, אבל החברים בהחלט השאירו את חותמם על דברי ימי תרבות הפופ (איך אפשר לחשוב על אירוויזיון 79 בלעדיהם? איך???). אז מה אם לא מבינים את השפה הגרמנית? העיקר שיש קצב, ריקודים ותחפושות על הבמה.

לאן כולם ממהרים?

לקנות בגדים בפסז' הוד התל אביבי ולרכוש את ספרי השלישי, "ביטלמאניה!" - עם הסיפור השלם של הביטלס, לראשונה בעברית ועם המון פרטי מידע נדירים שלא פורסמו באף ספר בינלאומי על הלהקה.

השנה היא 1988 ואיגי פופ, שבדיוק הוציא תקליט בשם "אינסטינקט", בא לארצנו. מסתבר שהנוער של המגזין "ראש 1" לא נדלק, לא נמשך והמופע הוכתר ככישלון מסחרי. אולם הסינרמה היה מלא רק בחציו. חברי הטוב, יואל רון, היה שם וסיפר לי: "ההופעה ההיא של איגי בסינרמה אומנם הוכתרה ככישלון (על ידי עיתונאים דבילים) אבל הייתה פיצוץ. הוא הביא את סטיב ג'ונס, הגיטריסט של הסקס פיסטולס. הייתי שם ממש קרוב ונשענתי על הבמה (בתקופה ההיא עדיין היה אפשר) והבנזונה ירק עלי פעמיים עם חיוך. זה היה פרוע. איגי מדי פעם זרק את המיקרופון עם הסטנד לעבר התיקרה ותפס אותו באוויר. זה היה מבהיל כשאתה ממש נשען על הבמה. כל הזמן פחדתי שהסטנד של המיקרופון יפול עלי". בהמשך יגיע איגי עם הסטוג'ס לגני התערוכה והם יראו לכולם מה זה רוק משתלח אמיתי.

שנת 1977. אורי זוהר, שגילה את אלוהים, מבקש באופן ברור מכל באי פסטיבל נביעות - שלא יחללו את השבת.

השנה היא 1971 ובממלכת השלגונים יש אטרקציה חדשה למלקקים.

ליקקתם שלגון? אל תזרקו את המקל! תראו אם כתובות בו המילים "חינם לוקס". מצאתם? האח הידד! גשו אל זבן המכולת החביב הקרוב אליכם, הראו לו את המקל המשמח והוא יעניק לכם שלגון לוקס שיגעון במתנה.

תעזרו בבקשה למירי זכרוני.

היא לא מצאה את האוטו שלה מאז שנת 1977

שנת 1963 והדבר הזה היה רהיט מפיק צלילים שחימם את אווירת הבית. עיצוב הרהיט הזה הוא, כיאה לתקופה, זוויתי מאד. ומחט הפטיפון הייתה בעיקר מחרשה שחרצה תקליטים והרסה אותם. העיקר שיש צליל היי פידליטי.

החונקים האלו נחתו בארצנו ב-15 בפברואר 1987. מטרתם הייתה לחנוק את הקהל עם להיטים נפלאים ורצון לשווק את תקליטם החדש, BIG IN AMERICA.

הקהל קיבל את מבוקשו, החונקים התהדרו גם בתוספת חטיבת כלי נשיפה ורשת ג' שידרה את המופע למי שרצה להקשיב בבית (ולהקליט בקסטה). המופע הראשון מהשניים לא היה מלא בקהל, אך בהופעה השנייה היה המקום מפוצץ באנשים.

אבל ביקור הלהקה בארץ כמעט וסיים את מסלולה של הלהקה, כששניים מחבריה כמעט טבעו בחוף תל אביבי. הם נקלעו למצוקה בהשטת סירה, אותה שכרו ממועדון "לב הים". לאחר שעה מצאתם וללא חזרתם, נשלחה סירת חילוץ שתרה אחריהם ומצאה אותם על חוף מרוחק לאחר שלא הצליחו להשיט כראוי את סירתם שהתמלאה במים.

בסבנטיז ובאייטיז כולם השתמשו במרגרינה. חמאה? זה היה לעשירים בלבד. חביתה? עושים ממרגרינה וביצה. ומי חשב אז על ההשלכות הבריאותיות? עושים כריך? מרגרינה צריך! רק דבר אחד לא ברור לי במודעה המצורפת - מה הקשר בין רעננות האביב למרגרינה?

בכל אופן, הממרח הזהוב הזה עיטר כל שולחן מטבח של פעם. זו הייתה החמאה של העתיד. פעם "מרחו אותנו" שמרגרינה היא הדרך לחיים ללא כולסטרול. המרגרינה הייתה המלכה השולטת. חמאה?!נו, באמת... חמאה תמיד הייתה קשה למריחה. מי רוצה להתאמץ איתה? איפה היא ואיפה המרגרינה הרכה והמתמסרת לסכין? ויש לציין שמרגרינה הייתה גם הזולה יותר.

משפחות מרחו מרגרינה כמעט על כל דבר. אף אחד לא יכל היה לעמוד בפני ההבטחה לאלטרנטיבה בריאה יותר מחמאה, גם אם היה לזה טעם קצת כמו פלסטיק. אנשים שכנעו את עצמם שהם אוכלים בריאות אמיתית. צריך להקפיץ ירקות? מרגרינה! אופים עוגה? מרגרינה! משמנים מחבת? ניחשתם נכון - מרגרינה! כולנו היינו עסוקים מדי בצפייה בסדרה "שושלת" מכדי לשים לב לנזקי המרגרינה.

בשנות השמונים נראתה גם עלייתה של מרגרינה "לייט". כי מה יכול להיות יותר טוב ממרגרינה? נכון, מרגרינה עם חצי מהקלוריות של מרגרינה! אנשים צרכו את זה כאילו זה היה זהב נוזלי, משוכנעים שאכילתו תגרום להם להיראות כמו מדריכי אירובי. זה היה המפתח לחיים נטולי שומן.

אבל כשהאייטיז הגיעו לסיומן, כך גם הסתיים שלטונה של המרגרינה. החמאה, עם טעמה העשיר ומרכיביה הטבעיים, זכתה לקאמבק מפואר. זה התחיל בחוגי אוכל, שבהם שפים לעגו למרגרינה והטיפו את בשורת החמאה האמיתית. לאט אבל בטוח, הציבור תפס שמרגרינה זה איבדה את הברק שלה. זה לא היה עוד משטח הזהב של העתיד, אלא שריד של עבר שגוי. אנשים התחילו ללחוש על שומני טראנס.

כיום, המרגרינה עדיין קיימת, אבל ימי הזוהר שלה חלפו מזמן. היא יושבת על מדפי הסופרמרקטים, תזכורת לתקופה שבה האמנו שהמדע יכול להערים על הטבע. אבל עבור אלה מאיתנו שחיו את שנות השבעים והשמונים, מרגרינה תמיד תחזיק מקום מיוחד בליבנו וכנראה גם בעורקים שלנו.

בשנת 1976 הכל נראה אחרת ושמח בהרבה. יגאל בשן ויהודה ברקן (שניהם בראשי תיבות י.ב.) יצאו במופע משותף, לאחר שנהנו יחדיו משיבוץ להופעות מילואים בפני חיילים. במופע שירים של יגאל ודברי קישור הומוריסטיים עם השניים. אז ברור שהיו בחורות שלא התאפקו ועלו לבמה כדי לתת נשיקה חלומית ליגאל אהובן.

בין קטעי ההומור יש גם מערכון בו השניים מקריאים מכתבי הערצה מפוברקים. אחד מהם בא בזו הלשון: "שלום יגאל, אני אוהבת אותך ומוכנה להראות לך את ליבי אם תראה לי את הציפור שלך, באהב - ציפורה". זה כמובן עם קריצה על השיר "יש לי ציפור קטנה בלב".

להקת הליווי מורכבת מהקלידן דודי רוזנטל, הגיטריסט בני וילנר, הבסיסט מאיר סלמון והמתופף אלון הלל.

יגאל בשן ויהודה ברקן - יהי זכרם ברוך

אוקטובר 1974 ורבים התרגשו לקראת בואו של מלך נגני אורגן הג'אז - ג'ימי סמית'. האיש שידע ללהטט בידיו על קלידי אורגן ההאמונד העסיסי והבשרני. הכרטיסים נמכרו חיש מהר וסמית' ניגן מיטב קטעי ג'אז, כולל גם ביצוע לשיר הבה נגילה.

...אבל הגעתו של סמית' הפכה לתקרית מאד לא נעימה, לאחר שכעס על ביקורת צוננת שפרסם בידיעות אחרונות אורי אלוני, איתו נפגשתי לא מעט לפני מותו המצער, על הופעתו של סמית'. אלוני תיאר את סמית' כאורגניסט ממוצע שרק יח"צ טוב הביא אותו לשם עולמי.

סמית' לא האמין כשהקריאו לו את הביקורת של אלוני והחל להשתולל ולנקום בהצבת דרישות לא הגיוניות לאמרגן שהביא אותו, כולל השכרת מטוס פרטי שיביא אותו להופעה בירושלים, כמו גם רולס רויס עם טלוויזיה - לו ולאשתו. האמרגן ניסה לפייס אותו, אך נתקל בקללות מצדו.

את הספר "ZOO ארץ ZOO" אני מכיר ואוהב אהבת נפש מאז היותי ילד.

הרי איך אפשר בלי לקרדה, האישה שהפכה מקיוסקאית לחנוונית? או בריגיטה טוסיקסן השבדית שתבעה את אורי גלר בגלל שצפתה בתוכנית איתו בטלוויזיה וחשה כי פי הטבעת שלה מתעקם? או אנטיוכי (אנטי) סיפיליס האליל?

והנה, מסתבר שגם הייתה הצגה על הדבר הזה. האם רק לי יש את התחושה שאין כמו הספר?

יוני 1956 ואמן הג'אז הידוע, ליונל המפטון, הגיע להופעות בישראל עם התזמורת הכושית שלו. "אלו יהיו הופעות שלא תשכחו", הוא הבטיח לקהל הישראלי.

גם הוא ודאי לא שכח במהרה את מנת הפלאפל שהוא וחברי תזמורתו אכלו בהנאה אצל "המיואש" (הפלאפל האגדי שברחוב פינסקר התל אביבי).

מסתבר שבשנת 1962 רבו בבתים ישראליים על קיצוניות שנעה בין צ'ייקובסקי לצ'ה צ'ה צ'ה

ספטמבר 1968 ובעיתון ״שמונה בערב״ יש בלבול קל בהגדרת המונח ״מועדון פסיכודלי״.

אי שם בתחילת הסיקסטיז. מועדון השעות הקטנות שהיה בצפת. ואם בא לכם להתפנן שם, בואו ותתענגו על צלילי הפסנתר והשירה של ג'ון קארי הקרייזי, בשירי מקצב ומצב רוח. יש טלפון להזמנת מקום.

בשנת 1983 היה הרכב של ילדודס בשם ״הנוער המוסיקלי״.

הם באו עם להיט ענק שנקרא "העבר את הדאצ'י" (שהיה עידון של גרסת המקור עם המילה קוצ׳י, שהייתה סלנג לג׳וינט ירקרק ועסיסי).

אותה חבורה גם הגיעה לארצנו להופעות ושרה פה להיטים נוספים כמו THE YOUTH OF TODAY ו-007.

אבל הגימיק שחק את עצמו במהרה ובאמצע האייטיז התפרקה הלהקה. עבור הבסיסט שלה, פטריק ווייט, זה היה אסון; כוכב הילדים לשעבר הפך לפושע עוד לפני תום אותו עשור. הוא ישב בבית הכלא ויצא ממנו כדי להמתין למשפט נוסף בגין סמים, כשב-18 בפברואר 1993 נפל ווייט בן ה-24 בבית של חבר, נחבל בראשו ומת מיד. נתיחה שלאחר המוות העלתה שלא הסמים גרמו לזה אלא נגיף שלא אובחן שגרם לסחרחורת.

השנה היא 1983 ואסטרולוג הבית של עיתון להיטון לא מצליח לפגוע...

אם מוישיק אומר - מי אני שאתווכח איתו?

בראייה נוסטלגית - סטיב אוסטין.

סוף הסבנטיז ותחילת האייטיז. והנה גיבור אחד שצבע את הדמיון של כולנו, הילדים, בגוונים של אדום, כחול ומתכת נוצצת. גיבור שלא היה דומה לשום דבר שהכרנו, ושגרם לנו לרוץ בחצרות באופן מוזר. קראו לו סטיב אוסטין, אבל בשבילנו הוא היה גם "האיש השווה מיליונים".

כל מי שגדל כאן כמוני זוכר את הרגע הזה. הרגע שבו הפסקול הבלתי נשכח, אותו צליל אלקטרוני קצבי ומהפנט, היה מתחיל להתנגן. זה היה האות לכך שסטיב אוסטין, בגילומו של השחקן בעל הלסת המרובעת לי מייג'ורס, עומד לעשות משהו מדהים. ו"מדהים" במונחים של סטיב אוסטין היה לכופף מוטות פלדה כאילו היו פלסטלינה, לרוץ במהירות של כמעט 100 קמ"ש לצד מכוניות נוסעות, או להשתמש בעין הביונית שלו כדי לראות למרחקים כמו נץ עם משקפת משוכללת. מי מאיתנו לא רצה להיות סטיב אוסטין?

הסיפור, למי שצריך תזכורת, היה פשוט וגאוני. סטיב אוסטין, טייס ניסוי ואסטרונאוט של NASA, התרסק עם חללית ניסיונית (רואים את זה בפתיחה הקבועה של כל פרק). הוא איבד את שתי רגליו, את זרועו הימנית ואת עינו השמאלית. אבל במקום לשלוח לו מכתב תנחומים וזר פרחים, הממשל האמריקני החליט להשקיע בו סכום דמיוני לאותה תקופה: שישה מיליון דולר. בכסף הזה, מדענים מוכשרים החליפו את איבריו הפגועים בחלקים ביוניים משוכללים, והפכו אותו לסוכן-על, הנשק הסודי של סוכנות הביון הממשלתית. הוא היה גיבור-על בלי גלימה, שיכול היה להציל את העולם מפני מרגלים, מדענים מטורפים ואסונות טבע, וכנראה שבין משימה למשימה ושיחה עם הבוס שלו, אוסקר, גם היה מספיק לקצוץ סלט במהירות על-קולית ולתופף סולו תופים מורכב של לד זפלין.

והפתיחה הו תמיד ריתקה אותי, עם הקול הרובוטי שאומר לנו: "סטיב אוסטין... אסטרונאוט. איש שבקושי נשאר בחיים. רבותיי, אנחנו יכולים לבנות אותו מחדש. יש לנו את הטכנולוגיה. יש לנו את היכולת ליצור את האיש הביוני הראשון. סטיב אוסטין יהיה האיש הזה".

הקסם של סטיב אוסטין חדר לכל בית בישראל. כל ילד ידע לדקלם את הפתיח של הסדרה ומיד לאחר מכן, היינו יוצאים לחצר או למסדרון הבית ומתחילים לרוץ. אבל לא ריצה רגילה, אלא ריצת סלואו מושן מדוקדקת, כזו שמלווה באפקט הקולי המפורסם שהפקנו בעצמנו מהגרון: "אה-אה-אה-אה-אה". זה היה משחק הדמיון המושלם.

אבל ההילה סביב סטיב אוסטין לא הסתיימה בכוחותיו הביוניים. חלק גדול מהעניין סביב לי מייג'ורס, הכוכב שגילם אותו, נבע מהעובדה שהוא היה יפה תואר (תמיד הוא הזכיר לי משום מה את אחיו החורג של אלביס פרסלי בתקופתו המוקדמת), נשוי לכוכבת הגדולה ביותר של אותה התקופה, פארה פוסט. היא הייתה המלאכית של צ'ארלי, אייקון אופנה ובעלת התסרוקת המפורסמת בעולם. השילוב של שניהם היה בלתי מנוצח, שיא הקוליות של הוליווד. העובדה שזמן קצר לאחר מכן פארה עזבה אותו לטובת השחקן ריאן אוניל, חברו הטוב, רק הוסיפה עוד קורטוב של דרמה לסיפור הנוצץ. סוג של סיפור האריסון-קלפטון-פאטי בויד בגרסה ההוליוודית.

אך כאן מגיעה התפנית המפתיעה בעלילה, הפרט שרבים אולי שכחו. ההערצה לסטיב אוסטין בישראל הייתה כה גדולה, עד שבשנת 1979 הוחלט להרים את הכפפה, או ליתר דיוק, את הזרוע הביונית, ולהעלות גרסה מקומית לבמה. כן, קראתם נכון: הצגת ילדים ישראלית המבוססת על עלילותיו של האיש השווה מיליונים.

אל נעליו הביוניות של לי מייג'ורס נכנס השחקן שמעון בן ארי, שלקח על עצמו את התפקיד המאתגר להיות סטיב אוסטין הישראלי. לצידו על הבמה הופיעו שחקנים נוספים כמו רן הרדן, איציק פלג, יוסי שוחט ויפה גבאי. קשה לדמיין היום איך נראו האפקטים הביוניים על במה של היכל תרבות מקומי בסוף שנות השבעים. האם העין הביונית הייתה פנס אדום קטן? האם הרמת מכונית מקרטון נראתה משכנעת? כך או כך, עצם קיומה של ההפקה הזו מעיד על עוצמת התופעה. סטיב אוסטין לא היה רק גיבור טלוויזיוני רחוק, הוא היה כאן, חי ונושם (וגם קצת מזיע מתחת לפרוז'קטורים) על במות ישראל, מדבר בעברית צחה ומציל את המצב מפני נבל מקומי.

חוץ מזה, אחת החולצות הכי אהובות עליי כילד הייתה חולצה עם ההדפס של סטיב אוסטין כשהוא מצויר בעת ריצה. אני זוכר היטב כמה אהבתי את החולצה הזו וחולצה נוספת שהייתה לי אז - עם הדפס של להקת אבבא שכשלוחצים עליו הוא משמיע קול צפצוף סתמי אבל מלהיב בזמנו. "היי, תראו - הנה אבבא מצפצפים בסבבה!"

שנים עברו מאז, גיבורי-על באו והלכו, והאפקטים המיוחדים הפכו למשהו שאפילו סטיב אוסטין היה מתקשה לעכל. אבל הזיכרון מאותו גיבור ביוני, מהריצה האיטית ומהצליל הממכר, נותר צרוב בדנ"א שלי. הוא מזכיר לי תקופה פשוטה יותר, שבה כל מה שהיה צריך כדי להציל את העולם היה כמה חלקי חילוף יקרים, והרבה סלואו מושן. "אה-אה-אה-אה-אה".

====

השנה היא 1982. ודאי הייתם משלמים לראות את בנזין בהרכב הקלאסי כרביעיה בשיא ימיה. ועוד עם הלהקות "חזיון" ו"לילות אהבה"!

אז מה היה השבוע ביום שישי בסרט הערבי שהצופים ראו בטלוויזיה בשנת 1975?

שם הסרט הוא 'אשת מנהל כללי' ולהלן תקציר העלילה. עצמת וחסין הם עובדי ממשלה. הוא מהנדס ולה תפקיד מנהלי. היא מתקדמת בעבודתה ומתמנה למשרת מנכ"ל במשרד בו עובד בעלה. נוצרות בעיות ממצב זה וה'מישמומקין' חוגג.

אוסקוט יא אוולאד! איל ערביק פילם פי אל טילפיזיון!

אמרתם בי ג'יז? מעכשיו אימרו 'רבי ג'יז'!

חברת 'ישראדיסק' ראתה את המצלצלים הרבים שפסקול הסרט 'שגעון המוסיקה' שלשל לכיס יוצריו והחליטה ש"הדבר צריך לצלצל פעמיים". וכך, עם ריקי גל, להקת ברוש והמנהל המוסיקלי, בני נגרי, ניגשה היא להכין את תשובתה. שירים כמו "שמע ישראל" ו"עוד אבינו חי" לבשו חליפת טרבולטה לבנה ועלו על רחבת הריקודים הלוהטת. ריקי שרה בצד אחד כשהצד השני של התקליט אינסטרומנטלי ומרקיד לא פחות. אבל כשריקי ביצעה את תפקידה בתכנית הטלוויזיה, "עלי כותרת", זעקו מיד מבקרי הטלוויזיה.

ב. מיכאל הפליא בכותבו ביקורת שכותרתה "הגועל והנפש": "האיש בקופסא בישר כי עתה בא תורה של אישה אחת לשיר משהו מתוך תקליט שהיא הוציאה להורג בימים אלו. על המסך הסבלני השתרעה דמותה של בת-אדם מפוזרת כלשהו, לוהטת עיניים ופרועת שיער, שללא התרעה מוקדמת נתנה צווחת דיסקו-חדיסית למהדרין. אותה צדקת שרה בדבקות את 'עוד אבינו חי' ולאחר אי אלו חזרות על הצהרה זו, בגבהים שונים של טון, השתכנע הכותב כי אביה של הנערה עדיין חי, אך הוא ללא ספק חירש. והנערה בשלה, ממשיכה לנפנף באי אלו איברים בלתי ארוזים, אשר העניק לה הבורא התמים. כאן כבר החל הכותב לדאוג ברצינות, שאף אם אביה עדיין חי, קיימת סכנה גוברת שמיד עם תום השיר הוא ימות מבושה. מיד לאחר תחילת השיר שמעתי חריקת כיסא מן הרקיע השביעי, עת קם הקב"ה מכס הכבוד, הסיט את הכפתור בטלוויזיה של מעלה ועבר לצפות בערוץ 6 של הטלוויזיה הירדנית, שם עוד מתייחסים אליו בכבוד מסוים".

ריקי לא נתנה לביקורת לפגוע בה והוסיפה שהפקת הטלוויזיה לא איפשרה לה לערוך חזרה הגונה לפני הצילומים ושאפילו אינה יודעת את שמות שתי הרקדניות שהצמידו לה.

עם צאת האלבום הוחלט לחגוג את העניין כמו שצריך - במסיבה!

החוגגים הגיעו, בדצמבר 1978, למועדון הבילוי החדש של צדוק קראוס (אח של...) שבצפון תל אביב. הריקודים היו סוערים והשתייה נמזגה בהתאם. אנשי 'ישראדיסק' אף פינקו את ריקי ובני במצת ובעטי פארקר. כל הכבוד על ההשקעה.

בין המבלים נצפו אושיק לוי עם זקן עבות, נורית גלרון (עם אמרגנה, אשר ביטנסקי), הזמרת רוחמה, השדרנית שוש עטרי - ועוד ועוד...

אז גשו לחנות התקליטים המועדפת עליכם ובקשו ממוכר התקליטים את 'חסידיסקו'. ויאללה לרקוד!

בשנות השבעים הייתה ארצנו מוצפת עם מגזינים בכל מיני צורות. אחד מהם היה משובב לב ונמכר בשם "סינרומן". לצעירים שביניכם, אספר שמדובר בחוברת ובה עלילת קומיקס, רק שבמקום דמויות מצוירות היו אלו שחקנים בשר ודם שהצטלמו לפי העלילה והתמונות (בשחור-לבן) היו עם בועות קומיקס.

היו שם גם רכילויות על אמנים ידועים בארץ ובעולם, קצת חושניות בריאה וגם פרסומות לחוברות מצולמות אחרות, כמו המערבון המצולם "ג'אנגו הנוקם".

בתמונה: "הטוב, הרע וליאורה" - ולא תאמינו מה ליאורה עושה שם.

עד עכשיו אני זוכר את ריח העשן המתוק בפארק הירקון.

בן דוד שלי לקח אותי, הנער הצמא למוסיקה, להופעת רוק. היה כיף גדול!! זאת למרות שבוצעו לא מעט שירים חדשים על חשבון הישנים והטובים. בכל זאת, יש אלבום חדש לשווק (FREEDOM).

על הבמה היה קרלוס ולצידו שר באדי מיילס הגדול ביחד עם הזמר אלכס ליגרטווד. הקלידנים היו צ'סטר ת'ומפסון (לא המתופף הידוע) וטום קוסטר. בבס היה אלפונסו ג'ונסון ובתופים גרהאם ליר. וכמובן חטיבת כלי הקשה מיומנת.

אטרקציה נהדרת מבציר 1968.

לא לשכוח לבוא בשישי ובשבת בבגדים חגיגיים.

מי אמר ששחמט אינו משחק תוסס?

הקסטה הייתה אחד מהדברים המרכזיים בחיי. היא עזרה לי לגדול ולהתפתח, עם צלילים מופלאים וגם הרבה "זמן מעבדה" מאתגר של תיקונים עצמיים.

זה שריד מתקופה שבה מוזיקה הייתה ניידת, אבל רק אם היה גם עיפרון בהישג יד. בואו נחזור לאחור לעידן שבו מלבני הפלסטיק הקטנים האלו היו שיא טכנולוגיית האודיו. תשכחו מסטרימינג או דיסקים. הקסטה הייתה מלכת הטיולים באוטו, הסולטן של הווקמן, אבל כן, היא גם הקשתה עליי כל פעם כשניסיתי להריץ קדימה או אחורה, בדיוק להתחלת השיר האהוב עלי או לסולו כזה או אחר בו.

ראשית, בואו נדבר על העיצוב הפיזי של הקסטה: מארז פלסטיק שקוף ובתוכו שני סלילים של סרט מגנטי וכמה רכיבים שעזרו לסובב אותם במכשיר הטייפ. המדבקה על גבי הקופסה הזו הייתה התקווה היחידה לדעת מה מוקלט בה, אלא אם כן הייתם מאלו שאהבו "לחיות על הקצה" והכנסתם אותה בלי לבדוק.

וכמה אוספים הקלטתי עם הרכיב הזה. חיברתי שיר לשיר, מתקליטים שונים, כדי ליצור את אווירת השמע שהתאימה בדיוק עבורי. וכמובן שגם הקלטתי, כמו רבים אחרים, היישר מהרדיו בעודי מתחנן מהשדרן שלא ידבר על השיר - אבל הוא דיבר!

כמובן, לקסטות היו קטעים... לא פעם מצאתי את עצמי מתענג מצלילים ולפתע מגלה שאני בתוך חדר ניתוח מאולתר, מנסה להציל את אהובתי המלבנית ששפכה את קרביה החומים, כלומר הסליל, ונתקעה. הו, רגע האימה הזה שבו מגלים שהסליל נתקע בתוך מכשיר הטייפ!

כמו בתקליט, גם בקסטה היה צד א' וצד ב' - וכל אחד מהם בא עם אופי משלו. בסדר, היו גם מכשירי טייפים שנבנו כדי לנגן קסטה הלוך ושוב, ללא צורך לקום - אבל זה סתם חידוש גימיקי ולא הדבר האמיתי, מבחינתי. ובל נשכח את הפן החברתי של הקסטה. כמה כיף היה לגלות תקליט באוסף של אח גדול של חבר קרוב שלי ולמהר להקליט אותו לקסטה שלי. ההתרגשות הזו זכורה לי עד היום. כך, הכרתי לראשונה הרבה תקליטי רוק מתקדם - מאחים גדולים של חברי ילדות שלי שהסכימו להקליט לי אותם.

בסופו של דבר, קסטות היו יותר מסתם דרך להאזין למוזיקה. עם הזמן הן נעלמו והוחלפו בקבצים דיגיטליים שלעולם לא יהיה להם אותו קסם. קסטות היו מבולגנות, פגומות ולפעמים מתסכלות - אבל הן גם היו אמיתיות. הן היו תזכורת שלפעמים, המסע אל השיר האהוב עלינו היה חשוב לא פחות מהשיר עצמו.

אז הנה כמה פרטי מידע מעניינים:

1. הקסטה נוצרה בשנת 1963 ונכנסה לפס יצור המוני שלוש שנים לאחר מכן.

2. חברת פיליפס היא שהציגה את הקסטה הראשונה, שבאה להחליף את הסלילים המסורבלים (REEL TO REEL).

3. קסטה פיראטית עלתה בישראל, בסבנטיז, במחיר ממוצע של 25 לירות. אפשר היה למצוא רבות מהן בתחנה המרכזית או ברחוב אלנבי בתל אביב.

4. בשלב מאוחר יותר צצה לשוק קסטה עם סליל כרום, שהעניק למקליטים הביתיים צליל ברור יותר.

5. הילדים הצעירים שלכם היום לא מבינים מה זו קסטה ומה הקשר בין זה למברג פיליפס ועיפרון.

אנחנו באוגוסט 1983 ורוד סטיוארט טען שהוא צמא לשנדי שלך. אז הקהל הישראלי נענה למצוקתו ובמהלך הופעתו הראשונה, באיצטדיון רמת גן, זרק לעברו מטר של בקבוקי בירה. סטיוארט התעצבן (בצדק) ולא נתן הדרן. המופע השני היה נטול ברבריות שכזו מצד הקהל.

יש לכם הונדה? אני מתכוון לאופנוע עד מודל 1971. כזה עם 3.75 ו- 1.75 כוחות סוס.

אם כן, בואו לרכב עם הזמר מוטי פליישר (זה ששר את "עופרה" ו"אבשלום") מתל אביב ועד אילת. תרשמו את התאריך - זה ב-17 ביולי 1971. כך תהיו חברים גם במועדון THE HONDA RIDERS שיוקם במהלך הטיול.

אז הנה מה שהיה שם: החבורה יצאה בשש בבוקר, ביום שבת, מרחבת העירייה של תל אביב, עברה את ירושלים, ירדה לים המלח, המשיכה לעין גדי ומשם לערבה ועד אילת. האופנועים הגיעו גם עד לכפר הנופש של רפי נלסון, שקיבל את פניהם בבגד ים צמוד, משקפי שמש כהים ושרשרת צדפים לצווארו. צלם הטלוויזיה, מקסים סלומון, תיעד את המסע ובסוף מוטי פליישר גם קפץ למימי הים האילתי. איך לא?

כן, גם ז'וז'ו היה פה בתחילת הסבנטיז...

הנה כמה מוצרים שהיו בילדותי ואינם עוד...

הידד! צ׳רלי השתחרר ואפשר להסתפר!

האם מכונית קטנה שכזו מתאימה לכדורסלנים גבוהים? אני שואל כי שמעתי שאולסי פרי קיבל אוטו כזה בדיוק ונאלץ לשבת בבגאז' כדי לנהוג בו.

בשנת 1973 יצא בארצנו אלבום קלפים ושמו "פופ". מתחת לכל קלף התחבאו מספר משפטים על מי שמצולם. אמני ארצנו קיבלו סיכום הולם אך במחלקת אמני חו"ל? שוד ושבר!

לדוגמה, קלף מספר 98 שנכתב עליו: "בתקופה בה צצו להקות המחתרת היה החוף המערבי של ארה"ב מקום בו פרחו להקות רבות, ביניהן "מטוסו של ג'פרסון" ו"גן הכפרי והדגים", "המתים אסירי התודה" ורבים אחרים. באותו אזור פרחו להקות נוספות שהידועה בהן הייתה להקת וואן מוריסון, על שם הגיטריסט שלה ומייסדה. הלהקה לא הוציאה תקליטונים והתרכזה בהופעות ובאריכי נגן".

עד פה נוסח האלבום. אז בואו נתחיל מזה שוואן מוריסון זה זמר ולא להקה - והוא הגיע מצפון אירלנד...

'מי יודע מדוע ולמה, אין לך כבלים של גמא?' - כבלים פיראטיים מודל 1980.

אם נולדתם אחרי 1990, המציאות הטלוויזיונית של ימינו נראית לכם מובנת מאליה. מאות ערוצים, שירותי סטרימינג, VOD, יוטיוב – עולם שלם של תוכן זמין בלחיצת כפתור, באיכות 4K צלולה כבדולח. אבל פעם המציאות הייתה שונה בתכלית. שנות ה-80 המוקדמות בישראל היו עידן של מדבר טלוויזיוני צחיח, ובמרכזו נווה מדבר בודד, מפואר וממלכתי: הערוץ הראשון.

הוא היה שם, יחיד ומיוחד, משדר מבניין רוממה בירושלים. הוא סיפק לנו את "מבט לחדשות", את "שעה טובה", ואת שידורי הלימודים בבוקר (עם גבי ודבי, שריף גודמן ושקופיות סטייות מבאסות שארכו חצי שעה עד התוכנית הבאה - כשברקע צלילי התקליט הישראלי האינסטרומנטלי, "קווים"). ביום שישי בצהריים זכינו לסרט ערבי, ובערב סרט קולנוע אחד, בדרך כלל יצירת מופת אירופאית מהורהרת שגרמה לכל המשפחה להירדם מול המסך עוד לפני כתוביות הפתיחה. שידורים? הם התחילו אחר הצהריים המאוחרים ונגמרו בחצות עם "פסוקו של יום" ותמונת דגל ישראל המרצדת על רקע ההמנון. זהו. זה מה שהיה.

אל תוך הוואקום הזה, אל תוך השממה התרבותית הזאת, פרצה בסערה תופעה שהייתה לא פחות ממהפכה: הטלוויזיה הפיראטית.

הכל התחיל בלחישות. שמועה שעברה מפה לאוזן בשכונה - יש טלוויזיה בכבלים. כן, פיראטי! כי כמה אפשר לראות שידורי תורה עם הרב אבידור הכהן?

פתאום, בסלון המנומנם הופיעו סרטי קראטה מהונג קונג, מערבוני ספגטי עם טרנס היל ובאד ספנסר, סרטי פעולה בכיכובו של צ'ארלס ברונסון. היו גם סרטי עלילה זרים בתרגום עברי, הפקות עצמיות, ספורט, תוכניות לילדים, סרטי טבע רק למבוגרים ועוד...

מערכת הטלוויזיה הפיראטית התהדרה בצוות מהנדסים שהגיע (בלי רטיה בעין) לחבר עם כבלים אמיתיים לאיזו דירה מקומית שבה היו כמה מכשירי וידאו טייפ ואדם אחד שהיה אחראי על לחיצה על כפתור ה-PLAY במכשיר זה או אחר, לפי לוח השידורים שהובטח. המחיר הממוצע לטלוויזיה בכבלים בתחילת האייטיז היה 12 דולר לכל דירה - וכן, אפשר לשלם את זה לוועד הבית.

זה היה הרבה יותר מסתם בידור זול. זה היה אקט של מרד תרבותי. זה היה התשובה של העם למונופול הממלכתי והמתנשא של רשות השידור. בעוד רוממה התעקשה לחנך את הציבור עם קונצרטים ודיונים מעמיקים, הפיראטים פשוט נתנו לקהל את מה שהוא רצה: אקשן, צחוק ודמע. הפיראטים גם היו ה-MTV של המזרח התיכון, עוד לפני שמישהו ידע מה זה MTV.

השידורים עצמם היו חובבניים להפליא, וזה היה חלק מהקסם. לפעמים הסרט היה נעצר באמצע, ועל המסך הייתה מופיעה שקופית כתובה בכתב יד רועד: "תקלה טכנית, תיכף נשוב". לפעמים, היו פרסומות לעסקים מקומיים – "שווארמה האחים ובניו" או "מוסך המהיר" – עם מספר טלפון שצויר בטוש על בריסטול.

ולפעמים, השידור היה נקטע בפתאומיות, מה שהוביל אותנו למרכיב הבא בסיפור: המרדף.

כמובן, כל העסק היה לא חוקי בעליל. משרד התקשורת, הגוף הממשלתי שהיה אמון על הסדר באוויר, ראה בפיראטים איום קיומי. ניידות איתור מיוחדות, שנראו כאילו יצאו מסרט ריגול מדרג ח', היו מסתובבות בערים ומנסות לאתר את מקור השידור.

המשחק הזה של חתול ועכבר הוסיף אלמנט של ריגוש עבורנו. לעולם לא ידעת אם תזכה לראות את סוף הסרט. רגע אחד ברוס לי עומד להנחית את מכת המחץ, וברגע הבא – בום... יש "שלג". כל המשפחה הייתה נאנחת באכזבה קולקטיבית. "תפסו אותם", היה אומר אבא במבט קודר, כאילו נפל דבר בישראל. אבל למחרת, כמו עוף החול, הם היו חוזרים לשדר.

הפיראטים נעלמו כמעט באותה פתאומיות שבה הופיעו, והותירו אחריהם שובל של נוסטלגיה. הם היו תופעה קצרת ימים אך בעלת השפעה אדירה. הם לימדו את הממסד שיעור חשוב: אי אפשר להתעלם מרצון הקהל לנצח.

היום, כשאנחנו מדפדפים בעייפות בין 500 ערוצים ולא מוצאים מה לראות, קשה שלא להתגעגע לימים ההם. לימים שבהם ההתרגשות הגדולה ביותר הייתה למצוא תמונה רועדת של צ'אק נוריס מבעד למסך של שלג. זו הייתה טלוויזיה עם נשמה, עם תחושת מחתרת, עם קסם של פעם. כי בתכל'ס, גם מאות ערוצים באיכות HD לא יצליחו לשחזר את הריגוש הפשוט של שידור אחד, גרוע, לא חוקי, שפתח לנו את הראש ואת הלב.

====

רוצים לשמוע את 'פנקס הקטן' בביצועו של ששי קשת - היישר מבציר 1970? כוונו את מנהרת הזמן שלכם אל אותה שנה ותרשמו את התאריכים להצגה הזו בה פנקס נמצא. לתושבי תל אביב' יש לכם מה לעשות בסילבסטר עם זה.

דרך אגב, איפה זה 'אי שם' במושבה ושמה צה"ל ? (-:

השנה היא 1976 וספר חדש יצא לאור - "יעל ואני" מאת איטו אבירם.

אני יכול להעיד בפניכם שסדרת הספרים הזו שלו ליוותה אותי בכיף בימי ההתבגרות הראשונים שלי.

שלושים ושש שקופיות אהבה, מודל 1971.

לא כל הפרסומות מהסיקסטיז היו נעימות לקריאה...

הזמרת דלידה, שנולדה במצרים להורים איטלקיים, כיולנדה כריסטינה ג'יליוטי, ידעה הצלחה גדולה מאד כשעברה באמצע שנות החמישים לצרפת ושרה שאנסונים כמו גם שיחקה בסרטים.

בשנת 1957 היא שינתה את שמה לדלידה. אבל ההצלחה הענקית החביאה מעיני המעריצים את הצד האפל של חייה. הנישואים הראשונים שלה התפרקו לאחר מספר חודשים והבעל לא יכל לשאת את הכאב וירה בעצמו.

בסוף 1965 הגיעה דלידה להופיע בישראל, למרות איומי החרם שקיבלה בשל כך מהקהל הערבי שלה, ושרה על הבמה גם את "הבה נגילה" ו"הנה מה טוב ומה נעים". הופעתה הראשונה נערכה בהיכל התרבות התל אביבי כשהמנחה-זמר שהופיע לפניה היה פרדי דורה. הופעתו של דורה גרמה לכעס גדול והוחלט להחליפו מיד במנחה אחר, משה גולדמן, שעשה עבודה שגרמה לעונג גדול יותר מהקהל שהגיע לבנייני האומה שבירושלים.

אז מה קרה עם דלידה בהמשך?

שנה לאחר שהגיעה לפה הייתה היא בזוגיות עם הזמר לואיג'י טנקו, שרצה להצליח בכל מחיר. השניים הפכו לזוג הנוצץ בצרפת, התארסו בתחילת שנת 1967 וכמה ימים לאחר מכן עמדו על במת פסטיבל סאן רמו ושרו יחדיו את השיר שכתב, CIAO AMOR, CIAO. בהמשך הערב נודע שהצמד לא עלה לשלב הגמר וטנקו, בן ה-28, לא יכל לשאת זאת והתאבד ביריה לראשו, בחדר של הזוג שבמלון בסאן רמו. הוא השאיר מכתב ובו הסביר שעשה זאת כמחאה נגד הקהל שבגד בו ובחר בשיר אחר. "כולי תקווה שמה שעשיתי יגרום לכם יותר להבין. שלום", חתם במכתבו.

דלידה גילתה את הנורא מכל וביקשה לסיים גם היא את חייה בבליעת כדורי שינה והשארת מכתבים לאמה ולמעריציה. היא ניצלה, התאוששה והמשיכה בקריירה שלה. בשנת 1973 הקליטה עם השחקן אלן דלון גירסה לשיר PAROLE PAROLE ("הבטחות הבטחות") שהפך להיט גדול. בתחילת שנות השמונים התאהבה בפלייבוי, רישאר שנפארי, שגם התאבד, בשנת 1983, בדיוק כשהשניים תיכננו להינשא.

דלידה השבורה ניסתה למצוא נחמה בהינדואיזם אבל השברים היו קשים עד בלתי ניתנים לאיחוי. באפריל 1987 היא מכרה את מכוניתה, רבים מחפציה ושינתה את צוואתה. אז סגרה את התריסים בחדר השינה שלה ובלעה כמות קטלנית של גלולות שינה. "החיים הפכו בלתי נסבלים – אנא תסלחו לי", כתבה דלידה בת ה-54 בפתק שהשאירה אחריה.

לא היה אז גבר אמיתי בישראל שלא היה לו טבק (במלעיל) בארון.

יהודה ברקן היה מלך המתיחות הראשון של ישראל.

בשנת 1978 הוא הגיש תוכנית מתיחות ומוסיקה בגלי צה"ל בשם "מתח גבוה".

לקט מהמתיחות האלה נאסף בשנת 1979 לתקליט "אכלת אותה" שהפך במהרה לרב מכר. אפשר לשמוע בו את יהודה מתקשר לקולנוע רמה שברמת גן ומציג את עצמו כאברם חלפון מדואר תל אביב שבידו מכתב לשחקנית ג'ולי אנדרוס. במתיחה אחרת הוא ריצ'רד פליישר, בעל החברה "טלפוטו" שמפיק את אלבום השלום וברצונו לצלם אנשים רבים. לא חסרות מתיחות ואפילו יש לפתע בתקליט רעש של מחט קופצת שמבהילה לרגע את המאזינים שמגלים מיד לאחר מכן את יהודה שאומר "אחחחח... הלו! להניח ת'מחט בזהירות...".

מכאן ועד הסרט "חייך אכלת אותה" היה המרחק קצר.

השנה היא 1983 והשיר "חי" עם עופרה חזה מגיע למקום השני באירוויזיון. אז ברור שיהיו פרסומות מאותה שנה שירכבו על הגל שלו...

לפי ציור הנעליים בפרסומת, אני מופתע שאפשר להבקיע איתן גולים לתפארת. אבל אם גיורא שפיגל אומר...

כרזה משנת 1968.. מועדון ינוקא מרנין בקופירייטינג.

יש לי עסקה להציע לכם; תביאו לי עכשיו בקבוק סגור, קר ואמיתי של קינלי אורנג'דה, ואשלם לכם אלף ש"ח במקום כדי לשתות את זה.

כי אין מה לעשות, טעמו של הקינלי החמצמץ היה דבר מופלא ששום פאנטה מתוקה להחריד תחליף. כי עם קינלי באמת כיף להיות צמא.

ספטמבר 1967, מדינת ישראל שמחה לאחר נצחון במלחמת ששת הימים ושמח מאד גם במלון רמת אביב, עם תוכנית "אכסטרוגנטית" (או "אקסטרווגנטית"...).

אם חשקה נפשכם בדרינק של סוף שבוע ובפעלולים עוצרי נשימה, בואו לראות גם את יולנדה, המטרה החיה לזריקת סכינים.

בשבוע הבא יגיע הפוסטר של הנחש, שגם יפתח את הלב בכתבה בלעדית ובה יספר כיצד זה לעבוד עם הבוסית.

כי מה מתחרז עם SI SI? רססי...

אז לאחר שאת קרקפתך תעסי, על בעלך תכעסי, בשמיכתך תתכסי, את חמותך תרמסי ואת האוטובוס תתפסי - את שערך רססי SI SI.

מעתה אל תאמרו "קאר פול" - אימרו "הסעים משותפים"

(שנת 1976)

הפלטרס כבר היו פה בארצנו בשנות ה-50 ומאז התפצל ההרכב בגלל סכסוכים פנימיים. אז בשנת 1972 הגיעו אלינו סוג של פלטרס והקהל התרגש לראותם שוב אצלנו, במרץ 1976. האם ההתרגשות הייתה גם במהלך המופע עצמו?

אלו לא היו הפלטרס המקוריים ששרו להיטי נצח כמו ONLY YOU, TWILIGHT TIME ו- SMOKE GETS IN YOUR EYES. עם זאת, מספיק שהיה בהרכב ההוא את באק ראם (שגם כתב מלהיטי הלהקה), כדי לתת חותמת כשרות. באותן שנים הוא נאלץ להתמודד מול הרכבים אחרים שנשאו את שם המותג הידוע מבלי לקבל אישור.

אבל בהיכל התרבות לא התאפק הקהל מלהפגין אדישות כלפי המופיעים ולקראת סוף ההופעה אף קם על רגליו ולא כדי לרקוד, אלא כדי לצאת מן האולם. אולי הם גם התעייפו כי ראו גם הופעת חימום מלהיבה עם להקת "שליחי הנשמה" מדימונה.

יצחק קלפטר אף סיפר לי שהוא הצטרף אז לנגינה על הבמה עם להקת הליווי של הפלטרס.

הימים הם ימי הסבנטיז, בהם מחשבים עוד נראו כדבר מפלצתי.

ואותם מחשבים פעלו עם כרטיסים מנוקבים מיוחדים כשנקבנית מיומנת הקלידה את המידע הנדרש על גבי כרטיסים אלו, שהוכנסו למחשב והזינו בו את המידע שיצא (בעידן טרום המסכים) משם להדפסות.

השנה היא 1982 ויש רצון עז לשמוע שוב את הזמר פול הנקה...

נשים בחינם. גברים במאה שקל.

באפריל, בשנת 1977, נערך טקס לקבלת קבוצת הכדורסל אלופת אירופה, מכבי תל אביב.

את הטקס, שהתקיים בפארק הירקון, אירגן והנחה אורי זוהר. כ-60 אלף איש הגיעו לשם להריע ממושכות לגיבורי הכדורסל שלנו. השחקנים אף עלו לבמו וקיבלו לצווארם שרשרת פרחים.

אי שם בשנות השמונים, בעולם ישראלי שהיה כולו ערוץ אחד (ולפעמים בערבית), כריות בכתפיים ותסרוקות נפוחות, פרצה לחיינו חבורה של צעירים ניו-יורקרים עם חלומות גדולים וטייטסים צבעוניים. הסדרה "תהילה" לא הייתה סתם עוד סדרה אמריקאית. היא הייתה הצצה לעולם אחר, זוהר ומלא אפשרויות, עולם שבו הדרך לתהילה רצופה בשיעורי בלט מפרכים, חזרות אינטנסיביות וריקודים ספונטניים על השולחנות בקפיטריה. ובמרכז כל הדרמה מוזיקלית הזו, עמדצעיר אחד, מתולתל, מהורהר, עם עיניים כחולות ועצובות שנשאו על כתפיהן את כל משקל הקיום האמנותי – ברונו מארטלי.

עבורנו, הילדים והנוער של ישראל דאז, ברונו היה תופעה. הוא לא היה הרקדן המסוקס לירוי, גם לא הקומיקאי דני אמטולו. נכון, היו לו תלתלים כמו לדוריס שוורץ. אבל הוא היה האמן. הגאון המיוסר. השקט והמופנם שישב מאחורי חומת הסינטיסייזרים שלו, מכוונן, מחבר, יוצר מנגינות אלקטרוניות עתידניות שאף אחד, ובמיוחד לא אביו, נהג המונית האיטלקי החם, לא ממש הבין.

הקונפליקט בין ברונו לאביו, אנג'לו מארטלי, היה אחד מעמודי התווך של הסדרה, ונקודת הזדהות מפתיעה עבור צופים ישראלים רבים. אנג'לו, בגילומו החם והאנושי של וינס קוראטולה, היה התגלמות דור המהגרים הישן. איש פשוט, עובד כפיים, שכל מה שרצה עבור בנו היה ביטחון, יציבות, ואולי שינגן איזה "או סולה מיו" באירועים משפחתיים. אבל ברונו? הוא חלם על צלילים חדשים, על מוזיקת פופ שתאתגר..

זכורות היטב הסצנות שבהן אבא מארטלי היה מביט במערך הסינטיסייזרים המורכב של בנו, עם כל הכבלים והכפתורים המהבהבים, במבט שנע בין גאווה לבלבול מוחלט. "ברונו, למה אתה לא יכול לכתוב שירים שאנשים יכולים לשרוק?", הוא היה שואל, ומהדהד בדבריו את קולם של אלפי אבות ואמהות ישראלים שלא הבינו למה הילד שלהם שומע פינק פלויד במקום עפרה חזה.

פייר נראה לי שהוא הקלידן הראשון שהערצתי. לי קררי, שגילם את ברונו, תלמידו המוסיקלי של המורה שורופסקי (שנראה כמו אחד שלא הכיר אפילו שיר אחד של לד זפלין). היה זה בשנת 1982 ואני הייתי ילד שרק התחיל קצת להבין בענייני קלידים. אי.אל.או כבר הייתה אז ה-להקה שלי אבל ביקשתי, באותה שנה, שיקנו לי במתנה את התקליט BISCAYA של ג'יימס לאסט והתקליט הראשון של שירי הסדרה "תהילה". כן, אני לא מאמין שעשיתי זאת - אבל זה קרה!

אחר כך פתאום נחתו עליי קלידנים-מטאורים שפוצצו את ראשי. ביניהם ג'ון לורד מדיפ פרפל, קית' אמרסון מלהקת אמרסון לייק ופאלמר, קן הנסלי מאוריה היפ, גרג רולי מסנטנה, טוני בנקס מג'נסיס, ריק ווייקמן מלהקת יס, ריק רייט מפינק פלויד. וקררי? הוא נותר מקורר מאחור.

בכל אופן, קררי היה האנטי-כוכב. בזמן שקוקו הרננדז חלמה על אורות הבמה ולירוי רקד על מכוניות, ברונו היה מעדיף להסתגר באולפן שלו. הוא היה ביישן, פחד מחשיפה, והאמין שהמוזיקה שלו צריכה לדבר בעד עצמה. הוא היה התגלמות הטוהר האמנותי, אידיאל שקסם לרבים מאיתנו, שחלמנו להיות אמנים אבל פחדנו מהבושות באודישן למגמת תיאטרון בבית הספר.

הוא היה לבוש בפשטות והתלתלים השחורים והמבולגנים שלו היו חלק בלתי נפרד מהדמות. הוא היה החנון הכי מגניב על המסך. היחסים שלו עם שורופסקי הקלאסיקן סיפקו עוד זווית למאבק בין ישן לחדש. שורופסקי, עם החיבה שלו לבאך ובטהובן, התקשה לעכל את ה"רעש" האלקטרוני של ברונו, אך עם הזמן למד להעריך את הגאונות והחדשנות של תלמידו. לא אשכח את הפרק בו ברונו כתב שיר על שורופסקי ("שו... שו... שו... שורופסקי") כשלפתע נכנס המורה לחדר והסצנה גרמה לי ולנערים ונערות רבים לצחוק מול המסך.

צריך לזכור את ההקשר. "תהילה" שודרה בישראל בתקופה של ערוץ טלוויזיה יחיד. הצפייה בה הייתה חוויה קהילתית כמעט. כולנו ראינו את אותם הפרקים, באותה השעה, ודיברנו עליהם למחרת בבית הספר. בתקופה שבה המעבר משידורים בשחור-לבן לצבע עדיין היה אירוע מרגש, הצבעוניות, האנרגיה והדינמיות של ניו יורק ב"תהילה" היו כמו חלון לעולם אחר.

=====

איזה כפכף!!!

תסתכלו טוב במודעה הזו. רק רגע, תנו לעיניים להתרגל לגווני השחור-לבן, לפונט העברי הישן והיציב, להיעדר המוחלט של פוטושופ או סלבס מחייכים. מה שאתם רואים פה אינו סתם פריט הנעלה. זהו ממצא ארכיאולוגי, קפסולת זמן מגומי סינתטי משובח. עבור מי שגדל פה בשנות השבעים והשמונים המוקדמות, התמונה הזו אינה פרסומת; היא זרקור שמאיר בבת אחת פינה חמה, מצחיקה וקצת כואבת בטוסיק בזיכרון הקולקטיבי.

הכפכף הזה, עם העיצוב הפונקציונלי עד כאב והסוליה שנראית כאילו נלקחה מצמיג של טרקטור, לא היה אביזר אופנה. הוא היה כלי עבודה. הוא היה השריף השקט של הבית הישראלי, ותחת סמכותו היו שלוש משימות על, שלושה יעדים אסטרטגיים שהגדירו את קיומו. כל ילד ישראלי ידע אותם, כל הורה ישראלי השתמש בהם, וכל ג'וק ישראלי פחד מהם.

נתחיל מהמובן מאליו, מה שהיצרן עצמו התגאה בו במודעה: "לרחצה". קשה להסביר את גודל הסכנה שארבה פעם בכל חדר אמבטיה ישראלי ממוצע או מקלחת בבריכת השחיה. הרצפה הייתה שדה מוקשים פוטנציאלי. במגע עם מים ושאריות סבון "נקה 7", היא הפכה למשטח החלקה אולימפי שלא היה מבייש אלופים.

כאן נכנס לתמונה הכפכף הזה. הוא לא היה סתם כפכף. הוא היה רכב שטח 4X4 לכפות הרגליים. תסתכלו על הסוליה הזאת, על חריציה העמוקים. זה לא עיצוב, זו הנדסה צבאית. כל חריץ וכל זווית נועדו להבטיח שהאזרח יגיע מהאסלה אל וילון הפלסטיק הפרחוני של האמבטיה ובחזרה, מבלי לבצע שפגט אווירי לא מתוכנן. המגע של הגומי המחוספס הזה עם רצפה רטובה יצר צליל ייחודי, מין חריקת ואקום קלה שהייתה הצהרת ביטחון: "אני כאן. לא תיפול במשמרת שלי".

בקיץ הישראלי, עם רדת החשיכה ועליית הלחות, היה מתעורר האויב הנצחי: התיקן. או כמו שקראנו לו, הג'וק. כשהאויב המחושי המבריק הזה היה מזדחל מפתח הביוב או מגיח מאחורי המקרר, הייתה נזרקת לאוויר הקריאה המוכרת: "אמאאאאא! ג'וווווק!".

בשלב זה, כל נשק אחר היה נחות. עיתון לא היה יעיל במאה אחוזים, מטאטא היה גדול ומסורבל מדי, וריסוס היה מצריך פינוי של הבניין כולו לשלושה ימים. אבל הכפכף היה שם, מוכן ומזומן. הוא היה מאוזן להפליא, בעל אווירודינמיקה של טיל כתף. הוא היה קל מספיק לתנופה מהירה, אך כבד מספיק כדי להנחית מכת מוות ודאית.

החזקת הכפכף ביד הפכה כל אבא לגנרל. עם התנועה חסרת פשרות ורחמים שלו היה מגיע הסאונד. ה"פלאק!" היבש והסופי שהיה מהדהד במטבח, ואחריו השקט. המשימה הושלמה. הג'וק חוסל. ואז, היתרון האולטימטיבי: קל לניקוי. שטיפה קצרה תחת הברז, והכפכף היה חוזר מיד לתפקידו המקורי, כאילו כלום לא קרה.

ולטריטוריה השלישית - כאן אנחנו נכנסים לטריטוריה רגישה, המעידה על תקופה אחרת עם נורמות אחרות. לפני עידן ה"שיח המכבד", "ההכלה" ו"פסק הזמן", הייתה שיטת תקשורת פשוטה, מהירה ויעילה להפליא בין הורים לילדים סוררים. היא נקראה "פליק", והנשק המועדף לביצועה היה, ניחשתם נכון, כפכף הגומי הנאמן. לא פעם הורים "כיפכפו" את ילדיהם - וזה בהחלט לא היה כייף.

כאשר ילד סירב בתוקף לאכול את הקציצה, שבר את העציץ של השכנה מלמטה או קרא לאחיו הקטן "טיפש", לא תמיד היה זמן או סבלנות להורים לנאומים חוצבי להבות על ערכים. לפעמים, כל מה שנדרש היה מסר קצר וקולע. כפכף זה היה אידיאלי למטרה. הוא היה גמיש מספיק כדי לא לגרום נזק אמיתי, אך קשיח מספיק כדי שהמסר יעבור באופן צורב וברור.

האיום לבדו הספיק לעיתים קרובות. השליפה האיטית של הכפכף מהרגל, התנועה המדודה, המבט בעיניים. כל אלו היו חלק מטקס ידוע מראש שהסתיים לרוב בנסיגה טקטית של הילד ובחזרה מהירה לסדר. הצליל של ה"פליק", אם אכן נחת, היה חד ומהדהד, והוא נשא איתו מסר חד משמעי: "עד כאן". זה היה ה-SMS של שנות השבעים, הודעה קצרה, ישירה, שמגיעה ליעדה ללא פילטרים.

גם עידן הכפכף הזה חלף. שנות השמונים המאוחרות והתשעים הביאו איתן שפע חדש. כפכפי אצבע צבעוניים מברזיל, נעלי ספורט ממותגות, ופתאום, הכפכף החום או האפור שלנו נראה כמו שריד מעולם ישן ועני. הוא היה יציב מדי, עמיד מדי, רציני מדי לעולם החדש של עודף וצבעוניות.

אבל המודעה הזו מחזירה אותו לחיים. היא מזכירה לי תקופה שבה מוצר אחד יכול היה להיות גשר בין כל כך הרבה עולמות: בין הרטוב לפליק היבש, בין האדם לחרק, ובין סדר לכאוס. הוא היה גיבור גומי שקט ששירת אותנו (או נגדנו... במידה והיינו ילדים סוררים) ובסוף כל יום היה חוזר לעמדתו בפינה - מוכן ומזומן למשימה הבאה. אולי הוא לא היה יפה, אבל אלוהים, הוא עשה את העבודה. ועוד איך.

==========

איזה כיף! יש איפה לבלות. הידד לכל בו שלום!

אחחח... "חוויית כלבו שלום" המלאה. עבור דור שלם של ישראלים, מגדל שלום לא היה רק גורד השחקים הראשון במזרח התיכון (שהתהדר בגאווה מפוקפקת גם כמקום שמקומתו העליונה אנשים בחרו לקפוץ) - הוא היה יקום מקביל. קומפלקס בידור, תרבות וצרכנות שהבטיח, וקיים, יום שלם של ניתוק מהמציאות האפרורית של ישראל הישנה והטובה.

הנסיעה לתל אביב, ה"עיר הגדולה", הייתה אירוע בפני עצמו. בין אם הגענו באוטובוס "אגד" צפוף מהשרון, או סתם מהשיכון השכן בגבעתיים, ההגעה לרחוב הרצל פינת אחד העם הייתה כמו כניסה לטריטוריה אחרת. והמגדל? הוא היה מגדלור של מודרניות, סמל ל"וואו" הישראלי. גורד השחקים הישראלי. "תראו, ילדים, בנינו דבר כזה גבוה!" הוא צעק בקווים הישרים והבטוחים שלו.

אבל הקסם האמיתי לא היה בגובהו, אלא בשילוש הקדוש ששכן בקרביו: מאירלנד, מוזיאון השעווה ומצפה שלום. שלושה עולמות שונים, שלוש חוויות קוטביות, שהפכו את הביקור במגדל למסע הרפתקאות שלם.

נתחיל מההתחלה - מאירלנד, שהוקדם בשנת 1975. כשהקולות של שוחרי הקניות המבוגרים התחלפו בהמולה מתוקה של צרחות ילדים, מוזיקה צורמנית ורעש מתכתי של מכונות. המבוגרים ידעו שהנה כאב הראש מתחיל. לנו, הילדים, זה ממש לא היה איכפת. ברוכים הבאים למאירלנד!

זו הייתה התשובה הישראלית, הצנועה והעקומה קלות, לדיסנילנד. הוא היה פארק שעשועים דחוס, רועש, מיוזע ומדהים לחלוטין. אם דיסנילנד הוא סימפוניה מתוזמרת היטב, מאירלנד היה הופעת פאנק-רוק ישראלית. הכל היה שם קצת יותר מדי קרוב, קצת יותר מדי רועש, וזה מה שהפך אותו בעיני הילדים שהיינו לכל כך אמיתי ומרגש.

היה שם מתקן של שיט בתיבת נוח. הו, בסדר - זה לא היה הכי נוח - אבל היי... זה עוד מתקן שעשועים. מי שחיפש את יונת השלום עם עלה הזית בפה שלה - קיבל במקומה את יונת כל בו שלום עם שטר של לירה בפה שלה. כן, המצלצלים עבדו שם חזק. והייתה גלריית ירי והייתה רכבת העמק (איזה עמק בדיוק? - אה אולי ה"כוס עמק" שפלטו הורים שבסך הכל רצו קצת שקט). והיה מתקן רחפות ב"בקעת הירח"

ואם הילד או הילדה שהיינו רצינו לאכול משהו קטן או לשתות משהו ממותק - חיכתה לנו שם מסעדת "שביל החלב" ששמחה להוסיף עוד כמה לירות טובות. ולא תאמינו, אפילו היו שם בעלי חיים למכירה ולתצוגה - כלבים, ציפורים, דגים ועוד.

ואם זה לא מספיק - היו שם בשבילנו גם פינות לניפוח זכוכית, רקיעת נחושת (ואוווו... כמה אהבתי את זה פעם - דבר שהילדים של היום ממש, אבל ממש, לא עושים), קדרות, צורפות, פיסול, ציור, עשיית שטיחי ילדים, חולצות מודפסות, עבודות אמנותיות בחוטי ברזל ועוד ועוד.

וכל הפינוק הזה לנו, הילדים, היה פתוח מתשע בבוקר ועד תשע בערב! במוצאי שבת? עד עשר בלילה! אכן עיר חלומות מלאת הפתעות!

ואחרי הכאוס המיוזע של מאירלנד, הגיע הזמן לקצת "תרבות". הרעש התחלף בדממה מתוחה, והאורות המהבהבים הוחלפו בתאורה דרמטית ומאובקת. מוזיאון השעווה הישראלי הראשון היה חוויה... ייחודית. הוא היה מפגש סוריאליסטי בין ציונות, היסטוריה עולמית והתחושה המטרידה שמישהו בוהה בנו.

הדמויות. הו, הדמויות. הן היו שם כולן, אבות האומה, קפואים בזמן ועם מבט מזוגג. דוד בן-גוריון, עם רעמת השיער הלבנה שלו שנראתה כאילו פוסלה משערות סבתא, עמד בתנוחה נצחית של הרהור. גולדה מאיר נראתה תמיד קצת עייפה, כאילו הרגע סיימה ישיבת ממשלה ארוכה במיוחד ורק רוצה עוד כוס תה וסיגריה. גם חיים נחמן ביאליק היה שם, אחרי שכתב להיט קלאסי כגון "קן לציפור" (כי עבורנו, הילדים - זה מה שפחות או יותר ידענו עליו).

הקסם (או האימה) היה בפרטים הקטנים. המרקם של העור היה קצת יותר מדי חלק, קצת יותר מדי מבריק. לפעמים, בזווית מסוימת, היה נדמה שהם מזיעים. הייתה תחושה תמידית שהם עומדים למצמץ. האתגר הגדול שלנו היה להתקרב כמה שיותר לאחת הדמויות, אולי אפילו לגעת בחליפה המאובקת שלה, ולברוח לפני שהיא תתעורר לחיים ותשאל אותי למה אני לא מכין שיעורי בית.

לצד מנהיגי האומה, עמדו שם גם כוכבים בינלאומיים, מה שהפך את כל הסיפור למבלבל עוד יותר. זה היה ערבוב תרבותי שלא היה לו שום היגיון, ודווקא בגלל זה הוא היה כל כך ישראלי. ובתוך כל ההמולה הזו עמד גם טרזן הגדול. כן, מסתבר שגם טרזן עשה שעווה...

מוזיאון השעווה היה שיעור היסטוריה תלת-ממדי וקריפי. יצאתי משם עם ידע מעורפל על מלחמת ששת הימים ועם סיוט קטן על בובה של בגין שמחייכת אליי בחשיכה. זו הייתה חוויה שהשאירה חותם של שעווה.

והגיע הזמן לעלייה למצפה שלום. הנסיעה במעלית לגג הייתה חוויה בפני עצמה. האוזניים היו נסתמות, והמספרים רצו במהירות מסחררת. כשדלתות המעלית נפתחו, נגלה בפניי עולם אחר לגמרי. המצפה היה מרפסת פתוחה, 360 מעלות של תל אביב והסביבה. לפני עידן עזריאלי וכל שאר מגדלי הזכוכית האימתניים וחוסמי הנוף והשמיים, זה היה הגג של המדינה. מכאן, העולם נראה אחרת. המכוניות ברחובות למטה נראו כמו צעצועים, והים התיכון נפרש עד לאופק האינסופי.

זו הייתה האטרקציה של ההורים. אחרי ששרדו את הרעש של מאירלנד ואת המבטים הריקים של מוזיאון השעווה, הם יכלו סוף סוף לנשום עמוק, לשתות קפה סתמי במזנון ופשוט להביט. הם היו מצביעים רחוק בשבילנו, "הנה שם זה בת ים", "אתה רואה את הארובות של רדינג?". ואנחנו, הילדים, היינו מנסים למצוא את הבית שלנו עם המשקפות הגדולות שהיו שם, משימה בלתי אפשרית שהעסיקה אותנו דקות ארוכות - עד שהיה צריך להכניס עוד מטבע למשקפת. אחרי הכל - רוצים נוף משגע? תשלשלו מטבע!

היום, מגדל שלום עדיין עומד על תילו, בניין משרדים מכובד אך די אפרורי. מאירלנד נעלם מזמן, מוזיאון השעווה נסגר, והבובות שלו פזורות כנראה במחסנים מאובקים ברחבי הארץ, מחכות לרגע הנכון לחזור ולרדוף אותנו. גם המצפה כבר לא מה שהיה פעם, מוקף במגדלים גבוהים ממנו.

אבל עבורי, המגדל הזה הוא לא רק בטון וזכוכית. הוא קפסולת זמן. הוא זיכרון של יום מושלם. אז אם עברתם פעם ברחוב הרצל והסתכלתם למעלה, אל תראו רק בניין ישן. תזכרו בממלכה הקסומה, המצחיקה והקצת מוזרה ששכנה פעם בפנים. כי בסופו של דבר, המקומות האלו לא באמת נעלמו. הם פשוט עברו מהמציאות אל המקום הבטוח והחם ביותר שיש – הנוסטלגיה שלנו.

======

השנה היא 1967 ודיסקוטק חדש נפתח במרכז בת ים. שמו הוא 007. את הבאים לבלות שם לא קיבל שון קונרי בכבודו ובעצמו אבל תמונה גדולה שלו, כג׳יימס בונד, נתלתה בכניסה למועדון. למען הסר ספק על שם מי נקרא המועדון.

משולם ועזרא היו שני יזמים שהקימו את המקום כשהפכו מחסן עצים גדול לדיסקוטק נחשק. מי שרוצה לבלות שם באמצע השבוע ייפרד מארבע לירות, כולל משקה ראשון. בסוף השבוע זה יעלה שבע לירות וזה כולל גם את ההופעה של הלהקה שנקבעה להופיע.

בא לכם ללגום משהו טוב? גשו לבר המשקאות, שם יש גם פסל מוזהב של בחורה שמהפופיק שלה יוצא משקה הבית, שמתכונו סודי והוא מסחרר קלות את הראש ואת הנפש.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.