מנהרת הזמן הנוסטלגית שלי - חלק 3

ברוכים הבאים לפרק השלישי במנהרת הזמן שלי - מסע בקסמי העבר, כשאנחנו משאירים מאחור את ההמולה של חיי היומיום ונכנסים לתחום שבו לזמן אין גבולות. כאן, אביא לכם את ההיסטוריה העשירה של עולמנו עם המון נוסטלגיה בריאה שוודאי תעורר את זכרונותיכם.

מנהרת הזמן אינה רק אמצעי בידור, אלא כלי לחינוך ולהארה על דברים שקרו פה פעם. על ידי צעידה אל העבר, אנו יכולים לקבל הבנה עמוקה יותר של המדינה שלנו, ישראל. אז בואו, היכנסו למנהרת הזמן שלי ונצא למסע שאין כמותו., עם גזרי עיתונים נדירים מאד ועוד שאספתי עבורכם.

שלישיית השוקולדה (עם צביקה פיק וגבי שושן) לצד אטרקציות מעניינות אחרות - כולל אמן חיקויי בצורת! פסטיבל אמנים אמיתי משנת 1970.

יוצאים לבלות בשנת 1971. אין צורך במסכות נגד קורונה.

סמי והבן שלו ילמדו אתכם לרקוד... גשו לקיוסק, שלשלו לידו של החנווני שלוש לירות ולכו לפזז.

בהזדמנות, למי שמחפש ציוד וינטג' מבציר 1970!

תתקשרו היום לטריפונס.

אבל רק עם טלפון חוגה. המספר לא מתאים לטלפונים מודרניים.

בשנות השבעים הייתי ילד שינק המון השראה מסביבתו ואחד המקורות הברורים לכך היה מכשיר הטלוויזיה, בשחור לבן, שהתמקם בקדושה בסלון. היה זה, כמובן, מכשיר עם כפתורים גדולים, מסך לא שטוח, מסגרת דמוי עץ מכוערת ואנטנה. אבל יום אחד, אי שם בסבנטיז המאוחרים קרה שם משהו שפקח את עיניי.

על המרקע נראתה להקה שמנגנת, עם פלייבק, שיר יווני. ובפרונט שלה היה אחד עם חיוך גדול, מחלפות שיער מרשימות, מכנסי פדלאפון עד עילפון ובידיו בוזוקי.

השיר היה קליט להפליא, כשהפזמון שלו הלך כך: "טריקי טריקי טריקי טריקי טריקי מנה מו, טריקי טריקי טריקי טרי...". נשביתי מיד בקסם הזה ומצאתי את עצמי, נעם הילד, שר את זה בכל מיני הזדמנויות ותוהה מי זה לעזאזל אותו ברנש שראיתי בטלוויזיה.

רק שנים לאחר מכן הבנתי שזה טריפונס. מאז פגשתי אותו כמה פעמים. איש מקסים. אז ברור שגם יש לנו תמונה ביחד, בשדה התעופה דוב (שכבר לא קיים), כשהייתי בדרכי להרצאה באילת והוא בדרכו לשם להופעה שלו.

קפצתי הבוקר לחיים עוזר 7 בפתח תקווה כדי לקנות מכנסי פדאלפון בבוטיק שרי גולד. הגעתי למקום ושאלתי את המוכר ב'פלאפל מרדכי' איפה הבוטיק. אז הוא ענה, "הלו! תתעורר! זה לא שנת 1973 פה!"

נכון שגם לכם מתחשק לנעול מגפי בוקרים ולדהור על סוס אצילי ולהעלות המון אבק מדברי? ובכן, חוברות "פוטו מערבון" הן בדיוק בשבילכם.

שם תוכלו להרגיש כמו חבר ממשפחת קארטרייט (מהסדרה "בונאנזה") או להתחקות אחר עקבותיו של ג'אנגו הנוקם, לרדוף אחר הרוצחים בעמק המוות ולחוש את נשימתו של גרינגו האקדוחן.

שימו בנדנה לצווארכם, כובע בוקרים לראשכם, תנו לסוס שלכם לשתות, תבדקו שהאקדח שלכם נושא קליעים ותעטו על פניכם קשיחות, בזמן שאתם מעלעלים בחוברת.

כמה שאני זקוק עכשיו לרדיו שכזה.

from somewhere In the Mediterranean

המבוגרים בינינו ודאי זוכרים את שלומית דקל, המורה הטלוויזיונית לחשבון והנדסה.

ימי הטלוויזיה הלימודית הקסומים, כשהיה עדיף להיות חולים בבית וליהנות מלמידה מול המרקע מאשר להתייבש מול המורה שבכיתה.

אנחנו בסוף 1967 ותזמורת המעופפים (THE SKY MASTERS) מופיעה עם זמר בשם מייק ברנד. כן, ניחשתם במי מדובר...

בראייה נוסטלגית - עוד להיט.

כדי להבין את הקסם המהפנט של אחת התוכניות שיותר אהבתי, "עוד להיט", צריך קודם כל לחזור אחורה בזמן. לא רק למוזיקה או לאופנה, אלא אל תוך הסלון הישראלי הממוצע של סוף שנות השבעים. כשכל המשפחה מתכנסת סביב מקלט הטלוויזיה. לא מסך שטוח ודקיק, חלילה, אלא רהיט. קופסת עץ מגושמת ומכוערת למדי עם כפתור סיבובי גדול, כזה שהיה צריך לקום מהספה כדי להעביר בו ערוץ. אלא שלא היה לאן להעביר. היה רק ערוץ אחד.

זו לא הייתה מגבלה טכנית, זו הייתה עובדה קיומית. הערוץ הראשון היה "מדורת השבט" במובן הכי עמוק של המילה. הוא היה המקום שבו מדינה שלמה, על כל גווניה, התכנסה כדי לחוות את אותם הדברים באותו הזמן בדיוק. אין הרצה לאחור בממיר. פיספסת? הפסדת. מהדורת "מבט", סרט ערבי, או תוכנית אירוח. ובתוך הנוף הזה, שידור של "עוד להיט" לא היה עוד תוכנית בלוח השידורים; הוא היה אירוע.

השאלה "כיצד היא ריתקה אותי כילד למסך?" נענית עוד לפני שצליל אחד נוגן. הריגוש נבנה מהציפייה. הידיעה שבעוד רגע, על המרקע הזה, יופיעו הכוכבים הכי גדולים במדינה, אלו ששמענו כל היום ברדיו, והם ישירו את השירים היפים ההם. עבורם זו הייתה סתם חשיפה חשיפה מוחלטת. אם שלמה ארצי שר שיר חדש ב"עוד להיט", למחרת בבוקר כל המדינה ידעה את המילים. לא היה לאן לברוח, ובעצם, אף אחד לא רצה. התוכנית לא רק שיקפה את הפופולריות של שירים, היא יצרה אותה.

"עוד להיט" עלתה לאוויר לראשונה בשנת 1977, והמשיכה להיות עוגן תרבותי מרכזי עד לסיומה בשנת 1984. במהרה היא הפכה להיות תוכנית דגל והיה לה פורמט ייחודי. הרעיון המרכזי היה לצלם 5-6 זמרים בלווי קטע היתולי בסוף כל שיר.

במבט לאחור, אפשר לראות בפורמט הזה מעין אב-טיפוס ישראלי לתוכנית הטלוויזיה הבריטית "טופ אוף דה פופס", כשאצלנו זה עם תקציב דל יחסית אך עם שפע של יצירתיות. ברוממה כבר הבינו ששיר בטלוויזיה צריך יותר מאשר זמר שעומד מול מיקרופון. זה ענה על השאלה איך הופכים מוזיקה לטלוויזיה טובה. התשובה לא הייתה הפקה מלוטשת, אלא הומור, משחק ורוח שטות. וזה עבד. זה הפך כל שיר לאירוע קטן ובלתי נשכח. כילד, גמעתי כל פריים בצמא.

בזיכרון הקולקטיבי, דורי בן זאב הוא הפנים, הקול והחיוך של "עוד להיט". אבל הוא לא היה הראשון שם. לפניו המנחה היה אלי דנקר. אבל כשדורי הגיע? זו הייתה מהפכה! הוא סימל יותר מכל את רוח התוכנית. הוא היה ההפך הגמור מהקריין הממלכתי של הערוץ הראשון. בעוד ששדרני הטלוויזיה והרדיו של התקופה דיברו בעברית תקנית, רצינית ומדויקת, דורי הביא למסך סגנון אחר לגמרי: משוחרר, שובב, אירוני וקליל. אי אפשר היה שלא להתאהב בו.

הוא לא הגיש את השירים, הוא כאילו נתקל בהם במקרה, תוך כדי שהוא מספר בדיחה או עושה פרצוף. הסגנון הזה היה מהפכני. הוא אותת לנו, הצופים, שהנה הגשר המושלם בין הממסד (הערוץ היחיד) לבין תרבות הנגד של הרוק הישראלי שהחלה לפרוח. הוא נתן לגיטרה החשמלית ולמגפי הבוקרים אישור כניסה לסלון של סבתא, והפך את "עוד להיט" למסיבה הכי שווה בעיר, כזו שכולם, אבל כולם, הוזמנו אליה.

המוזיקה הייתה, כמובן, לב ליבה של "עוד להיט". עוד לפני שהמנחה אמר מילה, היה זה אות הפתיחה האייקוני שסימן את תחילת החגיגה. מאחורי הנעימה הקצבית והבלתי נשכחת עמד המלחין והמעבד המוזיקלי אילן מוכיח (שכשהייתי סטודנט ברימון הוא פתח את עיניי ביג טיים לעולם הג'אז). נעימת הפתיחה הזו, בשילוב הרקדנים המסונכרנים והאנרגטיים, הפכה אצלי לחלק מהילדות שלי. אפשר לשיר כל תו ותו בה - ממש כמו סולו התופים של רינגו סטאר בתקליט אבי רואד או סולו הגיטרה של ריצ'י בלאקמור בשיר SMOKE ON THE WATER.

גולת הכותרת הייתה רשימת האמנים. זה כמו טיול בשדרת הכוכבים של המוזיקה הישראלית. כמעט כל אמן ולהקה משמעותיים של התקופה עברו באולפני "עוד להיט". שלום חנוך, אריאל זילבר, מתי כספי, יהודית רביץ, גידי גוב, אילנית, צביקה פיק, עפרה חזה, יגאל בשן, האחים והאחיות, שלמה ארצי – כולם היו שם, מבצעים את הלהיטים הגדולים ביותר שלהם, לעיתים בהופעת בכורה טלוויזיונית. ואווו!

מעבר לכוכבי הפופ והרוק המבוססים, "עוד להיט" מילאה תפקיד היסטורי בהחדרת מהפכת הרוק הישראלי של תחילת שנות השמונים אל לב המיינסטרים. לראשונה, משפחות בישראל נחשפו בפריים טיים לאנרגיות המחוספסות של להקות כמו תיסלם, להקת דודה ולהקת בנזין. אששש!

אחת השאלות המסקרנות ביותר שהיו לי הייתה: "מי היו הרקדנים בפתיחת כל פרק?". לצערי, הזהות האישית של הרקדנים והרקדניות אבדה בדפי ההיסטוריה של הטלוויזיה. בניגוד לכוכבים הראשיים, רקדני ליווי באותה תקופה היו לרוב פרילנסרים או חברי להקות מחול שלא זכו לקרדיט אישי על המסך. מה שידוע הוא שאת הכוריאוגרפיה עשה ג'וקי ארקין. הרקדנים לא היו אמורים להיות כוכבים בפני עצמם; תפקידם היה להיות חלק מהתפאורה, לייצר אווירה. לרקוד ביחד עם התפאורה החשמלית מלאת המרובעים המאירים והצבעוניים, שתמיד הזכירה לי גרסה מקומית לבמה החשמלית בסרט "שגעון המוסיקה". משחקים אותה טרוולטה!

אנקדוטה משמעותית נוספת היא המעבר הטכנולוגי הגדול של הטלוויזיה הישראלית, ש"עוד להיט" הייתה במהלכו. בהתחלה זה שודר בשחור לבן ואחר כך בצבע. עבורנו, לראות לפתע את התפאורה של במת האולפן (שציינתי מקודם), התלבושות הססגוניות של צביקה פיק או את השיער הבלונדיני של אילנית בצבעים מלאים היה לא פחות מהתגלות. זו הייתה התוכנית המושלמת להדגים את קפיצת הדרך הטכנולוגית הזו. התוכנית גם לא הגבילה את עצמה לזמרי פופ ורוק בלבד. היא אירחה מגוון רחב של אמנים, כולל הופעות בלתי נשכחות כמו זו של ציפי שביט עם השיר "ברבאבא", שהפך ללהיט ענק בקרב ילדי ישראל.

השנה היא 1971 ובצפון העיר יש כלב מבדר ושמו פוצי. היום לא היו נותנים לדבר שכזה לקרות.

השנה היא 1975 ולישראל מגיעה חבורת אופנוענים שיודעת לעשות פעלולים והרבה רעש אגזוזים. ולא סתם - מדובר באלופי עולם!

בראייה נוסטלגית - ריצ' רץ'

ידידיי, חבריי, בואו ונפתח את הריצ'רץ' של הזיכרון הנוסטלגי. כן, כן, אתם יודעים על מה אני מדבר. על אותו רוכסן נערץ שריצד על מסך הטלוויזיה היחיד בבית ומתוכו היה בוקע עולם שלם שהיה כולו שלנו. העולם עם הילדים של ריצ' רץ'.

איך שהתחילו צלילי הבנג'ו הראשונים ועמם המילים הראשונות של שיר הפתיחה, "העולם הוא כדור - זה ברור, זה ברור / אבל מה... לא יודעים מה שיש בו בפנים... לשם כך, לשם לשם כך, לשם כך, את הריץ'... את הריצ' רץ' - נפתח" - כבר היינו שם, דבוקים למסך. מהופנטים. מה היה בקסם הזה? עם התפאורה הדלה יחסית? קודם כל, הפתיח בא עם אנימציה עתירת דמיון. ככה עושים את זה נכון!

ובואו נודה על האמת, מה שבאמת ריתק אותנו היו הילדים. הם לא היו שחקנים מקצועיים, הם היו... אנחנו. או לפחות, מי שרצינו להיות. הם היו הילדים האלו מהכיתה המקבילה, שתמיד היה להם מה להגיד, שתמיד הצביעו, שתמיד ידעו את התשובה. הם היו האלילים שלנו. הערצנו אותם. קינאנו בהם. רצינו להיות הם. רצינו את התספורת שלהם, את החולצות שלהם, ובעיקר – את הזכות לשבת על אחת מהקוביות האלה באולפן ולהגיד למצלמה את דעתנו.

כשהם היו יושבים שם, ומדברים בכזו טבעיות על נושאים כמו "ידידות", הרגשנו שהם מדברים בשמנו. כשהילד ערן גורן סיפר על הכלב שלו סנדי ועל חלומו להיות וטרינר, כל אחד מאיתנו שגידל חיית מחמד או חלם על אחת כזו הרגיש שהוא מבין אותו עד לעומק נשמתו. וכשראינו אותו ממש מבקר אצל וטרינר ולומד על המקצוע - זה הרגיש כאילו אנחנו מגשימים את החלום יחד איתו. הם היו השגרירים שלנו בעולם המבוגרים, בעולם הטלוויזיה, והם עשו עבודה נפלאה. הם שיחקו משחקי חרוזים ("שעון-חלון-אדון"), פירשנו יחד איתם ציורים של ילדים אחרים מהארץ והקשבנו לסיפורים עם מוסר השכל, כמו הסיפור על הסנאי שלמד ש"אם אין אני לי, מי לי?" וכן, הם היו אנחנו, בגרסה הכי טובה, הכי חכמה והכי פוטוגנית שלנו.

הם גם נגעו בעולמות הכי אינטימיים שלנו, כמו עולם ה"סודות". איזה ילד לא מחזיק במגירת הלב שלו אוצר של סודות? סודות קטנים, סודות גדולים, סודות מצחיקים וסודות קצת מפחידים. "ריצ' רץ'" הייתה המקום שבו יכולנו להרגיש שגם לדברים האלו יש מקום. השיחות באולפן יצרו תחושה של מרחב בטוח, של מועדון סגור שבו סודות הם לא משהו שצריך להחביא, אלא משהו שאפשר לחלוק (בזהירות!). הילדים של "ריצ' רץ'" היו מנתחים סוגיה כמו "סוד" ברצינות תהומית של פרופסורים באוניברסיטה, והופכים את העולם הפנימי והמבולגן שלנו למשהו מסודר, הגיוני ובעיקר – משותף.

ואם כבר שיר הפתיחה, בילדותנו אלו היו המילים התמימות ביותר בעולם. באמת האמנו שבתוך הריצ'רץ' הזה מסתתר עולם קסום, עם חברים, סיפורים ושירים. לא היה שום דבר מוזר בזה. זה היה ההיגיון הפשוט של עולם הילדים.

אך השנים עברו. קצת גדלנו. טיפה'לה התבגרנו ופתאום, יום אחד, המילים קיבלו משמעות אחרת, קצת פחות תמימה. "את הריצ'... את הרץ'... את הריצ' רץ' נפתח - ונראה עוד עולמות משונים", שרנו וצחקנו זה לזה. התמימות הפכה לקריצה הומוריסטית, לבדיחה פרטית של דור שלם, שגילה פתאום שהשיר שסימל את ילדותו יכול להתפרש גם אחרת. האם כותבי השיר התכוונו לזה? נראה שממש לא. אבל זה כבר לא היה משנה. זה היה ההומור המחוצ'קן שלנו. הריצ'רץ' שלנו נפתח וגילינו בפנים עולם קצת יותר מורכב.

"ריצ' רץ'" הייתה יותר מסתם תוכנית טלוויזיה. היא הייתה בית ספר לחיים, ששודר פעם בשבוע. היא לימדה אותנו על חברות, על אהבת בעלי חיים, על חשיבותה של עצמאות, ואפילו, כמו בסיפור על שני התרנגולים שנלחמו על תרנגולת אחת, על האבסורד שבמריבות. היא נתנה לנו, הילדים, מקום של כבוד. היא הקשיבה לנו, היא נתנה לנו במה, והיא עשתה זאת בגובה העיניים, בלי להתיילד ובלי להתרפס.

כי "ריצ' רץ'" הייתה אי של שפיות, של תוכן איכותי, של ישראליות אמיתית, כזו שמורכבת מילדים מכל הארץ. ילדים שונים זה מזה אך עם חלומות ותחושות דומים. זה מסר שלקחנו איתנו לכל החיים - או בעצם, עד הרגע בו צצו מחלוקות שפשוט לא נפתרות וגם מלווים אותן אלמנטים ברורים של אלימות פיזית או אלימות של מקלדת. לאן נעלמו הילדים שגדלו עם ריצ' רץ'?

בראייה נוסטלגית - נעלי התעמלות בלי שרוכים.

אם יש משהו שיכול להחזיר אותי אחורה בזמן אל תחילת האייטיז, במכונת זמן של ריח וזיכרון, זה לא בהכרח התקליט הישן של "הכבש השישה עשר". בשביל רבים מאיתנו, ילידי שנות השבעים שצעדו בגאון אל תוך האייטיז, גם נעליים מספרות את הסיפור. ולא סתם נעליים. נעלי סטרצ'ים. נו, הנעליים האלה עם רצועות הסקוץ', במקום שרוכים.

זה היה עידן אחר. עידן שבו טלפון חוגה היה שיא הטכנולוגיה, והמילה "אופנתי" הייתה מושג הרבה יותר פשוט. ובתוך הפשטות הזאת, בראשית שנות השמונים, נחתה עלינו המהפכה: נעל בלי שרוכים. נעל שפשוט מחליקים לתוכה. נעל סטרץ'.

אי אפשר לדבר על הנעליים האלה מבלי להזכיר את חברת "גלי". ולגלי היה סמל שהיה מוכר יותר מהסמל של במבה: זו צפרדע ירוקה מצוירת, חמודה וקופצנית, שהבטיחה לנו קלילות ונוחות. כמה אהבתי את הלוגו הזה, שהופיע בכל מודעת פרסומת ובמדבקות שקיבלנו בחנויות. זו הייתה חותמת האיכות. זה אמר: "הידד, אני ישראלי, אני ילד, ומעכשיו אני גם לא צריך להתכופף דקות ארוכות בבוקר כדי לקשור שרוכים בקשר סבתא כפול".

בואו נודה באמת: שרוכים אצל ילדים הם כאב ראש. לילדים, זו משימה מוטורית מורכבת שדורשת ריכוז וסבלנות, שני משאבים נדירים ביותר בגיל שבע. להורים? זו הייתה מלחמת התשה יומיומית. "קשרת? למה זה רפוי? הנה, שוב נפתח לך! בוא הנה - אתה תיפול!". נעלי הסטרצ' של גלי היו התשובה האלוהית לתפילות של דור שלם. גם המבוגרים התאהבו בהן.

היתרונות היו ברורים. היינו מוכנים ליציאה מהבית בשנייה וחצי. החלקנו את הרגל פנימה, והופ, אנחנו בחוץ. זה היה שדרוג משמעותי ללוגיסטיקת הבוקר של כל משפחה בישראל. במונחים של היום, זה היה כמו לעבור מחיבור אינטרנט בחיוג עם מודם מזמזם לסיב אופטי.

פתאום, ילד בכיתה א' לא היה צריך לקרוא למורה בבכי כי השרוך שלו נפתח והוא עלול למעוד בדרך לשירותים. פתאום היו למבוגרים שניות נוספות ויקרות לשתות קפה נמס בטעם חול או לעשן עוד קצת מהסיגריה המצחינה. כי אחרי הכל, זמן זה דבר יקר.

וכן, זה היה שיא האופנה. להגיע לבית הספר עם נעלי סטרץ' חדשות של גלי היה סטייטמנט. זה אמר שאני מעודכן, שאני בעניינים. היי, אפילו חברי להקת בנזין הצטלמו אז עם נעלי סטרץ'. אם הם עושים את זה ומביאים אותה ברוק'נ'רול מטריף – אז ברור שזה מתאים גם לילד כמוני! וכולנו נראינו אותו הדבר ברגליים, וזה היה בסדר גמור. זה היה המכנה המשותף של מגרש המשחקים.

אפשר לומר שהסטרצ'ים היו הג'ינס של עולם ההנעלה לילדים. פריט בסיסי, יוניסקס, שפשוט עבד – עד שזה הפסיק לעבוד. כי לכל גיבור יש חולשה, וזו של נעלי הסטרצ' הייתה מים. כן, כשהיינו יוצאים להפסקה בימים שהתחזית בטלוויזיה פספסה כרגיל והגשם הפתיע, היינו דורכים בשלוליות. בלי מטריות.

זה לא היה כיף. אחרי דקה או שתיים, הרגשנו לחות קרירה באזור האצבעות. "זה כלום," אמרנו לעצמנו, אבל אז, הלחות הפכה לרטיבות של ממש. פנים הנעל שהיה כל כך ידידותי וגמיש, הפך לספוג של מים ועצב. הנעל, שהייתה קלילה כנוצה, שקלה פתאום כמו בלוק בטון רטוב. והסטרצ'? הוא הפך מרצועה גאה וחזקה לפס בד מדובלל. זה היה קרב אבוד. נעל סטרץ' שספגה מכת גשם אנושה, לעולם לא חזרה להיות אותו הדבר.

מלבד הגשם, היו עוד כמה חסרונות מובנים. למשל, חוסר התמיכה המוחלט. לשחק כדורגל עם נעלי סטרץ' היה הימור. היה לי חבר בכיתה שאהב לבעוט בכדורגל בכל הכוח בהפסקות. לא אשכח את הפעם שבה הוא בא לבעוט, והכדור לא פנה להתעופף בהתאם. נעל הסטרץ' שלו, לעומת זאת, שכבר ידעה גשמים פה ושם התעופפה גבוה ופגעה במורה לחשבון שעמדה בחצר. אני כבר לא הייתי שם. הייתי גרוע בשיעורי חשבון והנדסה אבל באותה שניה ערכתי בראשי חישוב הנדסי מהיר ומדויק, הערכתי את זווית התעופה ואת נקודת הפגיעה – וברחתי מהמגרש לפני בוא האסון. גם כך לא סבלתי את המורה, כך שהחיסרון המובנה של הנעל הפך באותו רגע, מבחינתי, ליתרון ברור. נעל שיודעת לעשות בול פגיעה.

היום, עולם נעלי הילדים הוא אימפריה של טכנולוגיה יקרה, מותגים ועיצובים. יש נעליים עם אורות, עם גלגלים, עם בולמי זעזועים, שרוכים אלסטיים, וויי פיי שמשדר לטלפון הנייד, אגזוז לריצה מהירה ומסך טלוויזיה קטן מקדימה. אבל שום נעל, מתוחכמת ככל שתהיה, לא תוכל לשחזר את הזיכרון הקולקטיבי של דור שלם שהחליק את רגליו לתוך סטרצ'ים ויצא לגלות את העולם בהנאה ובגאווה. לפחות עד הגשם הראשון.

==========

היכונו לבוא השיער - בתחילת יוני 1970. חניה מובטחת.

הסיפור השלם של הצגה זו נמצא בספר שלי, "רוק ישראלי 1973-1967"

השנה היא 1978 וסוזי מילר (לשעבר מלהקת "האחים והאחיות") וג'רי היימן (עולה חדש מארה"ב) מנגנים, שרים, משחקים וכך גם חוזרים על חומר לימודי באנגלית למען הילדים הצופים בטלוויזיה, בתכנית SING A SONG. במרכז כל פרק יש שיר שמסביבו בונים סיטואציה באנגלית.

רגע רגע! זו להקת 'בלב בררה'? או 'בלית ברירה'?

העיקר שאת שם הזמר כתבו כמו שצריך. דני ליטני - אישיות כובשת וקול אדיר ונדיר.

סייב דה דייט - 25 ביוני בשנת 1975. באים לחנוך את אתר ככר אתרים בתל אביב. עם הרבה ים, מקום לצעוד בו, מסעדות ואווירה של חו"ל. במהרה תרגישו שם גם ניחוחות משכרים של שתן ופשיעה. את החתימה הראשונה בחיי מסלב קיבלתי בקולנוע שחף שנפתח שם, בקומה התחתונה. הייתי בכיתה א' ולפתע ראיתי את ציפי שביט. התביישתי לגשת אליה. אבא שלי עודד אותי. ניגשתי אליה, היכן שהיא ישבה באולם, וביקשתי חתימה. היא חתמה לי "בידידות ציפי שביט" (הנוסח הקבוע של סלבס שאין להם ממש כוח לחתום). בהמשך נפתחו שם פיצריה רימיני וכמובן שגם מועדון קולוסאום, שהביא עמו מוסיקה חדשנית ואווירת סקס בשפע. בשלב מסוים חשבו לקרוא לככר זו בשם ככר נמיר, אך אלמנתו של ראש העיר ראתה מה שקורה שם וביקשה לחפש משהו מכובד יותר עבורו. עד היום נראית הככר הזו כאחת ההחמצות הענקיות של תל אביב וכאנדרטה להבטחה שהפכה לשבר גדול.

לקיר הדיגיטלי הזה קוראים כספומט. כן כן - עולם המחר קורה היום!

איך מפעילים את זה? מכניסים כרטיס ומוציאים משם כמה כסף שרוצים (בערך...).

ברצונכם להדפיס דף חשבון? שיגעון!

לברר יתרה? במהרה!

רק שימו לב - קיר הפלא הזה ייתן לכם את המידע המבוקש תמורת עמלה מוגזמת.

בראייה נוסטלגית - מכשירי הטלוויזיה של פעם.

היה הייתה תקופה, ילדים, שבה "לצפות בטלוויזיה" לא הייתה פעולה פסיבית של בחירת תוכן אינסופי בלחיצת כפתור. לא, זו הייתה הרפתקה. מסע. לעיתים, אפילו מלחמה קטנה. בלב הסלון הישראלי הממוצע של שנות השבעים ניצבה לה המלכה הבלתי מעורערת, תיבת עץ ופלסטיק מגושמת. רהיט כבד משקל תרתי משמע, שבתוכה שכנה הבטחה לעולמות אחרים. קראנו לה "טלוויזיה", והיא הייתה הרבה יותר ממכשיר שהוסיף עוד כמה לירות לחשבון החשמל של ההורים שלנו.

אתחיל מההתחלה, או ליתר דיוק, מההדלקה. לחיצה על כפתור ההפעלה, שהיה לרוב כפתור לחיצה מאסיבי שהשמיע "קליק" סמכותי, לא הניבה תמונה מיידית. הו, לא. זה היה תהליך. תחילה, בקע מהמכשיר זמזום עמוק, מעין אנחה חשמלית של ענק שמתעורר משנתו. אחר כך, במרכז המסך הקמור, הופיעה נקודת אור קטנה, בודדה, כמו כוכב בודד בגלקסיה רחוקה. בינתיים תקתק שעון המחוגים בקצב עצבני על הקיר. לאט לאט, במשך דקות ארוכות שנראו כנצח, הנקודה הזו הייתה מתרחבת, נמתחת לצדדים באטיות מייסרת, כאילו היא לשה את חוקי הפיזיקה לפי רצונה. כל התהליך הזה לווה בפסקול של פצפוצים ורחשים, כאילו המכשיר מנהל דו-שיח ער עם שדים אלקטרוניים אי-שם ביקום. ורק אז, כשהיא הייתה מוכנה, וכשהיא החליטה שאנחנו ראויים לה, התמונה הייתה מופיעה. מרצדת, לא יציבה, אבל שם.

ואיזו תמונה זו הייתה! בשחור-לבן, כמובן. צבע?! זה היה מדע בדיוני. אבל גם כדי לקבל תמונה ברורה בשחור-לבן, היה צריך לעבוד. כאן נכנסה לתמונה האנטנה – אותה מפלצת מתכתית שהתנוססה בגאווה על כל גג רעפים ישראלי. האנטנה הייתה ישות עצמאית עם רצונות משלה. אם היא רצתה - הייתה קליטה טובה. אם לא - גם ביום הכי חם בשנה קיבלנו שלג.

אי אפשר לדבר על הטלוויזיות של הסבנטיז בלי לדבר על העיצוב. הן לא היו "מסכים שטוחים ומפנקים". הו, לא! ממש לא! הן היו רהיטים. תיבות עץ גדולות, לעיתים מצופות פורמייקה במגוון גוונים חומים בסגנון קקי. הן היו כבדות, מסיביות, והיה להן מקום של כבוד בסלון. להזיז טלוויזיה כזו היה מבצע לוגיסטי שדרש תכנון מוקדם ולפחות שני גברים חסונים. ושלט רחוק? חחח... הצחקתם אותי! אם רצינו להחליף ערוץ (מה שהיה היפותטי לחלוטין, בהתחשב בכך שהיה רק אחד), או לשנות את הווליום או כל דבר אחר שיעזור לשפר קצת את התמונה - היינו צריכים לקום מהכורסה, לגשת אל המכשיר באנחה ולעבוד.

וכמובן, כמו כל מכשיר מורכב ורגיש, גם הטלוויזיות של פעם היו מתקלקלות. או ליתר דיוק, "עושות פרצופים". התמונה הייתה מתחילה לקפוץ, להתגלגל, או להצטמצם לפס אור דקיק ומאיים במרכז המסך. אז לפני שהיו קוראים לטכנאי (כי אחרי הכל, צריך לחפש את מספר הטלפון שלו בדפי זהב ואז לצאת למסע ארוך של תהליך חיוג בטלפון החוגה), היה פרוטוקול תיקונים קבוע.

השלב הראשון: בדיקה מילולית. "מה יש לה עכשיו, לעזאזל?".

השלב השני: איומים. "אני זורק אותך מהחלון, בחיי!".

והשלב השלישי, היעיל מכולם: הטיפול הפיזי. מכה הגונה, עם כף יד פתוחה, על החלק העליון בגוף המכשיר. במקרים קשים יותר, גם בעיטה קטנה. אין הסבר מדעי לתופעה, אבל בתשעים אחוז מהמקרים, זה עבד. הקפיצה הייתה מסתדרת, התמונה הייתה מתייצבת, והכל היה חוזר לקדמותו, כאילו המכשיר פשוט היה זקוק למגע האנושי והאסרטיבי הזה כדי להתאפס על עצמו. כמו "ליטוף תזכורת" של עבריין גובה חובות על פרצוף הברנש שלקח הלוואה.

היום, בעידן המסכים הדקיקים והאינסופיים, זה נראה כמו כרכרת סוסים לצד מכונית היברידית. אבל למרות כל התקלות, הקפריזות והמכות, אני זוכר את תיבות העץ המגושמות האלה בחיבה אין קץ. הן היו מהילדות שלי.

=========

השנה היא 1969 ובארצנו משתגעים על פסטיבל סן רמו האיטלקי ובובי שר לנו סולו. השגעון היה עד כדי כך שבאוגוסט 1969 נערך בישראל מופע "שיחזור פסטיבל סן רמו".

אתם נמצאים בנהריה? שגעון, אז בואו לגינת הבידור "פינגוין", שבשדרות הגעתון 28. יגאל בשן יופיע שם (ביולי 1980), תחת כיפת השמיים, עם להקת ברוש.

ושימו לב - תהיה תצוגת אופנה עם דוגמנית אחת ידועה בעלת שם משפחה (קארין דונסקי) ודוגמני צמרת (?) אחרים עם שם פרטי בלבד (חנית, מאלי, ציפי ועופר). תזמורת הברונזה תשמיע לכם להיטים ישנים וחדשים.

אז תמהרו להזמין כרטיסים בקפיטריית "דובשנית" שבקריית מוצקין.

בראייה נוסטלגית - כלבוטק.

בישראל של תחילת שנות השמונים, הזמן זרם אחרת. המציאות התקשורתית הייתה פשוטה עד כדי גיחוך במונחים של היום: ערוץ טלוויזיה אחד ויחיד שריכז אליו את תשומת הלב של אומה שלמה. הערוץ הראשון לא היה סתם עוד אופציה, הוא היה המקום שסביבו התכנסו כולם. שעות השידור היו מוגבלות, מה שהפך כל תוכנית בפריים-טיים לאירוע לאומי. בסלון הישראלי הממוצע, מול מכשירי טלוויזיה מגושמים, התאספו משפחות שלמות בציפייה דרוכה.

ובתוך הנוף הזה, היה אות אחד שגרם לכל רחש בבית להיפסק. נעימת הפתיחה של "כלבוטק", עם האנימציה של בני לוין, הייתה הקריאה הלאומית לסדר. זה היה הסימן לעבור מבידור לעסקים רציניים. המקום שבו נפתחים התיקים על כל מה שרקוב בממלכה. מה ששודר שם בערב הפך באופן אוטומטי לנושא השיחה המרכזי למחרת בבוקר.

בהתחלה הנחה אותה דניאל פאר. הוא היה קריין חדשות בעל קול סמכותי, איש של נימוסים והליכות, שהקרין אמינות ושלווה. הוא היה הג'נטלמן שהביא את החדשות הרעות באלגנטיות, מתוך תחושת שליחות ציבורית. לכן מעטים יחסית זוכרים אותו שם. כשהוא יצא לשליחות בקנדה, היה צריך מישהו יותר עם ארומה של גנגסטר כדי להביא לתוכנית את הסטייל הנכון. וזה בהחלט נמצא - עם הזמר-לשעבר (זה עם הלהיט משנת 1969 שנקרא "צמד צמד") שרק שמו הטיל אימה - רפי גינת, ששימש כמפיק התכנית עוד כמה זמן לפני שדניאל פאר עזב. כשהתפנה הכיסא של המנחה - הוא עט על המציאה.

הניגוד בין פאר לגינת היה תהומי. במקום המגיש הממלכתי והמרוחק, הופיע על המסך שריף חדש. גינת תואר כבעל סגנון תוקפני, קול רועם ופנים חמורות סבר שלא בא לך להיתקל בהן בסמטה חשוכה. הוא היה תובע, שופט וחבר מושבעים, הכול באדם אחד. הוא הפך את התוכנית לדרמת פריים-טיים מותחת. רפי בהחלט היה ROUGHY!

ורפי אימץ את הכלי הזה בשתי ידיים, והפך אותו לסימן ההיכר של התוכנית. המצלמה הנסתרת אפשרה ל"כלבוטק" לעבור מדיווח על רמאויות ושאר צחנות להצגתן, בשידור חי ובפירוט מרשיע. היא יצרה נרטיב חדש. הרייטינג היה בשמיים. אני זוכר כילד כמה הזדעזענו מהתחקיר על מציאת עכבר מת בתוך שקית חלב במפעל או מסוחר הדגים ההוא בטבריה שנהג להשקות את הדגים לפני שמכ אותם - אבל לא עם צינור מים אלא עם צינור שהיה ממוקם אצלו מתחת לפופיק. נגעלנו ולא יכולנו להפסיק לראות. בין לבין, נהנינו מאד מהפינה ההומוריסטית שהייתה שם עם גדעון רייכר.

ומה עם תחנת הדלק שלא אהבה לאפס את מונה המשאבה לפני תדלוק? אז צוות התוכנית דאג לתעד אותה בהיחבא. כי מי אוהב לשלם ולקבל פחות דלק? זה היה ה-דלק שהניע את רפי גינת והצוות שלו. זה הדלק שהבעיר את המדורה. צופים זועמים השליכו עגבניות על התחנה.

ובהמשך האייטיז היה זה הדבר שרובנו אהבנו לאכול וקיבל נגיעה של גועל. במדינה שבה חומוס הוא עניין קדוש, הממצאים היו לא פחות מרעידת אדמה. הפצצה הוטלה בשידור חי. תוך שימוש בדו"ח עיתונאי מפורט מאותה תקופה, התוכנית חשפה כי מסעדות מפורסמות ואהובות מגישות חומוס שהוגדר כפסול למאכל אדם בשל רמות אסטרונומיות של חיידקים ועובש. המיקרוביולוגית ד"ר שושנה ויסמן לא "מרחה" את הצופים ושטחה את עניין החומוס כמו שהוא - בלי גרגרים ובלי שנצא שוב פיתה. שמות המסעדות פורסמו, תוך הבחנה ברורה בין אלו שזכו לציון "מעולה" לאלו שנכשלו כישלון חרוץ. לפתע נכנסה מילה חדשה ללקסיקון הישראלי - "קוליפורמים". וכמה שאהבתי לשמוע את רפי רועם בקולו - "לא להתפתות לעסקאות בשטח".

שני תחקירים נוספים צרובים בזיכרון הקולקטיבי עם הגועל הוויזואלי שעוררו. הראשון, תחקיר הכרוב הכבוש, חשף עובדים במפעל שימורים שמכינים את המוצר באמצעות דריכה עליו ברגליים יחפות ובמגפיים. זה היה מגעיל אז ולראות את זה היום? זה להקיא שוב ולא להאמין.

הנושא השני היה הקרב המתמשך נגד זיופי שמן זית. פעם אחר פעם, "כלבוטק" חשפה תרמיות שונות: ערבוב של שמן זית טהור עם שמנים זולים, או מכירה של "שמן גפת" (שמן שהופק מפסולת הזיתים). בקיצור - זה לא היה שמן זית אלא שמן זי_!

וכמה שאהבתי את התוכנית הזו. בימים בהם עדיין לא היו סמארטפונים להציף אותנו בסרטונים של נבלות ושאר כולערות בכמויות מטורפות - כלבוטק הייתה הדבר ששמר עלינו מפני האנשים הרעים ההם.

בראייה נוסטלגית - סנדלים תנ"כיים.

קבלו את פסקול ההליכה הישראלית של שנות השבעים ותחילת השמונים. זה היה צליל הסנדל התנ"כי. אם לא חוויתם את זה, קשה להסביר. תנסו לדמיין שאתם קושרים שני קרשי חיתוך קטנים לכפות הרגליים שלכם עם רצועות עור שנוטות להתייבש ולהיקרע ברגע הכי לא צפוי. אה... אי אפשר לשחק עם זה כדורגל? אוי, עכשיו אצטרך לדדות הביתה עם זה והיישר לסנדלר המקומי. עכשיו, נראה אתכם יוצאים עם זה לטיול שנתי. זה, פחות או יותר, היה הסיפור שלי - לא על כף רגל אחת. אלא על שתיים. והאמת? אהבתי את זה. או לפחות, לא הכרתי באמת כילד משהו אחר, בתחום הסנדלים.

הסנדל התנ"כי היה יצירת מופת של מינימליזם פונקציונלי, או במילים אחרות, הוא היה הדבר הכי בסיסי שאפשר היה להגדיר כ"נעל". הוא הורכב משלושה חלקים עיקריים, שכל אחד מהם ראוי לפרק משלו בספר דברי הימים של ההנעלה הציונית:

הסוליה – "הפלטפורמה": הסוליה לא הייתה סתם סוליה. היא הייתה קשה (עם סוג של גמישות) ושטוחה לחלוטין, ללא כל תמיכה אנטומית, קשת או ריפוד. יש פלטפוס? זה מה שיש. המטרה של הסנדל לא הייתה לנוחות, אלא להישרדות. הסוליה הזו יכלה לצלוח שדות קוצים, לעמוד בפני זכוכיות שבורות, ואני די בטוח שגם בפני מתקפה גרעינית מוגבלת. אבל היא גם העבירה כל אבן חצץ קטנה ישירות אל מערכת העצבים המרכזית שלי. לך תוציא אבן שכזו מהסנדל מבלי לפתוח רצועות. אוף!

והרצועות – כן, "האויב שבפנים": שתי רצועות עור בצבע חום-עייף-של-מדבר היו כל מה שהפריד ביני לבין הליכה יחפה. רצועה אחת חבקה את קדמת כף הרגל, והשנייה, הארורה יותר, את הקרסול. הן היו מחוברות בסוג של אבזם מתכת פשוט שנראה כאילו נלקח מרתמה של סוס או מעודפים של מפעל לחגורות. הרצועות האלה חיו תמיד על זמן שאול. המומחיות הגדולה ביותר שלהן הייתה להיקרע, תמיד, אבל תמיד, במקום הכי רחוק מהבית. באמצע טיול, בדרך למכולת, שנייה לפני שעולים לאוטובוס. הרגע הזה, שבו הרצועה נכנעה והתנתקה מהסוליה בקול "טק" ענות חלושה? זה רגע איום ונורא.

וכמה מילים על השיק – העיצוב היה... ובכן, הוא - איך אגדיר את זה? - הוא היה "שורשי". זה היה הקוד ל"זה נראה כאילו משה רבנו שכח את הסנדל הזה כשהלך במדבר סיני". לא היה פה שום ניסיון להתחנף לאופנה האירופאית. להפך, זו הייתה אנטי-אופנה. הסנדל התנ"כי שידר מסר של צבריות, של חיבור לאדמה, של חוסר התנצלות, של צבר מחוספס. הוא השתלב באופן מושלם עם כובע טמבל, מכנסי חאקי קצרים ואטיטיוד של "כולם נועלים את זה - אז זה בטח אופנתי מגניב שכזה". זה היה מראה שאמר: "יש לי פה שמש, אבטיח ופס שיזוף על כף הרגל".

לנעול סנדלים תנ"כיים היישר מהחנות היה תהליך של סבל. זה התחיל בשלב ה"הרצה", שבוע שלם של שלפוחיות עד שכף הרגל הכריזה על כניעה. אחר כך הגיע שלב ההשלמה, בו למדתי ללכת בצורה מסוימת כדי למנוע מהרצועה לשפשף לי את העור. תמיד הייתה נקודה כלשהי בסנדל החדש שגרמה ליבלת מעצבנת! אבל היי, מה, נשים פלסטרים? זה לא מגניב. זה מבחן בלהיות גבר-גבר! או במקרה שלי ילד-ילד! אז אני, כמו ילדים אחרים, סיגלנו צעדי הליכה שמנעו כמה שיותר את החמרת השלפוחית.

אז כן, כולם נעלו אותם. ילדים בתנועת הנוער, תיכוניסטים גזעיים, חיילים בחופשה (השחרור האולטימטיבי מהנעליים הצבאיות הכבדות), קיבוצניקים, מורים, ואפילו פוליטיקאים מסוימים. זו הייתה הנעל של העם. היא הייתה סמל של שוויון. לא היו מותגים, לא היו סניקרס של נייקי או אדידס במאות שקלים. היו לנו סנדלים תנ"כיים, וזהו. זה הספיק. סוליית גומי קשיחה ושתי רצועות עור מתפרקות. וזה, תסכימו איתי, היה שיק מסוג אחר לגמרי.

בראייה נוסטלגית - גלידה בקרטון

תשכחו לרגע מגלידות בוטיק בטעם בזיליקום-לימון, מסורבה של אגוזי מקדמיה קלויים, ומכדורים מושלמים שמפוסלים בכף גלידה איטלקית מקצועית. בואו נחזור אחורה בזמן, לתקופה שבה האושר האולטימטיבי של הקיץ הישראלי היה כלוא בתוך תיבת קרטון מלבנית.

אני מדבר, כמובן, על גלידת הבלוק. אותה קובייה קפואה שהייתה ממתינה לנו במעמקי המקפיא של המקרר הישן. היא לא הייתה יפהפייה, היא לא הגיעה עם סיפור רקע רומנטי על סבתא איטלקייה. היא הייתה פשוטה, כנה, ובעיקר – היא הייתה שלנו.

הוצאת הגלידה מהמקפיא הייתה רק השלב הראשון במבצע. השלב הקל יותר. עכשיו בא השלב השני - "החיתוך", שהיה טקס שדרש כוח, דיוק, וסכין שאיימה על שלמות אצבעותיהם של כל מי שלא הוסמכו לכך.

הגלידה, עטופה בקרטון הזה, הייתה מונחת על השיש כמו אבן יסוד לבניין חדש. הסכין שנבחרה למשימה הייתה תמיד הסכין הרצינית יותר במגירה, זו שבימים רגילים שימשה לחיתוך ירקות. הייתי אוחז בה ביציבות, מודד את הבלוק בעיניי כמו נגר, ואז הייתי מתחיל לנסר - כמו שלימדו אותי בשיעורי נגרות בבית הספר.

לא הייתי לוקח כדור גלידה. כדור? הצחקתם אותי. זה היה רק בגלידריות הפשוטות בעיר. הייתי פורס פרוסת גלידה, וגם כשהעין ניסתה להיות צנועה - הסכין תמיד "סחבה" עוד כמה מילימטרים להגדלת המנה.

אחרי שהפרוסה נחתכה, החלק הבא היה לקלף את דפנות הקרטון. כמו ארכיאולוג שחושף ממצא עתיק, הייתי מפשיט בסכין את הקרטון כדי לחשוף את פס הגלידה – פס שוקו, פס וניל, ולפעמים, אם ההורים הרגישו הרפתקנים במיוחד, פס בטעם מוקה או וניל עם פיצפוצי שוקולד. הצבעים לא היו עזים, הטעמים לא היו מורכבים. זה היה קלאסי. ובשביל ילד כמוני? זה היה פשוט. פשוט ומושלם.

הפרוסה המלבנית והלא-אסתטית הזו הייתה מונחת בכוס זכוכית פשוטה. לא גביע גלידה מהודר, לא קערת חרסינה. כוס. זה היה אושר מזוקק, שהרווחתי ביושר אחרי המאבק עם הסכין.

אבל גם הייתה תקרית טראומטית שלעולם לא אשכח. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. זה היה שיא הקיץ. שעת צהריים ואמא שלי נהגה לישון צהריים (כמה טוב שאני לא ישן בצהריים ומשבית את הבית לילדיי...). ובשעת צהריים אסור היה לי להרעיש כלל. שום רעש. שנת הצהריים של אמא הייתה מקודשת. אם היא הייתה מתעוררת בגללי - אוי ואבוי! אוף! הייתי הולך בבית בצהריים כמו בלש שמתחקה בחשאי אחרי המטרה שלו. וכשרציתי להוציא כפית לגלידה - הייתי צריך לפתוח את מגירת המטבח ב-ש-ק-ט ולשלוף מערימת הכפיות שבפנים כפית אחת, במיומנות של שחקן דוקים אולימפי. זה היה מעצבן. זה היה מתיש. אבל הייתה לי מטרה - גלידה!

עם שליפת הכפית בהצלחה, ניגשתי למקפיא. שלפתי את הבלוק והנחתי אותו על השיש. לקחתי את סכין המלחמה, ובריכוז שיא חתכתי פרוסה מדויקת. ישששש! הייתי כל כך גאה בעצמי. המבצע עבר בהצלחה. אבל בתוך האופוריה של הרגע, שכחתי פרט אחד קטן, אך קריטי. שכחתי להחזיר את מה שנשאר מהגלידה למקפיא.

הבלוק החתוך, כ-60% מתכולתו המקורית, נשאר לשכב על השיש החם במטבח, בודד ועזוב לגורלו המר.

כשעה לאחר מכן אמא שלי קמה למטבח כדי להכין לעצמה קפה. ואז נשמעה הצעקה. הצעקה שלא יכולתי לסבול. זו לא הייתה צעקת בהלה, אלא צעקה שהייתה שילוב של "בוא הנה מיד!" ו"מישהו הולך לשלם על זה, וזה לא הולך להיות אני".

רצתי אחוז אימה למטבח וראיתי את זירת הפשע. על השיש, במקום שבו עמד פעם בלוק גלידה גאה, הייתה עכשיו שלולית גדולה עצובה ודביקה של נוזל חלבי בצבעי חום-לבן. במרכזה צף קרטון סמרטוטי וחסר צורה, כמו ספינה בים של חלומות נמסים. הגלידה נמסה כולה על השיש. זה היה אסון בקנה מידה משפחתי.

כמובן, האשמה הוטלה עליי במלוא חומרתה. זה היה שיעור כואב באחריות, פיזיקה, וההבנה שלעולם, אבל לעולם, אין להפנות את הגב לבלוק גלידה ביום קיץ חם.

והיום, כשאני פותח מקפיא מלא בקופסאות פלסטיק עגולות עם שמות מפוצצים ורשימות רכיבים באורך של מגילת העצמאות, אני לפעמים נזכר בגעגוע באותו מלבן קרטון פשוט. הוא לא היה מושלם. הוא היה קשה לחיתוך, נמס מהר מדי, והטעם שלו היה בסיסי עד כאב. אבל היי! זה היה ה-דבר.

כי לפעמים, דווקא הדברים הפשוטים, אלו שדורשים מאיתנו קצת מאמץ, הם אלו שמשאירים את הזיכרונות החמים ביותר על גלידה קרה.

בראייה נוסטלגית - גוגואים.

​כמה כיף להיזכר בהפסקות בית הספר של פעם, כשהמגרש לא היה מלא בסמארטפונים או בשיחות על ריאלטי חלול, אלא ברעש של משחקים וצעקות ניצחון. ובימי הקיץ, במרכז כל זה, עמד מלך המשחקים הבלתי מעורער של סוף שנות השבעים: משחק הגוגואים.

זה היה יותר מסתם משחק בבית הספר, זה היה טקס חברתי, שדה קרב קטן עם חוקים משלו. והיופי הוא שאיש לא נפגע מזה פיזית.

​הכל מתחיל במישמיש. כשהעצים עמוסים בפירות הכתומים, לא היה דבר מהנה יותר מאשר לאכול אותם ולא רק בשביל הטעם, אלא גם בשביל האוצר שבפנים: הגרעין.

הגרעין הזה, גוגו, היה כמו מטבע יקר שעובר מיד ליד. לכל ילד הייתה שקית קטנה שבה אספנו את הגוגואים שלנו (הירושלמים אספו את אותו הדבר וקראו לזה אג'ואים). וכל זה במטרה אחת - להכניע את מלך הגומחה מולו עמדנו וניסינו את מזלנו בקליעה לבור שלו.

"חפתי חמש" היה צועק בעל הגומחה הקטנה והמאתגרת. הצלחנו לקלוע את הגוגו שלנו פנימה ממרחק שבעל הגומחה קבע? קיבלנו חמישה גוגואים. לא הצלחנו? נאלצנו להיפרד מחמישה משלנו. "חפתי שלוש"? - זה שלושה גוגואים להרוויח או להפסיד.

הגומחה הייתה לרוב ליד קיר בטון בבית הספר או ליד גזע עץ שמישהו חפר באדמה. הוא היה "בעל הגומחה", סולטן הגוגו, ומעמדו זה העניק לו סמכות בלתי מוגבלת. הוא היה קובע הכללים הלא כתובים. אם קלענו לגומחה, זכינו באוצר שקבע השליט. אם לא? הגוגו היה עובר לרשותו. ככה פשוט - ככה מלהיב.

​המתח היה בשיא, בהפסקות בין השיעורים בבית הספר. היינו עומדים במרחק מהגומחה שקבע הבעלים שלה, מכוונים, מודדים את הרוח, את הזווית, את המשקל של הגוגו ביד. היו כאלו שהיו מצוינים בזה והיו מרוויחים מאות גוגואים ביום. היו כאלו, כמוני, שהפסידו לא פעם את כל מה שאספנו במשך שבוע שלם. אבל היי... זה היה חלק מהמשחק, מהדינמיקה. הפסדנו היום? ננצח מחר. יאללה, צריך להשיג עוד מישמישים. אין נטירת טינה.

​משחק הגוגואים היה שיעור קטן וחשוב בחיים. הוא לימד אותנו על אסטרטגיה ועל ניהול סיכונים. על היכולת לשאת הפסד ולשמוח בניצחון. על חוקים לא כתובים של כבוד ושל הגינות. הוא לימד אותנו על יזמות, כי מי שהיה חכם היה פותח גומחה משלו, מושך לקוחות והופך ל"בעל הגומחה", מנהל העסקים הקטן שהחליט כמה שווה ההצלחה.

​כשמסתכלים על הילדים של היום, קשה שלא להתגעגע לפשטות של פעם. לחצרות בית הספר שבהן לא היה צורך ביותר מגרעין מישמיש ובמעט אדמה והרבה ריכוז. כל מה שרצינו היה רק עוד גוגו אחד כדי לזכות בכל הקופה. רגע, אני חופר בור קטנטן. הנה אני צועק, "חפתי עשר!" בואו לנסות את המזל אצלי.

מה זה הקליק קלאק הזה? שני כדורים קשיחים ותמימים למראה, תלויים על חוט. אבל אז, בתנועת יד קטנה, כמעט בלתי מורגשת, זה הופך לתקתוק. ואז לקצב. קליק. קלאק. קליק. קלאק. ותוך שניות, ילד ישראלי ממוצע בשנות ה-70 או ה-80, היה הופך את פינת הסלון לזירת קרב קולנית, את עצמו למאסטרו של סימפוניית הרעש, ואת הוריו – לשבר כלי על סף התמוטטות עצבים.

הו, הקליק-קלאק. איזו נוסטלגיה מסוכנת. איזו המצאה גאונית ושטנית בו זמנית. למי שלא חווה את התופעה בזמן אמת, קשה להסביר את האובססיה. זה לא היה סתם צעצוע. זה היה מבחן אומץ, סמל סטטוס, ומעל לכל – כלי לשיגוע מבוגרים. המטרה הרשמית הייתה פשוטה: להניע את שני הכדורים, שהיו תלויים על חוט המחובר לטבעת קטנה, כך שיתנגשו זה בזה מלמעלה ומלמטה בקצב אחיד ומהיר ככל האפשר. כשהצלחנו, הרעש היה מספק, קצבי, כמעט כמו מכונת ירייה מיניאטורית. כשהצלחנו ממש, זכית בתהילת עולם של חמש דקות בחצר בית הספר.

לכל שכונה היה את אלוף הקליק-קלאק שלה. זה היה הילד הזה, עם פרק כף יד של טניסאי ברמה של שלמה גליקשטיין או ג'ון מקנרו וריכוז של צלף, שיכל לעמוד שעות, עיניו מזוגגות, ולהפיק את אותו "קליק-קלאק" מונוטוני ובלתי פוסק. הוא ידע את הסודות. הוא ידע שצריך להתחיל לאט, בתנועות עדינות, לתת לכדורים "להרגיש" אחד את השני. הוא ידע איך להגביר את המהירות בהדרגה באופן וירטואוזי. ואנחנו, פשוטי העם, היינו מנסים לחקות אותו.

ההורים, כמובן, חיו באימה מתמדת. הפחד לא היה רק מהרעש מחריש האוזניים (זה היה אפילו חזק יותר מקבקי העץ השחורים שתמיד נעלתי כנער - אלו שקראו להם כפכפי צ'רלי ביטון). הפחד האמיתי היה מהפוטנציאל הקטלני של המתקן התמים למראה. "תיזהר, זה יעוף לך לתוך העין!", הייתה הקריאה הקבועה של כל אמא ישראלית, בעודה מציצה באימה מהמטבח. "אתה תשבור את הטלוויזיה!", היה צועק אבא.

ואכן, היו סיפורים. לחשושים בחצר על ילד מקיבוץ נידח (תמיד לא אמרו מאיזה קיבוץ...) שאיבד עין, או על ילדה תמימה שביקשה לעשות קליק וקלאק ושברה את כל השיניים הקדמיות. האם הסיפורים היו נכונים? כנראה שלא, אבל הם תדלקו את החרדה ההורית והפכו כל "קליק-קלאק" לסוג של רולטה רוסית לילדים.

כמו אופנות רבות, גם שיגעון הקליק-קלאק דעך בסופו של דבר. אבל לדור שלם, צליל ה"קליק-קלאק" יישאר לנצח פסקול הילדות. הוא מזכיר לנו ימים פשוטים יותר, שבהם כל מה שהיינו צריכים כדי להרגיש על גג העולם זה שני כדורים (נכון שחשבתם על אשכים?...), חוט ופרק כף יד גמיש.

כן, זה היה מסוכן. כן, זה היה מרעיש. וכן, זה כנראה היה אחד הצעצועים הפחות חינוכיים שהומצאו אי פעם. אבל היי, שרדנו כדי לספר על זה, עם כל העיניים והשיניים שלנו. כי מריץ' ורץ' - יוצא ריצ'רץ'. מקליק וקלאק? יוצא צעצוע פשוט וערמומי.

בראייה נוסטלגית: תוכנית הטלוויזיה קרוסלה.

היה פעם, בארץ רחוקה-קרובה, עידן אחר. עידן שבו שיר פתיחה של תוכנית טלוויזיה היה מזמין אותנו להצטרף למסע קסום: "הקרוסלה, מסתובבת לאן שרק יוצא לה / היא עולה והיא יורדת מסתובבת / ורוקדת ויורדת ועולה ומתחילה מהתחלה / אז בואו נסתובב בקרוסלה /למטה ולמעלה וסביב /אז בואו נסתובב בקרוסלה /בקיץ בחורף בסתיו ובאביב..." כן, זה היה האות. זה היה השיר שכתבה לאה נאור והלחין מתי כספי. זה היה הזמן של "קרוסלה". הזמן שלנו, הילדים.

עבור מי שלא גדל בשנות ה-70, קשה להסביר את העוצמה של החוויה הזאת. הרעיון של ציפייה דרוכה לתוכנית אחת ספציפית נשמע כמעט מופרך. אבל "קרוסלה" לא הייתה סתם עוד תוכנית ילדים. היא הייתה אירוע. היא הייתה שפיות, קסם ודמיון בעולם שהרגיש הרבה יותר פשוט.

ובלב הקסם הזה עמדה רביעייה בלתי נשכחת, ארבעה מבוגרים שהפכו לחברים הכי טובים של כל ילד בישראל. הם לא היו דמויות מצוירות או בובות פרווה או כפפת גרב. הם היו אנשים אמיתיים ומלאי קסם. הייתה שם חוה אלברשטיין, המלכה האם של הזמר העברי, עם החיוך המבויש והקול שהיה יכול להמיס קרחונים. היא הייתה העוגן הרגוע, הפייה הטובה, זו שתמיד הביאה את השיר הנכון ברגע הנכון, כדי להרגיע את כולנו.

לצדה, כמו קפיץ של אנרגיה, היה שלמה וישינסקי. עם הפרצופים המצחיקים והתנועות הגדולות. הוא היה בקרוסלה סוג של לא יוצלח כזה, שמחפש עבודה ולא מוצא. הוא מנסה להיות פעם אחת גנן ובפעם אחרת מציל. ואולי קוסם ואז דייג. אבל זה לא מצליח לו. הוא בלי עבודה.

ואז היה חנן גולדבלט, או "חנן ענן" עם הניצוץ בעיניים. הוא היה מוכר בלונים שנקשר אליהם יותר מדי ולכן קשה לו להיפרד מהם. הוא חי בענן והילדים אהבו את ש=השטותניקיות שלו.

את הרביעייה השלים אברהם מור הנפלא, גדליה טוב הלב של "קרוסלה". הוא היה הגנן בתוכנית ולרוב איש רגזן עם לב רחב. כל דבר היה יכול להרוס לו את מצב הרוח. והכימיה בין ארבעתם הייתה מושלמת. הם הרגישו כמו משפחה, וכך גם אנחנו הרגשנו, חלק מאותה משפחה טלוויזיונית חמה.

אבל הסיפור האמיתי של "קרוסלה", זה שחקוק בזיכרון של דור שלם כמוני, היה התפאורה. אוי, התפאורה. במבט לאחור, ועם עיניים של מבוגרים, קל לראות את הפשטות, אפילו את הדלות. הכל היה עשוי מקרטון, עץ וצבע. אבל בעיני הילד שלנו, זה היה היקום כולו. במרכז האולפן עמד גשר עץ עילי, אייקוני כמעט כמו שער הניצחון. פעמים רבות דמיינתי את עצמי מטפס עליו, מציץ מלמעלה על כל ההתרחשות. מסביב היו פזורים פרחי ענק צבעוניים מקרטון ובלונים גדולים שתמיד נראו כאילו הם עומדים להתפוצץ מרוב שמחה.

אני זוכר שהתוכנית שודרה בשחור-לבן. מכשירי הטלוויזיה הצבעוניים היו מותרות נדירים. אבל המוח שלנו, מוח של ילדים, עשה את העבודה בעצמו. יכולנו להישבע שהפרחים של חוה היו אדומים וצהובים, שהסוודר של וישינסקי היה כחול ושהבלונים של חנן היו בכל צבעי הקשת. המוח שלנו צבע את התמונה, הדמיון שלנו השלים את הפערים, והחוויה הייתה עשירה ועזה לא פחות.

התוכן עצמו היה תמים וחינוכי במובן הכי טהור של המילה - חברות, שיתוף פעולה, התמודדות עם פחד, והשמחה שבדברים הקטנים. שירים היו חלק מהסיבוב בקרוסלה. ומלחינים גדולים כקובי אשרת ומתי כספי כתבו לנו לחנים נהדרים. אם זה על הענן המצונן ששר חנן, או שלום יונה ששר וישינסקי, או שיר הגשם ששרה חוה או בדיוק בשעה הנכונה ששרה כל הרביעיה. לא היו שם פיצוצים, לא גיבורי-על ולא אקשן מסחרר. הייתה שם אנושיות. היה שם קצב שאיפשר לנו לעכל, לחשוב ולהרגיש יחד איתם.

אבל העבודה על קרוסלה לא הייתה קלה. מסתבר שגם לאה נאור התסריטאית וגם חוה אלברשטיין, שגם כך הייתה עסוקה מאד, פרשו אחרי כשנה מתחילת הסדרה.

"קרוסלה" הייתה תחושה והוכחה שעם קצת דמיון, חברים טובים וגשר מעץ, אפשר לברוא עולם ומלואו. כן, הפשטות הזו לא הייתה מגבלה, היא הייתה סוד הקסם. הזיכרון של ארבעה חברים ששרים שיר ליד פרח מקרטון הוא כמו משב רוח נעים. הקרוסלה ההיא מזמן הפסיקה להסתובב באולפני הטלוויזיה, אבל עבורי היא לעולם לא תעצור. היא עולה והיא יורדת ועולה ומתחילה מהתחלה.

בראייה נוסטלגית: שריף גודמן

מעניין מה השמות שריף גודמן וברטן באדמן אומרים לכם. אם זה לא אומר דבר - סימן שלא גדלתם בתקופת הילדות שלי. אם כן - ברוכים הבאים להיזכר איתי בסדרת הטלוויזיה לאנגלית שנוצרה פה בסבנטיז ושמה האמיתי הוא "השריף מגבעות הוליווד". אבל היי, מי זוכר את השם הזה? אני מכיר אותה בתור "שריף גודמן".

בעולמנו כילדים, החלוקה הייתה דיכוטומית ומושלמת. היה את הטוב המוחלט, "שריף גודמן", והיה את הרע המוחלט, "ברטן באדמן". פשוט, נקי, ובלי שום גוונים אפורים ומבלבלים בשחור-לבן של "אנטי-גיבור" או "נסיבות מקלות".

במרכז היקום עמד הוא, שריף גודמן. הוא היה התגלמות הצדק, הסמכות וגם השלומיאליות. ומי שיחק אותו בגאוניות שכזו? אירב קפלן המופלא - כן, אבא של אהרון וירמי (עליהם עוד אכתוב בהמשך הנוסטלגיה שלי).

הערצתי אותו, את שריף גודמן. רציתי להיות הוא. למבוגרים היה את קלינט איסטווד בטוב, הרע והמכוער. לי היה את אירב קפלן. והוא לא היה לבד שם. היה גם את צרלס ברנשטין שגילם את דמות הקאובוי הנבל המשופם - הלא הוא ברטן באדמן הקשוח והנכלולי. הו, כמה ששנאתי אותו ופחדתי ממנו. והיה את בריאן פיין שגילם את דפיוטי דוליטל הקליל ואליס גולמבו (איפה היא היום?) ששיחקה את מיס דינג דונג הבלתי נשכחת. ואיך אפשר לקבל את הסדרה בלי הבמאי של סרטי המערבונים החמוש במשקפי שמש? אותו שיחק סטיבן ביק. ועם נעימת פתיחה כובשת "מערבונית" עם הגיטרה החשמלית של צ'ט אטקינס (בקטע YAKETY AXE, אם שאלתם) - נכנסתי איתם היישר אל המערב הפרוע. היה זה פרזנט פרפקט של צפיה בטלוויזיה.

והפרק נפתח עם עוד צילום של סצנת מרדף במערבון. פעם אחת ראינו בה את ברטן באדמן רודף עם סוסו אחרי מיס דינג דונג שנמצאת בכרכרה שלה וזועקת באנגלית צחה, STOP CHASING ME. אבל באדמן? הצחקתם לו את קנה האקדח. והוא רודף אחריה עם סוסו ודואג לצעוק לעברה באנגלית תקנית, I CAN'T HELP CHASING YOU. ואני? לא יכולתי באותו רגע לחשוב כילד - רגע, זה פרזנט סימפל? זה פרזנט פרוגרסיב? זה פרזנט פרפקט? הייתי ממוסמר למסך ונהנה מהעלילה.

ואז מגיע תור הבמאי הממושקף לעשות קאט לצילומים ואנו רואים שכל הנוף שהתחלף במהלך המרדף היה סוג של טפט נע וגם מיס דינג דונג וברטן באדמן היו למעשה שחקנים בסרט. נפלא? בסצנה אחרת בלתי נשכחת נראה שריף גודמן אומר שם במהלך מרדף, I LOVE SAVING PEOPLE. ואז הוא ממשיך בקוליות קאובויית, I MUST SAVE PEOPLE. היש דרך טובה מזו ללמוד אנגלית. המורה לאנגלית בבית הספר נראתה לעומתו כמדבר מערבוני צחיח ללא אף טיפת מים או איזו בירה ללגום באיזה פאב מעץ. אה, סליחה - עוד הייתי אז ילד בן שבע.

האימה הגדולה: ברטן באדמן. אם גודמן היה כל מה שטוב בעולם, "באדמן" היה הרוע בהתגלמותו. כשהמצלמה הייתה מתמקדת בפניו, הלב היה דופק בחוזקה. ידענו שגודמן יתפוס אותו בסוף, אבל הדרך לשם הייתה רצופה מתח ואימה ילדותית טהורה. הוא לא היה מורכב. הוא היה רע כי... כי ככה. וזה הספיק לנו. בעולם של שנות ה-60 וה-70 בישראל, עולם שחיפש וודאות וגיבורים ברורים, "באדמן" היה הנבל המושלם. הוא היה האויב שידעת בדיוק איפה הוא עומד, וכשהוא עמד מאחורי סורג ובריח. קתרזיס. אבל אז, אוי... הוא הצליח לברוח והלב שלי חזר לדפוק בחוזקה. אוף!

ובתוך כל האקשן הזה, בין הטוב המוחלט לרע המוחלט, ישבה דמות מפתח, גיבורה לא שקטה ושמה מיס דינג דונג. היא לא ירתה באקדח ולא רדפה אחרי פושעים, אבל בלעדיה, שריף גודמן היה אבוד. היא הייתה המורה לאנגלית של הדמויות השונות בסדרה, שהגיעו לכיתה שלה. לכן קראו לה דינג דונג - כי היא צילצלה בפעמון שבידה לבשר על תחילת השיעור.

מה שריף גודמן הכי אהב לשתות?

לפתע אנחנו בסצנה של בר משקאות מערבוני והברמן הוא דפיוטי ליטל שאוהב למזוג של משקה. שריף גודמן ניגש אליו במבט קשוח ומבקש לשתות... כוס חלב. כי אחרי הכל, זו תוכנית לנו - הילדים. ואיך שהשריף מתחיל לשתות וברקע נשמע פסנתר הונקי טונק שכזה - כל התפאורה מסביב מתחלפת. לוקח לו כחצי דקה (!) לשתות את הכוס הזו. למה כל כך הרבה זמן? האם זה נועד לעודד את קניית משקה החלב של חברת _____? כשלפתע השריף מגלה שהוא בכלל בסצנה אחרת ומול הבמאי.

אולי העולם שלנו היום מורכב יותר, אולי הגיבורים שלנו פחות חד-משמעיים, אבל עמוק בלב, כולנו מתגעגעים לפעמים לפשטות הזו. לפחד המתוק מ"באדמן", להערצה הטהורה ל"גודמן", ולשלווה האינסופית של לגימת כוס חלב אחת, ארוכה מאד, בשחור לבן כמובן.

בראייה נוסטלגית - ניקה קוסטה

יש דברים שאני לא שוכח. אחד מהם זה הריח של תקליט חדש שיוצא מהניילון. התחושה החשמלית הזאת של הנחת המחט על החריץ הראשון. ובשבילי, אי שם בתחילת שנות השמונים, התקליט הזה היה התגלמות של קסם. לא, לא של פינק פלויד או לד זפלין או אוריה היפ או להקת יס. אפילו לא צביקה פיק. התקליט הראשון שלי, או לפחות אחד הראשונים שנחתו ב"תקליטיה" המפוארת שלי (שכללה בשיאה אולי עשרה תקליטים על רצפת החדר), היה האלבום של ילדת פלא אמריקאית עם שם שנשמע כמו קריאת קרב איטלקית: ניקה קוסטה.

בואו נשים את הדברים על השולחן. הייתי ילד שרק מתחיל לגרד את המושג שנקרא "להתבגר", בגיל שבו בנות הן עדיין "איכס". וניקה קוסטה? היא הייתה... משהו אחר. היא לא הייתה הילדה מהכיתה שרק עיצבנה אותך. היא הייתה כוכבת בינלאומית בת 9. היא הייתה יפהפייה עם שיער חום גולש ועיניים גדולות, אבל זה לא היה רק זה. זה היה הקול. אלוהים אדירים, הקול. ילדה קטנה פותחת את הפה ויוצא ממנה קול של... ילדה שיודעת לשיר. סוג של לילך גליקסמן לילד שרוצה לדעת עוד משהו מלבד זהירות בדרכים. זה היה שילוב בלתי אפשרי, מבלבל, ובעיקר – מהפנט.

בתקופה ההיא הקליפים היו מגיעים אלינו בטפטופים, כמו מים במדבר. והקליפ של ניקה קוסטה לשיר ON MY OWN היה אירוע. הנה היא, הילדה-פלא, עושה פוזות בבית מפונפן על רקע נוף שנראה לנו, ילדי ישראל עם נוף של שדה קוצני ליד הבית, אקזוטי וחסר השגה. וכשהיא חייכה בקליפ ההוא - הילד שבי נמס ונמשכתי לטלוויזיה כמו הילדה ההיא מפולטרגייסט.

ומאחוריה, או לידה, תמיד היה שם הצל המפקח, הגאה, המנצח על התזמורת הזאת של איש אחד (אהמממ... ילדה אחת). זה אבא שלה, דון קוסטה. הוא נראה שם כמו הגרסה האיטלקית-אמריקאית לכל האבות. עם שפם-זקן ומסר ברור של "זאת הבת שלי, כן? לא להתקרב אליה יותר מדי - שמעת, ילד? אל תחשוב על זה. זו ילדה של אבא! עכשיו תפסיק לפנטז עליה ותן לי לפרוט בשקט בגיטרה האקוסטית שלי. כי כל שניה שאתה בוהה בה איתי - אני בוהה בחשבון הבנק שלי... חה חה חה חה". ואני, ילד ישראלי טיפוסי, הסתכלתי על זה בקנאה קלה. למה לי אין אבא שלוקח אותי לנופים כאלה, מזהה את הכישרון הפנומנלי שלי ומקליט אותו לעולם? התשובה, כמובן, הגיעה די מהר: אה... כי לא באמת היה לי כישרון כזה. היכולת שלי לשיר לא ממש הייתה חומר לאלבום פלטינה. אבל הסיפור קיבל טוויסט רע בעלילה - האבא של ניקה קוסטה מת זמן לא רב לאחר מכן.

התקליט שלה, אם כן, נרכש בכסף שחסכתי מדמי כיס. הוא שכב בגאון לצד מותגים אחרים של התקופה, כמו "סטארס און 45" – אותו פרויקט מבריק ומטריד בו זמנית שבו שיפדו את הביטלס על ביט דיסקו קבוע שנשמע כמו מכונת כביסה במצב סחיטה. התקליט של ניקה (חברה שלי, כן?) היה שונה. הוא היה "אמיתי". אבל האמת? אני לא זוכר ממנו כלום. כלום! נאדה. גורנישט. רק שיר אחד, המנון אחד, צרוב בזיכרון כמו צלקת מתוקה: ON MY OWN. וזה בכלל לא שיר שלה אלא מתוך הסרט "תהילה".

אפרופו המבוגר האחראי ההוא, דון קוסטה, איפה אתה? אה, הנה אתה, סופר את הכסף. אז תקשיב לי... כי אני כבר איש מבוגר ועם ילדים משלי. אני כבר יודע קצת יותר טוב אנגלית ויודע לחבר בין מצבים שונים. וכשאני עושה זאת - אני שומע את החריקות. ואצלי, החריקה הגדולה הגיעה מהפזמון. בואו נקשיב שוב למילים, אבל הפעם עם האוזניים של מבוגרים. ניקה, ילדה בת 9, שרה בקול דקיק ושבור לב שמשכנע כמו זמרת קריוקי ששרה שיר אהבה ממיס של אחרית. בפזמון היא שרה "כשאני בדיכאון של החיים ומרגישה עצובה, אני עוצמת את העיניים כדי שאצליח לחשוב עליך". ואז מגיע הרגע המטריד. OH BABY BE STRONG FOR ME ואחריו BABY BELONG TO ME.

רגע, רגע, רגע. עצרו את המוזיקה. מה זאת אומרת, OH, BABY BELONG TO ME? יש פה שתי אפשרויות, וכל אחת מהן מטרידה יותר מהשנייה.

אפשרות א': היא שרה "בייבי" לבובה שלה. לדובי שמיכי. היא ילדה קטנה שמתגעגעת לצעצוע שלה בזמן שהיא כובשת את העולם. זה מתוק, זה תמים, וזה... קצת לא מסתדר. מה, אלילת פופ קטנה זו שרה על סמרטוט? זה מרגיש כמו לנסות להכניס מנוע של פרארי לתוך בימבה.

אפשרות ב', והיא הסבירה יותר (ולכן המטרידה יותר): היא משתמשת במילה "בייבי" המקורית ששרה הזמרת המבוגרת, איירין קארה, ב"תהילה" לגבר. למאהב. ילדה בת 9, עם שיניים שעדיין לא סיימו להתחלף, שרה בקול מלא תשוקה "מותק, תהיה שייך לי?!" - או כמו שאומרים בפירסומת ישראלית, "של מי התינוק הזה?"

ופתאום, דמות האב החם והמגונן מהקליפ מתחילה להיראות קצת אחרת. אני מדמיין אותו באולפן ההקלטות. ניקה הקטנה מסיימת לשיר את הטייק, והוא אומר: "זה היה נהדר, ניקוש, אבל בפזמון, כפרה... אני רוצה להרגיש את הכאב. תחשבי שהוא עומד לעזוב אותך. לא, אל תתחילי לבכות - הדובי שמיכי לא יעזוב אותך. זה בכאילו... כן, ככה. תני לי את ה'בייבי' הזה מהבטן!". וברקע, שומעים את צליל הקופה הרושמת. קה-צ'ינג.

אז התוצאה היא קרינג' קל בדיעבד. פתאום אתה מבין שהמבוגר האחראי בחדר, אבא דון קוסטה, שאומרים שעבד גם עם פרנק סינטרה הגדול, כנראה ראה פה הזדמנות עסקית מדהימה. הוא ראה יהלום לא מלוטש, והחליט לשייף אותו עם מילים של מבוגרים, כי זה מה שמוכר.

ואז מה? הפלא של ניקה קוסטה, כמו פלאים רבים של ילדים, לא החזיק מעמד באותה אינטנסיביות. היא נעלמה מהרדאר שלי. אבל האמת היא, שהיא לא באמת נעלמה. היא פשוט הייתה צריכה לגדול. והיא המציאה את עצמה מחדש כזמרת בוגרת אמיתית, כזאת שכותבת את המילים של עצמה. לא עקבתי מעולם אחרי הקריירה שלה - כי הטעם שלי הולך למקומות אחרים. אבל תמיד ה-ON MY OWN שלה יהיה חלק מהילדות שלי.

וזה אולי הסוף הכי טוב לסיפור הזה. הילדה מהתקליט הראשון שלי גדלה, בדיוק כמוני. הבלבול וההתאהבות הילדותית שלי הפכו למבט נוסטלגי ומפוכח יותר. הילד שהייתי פשוט התאהב, בלי לשאול יותר מדי שאלות. את השאלות הקשות, השארתי למבוגר שהפכתי להיות.

בראייה נוסטלגית - מאפרה על רגל

היו זמנים, בארץ ישראל הישנה והטובה, שבהם הסלון המשפחתי היה ממלכה. לממלכה הזו היו חוקים משלה, ריהוט משלה, ואפילו עשן סיגריות משלה. ובמרכז הממלכה המעושנת הזו ניצב אובייקט אחד, יציר כלאיים של עיצוב תעשייתי מפוקפק וגאונות פרקטית: המאפרה על רגל. אחחח... ואיזו מאפרה זו הייתה! היא הייתה הפונזי של עולם העישון הישראלי.

היא לא הייתה יפה. בואו נודה על האמת, היא הייתה ההפך הגמור מיפה. היא הייתה מגושמת, כבדה, ולרוב הציגה שילוב צבעים שהיום היה גורם למעצב פנים ממוצע לקבל התקף חרדה. רגל דקיקה באופן חשוד, שהסתיימה בבסיס עגול וכבד שאמור היה להעניק לה יציבות, ומעליה קערה. הו, הקערה.

אבל למרות כיעורה המפואר, המאפרה הזו הייתה הלב הפועם של הבית. והיא הייתה בכל מקום. אם להוריכם לא הייתה כזו, בטוח שלדודים שלכם הייתה, או לשכנים ממול. היא הייתה חלק בלתי נפרד מהטרילוגיה הקדושה של הסלון הישראלי של שנות ה-70: וילונות בצבע חום-קקי, ספות תואמות מבחינת כיעור ומאפרת הרגל.

עבורי, כילד שגדל בתוך ענני "טיים" (מצד אבא) ו"מונטנה" (מצד אמא), המאפרה הזו לא הייתה סתם רהיט. היא הייתה מתקן שעשועים, מכונת קסמים, לונה פארק של ממש, והזמנה לאינטראקציה אסורה-למחצה עם עולם המבוגרים. הייתי עוקב במתח אחר הוריי. אבא היה חוזר מהעבודה, מתיישב על הכורסה, מצית סיגריה ראשונה ומניח אותה על אחת מהשפתיים הקטנות של המאפרה. אמא, תוך כדי בהייה בטלוויזיה הייתה עושה את אותו הדבר. בדל ועוד בדל, הר של אפר לבן-אפרפר ובדלי פילטר כתומים הלך ונבנה במרכז הקערה העליונה.

זה היה מגדל בבל של ניקוטין, ואני הייתי האדריכל הראשי של הריסתו. המתח היה נבנה בי. "עוד קצת," הייתי חושב לעצמי, "רק עוד סיגריה אחת ואז אפשר יהיה". כשההר היה מאיים לקרוס, הייתי ממהר לפעול לפני שתבוא יד מבוגרת ותהרוס לי את המשחק האהוב עליי כל כך.

הרגע הזה, הרגע שבו ניתנה לי הרשות, היה רגע של אושר עילאי. הייתי ניגש למאפרה, שולח את ידי ולוחץ על המוט שלמעלה. הופה!

הצליל הזה הוא פסקול ילדותי. ה"קליק" המתכתי החד של המנגנון, ומיד אחריו ה"וואששש" הרך של הבדלים והאפר הצונחים מטה, נעלמים אל תוך בטן האדמה, או ליתר דיוק, אל תוך קערת המתכת התחתונה והנסתרת. זה היה קסם! ברגע אחד, ההר המכוער נעלם כלא היה, והמאפרה חזרה להיות (עאלק) נקייה ומוכנה למנה הבאה של בדלים. איזו המצאה גאונית, איזו פרקטיות מופלאה, ואיזה משחק כיפי. לא צריך לקום, לא צריך ללכלך, רק לחיצה קטנה והבלגן נעלם.

אם ביום חול המאפרה הזו הייתה חברה שקטה ומוערכת בבית - כזו שיודעת לבלוע הכול, הרי שבמסיבות יום שישי היא הייתה הכוכבת הבלתי מעורערת של הרחבה. היא הייתה הג'ון טרבולטה של הסלון.

החברים של ההורים היו מגיעים, גלים-גלים של אפטרשייב מסריח, חולצות פוליאסטר עם צווארונים רחבים, צמידים גבריים עם חוליות, שרשראות על חזה שעיר חשוף, ונשים עם תסרוקות גליות שהמספרה המקומית שיווקה. באוויר עמד ריח של ציפייה לסוף שבוע. אבא שלי היה מכין מראש קסטות עם מיטב שירי הדיסקו הלוהטים – בצורה כזו שלא יהיה רווח ביניהם, חס וחלילה. ברור שהיה שם את להקת אבבא ("וולה וו... אה-הה... אה-הה...") ואת דיסקו סמבה (וכולם שרים ביחד כשמגיע המשפט "בריז'יטה בארדו בארדו... בריז'יטה פז'ו פז'ו...") ואת בוני אם ("מה מה מה... מא בייקר.. לה לה לה לה לה" - כי אף אחד פה לא זוכר את המילים שבאות אחר כך בפזמון) ועוד ועוד.

הקסטה הייתה מתחילה להסתובב בטייפ של מערכת הסטריאו, והריקודים היו מתחילים. וכולם, אבל כולם, עישנו. רוקדים ומעשנים. מעשנים ורוקדים. ואני, ילד צעיר, הייתי מגיח מדי פעם מחדרי כדי להרגיש קצת את עולם המבוגרים הרוקד בלהט על מרצפות עשרים על עשרים.

והמאפרה? היא עמדה במרכז, שחורה וגאה, איתנה ויציבה (יחסית), ושימשה כתחנת עגינה. אנשים היו נשענים לכיוונה כדי לנער את האפר, מנהלים שיחות קצרות מעליה. היא עבדה שעות נוספות, ומנגנון הלחיצה שלה פעל ללא הרף. "צביקה, תעשה טובה, תפיל את הבדלים," הייתה נשמעת קריאה מהצד השני של החדר, וצביקה, תוך כדי תנועת דיסקו קפואה, היה שולח יד ו... קליק-וואששש! והמסיבה המשיכה. "אה... אה... אה.. אה.. סטנגה לייף... סטנגה לייף"...

המאפרה ספגה הכול: בדלי "קנט" ו"מרלבורו", ויכוחים פוליטיים סוערים וצחוק מתגלגל. היא הייתה העדה השקטה לאינספור רגעים קטנים של חיים, של חברה ישראלית בתקופה אחרת, תמימה יותר, ובהחלט מעושנת הרבה יותר.

לפעמים, כשמבקרים בשוק הפשפשים, אפשר לראות אחת כזו, עומדת בפינה של חנות עתיקות, מאובקת ומוזנחת, רגלה קצת עקומה, צבע הקערה דהוי. אני לא מתגעגע לעשן, ובוודאי שלא לנזקיו. מעולם לא הייתי מעשן. אבל אני כן מתגעגע לפשטות של התקופה; לעידן שבו רהיט כל כך מכוער יכול היה להיות כל כך אהוב, ושבו לחיצה על ידית קטנה הייתה יכולה להביא כל כך הרבה סיפוק לילד קטן שהייתי.

בראייה נוסטלגית - אני צמא לשנדי שלך!

קיץ 1983. האוויר סמיך מהחום ומהלחות. הידיים דביקות משאריות של ארטיק "שוקובו" שנמס מהר מדי, ובין השיניים עדיין מורגשת המליחות של במבה מאריזת הצלופן המרשרשת. זה היה הפסקול, הריח והטעם של ישראל בתחילת שנות השמונים.

מהרמקולים בקעו הצלילים שהגדירו את אותה שנה. הגיטרות של להקת בנזין סיפרו סיפורים על "בית משותף", בעוד תיסלם הביאו את סגנון הדיפ-פרפל עם "שנה שניה". הקליק דרשו "כל האמת ורק אמת", ואריאל זילבר בסך הכל רצה להיות חבר קבע ב"חברה להגנת הטבע". במקביל, העולם הגדול חדר דרך הרדיו עם להיטים שהפכו להמנונים: "רוצה להתחיל משהו" של מייקל ג'קסון, "כל נשימה שאתה נושם" של פוליס, "נערה סינית" של דייוויד בואי, "חלומות מתוקים" של יורית'מיקס, "אנחנו בלשים" של תאומי תומפסון, "בכל מקום בו אני מניח את כובעי" של פול יאנג, ושיר אחד עם קול צרוד שאי אפשר היה לטעות בו – "בייבי ג'יין" של רוד סטיוארט.

בתוך כל הפסיפס התרבותי הזה, נולדה תופעה חדשה, צוננת ומבעבעת. משקה חדש הופיע על המדפים, בבקבוק ופחית שנראו כמו בירה אבל הרגישו אחרת לגמרי. הוא הבטיח להיות משהו אחר, משהו באמצע. השאלה הגדולה היא כיצד המשקה הזה, בירה-לא-בדיוק-בירה, הצליח להפוך לאייקון של קיץ שלם? התשובה טמונה בשיער קצוץ ובלונדיני, קול מחוספס וסלוגן על צמא.

שוק המשקאות הישראלי של תחילת שנות השמונים היה מעניין. בצד אחד של המתרס עמדו המשקאות הקלים הקלאסיים – טמפו, קריסטל, קינלי, קוקה קולה, זיפ, תרכיזי פריגת הקפואים – עולם של ילדים ושל ארוחות שישי משפחתיות. בצד השני, ניצבו בגאון בירות "של גברים", כמו מכבי וגולדסטאר, משקאות עם טעם מריר ונרכש, שהיו מזוהים עם יציאה לפאב, משחקי כדורגל ושיחות על מילואים. שתו אותן גברים ישראליים עם שרשרת על חזה שעיר וצמיד חוליות על פרק היד. בין שני העולמות הללו נפער חלל. היה חסר מוצר ביניים, משקה שיוכל לגשר על הפער עבור קהל שלם שחיפש טעם של בגרות בלי המחויבות המלאה.

אל תוך הוואקום הזה נכנסה חברת טמפו בשנת 1983 עם הברקה שיווקית: "שנדי". על פניו, הרעיון היה פשוט – בירה קלה בטעם לימוני. אך בפועל, זו הייתה הגדרה מחדש של קטגוריה. סוד הקסם של השנדי נשען על שני עמודי תווך: אחוז אלכוהול שהיה נמוך מספיק כדי לא להוביל לשכרות, אך גבוה מספיק כדי שהמשקה יוגדר כאלכוהולי ויספק תחושת בגרות. השנדי הפך למעין "אובייקט מעבר" תרבותי – גשר בטוח בין עולם הגזוז של הילדות לעולם הבירה של הבגרות. הוא איפשר לצעירים לשחק ב"להיות מבוגרים": להחזיק בקבוק שנראה כמו בירה וללגום משקה עם אחוז אלכוהול כלשהו, מבלי להתמודד עם הטעם המר או ההשלכות של "הדבר האמיתי".

ובניגוד גמור למרירות של הבירות הקיימות, השנדי הציע טעם נגיש, מרענן וקל לשתייה. משהו שהתאים כמו כפפה ליד לקיץ הישראלי. הוא היה דומה יותר ללימונדה משודרגת מאשר לבירה מסורתית, מה שהפך אותו לאטרקטיבי באופן מיידי לקהל רחב שלא התחבר לטעם הבירה הסטנדרטי.

קהל היעד היה ברור ומדויק: בני נוער בחופש הגדול שרצו להרגיש "גזעיים", חיילים בסוף שבוע שחיפשו משהו קליל וסטודנטים צעירים במסיבות. השנדי היה כרטיס כניסה לעולם המבוגרים, שער הכניסה המושלם ל"להיות גדול".

כדי להפוך את המשקה החדש והלא מוכר לסנסציה, טמפו הייתה זקוקה ליותר מסתם מוצר טוב. היא הייתה זקוקה לאייקון, לדמות שתעניק לשנדי אישיות ותהפוך אותו מנוזל בבקבוק לסמל סטטוס. הבחירה שלהם הייתה לא פחות ממבריקה: רוד סטיוארט.

כדי להבין את עוצמת המהלך, צריך לזכור מי היה רוד סטיוארט ב-1983. הוא לא היה רק זמר; הוא היה התגלמות הרוק'נ'רול בגרסתו הזוהרת והנגישה. הוא היה הפלייבוי האולטימטיבי: שיער קצוץ ובלונדיני שהפך לסמלו המסחרי, בגדים נוצצים וצמודים, קול צרוד ומחוספס, ומוניטין של כובש לבבות סדרתי. הוא היה התמצית של "סקס, סמים ורוק'נ'רול", אבל עם מלודיות שכולם יכלו לזמזם. ומי שם לב אז שמאחורי החזות הזוהרת, סטיוארט כבר צרך אלכוהול וסמים בכמויות ובאחוזים גבוהים בהרבה מאלו של השנדי?

כך החתימה טמפו כוכב בשיא המוחלט של הקריירה שלו. סיבוב ההופעות העולמי שלו באותה שנה נקרא BODY WISHES, שם שכבר רמז על פלרטוט וחושניות. והחשוב מכל, הלהיט הענק שלו, "בייבי ג'יין", שלט במצעדי הפזמונים בישראל בדיוק באותו הקיץ. הוא היה הדבר הכי לוהט ברדיו.

ההצמדה של רוד סטיוארט לשנדי שידרה יוקרה, בינלאומיות וניחוח של "חו"ל" – מילת קסם עבור הישראלים של אז. לשנדי, כמוצר חדש, לא הייתה אישיות משלו. רוד סטיוארט, לעומת זאת, הגיע עם פרסונה מוגדרת היטב: שובב, סקסי, זוהר ומצליחן. באמצעות החיבור ביניהם, טמפו למעשה "הלבישה" את כל תכונות האופי של סטיוארט על המשקה. לפתע, לשתות שנדי לא היה רק עניין של שבירת צמא, אלא דרך לצרוך חתיכה קטנה מהקסם של רוד סטיוארט. כשרוד אומר "אני צמא לשנדי שלך!" (ובמודעות דאגו לנקד זאת היטב, כדי שלא יתפרש חלילה שהוא צמא לשנדי גברי) – האם לא יקבל שלוק? ברור שבסלוגן הזה הייתה קריצה מינית שובבה, שפנתה במיוחד לקהל הנשי הצעיר. אני זוכר היטב את הסלוגן הזה שהתנוסס כמעט בכל מקום. אי אפשר היה להימלט מזה.

הקמפיין המבריק היה רק המנה הראשונה. שיאו של המהלך השיווקי, האירוע שחתם את הפיכתו של שנדי למותג קאלט, היה הגעתו של רוד סטיוארט עצמו לשתי הופעות ענק בישראל. ישראל של 1983 לא הייתה יעד מובן מאליו בסיבובי הופעות של כוכבי-על, והגעתו הייתה אירוע בסדר גודל לאומי. הבאזז היה עצום. הכרטיסים נחטפו, שיריו הושמעו ללא הרף, והציפייה הגיעה לשיא. לא שינה לרבים שהוא כבר נתפס כפרודיה של עצמו; הצעירים אהבו את הפופ החדש שלו.

בימים הלוהטים של יולי 1983, החלה העלייה לרגל לאצטדיון רמת גן. המונים, צעירים ברובם, זרמו לאצטדיון לבושים במיטב אופנת התקופה, עם תסרוקות מנופחות שהתקבעו בעזרת כמויות נדיבות של ספריי. ורוד? נתן את השואו. הוא ביקש שיספקו לו בארץ ארבעה קווי טלפון וגם שותפים למשחק כדורגל. בחוזה שלו, אגב, לא נכתב שיספקו לו שנדי. ההופעה הייתה שיאו של מהלך שיווקי מתוזמר להפליא אבל הקהל כבר התרגל שרוד צמא לשנדי שלהם - אז כמה עשרות מהם נחליטו, בערב הראשון מהשניים, להמטיר עליו פחיות בירה. שלא יהיה צמא. זה אכן הוריד מרוד את הצמא... לתת הדרן. וכל מי שהיה שם, וכל מי ששמע על החוויה, קישר באופן אוטומטי בין הופעת הרוק הבינלאומית למשקה המרענן. הרי כשחושבים על שנדי מהאייטיז, לא חושבים על סיימון וגרפונקל או על לאונרד כהן – חושבים על רוד סטיוארט. המותג והאירוע התמזגו והפכו לאחד. רוד סטיוארט עזב, עם כמה מאות אלפי דולרים נוספים בכיסו. והשנדי? גם הוא נעלם מהמדפים זמן לא רב לאחר מכן.

בראייה נוסטלגית - רגעי אימה בלימודי אנגלית בטלוויזיה.

כן, כן. תנו לי לקחת אתכם למסע בזמן. לא סתם מסע, אלא צלילה אל התהומות האפלים והמצולקים של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי שלי ושל ילדים ישראליים רבים מסוף הסבנטיז ותחילת האייטיז, אל פינה חשוכה שבה שוכנים יחדיו שיעורי אנגלית ותאונות דרכים מחרידות. ברוכים הבאים לטלוויזיה החינוכית של שנות השבעים, המקום שבו גם פיתחנו פוסט-טראומה קלה מצפייה בתאונות מבוימות.

על פניו, הכול היה תמים. דמויות חביבות עם מבטא בריטי או אמריקאי קל, דיאלוגים פשוטים שהתנהלו בקצב של צב גוסס, וסיטואציות יומיומיות. אבל אז, בלי שום אזהרה מוקדמת, בין שיעור על ההבדל בין THIS ל-THAT, החליטו קברניטי החינוכית שהגיע הזמן ללמד אותנו שיעור לחיים. ומהו שיעור יותר טוב לחיים מאשר שוק טריטמנט? צפייה במוות שאורב בכל פינה?

זו אולי הסצנה המיתולוגית מכולן, הצלקת העמוקה ביותר בנפשנו הצעירה. כן, אני מדבר על הפחד האמיתי - בתוכנית "הפשע והחוק" עם דמות משופמת להפליא בשם אינספקטור חדד. אבל הוא לא הפחיד. מה שהפחיד אותי היה הרגע בו פרחח (או שמא, פושטק) בשפ צ'וצ'ו משכנע את חברו התמים עזרא לגנוב מכונית. צ'וצ'ו נשכב מתחת להגה של אוטו אליו הוא פרץ, מסדר מחדש כמה חוטים וצועק לעזרא שעמד בחוץ - "אנחנו הולכים לשאול מכונית". עזרא עונה, "אתה לא שואל אותה - אתה גונב אותה". צ'וצ'ו כועס - "סתום כבר ותיכנס למכונית". עזרא המסכן נכנס ומפה נכנסתי למצב של פחד. כי ידעתי מה יגיע הלאה. מתחילה מוסיקת מתח קצבית והאוטו נוסע.

בינתיים, במקום אחר, נוסע לו איתן על אופניו. האמת? האופניים פחות מרשימים ממכנסי הפסים האופנתיים שלו. המוסיקה מדליקה. יש גם אורגן האמונד שנשמע בה. אבל למי יש זמן להיגנב עם הגרוב מול רכב גנוב? צ'וצ'ו מחייך בזמן שהוא נוהג. תמיד הפחיד אותי הצ'וצ'ו הזה. בינתיים איתן נהנה מהכיוון שלו. ולמי שמחפש את האוטו הגנוב שלו עם מספר הלוחית 309-794, תדעו שצ'וצ'ו גנב לכם אותו.

אבל לפתע המנגינה מתחלפת. הגרוב פינה בבת אחת את מקומו למוסיקת פחד אמיתית עם חצוצרות. צ'וצ'ו פונה שמאלה בצומת, אבל אוי... איתן נכנס גם הוא לצומת. הוא מנסה לעצור עם הרגליים ו... בום! אמא'לה!!! אני עם עיניים חצי עצומות ורואה שהאוטו בורח משם ורואים גלגל מסתובב באוויר של האופניים ההפוכים על הכביש.

מיד אינספקטור חדד והעוזר שלו מקבלים את הקריאה מהמשרד שלהם להגיע לשם. ואז מגיע הפחד הכי מצמית - איתן נראה שוכב על הכביש ללא תזוזה ושלולית שאינה מים צמודה אליו. גם בטלוויזיה השחור לבן שלי היה ברור שזה בצבע אדום. אמא'לה!!!!!!! ומגיע אמבולנס ומעמיסים את איתן על האלונקה כשברקע מוסיקת פחד. לא ברור לי. האם הוא חי? האם לא? רק דבר אחד ברור לי - ששוב פעם ראיתי את הפרק הזה ואולי לא הייתי צריך לראות אותו. לפתע הפרזנט לא היה כזה סימפל או פרפקט. ג'יזס קרייסט. מי הוא לעזאזל המוח החולני שביים לנו פרק שכזה רק כדי ללמד אותנו עוד קצת אנגלית? העריכה הייתה יצירת מופת של אימה צרופה.

וזהו. תם השיעור. ישבתי שם בביתי, פעור עיניים ורועד. תודה לך, טלוויזיה חינוכית. בזכותך הבנתי שוב שהכביש הוא אזור מלחמה ושכל נסיעה לים עלולה להסתיים באסון. מתי אפשר לבקר את איתן? מה שלומו?

ואם זה לא הספיק - היה את הפרק הזה בתוכנית האסונות "דבי אין הוספיטל", שהייתה סדרת המשך לתוכנית של גבי ודבי. גבי כנראה התעופף משם עם המג'יק סטיק שלו למקומות אחרים והשאיר את דבי לחפור לנו בבית החולים עם שירה מזייפת של "קה סרה סרה... וואטאבר וויל בי וויל בי...". אבל היא לא עצרה פה - אלא הביאה לנו גם עוד סצנה של פחד בלתי נשכח.

זה קורה כשגבי הפצועה מבקרת פצוע אחר מבוגר בבית החולים (במחלקה שהייתה ממוקמת באולפני הרצליה). הברנש עם שתי רטיות על עיניו. זה כבר מראה קריפי. מסתבר שהוא עבר תאונת דרכים ולא חגר חגורת בטיחות. הכל התחיל כשאותו בחור יצא מביתו והחל לנהוג באוטו. שוב, מוסיקה מפחידה. אחרי כמה שוטים של נסיעה הוא מגיע לצומת כשמעבר לפינה רוכב זוג על אופניים. הבחור מצליח לא לפגוע בהם עם האוטו אבל הוא נתקע בעץ. בום!!! הפרצוף שלו נמרח על השמשה ושומעים צליל של "טסססס... טססס..." כדי שנבין שיש פה זכוכית נשברת.

אבל רגע... יש טוויסט בעלילה! דבי ההמומה אומרת לבחור שזו הייתה היא שהוא פגע בה. הו, הדרמה. ממש פרזנט פרוגרסיב!!! כמעט כמו סרט ערבי של יום שישי, אללה יסתור.

ומה עם פרק ה"טסססס... טסססס..." של הנחש או העקרב שהכיש איזה ילד ב"דבי אין הוספיטל" אחר? והפרק עם המבוגר שטייל עם ילדה צעירה באיזה מבצר עתיק ונפל מגובה רב? איך זה קרה? פשוט מאד, הם עמדו ליד אחד הבורות והכובע של הילדה נפל לאחד הבורות שם. אז הבחור האחראי נכנס לבור, החליק עם הסנדל התנ"כי שלו על אבן ו... ואוווו... עוד רגע של אימה! שיט! מה עברנו רק בשביל ללמוד אנגלית.

הסצנות האלו הפכו למיתולוגיה, לקוד סודי של דור שלם. מספיק להגיד למישהו "זוכר את תאונת הדרכים עם צ'וצ'ו ועזרא בשיעור אנגלית בטלוויזיה?" כדי לעורר הנהון של הבנה וצמרמורת נוסטלגית. למדנו אנגלית, זה בטוח. אבל על הדרך, למדנו גם שהעולם הוא מקום מפחיד, שכל יציאה מהבית היא הימור, ובעצם, אם חושבים על זה, אולי זה היה השיעור הכי ישראלי שיכלו ללמד אותנו שם.

דרך אגב, צ'וצ'ו השתקם מאז, למד מנהל עסקים וכיום הוא מנהל מצליח של מגרש למכוניות יד שניה - לא גנובות. איתן חזר לחיים והיום הוא מעצב אופנה מבוקש. כן, הוא עדיין מחפש את המכנסיים עם הפסים שנעלמו לו במיון בבית החולים ומדי פעם יוצא עם צ'וצ'ו ללגום בירה. עזרא ניתק את הקשר עם צ'וצ'ו אחרי מה שקרה להם פעם, יצא תקופה קצרה עם דבי ובסוף החליט שהיא חופרת לו יותר מדי עם השיר "קה סרה סרה...". ואינספקטור חדד? הוא גילח את השפם.

בראייה נוסטלגית - חנות התקליטים פאז.

לכל דור יש את טקסי ההתבגרות שלו. בשנות השמונים, עבור נער שהייתי מרמת השרון שהיה מכור לתקליטים וצלילים חדשים, אחד הטקסים המקודשים ביותר שלי היה העלייה לרגל לתל אביב. לא לדיזנגוף סנטר, עדיין לא לרחוב שינקין, אלא למקדש קטן וצנוע בכיכר מסריק – חנות התקליטים "פאז". המסע הזה, שהיום נראה כמו קפיצה קטנה בלי הרבה מאמץ (כי אני עם אופנוע כשאני נכנס לעיר), היה אז אופרציה שלמה, הרפתקה אמיתית.

הכל היה מתחיל בתחנת האוטובוס ברחוב סוקולוב ברמת השרון. עם המתנה דרוכה לאוטובוס שיגיע (הדור המפונק של היום לא מבין שפעם לא ידענו זמני הגעות אוטובוסים - מה שבא ומתי שבא - זה מה שיש...). הכיס שלי היה עם מצלצלים ושטרות בתקווה לזכות בעוד פיסה שחורה עם עטיפה נהדרת. בינתיים, הדילמה הקיומית של כל נסיעה הייתה בין שתי חלופות: קו 24 או קו 48? קו 24, הו, קו 24. מסלולו היה ארוך ומפותל כמו סולו גיטרה של להקת רוק עם גיטריסט בעל אגו גדול. הוא לא נסע היישר למרכז תל אביב. קודם כל הוא היה נוסע לצפון תל אביב. דרך רחוב האוניברסיטה והפלנטריום. הנסיעה בו הייתה שיעור בסבלנות ומבוא לאנתרופולוגיה ישראלית. יכולתי לסיים ספר עד שהגעתי ליעד.

לעומתו, קו 48 היה כמו תקליטון קצר ובועט. מהיר, ישיר, ולעניין. הוא היה הגביע הקדוש של התחבורה הציבורית. כל כך רציתי שהוא יגיע קודם אליי. אבל השאלה מה יגיע קודם הייתה סוג של הימור. העיקר שיהיה את הזמן היקר שאפשר לבלות ב"פאז".

אחרי מסע מפרך, סוף סוף הירידה המיוחלת בתחנה שנמצאה בדיוק מול החנות. ישששש! כמה צעדים מהירים והנה - החנות. "פאז". מבחוץ ממש לא נראתה כמו משהו מיוחד. חזית צנועה, שלט פשוט. אבל בפנים, הו, בפנים היה עולם ומלואו. הכניסה ל"פאז" הייתה כמו כניסה למערת אלאדין אפופת קסם. המקום היה קטן, אינטימי, דחוס בהמוני אוצרות שחורים ועגולים. זה לא היה סופרמרקט של מוזיקה, אלא בוטיק, גלריה, מקום שבו לכל תקליט היה סיפור ומשקל סגולי. ולכל מוכר בחנות תמיד היה את הסיפור הנכון לספר לי עליו.

ואז מתחיל הטקס האמיתי: הדפדוף. האצבעות מרפרפות על שדרות התקליטים, העיניים בולעות שמות של להקות, חלקן מוכרות ואהובות, אחרות חדשות ומסקרנות. והנה הם, התקליטים מתוצרת חוץ. פאז התהדרה בעיקר בתקליטים מתוצרת חוץ. תוצרת הארץ? לך תקנה במשביר לצרכן. הקטגוריה הזאת, תוצרת חוץ, הייתה גן העדן והגיהינום בו זמנית. אחחח... העטיפות המבריקות, ההדפסות האיכותיות, הניילון המהודק שרק מחכה להיקרע ולחשוף תקליט בתולי (כי בתקליטים מתוצרת הארץ כבר קנית לא פעם עם טביעות האצבעות של אחרים כבונוס). האושר היה צרוף, מוחלט. ישששש! יש להם פה את "קרוב לקצה" של להקת יס! ואוווו! ואז, כמו סטירת לחי מצלצלת, הייתי הופך את התקליט ומסתכל על המחיר. הנפילה מגן העדן לגיהנום הייתה אז חסרת רחמים.

כאב הראש. הו, כאב הראש הזה. המחירים של תקליטי הייבוא בשנות השמונים היו אסטרונומיים עבור נער שחי מדמי כיס. כל תקליט כזה היה שווה ללא מעט ויתורים וחיסכון. המוח היה מתחיל לעבוד שעות נוספות. "אוקיי, אם אני לא קונה פלאפל החודש, ואם אני מוותר על שני סרטים בקולנוע, ואם אני משכנע את סבתא להקדים את מתנת יום ההולדת בשלושה חודשים... אז אולי, רק אולי, אני אוכל לקנות את התקליט הזה". כמה עשן יצא לי מהראש כשעמדתי בחנות הזו. רוב הפעמים, הייתי יוצא משם ללא חיוך, בידיים ריקות ועם רשימת משאלות ארוכה בלב, ממלמל לעצמי הבטחות שאחזור, שאשיג את הכסף, שהאוצר הזה עוד יהיה שלי. רק שלא יחטפו לי אותו! אלוהים, בבקשה!...

אבל "פאז" הייתה הרבה יותר מסך התקליטים שלה. הקסם האמיתי של המקום היה באנשים שעמדו מאחורי הדלפק. מנחם רז היה סוג של כהן גדול. איש עם ידע מוזיקלי אנציקלופדי שנתפס שם כאלוהים, עם המבט האדיש-מגניב שלו. יכולתי לגשת אליו, נער מבולבל בן 15, ולהגיד משהו כמו "אני אוהב את יס אבל גם את קווין", והוא היה מסתכל עליי לרגע במבט בוחן, מהרהר, ואז שולף תקליט של להקה שמעולם לא שמעתי עליה מארץ רחוקה, ואומר: "נסה את זה. אתה תאהב". והוא תמיד צדק. תמיד. אבל קודם כל - היו לי מספיק תקליטים לפני כן להשלים, כדי שאגיע להמלצה שלו. נו, כאב הראש הזה - בעידן בו לא היו יו טיוב וסטרימינג להתרשם מתקליטים. איזה דור מפונק יש לנו היום!

לצדו היה שם דורון גיל, שהיה עם חיוך רחב יותר משל מנחם ותמיד היה עם מעיל עם קפוצ'ון (אני לא זוכר שראיתי אותו אי פעם בלי מעיל). הם לא רק מכרו תקליטים, הם פתחו לנו דלתות לעולמות חדשים. הם הבינו שהחיבור למוזיקה הוא עניין אישי, אינטימי, וידעו להתאים לכל אחד את הפסקול המדויק לנשמתו. השיחה איתם הייתה חלק בלתי נפרד מהחוויה, שיעור פרטי בתולדות המוזיקה הפופולרית. ולא רק הם - גם אורן אדר בורלא. שלושתם, לצערי, כבר לא איתנו עם כתיבת שורות אלו.

"פאז" לא הייתה עוד חנות. היא הייתה נקודת מפגש, מועדון חברים, המערה החשמלית, אוניברסיטה של צלילים. שם בכיכר מסריק, בין נסיעה ארוכה בקו 24 לנסיעה קצרה יותר ב-48, עיצבתי את הטעם שלי, גיליתי את עצמי, ומצאתי תקליטים שמלווים אותי לכל החיים. אז נכון, מחיר התקליטים לא פעם היה לי יקר מדי - אבל המוסיקה שהייתה בהם? פרייסלס!!!

בראייה נוסטלגית - התוכנית "היה היה".

בשביל דור שלם של ילדים ישראלים כמוני, שנות השמונים המוקדמות היו גם חגיגה סביב מכשיר הטלוויזיה המגושם. בעולם שהכיל רק ערוץ אחד, הבחירה הייתה פשוטה: או שמסתכלים, או שלא. ובסדרה "היה היה"?

- ברור שמסתכלים! זה התחיל בצלילים הראשונים, הדרמטיים והמוכרים עד כאב, של עוגב כנסיות אימתני. זו לא הייתה סתם מנגינת פתיחה; זו הייתה קריאה לסדר, הזמנה למסע בזמן. צלילי ה"טוקטה ופוגה ברה מינור" של באך, עם הקפיצה הקלה בתמונה והמוסיקה בעת השידור - בגלל סליל טייפ ברמה ירודה שקיבלנו מחו"ל - היו האות לכך שתוכניות ילדים רגילות ותמימות כמו "קישקשתא" או "הבית של פיסטוק" מפנות את מקומן למשהו אחר לגמרי – משהו אפי, חינוכי, וכן, גם לעיתים מפחיד.  

הבחירה ב"טוקטה ופוגה ברה מינור" של באך כמנגינת הנושא הייתה הברקה גאונית. יצירה זו, המזוהה בדרך כלל עם קתדרלות עצומות ודרמה גבוהה, העניקה לסדרה באופן מיידי הילה של חשיבות, הוד והדר, ואפילו אימה. היא רוממה את סיפורה של האנושות מסיפור ילדים פשוט לאפוס היסטורי רב-משמעות. כילדים, הרגשנו שקורה פה משהו שונה מלזמזם שירים כמו "זה אני, שמי קולרגול / דוב השר בדו וסול ..." או "הבית של פיסטוק הוא בית מוזר / הולכים קצת ימינה, עוברים את ההר". התחושה הדרמטית של הטוקטה התאימה באופן מושלם להתפתחות ההיסטוריה – רצף של אירועים סוערים אך בעלי היגיון פנימי.  

רצף הפתיחה הוא יצירת מופת בפני עצמה. הוא מציג את התפתחות החיים. החל מהלבה הגועשת דרך נהרות ובהם דגים. והופס... הדג הופך לזוחל שמטפס על עץ. והנה הזוחל הופך לקוף, והקוף יורד מהעץ ומתחיל לצעוד ולהתפתח כבן אדם. והאדם הזה צועד דרך תקופות בזמן, לפעמים הוא מחייך ולפעמים נדהם ומפחד מול המלחמות שמולו. זאת עד שהאדם נראה מכוון את מנועי לעבר החלל כשכדור הארץ מתפוצץ מרוב מלחמות. כל ההיסטוריה האנושית, על תפארתה ושפלותה, נדחסה לדקותיים של אנימציה מרהיבה שפגעה בול בבטן.

קשה להפריז בהשפעה הפסיכולוגית העמוקה שהייתה לסצנה זו עליי כילד בשנת 1980. זו הייתה אזהרה נוקבת ומפחידה עם מסר חד וברור: קדמה ללא חוכמה מובילה להשמדה עצמית. מי שיצר את הסדרה הזו כיוון אלינו, הילדים, בגובה העיניים. ומה שראיתי בעיניים שלי שם היה לא רק מהנה ומבדר - אלא גם מפחיד.

אחד הכלים המבריקים ביותר של הסדרה היה השימוש בדמויות קבועות. זה איפשר לנו לזהות דפוסים מוכרים של התנהגות אנושית לאורך התקופות השונות. ממש כמו ששתלו את דאג וטוני, ממנהרת הזמן, בכל מיני תקופות. היה במה להיאחז בכל פרק. ובלב כל קהילה, בכל תקופה, עמד "האיש החכם" עם זקנו הלבן והארוך שנראה כאילו הוא מכיל את כל הידע האנושי (ולעיתים קרובות גרם לו למעוד), הוא ייצג את החוכמה, המדע, ההמצאה והיד המכוונת. הוא היה דמות הסבא האולטימטיבי, מחלק ידע ועצות בסבלנות אינסופית. אהבתי אותו מאד.

מולו, ובדרך כלל לצידו, עמד הגיבור הנצחי, האדם הפשוט וההגון, ועמו האיש "השמנמן" והחייכן לרוב, חברו הנאמן, בעל הכוח הפיזי העצום אך השכל המוגבל. משום מה הם הזכירו לי תמיד את הצמד הקומיקסי, אסטריקס ואובליקס. הם ייצגו את פשוטי העם, הבנאים, החיילים, האזרחים הטובים שמנסים לבנות עולם טוב יותר.

אבל רגע... בכל דרמה אנושית טובה חייבים להיות גם אנשים רעים. ופה הם באו בענק עם הבריון המפקד ולצדו הג'ינג'י המעצבן. אלו הנבלים שממש אהבנו לשנוא. הם היו כוחות הרשע. המפקד היה התגלמות הכוח הגס והעריצות. הוא היה כמו פרעה האכזר. הגמד הרשע היה עוזרו הקטן, הערמומי והג'ינג'י. הוא נודע לי ולחבריי אז בכינויים כמו "הגמד הרשע" או פשוט "הג'ינג'י המעצבן", והיה המוח מאחורי כל מזימה מרושעת. עם צחקוקו הזדוני והבלתי נשכח הוא ייצג את הרוע הצרוף, החנופה והתחכום נטול החוכמה. הדינמיקה בין שניהם הייתה שיעור מאלף בנבזות אמיתית מאויירת.

ובאמת שאי אפשר לשכוח ב"היה היה" את השעון הדיגיטלי שליהטט בזמנים בפינה העליונה של המסך. הוא צעד קדימה ללא הרף, לעיתים עצר לנשום, לעיתים דהר על פני מאות שנים. והוא היה אנושי בזכות הידיים והעיניים שלו.

אז היה היה פעם דבר מיוחד בטלוויזיה הישראלית שלנו. דבר כה מיוחד שאף מורה להיסטוריה מייבשת לא הצליחה לגרום לנו להתאהב בסיפורי העבר באופן שכזה.

בראייה נוסטלגית - שידורי הצבע הראשונים

לפני עידן הסטרימינג, הכבלים והמאות ערוצים, היה הסלון הישראלי של שנות ה-70. במרכזו ניצב מזבח המשפחה המודרני: מכשיר טלוויזיה מגושם, עטוף פורמייקה דמוית עץ, שהיה הרבה יותר מרהיט. הוא היה המלך. בכל ערב, לאחר ששעת הילדים הסתיימה ו"הבית של פיסטוק" פינה את מקומו לשידורים הרגילים, הייתה האומה כולה מתכנסת סביב האור המהבהב.

כולם צפו באותה מהדורת "מבט", צחקו מאותם מערכונים של "ניקוי ראש" והתמכרו יחד לסרט הערבי של יום שישי. העולם האפור הזה, שהוקרן מהמסך, יצר בסיס תרבותי אחיד. אך בזמן שישראל התנהלה במציאות מונוכרומטית, העולם הגדול כבר מזמן ראה צבעים. בארצות הברית ובאירופה, שידורי צבע היו עניין שבשגרה מאז שנות ה-60. הפער הטכנולוגי הזה לא היה מקרי; הוא היה תוצאה של מדיניות מכוונת, שהפכה את המאבק על הצבע למאבק על דמותה של החברה הישראלית כולה.

השידורים בשחור-לבן לא היו רק מגבלה טכנית; הם הפכו אסתטיקה לדבר סגפני. הממשלה, בחששה מפני צרכנות מנקרת עיניים ופערים חברתיים, ראתה בעולם השחור לבן ערך מוסרי. ההתנגדות הרשמית לטלוויזיה צבעונית בישראל לא נבעה מחוסר יכולת טכנולוגית, אלא ממדיניות אידיאולוגית כמעט ביזארית, עם הרצון לשמור על הציבור.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון הזהיר כי המכשיר החדש יהפוך את "עם הספר" ל"עם המסך" ושר החינוך, יגאל אלון, חשש מהידרדרות תרבותית לעולם של "נרגילות ורקדניות בטן". אם הטלוויזיה בשחור-לבן נתפסה כאיום, הרי שהטלוויזיה הצבעונית נראתה כאסון ממשמש ובא. צבע נתפס כ"מותרות" שיצרו פערים ויביאו לחורבן כלכלי.

החשש היה שמשפחות יתפתו לוותר על צרכים בסיסיים – "מיטה לכל ילד", "ספר לילדים" – כדי לממן את סמל הסטטוס החדש. היו שאף חזו עלייה בפשיעה, כאשר אזרחים יפנו לגניבה כדי לממן את המכשיר היקר. גם כאשר הטכנולוגיה כבר הייתה זמינה והתוכניות הגיעו בצבע, הממשלה הורתה לרשות השידור להסיר באופן אקטיבי את הצבע מהשידורים. מנגד, קמו קולות שהתנגדו לגישה זו וטענו כי טלוויזיה צבעונית אינה שונה ממוצרי צריכה אחרים כמו מכוניות יוקרה, וכי אין זה מתפקידה של הממשלה לכפות על כולם "לראות עולם אפור ודהוי".

כדי ליישם את המדיניות, ממשלת ישראל ורשות השידור לא הסתפקו באיסור על ייבוא מכשירים צבעוניים. הן נקטו בצעד אקטיבי וחסר תקדים: הנדסה מכוונת של השידור כדי להבטיח שאף צבע לא יחמוק, חס וכרפס, אל המסך הביתי. כך נולד האבסורד ששמו "מחיקון".

הרעיון היה פשוט ומקומם בו זמנית. רשות השידור רכשה תכנים צבעוניים מחו"ל, כמו סדרות טלוויזיה אמריקאיות פופולריות, ואף הזמינה הפקות מקומיות שצולמו בצבע באולפנים פרטיים כמו אולפני הרצליה. אלא שבמקום לשדר את המוצר כפי שהתקבל, העבירו אותו דרך ה"מחיקון" – מכשיר שתפקידו היה "למחוק" את הצבע לפני שהאות שוגר לאנטנות ברחבי הארץ. זה סלל את הדרך למרד עממי, יצירתי ולא פחות טכנולוגי: ה"אנטי-מחיקון".

כאן התחילה חגיגה של רוח ה"קומבינה" והתושייה הישראלית. כשהממסד אטם את החלונות, הציבור מצא דרך להבריח פנימה את אור השמש, או חלק ממנו. הטלוויזיות הצבעוניות הראשונות שהופיעו בישראל לא היו מסכים דקים ואלגנטיים. הן היו רהיטים כבדי משקל, קופסאות עץ מגושמות שתפסו מקום של כבוד בסלון. עצם נוכחותן בבית הייתה הצהרת הון ומעמד. אך ללא עזרה, גם הן הציגו רק תמונה אפורה. גיבור הסיפור היה ה"אנטי-מחיקון" שתפקידו היה לייצר אות חלופי, מלאכותי, ולהזריק אותו בחזרה לתוך המעגלים של הטלוויזיה. הבעיה הייתה שהאות המלאכותי הזה לא היה מסונכרן באופן מושלם עם השידור המקורי. התוצאה הייתה חגיגה הזויה של צבעים לא יציבים. גוון העור של קריין החדשות יכול היה לנוע מירוק של חייזר לאדום סרטני, הדשא במגרש הכדורגל היה לעיתים סגול, והשמיים נצבעו בצהוב זרחני. כאן נולד הטקס הישראלי של התקופה עם סיבוב מתמיד של כפתור קטן על מכשיר האנטי-מחיקון בניסיון נואש "לתפוס" את הצבעים הנכונים. כל תזוזה מילימטרית של הכפתור שינתה את פניהם של כל המשתתפים על המסך. השגת תמונה מציאותית למחצה הייתה קרב מתמשך.

השחור לבן הזה לא יכול היה להחזיק מעמד לנצח. סדרה של אירועים מרכזיים אילצה את רשות השידור לשדר בצבע, ובכך נתנה לישראלים טעימה מפתה ממה שהם מפסידים והפכה את המדיניות הרשמית למגוחכת יותר ויותר. כאשר ישראל עמדה על הבמה העולמית, היא הייתה חייבת להיראות במיטבה.

אז הסדק המשמעותי הראשון הופיע בנובמבר 1977, עם ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים, אנואר סאדאת. הביקור היה אירוע תקשורתי עולמי, ורשתות השידור הבינלאומיות דרשו לקבל מישראל שידור צבעוני. הממשלה נאלצה להיענות. לראשונה, ישראלים בעלי טלוויזיות צבעוניות (ואנטי-מחיקונים) זכו לראות את ההיסטוריה של מדינתם מתרחשת לנגד עיניהם בצבע מלא.

הסוס הטרויאני האולטימטיבי הגיע במרץ 1979. לאחר זכייתה של ישראל באירוויזיון 1978, היא זכתה לארח את התחרות בירושלים. אירוע זה, פסטיבל של צבע וקיטש, שודר בשידור חי לכל רחבי אירופה בצבעים מלאים. למנוע מהקהל המקומי את החוויה היה בלתי מתקבל על הדעת. אני זוכר היטב כיצד הלכתי, כילד בן שבע, עם הוריי לבית של חברים שלהם ברמת השרון. הם קנו טלוויזיה צבעונית! הגענו אליהם לראות את האירוויזיון, עם עוד אנשים שגם להם לא הייתה טלוויזיה צבעונית ורצו לחזות בפלא. אני זוכר שהייתי בהלם מהצבעים העזים שפרצו מהקופסה אל עיניי. ואווו!!!! הללויה!!!

אז בשנת 1979 החל באופן רשמי תהליך המעבר לשידורי צבע, אך הוא היה איטי ומדוד. אירועי ספורט גדולים, כמו גמר אליפות אירופה בכדורסל בשנת 1981 ומונדיאל 1982, שודרו גם הם בצבע, והזינו את הדרישה הציבורית. המעבר ההדרגתי והמגומגם הזה זכה לכינוי הלעגני "הצבע הזוחל" בפי עובדי רשות השידור המתוסכלים.

בשנת 1983 היה שיא הסיפור. ערב אחד שבו המתג הורם באופן רשמי וסופי. עד 1983, לרבים כבר היו טלוויזיות צבעוניות, ותוכניות רבות כבר שודרו בצבע. אך מהדורת "מבט", התוכנית הרצינית והסמכותית ביותר, הפנים של המדינה, נותרה המעוז האפור האחרון. ההודעה כי "מבט" עוברת לצבע הייתה אירוע לאומי.

התאריך היה 16 בפברואר 1983. המגישים היו דניאל פאר ודליה מזור. את השידור פתח דניאל פאר במשפט שנכנס לפנתיאון: "ערב טוב ושלום רב. נכון, מהערב אנחנו בצבע". דליה מזור סיפרה לימים כי ברגע האחרון נאמר לה "ללבוש משהו צבעוני ויפה", שינוי מרענן מהגישה חסרת ההקפדה של עידן השחור-לבן, שבו לא היה כלל צורך במלבישה או באיפור מיוחד. פאר עצמו לבש חליפה חומה בלתי נשכחת. לראשונה, האומה ראתה את מגישי החדשות שלה לא כדמויות אפורות, אלא כאנשים אמיתיים, הלובשים בגדים בצבעים ספציפיים.

אז הרווחנו עולם עשיר יותר ויזואלית, שחיבר אותנו לתרבות הגלובלית. אך האם משהו אבד בדרך? לדעתי - כן. ברגע שנכנסו המון צבעים לחיינו מהקופסה, כך התפצלה גם חוויית הצפייה העממית הקולקטיבית. נכון, זה יותר יפה. אבל פייר? לא מרגש כמו לראות את רגע ודודלי או את ניקוי ראש בשחור לבן.

בראייה נוסטלגית - מכבי תל אביב (אנחנו במפה!)

היה פעם זמן שבו מדינת ישראל כולה עצרה את נשימתה בערב. זה לא היה זמן של עוד איזה ריאליטי-פח עתיר פרסומות ובידור חלול. זה היה זמן קדוש, זמן מכבי. והטלוויזיה, הו הטלוויזיה, הייתה מזבח השבט. הייתה לנו רק אותה, בערוץ אחד ויחיד, שחור-לבן, עם "פרימוס" קטן של "מבט ספורט" שהתחמם לקראת האירוע המרכזי. הרחובות התרוקנו כאילו הוכרז עוצר פתע. במצרים, הארץ עצרה מלכת כשאום כולתום הופיעה ביצירה חדשה.

זו הייתה ישראל אחרת. ישראל של גאווה לאומית שלא הייתה צריכה להתנצל. היינו אומה צעירה, מוקפת אויבים, עם תחושה תמידית של "דוד מול גוליית" בכל זירה אפשרית (אם כי במחצית השנייה של שנות השבעים עוד ליקקנו את פצעי מלחמת יום הכיפורים). ופתאום, בזירה הזאת, זירת הפרקט המבריק, היה לנו דוד בהכי גדול, בהכי חזק ובהכי צהוב שיש. קראו לו מכבי תל אביב.

היום, כשכל ילד זב-חוטם עם סמארטפון יכול לצפות בשידור ישיר של גמר ה-NBA, קשה להסביר מה זה היה בשבילנו אז. מכבי לא הייתה "קבוצת כדורסל". היא הייתה השגרירה הכי טובה שלנו. היא הייתה ההוכחה שאנחנו יכולים. שאנחנו חזקים, שאנחנו חכמים, ושאנחנו יודעים TO PUT THE BALL IN THE BASKET יותר טוב מהגויים. כל ניצחון על קבוצה אירופית היה ניצחון דיפלומטי קטן. כל סל של מיקי ברקוביץ' היה סטירת לחי מצלצלת לאנטישמיות העולמית. כן, ככה הרגשנו. זה היה גדול מאיתנו, וזה היה כולנו.

ואז הגיע הרגע ההוא. 17 בפברואר 1977. הגרלת חצי גמר גביע אירופה לאלופות זימנה לנו את היריבה האולטימטיבית. לא עוד קבוצה מספרד או איטליה. הפעם זו הייתה צסק"א מוסקבה. "קבוצת הצבא האדום". ברית המועצות. מסך הברזל. המעצמה הקומוניסטית שניתקה איתנו את היחסים, שתמכה באויבינו, שסירבה לתת ליהודים לצאת. זה היה כל מה שפחדנו ממנו וכל מה שתיעבנו, ארוז כקבוצת כדורסל עם גופיות אדומות ומאמן שנראה כאילו יצא מסרט תעמולה סובייטי.

הסובייטים, ביהירותם, סירבו להגיע לתל אביב וסירבו לארח אותנו במוסקבה. המשחק הגורלי נקבע בעיירה נידחת בבלגיה בשם וירטון. מקום שאלוהים שכח וגם GOOGLE MAPS היה מתקשה למצוא אז. האווירה בארץ הייתה מחושמלת. זה כבר לא היה ספורט, זה היה קרב בין-גושי. המלחמה הקרה על הפרקט. כל אזרח במדינה הרגיש שהוא חלק מהעניין.

אני זוכר את הערב הזה כאילו היה אתמול. את השקט בבית, את עיניו של אבי נעוצות במסך הטלוויזיה הקטן והמרצד, את אמי שכססה ציפורניים למרות שלא הבינה מה זה "צעד וחצי" או "צעדים". ועל המגרש, הגיבורים שלנו, בצהוב-כחול, נלחמו כמו אריות. טל ברודי, העולה החדש מאמריקה שהפך לישראלי יותר מכולנו, ניהל את המשחק ביד רמה. הוא היה הקפטן. מס' 6 בחולצה ומספר אחת!

מיקי ברקוביץ', האיש שלנו עם הבייבי פייס, עשה סחרחורת להגנה הרוסית. עם חולצה מספר 9 הוא היה הישראלי האולטימטיבי. חוצפן, ווינר. הוא היה כוכב הרוק הראשון של הספורט הישראלי. כל ילד במדינה ניסה לחקות את הזריקה שלו במגרש האספלט השכונתי. הוא היה ההוכחה שאנחנו, הצברים, יכולים להיות הכי טובים.

אולסי פרי, הענק השחור עם הלב הענק עוד יותר, שלט מתחת לסלים כמו קיסר. הוא היה מספר 8. סיפור אגדה. הענק השחור מניוארק שהגיע לישראל, התאהב, התגייר ושינה את שמו לאלישע בן אברהם. הוא היה העוגן שלנו, החומה הבצורה מתחת לסל. הוא היה הוכחה לכך שישראל יכולה להיות בית לכל אחד, לא משנה מאיפה בא. הקשר שלו עם הקהל היה טלפתי. לא היה איש שלא אהב את אולסי פרי!

ומוטי ארואסטי, עם התלתלים והנחישות הצברית, תמיד היה שם במקום הנכון. לצידו ג'ים בוטרייט המזוקן עם הקליעה הנקייה, לו סילבר המשופם, ואריק מנקין. כולם היו שם, נלחמים על כל כדור כאילו היה פיסת האדמה האחרונה של המולדת.

המשחק היה צמוד, מורט עצבים. ובסוף זה קרה. הבלתי ייאמן. ניצחנו! הדוב הרוסי לא רק נכנע, הוא אכל אותה - ובגדול. המשחק הסתיים בתוצאה 91-79 לטובתנו. מאותו רגע, מכבי תל אביב הפכה אצלי ללהקת "כוורת" של הכדורסל. ואז הגיע הרגע שצרב את עצמו בתודעה הלאומית. טל ברודי, בראיון קצר באנגלית עם מבטא אמריקאי-ישראלי כבד, אמר למצלמה את המילים שהפכו להמנון: "תודה לכל האוהדים שלנו. הם היו פנטסטיים. עם אוהדים כאלו אנחנו יכולים לעשות הכול. כדורסל בארץ יש. אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט - אלא בהכול!". המשפטים האלו הידהדו בכל סלון. זה פרט על נימי הנפש העמוקים ביותר שלנו. אנחנו קיימים, אנחנו רלוונטיים, אנחנו מנצחים! זו הייתה זריקת גאווה לווריד הלאומי.

מה שקרה אחר כך היה התפרצות געשית של שמחה. ספונטנית, טהורה, לא מתוכננת. אלפי אנשים, בלי וואטסאפ, בלי פייסבוק, בלי טלגרם, בלי אינסטגרם - פשוט יצאו מהבתים ונהרו למרכז תל אביב, לכיכר מלכי ישראל. הכיכר הפכה לים אנושי של אושר. ומה עושים ישראלים כשהם מאושרים עד הגג? קופצים למזרקה! הו-הא-מה קרה... צסק"א אכלה אותה!

זו הייתה טבילה המונית במי הגאווה הלאומית. צעירים ומבוגרים קפצו אל המים העכורים של המזרקה העירונית כאילו היו מי מעיין מרפא. הם שרו, הם רקדו, הם צעקו "הבאנו את הגביע!". וזה עוד היה רק חצי הגמר. את הגמר, נגד מובילג'ירג'י וארזה האיטלקית, כבר לקחנו בהליכה. המדינה הייתה באופוריה.

והגיבורים שלנו? הם לא היו סתם שחקנים. הם היו האלים שלנו מהאולימפוס של יד אליהו. הם לימדו אותנו מהו משחק צוות. ראינו איך כוכבים גדולים כמו מיקי ואולסי יודעים לוותר על האגו ולמסור את הכדור למי שנמצא בעמדה טובה יותר. הם היו חברים על המגרש ומחוצה לו, וזה עבר דרך המסך. הם בילו יחד, צחקו יחד וניצחו יחד. הם היו ההגדרה של "אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד".

הם גם היו הסלבריטאים הראשונים שלנו בספורט. לא במובן של היום, עם חשבונות אינסטגרם מנופחים. הפרסום שלהם נבע מהישגים, לא מיחסי ציבור. יכולנו לראות אותם שותים קפה ב"כסית" ונוהגים במכוניות הפשוטות יחסית שלהם. הם היו נגישים, הם היו משלנו, אבל הם היו גיבורים. הם והמאמן, ראלף קליין. איזו קבוצה! איזה רוק'נ'רול!!!

השנים עברו. מכבי ידעה עוד עליות ומורדות, עוד גביעי אירופה מרגשים. אבל משהו מהתמימות של אז אבד. ערוץ 1 הבודד התפצל לעשרות ערוצים. הכדורסל הפך לעסק גדול, עם סכומים דמיוניים ושחקנים זרים שבאים והולכים. האחדות השבטית של ערבי חמישי התפוגגה.

אבל הנוסטלגיה נשארה. געגוע לא רק לקבוצת כדורסל מנצחת. זהו געגוע לישראל של פעם. געגוע לתחושה שכולנו יחד באותה סירה, חותרים לאותו כיוון. געגוע לשמחה פשוטה וטהורה, כזאת שיכולה לגרום לאומה שלמה לקפוץ יחד למזרקה קרה ומלוכלכת באמצע הלילה. געגוע לימים שבהם כמה בחורים בצהוב-כחול, עם כדור כתום ביד, יכלו לגרום לנו להרגיש שאנחנו באמת, אבל באמת, במפה.

בראייה נוסטלגית - ה"פיפס" שצינזר לנו שירים ברדיו.

וואיי וואיי וואיי... כמה רעש עשו מהפיפס הזה. כמה רעש!!! כל המדינה רעשה סביב צפצוף שבא לכסות על מילה אחת. מילה אחת! אני זוכר כבר כנער את הגיחוך שבדבר הזה. אבל מה? הפיפס הזה הפך לחלק מהפסקול של נעוריי. עד כדי כך, שכשאני שומע היום את אחד השירים הבאים - בלי צפצוף זה כמו דבורה בלי צוף.

אז בשנות השמונים הסוערות, הרבה לפני שהיו לנו ספוטיפיי, יוטיוב או את היכולת לשמוע כל שיר בעולם בלחיצת כפתור, היו פה בסך הכול מספר תחנות רדיו שהחליטו שהן "שומרי הסף" של התרבות הישראלית, המעצבות הראשיות של הפסקול הלאומי.

היום, במבט לאחור, זה נשמע כמעט קומי. צנזורה על שירים? בישראל? המדינה החצופה, הישירה והתוססת? אבל כן, זה ממש קרה, ובגדול. שנות השמונים היו תקופה של ניגודים: מצד אחד, פריחה אדירה של רוק ישראלי, גל חדש, פופ בועט ויוצרים שלא פחדו לגעת בנושאים רגישים. מצד שני, עמד פה ממסד שמרן, שעדיין התאושש מטראומת מלחמת יום כיפור ונקלע למציאות המורכבת של מלחמת לבנון הראשונה, וניסה בכל כוחו לשמור על תדמית "ישראל היפה והערכית". אה כן... ועניין המין, כמה שהיה מותר בלי בעיה לפרסם בפרסומות של סבונים ורהיטים גוף נשי עירום - ברדיו אסור היה אפילו לרמוז על זה.

הסיפור המפורסם והאבסורדי מכולם הוא כנראה זה של דייויד ברוזה והלהיט הענק שלו, "האישה שאיתי". אחלה של שיר! והתרגום של יהונתן גפן? זה תרגום עדין ומלא פאתוס לשיר ספרדי, שהפך להמנון רומנטי בכל בית בישראל. זוגות רקדו לצליליו בחתונות - בין לעיסת בורקס עם מחית תפוח אדמה שנדחפה לתוכו וקרם בוואריה (חייבים עם סירופ שוקולד ואגוזים) לקינוח. נערות נאנחו למשמע קולו הצרוד של ברוזה, והכול היה נראה תמים ויפה.

"האישה שאיתי אינה מתעקשת", שר דייויד במלוא התשוקה, אך מישהו אחר מיהר להתעקש במקומה. והכל בגלל שורה אחת - "החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים, על הכל ויתרתי". ברקים ניצתו בראשו של מי שעמד שם, בקודקודיית תחנת הרדיו. לא המילה "חברים" הפריעה לו. הרי חברים זה טוב שיש בחיים. חברים זה כיף. גם המילה "כלבים" לא הפריעה לו. הרי הכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם. הוא לא מזיק וגם מכשכש בזנב. "הזיונים"... רגע רגע רגע... הזיונים???!!!! המילה הזו! הו, המילה הזו! המילה שנפתחת עם האות השביעית ב-א' ב' שלנו ומצביעה גם על מקום ספציפי. המילה הזו!!! אז קבע אדון מוסר שהמילה הזו תשחית את החברה הישראלית.

בבת אחת, שיר האהבה הענוג הפך בעיני המצנזר לטקסט פורנוגרפי כמעט. המחשבה ששיר כה מפורש ישודר בשעות הבוקר, בזמן שסבתא מכינה מרק עוף והילדים מתארגנים לבית הספר, הייתה בלתי נסבלת.

אז השיר נפסל לשידור בקול ישראל והסערה שקמה הייתה אדירה, אך גם קומית. ברוזה עצמו נדהם. הקהל לא הבין מה רוצים ממנו. הרי כולם הבינו שמדובר במגע של אהבה, לא בסצנה מ"סרט טבע" בקולנוע מרכז בתל אביב. האירוניה הייתה, כמובן, שהפסילה רק הפכה את השיר למפורסם יותר. כולם דיברו עליו, כולם רצו לשמוע את השיר ה"גס" הזה. מאותו רגע ויתר ברוזה על החברים, הכלבים וה... על מה הוא עוד ויתר? מה זה הפיפס הזה? על מה הוא עוד ויתר? כי ככה זה - לפעמים כשמצנזרים - הקהל דווקא נמשך יותר לנקודה הזו. אם היו משאירים את המילה בלי צנזורה - איש לא היה עושה מזה סקנדל. ואני, כנער, ידעתי על מה הוא שר. איך אפשר שלא לדעת? ידעתי, ידענו, יודעים, יודעות...

אם המקרה של ברוזה היה קומדיה, הסיפור של להקת "טנגו" היה דרמה פוליטית טעונה. ב-1984, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה והוויכוח הציבורי הקשה סביבה, שחררה הלהקה את השיר "שפוי מלחמה". השיר נכתב על ידי זמר-בסיסט הלהקה, מיקי שביב, שתיאר בצורה גרפית ומצמררת את חווית החייל הפצוע פיזית ונפשית.

השורות בשיר לא דיברו על גבורה וניצחון, אלא על השבר, הכאב והטראומה. עבור הממסד, זה היה יותר מדי. ואם זה לא מספיק - לקראת הסוף באה לה שורה שהביאה שוב פעם את האות השביעית בשפה שלנו. "אאחז בעור עיניים אשפשף את ה... (פיפס!!!!).

כן, זה צונזר אז ואפילו מצונזר בימינו בשירונט. אשכרה כך. בניגוד ל"האישה שאיתי", כאן הוויכוח היה מר וקשה. שוב פעם צנזורה קשה. ודווקא הצנזורה הזו גרמה לשיר הזה לבלוט אף יותר בפסקול הישראלי של אז. רוצים ששיר שלכם יקבל קידום? תדאגו לשתול בתוכו מסרים שיצנזרו לכם ברדיו. כנראה ככה זה עובד. וואיי... וואי... כמה רעש זה עשה בחדשות כשהייתי נער.

עכשיו תסלחו לי - אני הולך לאכול המבורגר עם "פיפס"... סתם, המבורגר עם צ'יפס.

בראייה נוסטלגית - ברבאבא.

באמת שאין כמוך בעולם, ברבאבא. בתכל'ס? זה לא היה עוד סוג של בובה שביקשה לכבוש את ליבנו. לא עוד משהו כמו טלפלא, קישקשתא או קולרגול. זו הייתה... בועה. בועה ורודה, ענקית, חסרת צורה מוגדרת, סוג של קונוס עם זוג עיניים טובות וחיוך נצחי. קראו לו ברבאבא. והוא, יחד עם משפחתו הצבעונית, עמד לשנות את כל מה שחשבנו על גיבורי ילדות.

המפגש הראשון עם ברבאבא היה ודאי מבלבל. אני לא זוכר כיצד הגבתי בפעם הראשונה כשראיתי כילד את הפרק הראשון בסדרה הזו. ודאי שאלתי את עצמי, מה זה היצור הזה? הוא נראה כמו שק תפוחי אדמה. אבל אז קרה הקסם, ה"ברבא-טריק" שהפך אותו לאגדה. בקריאת "טיקיטיקונץ... ברבאקונץ!" היצור הוורוד והעגלגל הזה היה יכול להפוך לכל דבר. סולם, מכונית, בית, גשר, כיסא, משקפת. לא היינו צריכים יותר מזה, כילדים. הדמיון היה ה-דבר.

עבורנו, ילדים שגדלו על משחקי מחבואים ותופסת וסטנגה ו"פינות" (במלעיל), היכולת הזו הייתה לא פחות מאשר כוח-על אלוהי. הפה שלנו נשאר פעור. היינו מהופנטים. המוח שלנו, שהיה רגיל לגיבורים עם גלימות או חיות מדברות, פשוט לא ידע איך לעכל את הקונספט. זה היה כל כך מוזר, כל כך פשוט, וכל כך גאוני. טיקיטיקונץ!

ומהר מאוד גילינו שברבאבא אינו לבד. הוא מצא את ברבאמא, שחורה ועגלגלה כמוהו (אך עם זר פרחים חינני על ראשה), וביחד הם הביאו לעולם שבעה "ברבא-ילדים", כל אחד בצבע אחר ועם אישיות מוגדרת היטב, שהפכה מיד לנושא לדיונים סוערים בין הילדים בעולם האמיתי.

החלוקה הייתה ברורה, כמעט כמו חלוקת תפקידים בקיבוץ אידיאלי: ברבא-חי הצהוב אהב בעלי חיים. ברבא-נוי עם הפרווה בצבע שחור, כשמתחתיה צבע אפור כהה, אהב לצייר ולהתלכלך בצבע. ברבי-חן הסגולה אהבה לטפח את עצמה. ברבא-שריר האדום היה... איך לא... חזק ושרירי. ברבי-דף הכתומה קראה הרבה ספרים ולכן הייתה חכמה. ברבא-נבון הכחול אהב לערוך ניסוים וברבי-שיר הירוקה אהבה לשיר ולנגן.

הזיהוי עם הדמויות היה מיידי. כל אחד מאיתנו בחר את ה"ילד-ברבא" שלו. הבנים רבו על הזכות להיות ברבא-שריר, הבנות התחלקו בין ברבי-חן לברבישיר, והילד השקט עם המשקפיים ידע עמוק בפנים שהוא ברבא-נבון. המשפחה הזו הייתה מיקרוקוסמוס של החברה שלנו, רק בשלל צבעי הקשת ועם יכולת מופלאה לפתור כל בעיה. העולם של הברבאבאים היה אוטופי. הם חיו בהרמוניה עם הטבע, בנו את ביתם המיוחד בצורת בועה בעצמם, ותמיד עזרו לשכניהם, בני האדם והחיות. שם תמיד הכל נראה ורוד... כמו ברבאבא.

המסרים היו מסרים של שלום, אהבת הסביבה וקבלת האחר, שהיו אולי קצת מתקדמים לזמנם. אנחנו, כילדים, לא קלטנו את כל זה במודע. פשוט הרגשנו את זה. הרגשנו את טוב הלב, את האופטימיות האינסופית. בעולם האמיתי של מלחמת לבנון הראשונה והאינפלציה הדוהרת בה נאלצו המבוגרים להשתכשך, העולם של ברבאבא היה מקום מפלט מושלם, שקט, רגוע ומלא חן עבורנו, הילדים.

פתאום, כל גוש פלסטלינה הפך לניסיון כושל ליצור ברבאבא משנה צורה. שיר פסטיבל הילדים שקפץ מיד על המציאה, עם ציפי שביט, הפך להמנון הברור של ברבאבא בישראל. תוסיפו לזה גם את הופעתה של ציפי בתוכנית הלהיטים עוד להיט (כשהיא גם מדגמנת את תספורת תחילת האייטיז האולטימטיבית ועתירת הפן) וגם המבוגרים החלו לפזם את השיר בדרכם לעבודה.

אז "ברבאבא" לא שיגעה אותנו ברעש וצלצולים. היא שיגעה אותנו בשקט ובצבעוניות העדינה שלה, ובעיקר – בכוחו של הדמיון. היא לימדה אותנו שבשביל להיות גיבור, אתה לא צריך שרירים או גלימה. לפעמים, כל מה שאתה צריך זה להיות גמיש, להיות יצירתי, ולהיות מוכן להפוך את עצמך לגשר כדי לעזור לחבר לחצות נהר. וזה, כנראה, ה"ברבא-קונץ" הכי גדול מכולם.

בראייה נוסטלגית - חיים, תדליק את האורות בבקשה!

היו ימים בהם הפרסומות היו חלק מהעניין. וחלק מהעניין אז היה עם פרסומת ובה חמש מילים ששיגעו מדינה שלמה - "חיים, תדליק את האורות בבקשה".

זה לא היה עוד סלוגן. זה היה אירוע. זו הייתה תופעה שראוי שילמדו אותה בחוג לתקשורת תחת הכותרת: "איך להטריף אומה שלמה עם מינימום מילים ומקסימום גאונות". חיים!!!

בואו נחזור לרגע לזירת הפשע. איצטדיון שנבנה בשנת 1978. יש בו כ-10,000 מקומות ישיבה. הטריבונות נבנו בגובה 40 ס"מ - לנוחיות הקהל. ואז הפרזנטור הנחמד נראה ניגש לשחקנים שמתאמנים. "נו, איך המגרש?" - הוא שואל. מה הם יגידו לו מול המצלמות? שיש קצת בעיה פה? בעיה שם? "מצוין", הם אומרים באופן מבויים ומקסים. קאט! המצלמה עוברת למקלחות הבנים (ללא חריצים אנושיים ובקירות...). "השקענו במקלחות", מסביר הבחור. "השקענו בחדרי הלבשה ובעזרים טקטיים". קאט! עוברים שוב החוצה - לאתלטיקה. הקופץ לגובה מצליח והבחור שלנו מריע לו - "כל הכבוד!". קאט! ואז עוברים לרגעים האיקוניים יותר. בזמן תחרות ריצה מסביר הבחור שלנו שזה "מסלול רקורטן משובח!". ואני כילד - מה זה רקורטן? מי זה רקורטן? מה זה משנה? זה רקורטן! אחלה מילה להכניס לסלנג שלנו. רקורטן! ועוד משובח!

קאט!

עוברים לחושך והבחור שלנו ממשיך - "אתם רוצים קצת אור?". מדינה שלמה בהחלט רוצה ומצפה ממנו להגיד "בבקשה!" ואז לצעוק - "חיים, תדליק את האורות בבקשה!". בום! האורות נדלקים (עשרה טון פנסים!) ומדינה שלמה נדלקת איתם.

מהרגע בו שודרה לראשונה הפרסומת הזו, האפקט היה מיידי והרסני (במובן החיובי של המילה). תוך ימים ספורים, המשפט הזה הפך להיות הדבר הכי מצוטט במדינת ישראל. זה היה בכל מקום. זה היה בלתי נמנע. כל אדם ששמו היה חיים שמע לפתע שאנשים קוראים לו להדליק את האורות. "חיייייים! תדליק את האורות!". אם היית חיים ועבדת במשרד, סביר להניח שמישהו מהצוות היה צוחק בהנאה ואומר לך להדליק את האור בחדר.

המשפט הזה חדר כל כך עמוק, שהוא כבר לא היה קשור לטוטו. הוא היה נכס צאן ברזל של ההוויה הישראלית. בתכל'ס? פרסומת מעולה בה לא היו כוכבים, לא הייתה עלילה מסובכת. רק רקורטן, חושך, בקשה בצעקה ואור. זה היה כל כך נקי ומינימליסטי, שזה פשוט נדבק.

הבחירה בשם חיים... נו, זה הוא שם כל-ישראלי שנשמע טוב בקצב של המשפט. אם הבחור היה צועק "יחזקאל, תדליק את האורות בבקשה!" זה לא היה אותו הדבר. או "צביקה, תדליק את האורות בבקשה!"... המממ... יש קצב למשפט. זה כמו שדיסקו לא רוקדים בקצב הוואלס.

השנים עברו. הפרסומת ירדה מהאוויר, גיבורים תרבותיים אחרים באו והלכו. אבל "חיים, תדליק את האורות!" מעולם לא נכבה באמת. הוא נשאר כחלק מהתרבות. וגם היום, זמן רב אחרי, אם תיכנסו לחדר חשוך עם קבוצת ישראלים בני הגיל הנכון, ותגידו בחצי חיוך "חיים, תדליק את האורות בבקשה", תמיד יהיה שם מישהו שיחייך חיוך של שותפות סוד. חיוך שמבין. חיוך שאומר: "כן, גם אני הייתי שם. גם אני זוכר..."

בראייה נוסטלגית - שלושה בדירה אחת.

"בואו לדפוק על דלתנו - חיכינו לכם", כך שרו לנו בפתיחת כל פרק של הקומדינה הנהדרת, "שלושה בדירה אחת". האמת? באנגלית זה בכלל THREE'S COMPANY, אבל קופירייטר ישראלי הבריק להשתמש במשפט העברי, "שלושה בסירה אחת". וכמה שאהבתי את ג'ק, ג'נט וכריסי!!!

עלילת הבסיס, שהייתה בזמנו שערורייתית ובו בזמן תמימה להפליא, סבבה סביב שלושה שותפים צעירים ותוססים – ג'ק טריפר, ג'נט ווד וכריסי סנואו – שחולקים דירה בסנטה מוניקה, קליפורניה, כדי לחסוך בשכר דירה. הקאץ'? כדי שבעל הבית השמרן והקמצן, מר רופר החמצמץ, יסכים למגורים המשותפים, ג'ק נאלץ להעמיד פנים שהוא הומוסקסואל. הקונספט הזה היה קרקע פורייה לאינספור אי-הבנות. האמת? אני ראיתי את הסדרה הזו כשהייתי ילד - לא הבנתי את הקונספט הזה. פשוט צחקתי ממה שיכולתי לצחוק ממנו מול המסך.

כך זכינו לסוג של חיי הרווקות האמריקאיים של סוף שנות השבעים ותחילת השמונים, עם האופנה הססגונית, הנורמות החברתיות המשוחררות והחובה להראות את הבלונדינית כאישה עם פחות מוח ויותר נתונים פיזיים מול זו עם השיער הכהה יותר. כילד, עדיין לא הבנתי את זה. הכל נראה לי שם מצחיק וחיובי. לפני שהבנתי קצת יותר על החיים. נו, באותם ימים גם לא הבנתי על מי שר פרדי מרקיורי את הלהיט שלו עם קווין, GOOD OLD FASHIONED LOVER BOY. מבחינתי, הוא שר את השיר הזה על ילד שובב ותו לו.

סנטה מוניקה נראתה כיעד פנטסטי, גן עדן שטוף שמש ונטול דאגות, הרחק מהמציאות הפוליטית והכלכלית של ישראל באותה תקופה. הכוח הנוסטלגי של "שלושה בדירה אחת" בישראל אינו נובע רק מהסדרה עצמה, אלא מהחלום על סגנון חיים מערבי, חופשי ומשוחרר יותר, שהיא ייצגה על אותו מסך טלוויזיה יחיד וממלכתי. זכור לי שפה כבר היו שידורים בצבע.

אי אפשר לדבר על "שלושה בדירה אחת" מבלי לדבר על ג'ון ריטר. הופעתו כג'ק טריפר הייתה העוגן הבלתי מעורער של הסדרה, והוא היה חבר הצוות היחיד שהופיע בכל 172 פרקיה. כישרונו לקומדיה פיזית היה אגדי. הנפילות המתוזמנות שלו, המעידות התכופות על הספה בסלון והתגובות המוגזמות שלו הפכו לסימן ההיכר של הדמות ושל הסדרה כולה. ממש אהבתי אותו.

הקונפליקט המרכזי של הדמות שלו היה המנוע. הוא היה סטודנט לבישול שהיה רודף שמלות לא קטן, אך נאלץ להעמיד פני הומוסקסואל כדי לרצות את מיסטר רופר. דמותו של ג'ק טריפר הייתה, אולי באופן לא מכוון, חקירה פורצת דרך של גבריות בטלוויזיה. הוא ערער על תפקידים גבריים מסורתיים בכך שהיה טבח (מקצוע שנחשב נשי יותר באותה תקופה), הביע רגשות בפתיחות, והרגיש בנוח עם פרסונה "גאה", וכל זאת תוך שהוא מגלם במקביל את "רודף הנשים". מקצועו כתלמיד לבישול לא היה אופייני לגיבורי סיטקומים גבריים בשנות ה-70. הוא לא היה מאצ'ו ושתלטן. הוא נפל, נבהל והסתחרר בפאניקה. ועם זאת, הוא רדף אחרי כל בחורה באופק יחד עם חברו לארי. עם זאת, הוא לא היה מאיים. כך הוא הפך לחביב על קהל משפחתי רחב ואיפשר לסדרה להתחמק עם הרמיזות המיניות הבלתי פוסקות שלה.

כריסי סנואו, בגילומה של סוזן סאמרס, הייתה התופעה שבתוך התופעה. דמותה, שתוארה כמזכירה תמימה וטובת לב, הייתה התגלמות הבלונדינית הטיפשה. הצחוק האייקוני שלה, שהיה יותר נחירה חמודה, הפך לאחד מסימני ההיכר שלה. למרות הסטריאוטיפ, דמותה של כריסי הייתה אהובה וחיונית להצלחת הסדרה. סאמרס הפכה לכוכבת ענק וסמל מין בינלאומי. עם זאת, עם הזמן, דמותה הפכה ל"טיפשה" יותר ויותר באופן מוגזם ובסופו של דבר הפכה לקריקטורה. שחקנית פחות מוכשרת הייתה יכולה להפוך את כריסי למעצבנת או פתטית, אך סאמרס הפכה אותה למעוררת חיבה. ההומור לא נבע מלצחוק עליה, אלא מההיגיון הילדותי והאבסורדי של אי-ההבנות שלה. תמימותה של כריסי טיהרה את המתח המיני המתמיד, והפכה את הנחת היסוד של הסדרה למקובלת לשידור בפריים טיים.

ומול הכאוס הפיזי של ג'ק והתמימות המוחלטת של כריסי, עמדה ג'נט ווד, בגילומה של ג'ויס דה ויט. ג'נט, מוכרת הפרחים האינטליגנטית, המעשית ועם הרגליים על הקרקע, הייתה זו שסיפקה את האיזון והשפיות. היא הייתה הקול החכם של הדירה, הניגוד הברונטי לבלונד של כריסי. למעשה, ג'נט היא זו שהגתה את השקר הגאוני "ג'ק הוא גיי" כדי לפתור את בעיית המגורים מול מיסטר רופר. היא הייתה "הדבק שחיבר את החבורה".

ברוב הקומדיות בטלוויזיה יש את הדמויות שאוהבים ואת אלו שפחות. הרופרים, הלא הם סטנלי והלן, היו בעלי הבית המקוריים, וזוגיותם המצחיקה הייתה חלק בלתי נפרד מההצלחה המוקדמת של הסדרה. סטנלי היה בעל הבית השמרן, הקמצן והמתוסכל מינית. התעקשותו לא לאפשר מגורים משותפים של גבר ואישה לא נשואים היא זו שהניעה את כל עלילת הסדרה. הלן, לעומתו, הייתה אשתו התאבה לתשומת לב ולמין, ובעלת שאיפות חברתיות. היא ידעה את סודו של ג'ק מהרגע הראשון ושימשה כבעלת ברית נאמנה לשלישייה.

הדינמיקה ביניהם הייתה זיווג קומי קלאסי: העקיצות הבלתי פוסקות שלו ותגובותיה השנונות. סימן ההיכר של סטנלי היה חיוך ממזרי למצלמה לאחר שהנחית "פאנץ'" מוצלח על חשבון אשתו, מהלך שהכניס את הקהל לסוד העניינים והעניק לנו עוד צחוק משחרר. עזיבתם לטובת סדרת ספין-אוף משלהם, "הרופרים", הייתה רגע עצוב עבור הסדרה. הספין-אוף זכה להצלחה ראשונית אך נכשל לאחר שינוי במשבצת השידור, ודרמה חוזית מנעה מהם לשוב לסדרת האם, למרות הבטחות המפיקים.

עם עזיבתם של הרופרים נכנס לתמונה ראלף פרלי. מר פרלי היה אחיו של בעל הבניין החדש, וראה בעצמו איש של נשים וגבר מאצ'ו, למרות חוסר הצלחה מוחלט בתחום. רק מלהסתכל עליו לא יכולתי שלא להתגלגל מצחוק כילד. הדמות שלו השתלבה באופן מושלם עם סגנון המשחק של ג'ון ריטר. הוא המשיך את המסורת של בדיחות על חשבון ההומוסקסואליות המדומה של ג'ק, אך דמותו הייתה יותר מגוחכת ופחות שיפוטית באמת מזו של רופר.

ולארי! הו, לארי! אי אפשר להשלים את תמונת העולם של הדירה בסנטה מוניקה בלי להזכיר את לארי דאלאס, סוחר המכוניות המשומשות החלקלק שגר בקומה למעלה, שהיה חברו הטוב ביותר של ג'ק ושותפו לפשעי חיזור. דמותו הייתה אמורה להיות הופעת אורח חד-פעמית, אך הכימיה הייתה כה מוצלחת עד שהמפיקים הפכו אותו לדמות קבועה בסדרה.

אבל כילד, לא ידעתי שמאחורי צחוקים ושטויות יש ביזנס לא נעים. אז התחוללה דרמה עסקית ששינתה את פני הסדרה לנצח. בשיא הפופולריות שלה, סוזן סאמרס דרשה העלאת שכר משמעותית שתשווה את משכורתה לזו של ג'ון ריטר – 150,000 דולר לפרק. סירובה של רשת ABC היה מהלך מחושב שנועד להציב דוגמה ולמנוע מכוכבות אחרות להעלות דרישות דומות.

התוצאה הייתה קשה וכואבת. סאמרס נודתה על ידי התעשייה, תפקידה צומצם להופעות קצרצרות בסוף כל פרק למשך עונה שלמה, ולאחר מכן היא פוטרה. כריסי נעלמה מחיי! הסדרה ניסתה נואשות למלא את החלל שהותירה. תחילה הובאה בת דודתה המגושמת של כריסי, סינדי סנואו. אבל זה כבר לא היה זה. זה כמו לשנות את הנוסחה במשקה הקינלי האהוב שלי ולטעון בפניי שזה אותו משקה בדיוק.

אז הנה הפרק מתחיל... מנגינה עליזה ורואים את ג'ק רוכב על אופניו בחוף הים ונופל מהם כשבחורה יפה עוברת לידו. מיד לאחר מכן רואים את ג'נט משקה עציץ בבית (למה זה תמיד מזכיר לי את חנה מרון שמשקה עציצים ב"קרובים קרובים"?). ואז היא באה עם המשפך שלה להשקות עציצים והופס... היא משקה בטעות את כריסי שמנסה להשתזף במרפסת. כריסי כועסת ומיד זה הופך לחיוך - כי זה זמן הקרדיט, של מי שמשחקת אותה, להיות על המסך. כן, שלושה בדירה אחת. איזה מזל שההורים שילמו את החצי השני של האגרה!

בראייה נוסטלגית - פסטיבל הילדים.

זה היה טקס קבוע ומקודש כמעט כמו הדלקת הנרות עצמה. על הבמה המוארת עלו גדולי הזמרים של התקופה ושרו שירים שנכתבו במיוחד בשבילנו. כן כן... לנו, הילדים. אם ציפי שביט עולה לכם לראש כשהיא מקפצת וצועקת "ברבאבא, ברבאמא!", אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

זה היה ה"אוסקר" של שירי הילדים, האירוע הרשמי, והתחרות הייתה אמיתית, גם אם בסופו של דבר אף אחד לא באמת זכר מי זכה בחמשת המקומות הראשונים יום אחרי. מה שזכרנו, ומה שנחרט בליבנו, היו השירים.

השירים האלו היו עולם ומלואו. הם היו פס הקול של ההפסקות בבית הספר, של המשחקים בשכונה, של הנסיעות הארוכות באוטו של ההורים (בלי מזגן, כמובן). מי יכול לשכוח את אריאל זילבר שר ומקפץ על "איש המוסיקה" או מביא מילים ממש לא לילדים (של יונה וולך) על "שן דובי שן"? או "הלילות הקסומים" של נורית גלרון ו"טוליק" עם אושיק לוי? - בום בום בום!

ובהמשך גם זכינו לראות את תיסלם מביאה רוק פסטיבלי עם "עוד ילדה יפה" והמתחרה שלה, בנזין" מביאה את הצד שלה עם "ביקור משפחתי". כן, כמעט כולם רצו להיות אז בפסטיבל. זה היה ה-דבר. השירים נגעו ברגשות אמיתיים של ילדים שהיינו - התחושה של להיות הכי קטן בכיתה או השאלה הנצחית של כל ילד -"למה ככה?" והרצון הפשוט לשתף מישהו בסוד עם "רציתי שתדע". ומי לא הרגישו שהשיר מדבר עליהם כשג'וזי כץ שרה "אמא, תגידי לי למה - תתני לי להחליט". והיו שירים מלאי הומור ושטותניקיות מדבקת: "היפו היפי" של מייק בורשטיין - שלאגר!

מאחורי הכוכבים הגדולים עמדו תמיד "ילדי הפסטיבל". אלו ששרו את אותו שיר שהמבוגרים שרו, רק הפעם בקול ילדודסי שתמיד גרם להבנה ש"זה נחמד מאד, זה גימיקי - אבל תנו למקצוענים לשיר".

במבט לאחור, קל לפעמים לגחך על התמימות, על מכנסי הפאדלפון ההדוקים מדי, על התפאורה הפשוטה. אבל האמת היא, שלפסטיבלים האלו היה קסם שכמעט בלתי אפשרי לשחזר היום. בין השאר בגלל התזמורת החיה שניגנה כל שיר ושיר בפסטיבלים ההם. ההפקה, במבט לאחור, הייתה פשוטה עד כאב. התפאורות היו עשויות מקרטון צבעוני שבמבט עכשווי נראה כאילו נגזר על ידי ועדת קישוט נלהבת במיוחד של כיתה ד'. הכוריאוגרפיה כללה בעיקר סיבוב במקום והנפת ידיים נמרצת. אבל זה לא שינה לנו. בעיניים שלנו, זה היה לאס וגאס.

והיום? ההפקות הפכו גרנדיוזיות מבחינת תאורה ואפקטים וכוריאוגרפיה. אבל המוסיקה? זה נשמע כאילו שמו במחשב דיסק און קי עם מוסיקה לשירים שהוקלטה ב-AI. בלי שום רגש של כלי נגינה. בלי נשימה. פעם היו נגנים! פעם היה מנצח על התזמורת. הכל על הבמה! זה מיוחד כי זה היה הדבר האמיתי. הזמרים שרו בשידור חי, עם תזמורת חיה. אם מישהו זייף, שמענו את זה. אם רקדן נתקל בתפאורת הקרטון, ראו את זה. הייתה בזה אנושיות, פגיעות מקסימה, שהיום כמעט ונעלמה מעולם הבידור המלוטש והמהונדס (וחסר הרגש, לטעמי).

בואו נודה באמת... זה היה פעם עידן של כבוד למילה הכתובה ולביצוע החי של הצליל. מאחורי השירים עמדו גדולי הכותבים והמלחינים. הם לא התייחסו אלינו הילדים כאל קהל נחות. הם כתבו עבורנו שירים עם מלודיות מורכבות, עם עיבודים עשירים ועם טקסטים שהיה בהם עומק, הומור ויופי. הם כתבו שירים על חברות, על דמיון, על משפחה ועל השטויות הקטנות והיפות של החיים.

שנית, זו הייתה חוויה משותפת אמיתית. כל ילדי המדינה דיברו על אותם שירים. ידענו בעל פה את הפזמונים שנארזו גם בתקליטים - המתנה הכי טובה שאפשר היה לקבל לדמי חנוכה. עטיפת קרטון גדולה וצבעונית, עם תמונות של ציור הדמות "פסטי". הייתי מניחים את התקליט השחור והמבריק על הפטיפון, מורידים את המחט בזהירות, ושומע את הפצפוץ המוכר שלפני תחילת המוזיקה. הייתי שומעים את השירים האלו שוב ושוב, עד שהכרתי כל צליל וכל מילה, והתקליט הפך לחלק בלתי נפרד מחדר הילדות שלנו. כן, גם הקפיצה המעצבנת באמצע השיר "ילדים מפריחים בלונים" עם דודו זכאי, השיר הראשון בצד השני. עד היום השריטה הזו שרוטה היטב בלבי.

פסטיבלי הילדים של שנות ה-70 ותחילת ה-80 היו הרבה יותר מאוסף של שירים. הם היו חלון לעולם יפה יותר, תמים יותר, אופטימי יותר. השירים האלו הם אבני הדרך של הילדות שלנו. הם המוזיקה שמלווה אותנו עד היום, צפה ועולה ברגעים לא צפויים ומעלה חיוך של זיכרון מתוק. כי היינו ילדים, וזה, כנראה, היה כל הקסם. הרי בכל אחד מאיתנו, המבוגר של היום, יש את אותו ילד שבא לנו לקחת אותו שוב לפסטיבל ההוא של פעם, נכון?

ומי זכה במקום הראשון בפסטיבל של אז? עזבו, כולנו יודעים שהזוכה האמיתי היה תמיד אנחנו.

בראייה נוסטלגית - הסדרה מנהרת הזמן.

אי שם בשנות השבעים והשמונים, כשהייתי ילד, הייתה סדרה שלקחה אותנו, הילדים, למסע ששום שיעור היסטוריה לא יכול היה להתחרות בו. עם מנהרה מעוגלת, מעבדה עתידנית, שני גיבורים והרבה אפקטים של פיצוצים כשהזמן נע משם לכאן.

קשה להסביר היום לצעירים את העוצמה של חוויה טלוויזיונית משותפת. "מנהרת הזמן" לא הייתה סתם סדרה; היא הייתה אירוע. היא הייתה השיחה של מחר בהפסקה, הוויכוח הנצחי מי יותר מגניב – דאג פיליפס הרציני והאחראי, או טוני ניומן הצעיר והפזיז. היא הייתה, תסלחו לנו המורים, שיעור ההיסטוריה הטוב ביותר שקיבלנו אי פעם.

במרכזה של הסדרה עמדו כאמור שני גיבורים, שני מדענים אמריקאים שנשאבו, תרתי משמע, אל תוך פרויקט חייהם. ד"ר דאג פיליפס (בכיכובו של רוברט קולבר), המדען המבוגר והשקול עם תסרוקת המהנדסים המושלמת, וד"ר טוני ניומן (בגילומו של ג'יימס דארן), הצעיר האימפולסיבי וממיס הלבבות. בגלל תקלה (או ממשל שרוצה לחקור אך קמצן, תלוי איך מסתכלים על זה), השניים נתקעו בלולאת זמן אינסופית, מקפצים בין תקופות היסטוריות כמו אבן על פני המים, בעוד במעבדה הסופר-טכנולוגית באריזונה (שנראתה אז כשיא התיחכום והיום כעוד מחשב באולפן רגיל) ניסה צוות מיוזע (אם כי לא נראתה אפילו טיפת זיעה על מצחם שם במעבדה) להחזיר אותם הביתה.

אתה תמיד צריך לדעת עם דאג וטוני היכן אתה נופל איתם. לא סתם אנחנו נמצאים פתאום בשנת 1912, אלא על סיפון הטיטאניק, שעות ספורות לפני הפגישה הגורלית עם הקרחון, כשאנחנו רואים סופסוף את קפטן הספינה. ואנחנו לא סתם ביוון, אלא נוחתים רגע לפני שהסוס הטרויאני הוכנס בשערי טרויה. בכל פעם מחדש, למרות ידיעת העתיד, דאג וטוני הם חסרי אונים, ועם משחק מוגזם להחריד הם מנסים להזהיר, לשנות, ובדרך כלל רק מסבכים את העניינים עוד יותר. ואנחנו הילדים? ישבנו בבית מול הטלוויזיה מתוחים. ולא משנה כמה פעמים ראינו את הפרק על הטיטאניק - זה תמיד מתח אותנו, כאילו אנחנו רואים את זה בפעם הראשונה ולא יודעים מה באמת יהיה בסוף עם הספינה.

בכל פרק עלתה השאלה - האם הפעם הם יצליחו לחזור? התשובה, כמובן, הייתה תמיד "לא". בסוף כל פרק, כשהיינו על הקצה, המנהרה הייתה שואבת אותם שוב, והיינו רואים אותם נוחתים במקום חדש. היכן? המתח הזה השאיר אותנו עם טעם של עוד.

אבל מעבר לאקשן ולמתח, "מנהרת הזמן" עשתה משהו מהפכני: היא הפכה את ההיסטוריה לסיפור. פתאום, קרב אלמו לא היה עוד תאריך יבש בספר הלימוד. פתאום דאג וטוני נוחתים איתנו באי השדים, בזמן שאלפרד דרייפוס מובא לשם. או בפרק אחר אנחנו מגיעים עם השניים לרגע בו נוצר קשר להמית את אברהם לינקולן. בפרק אחר אנחנו נקלעים לאנגליה של המאה ה-13 ובדיוק לעימות בין רובין הוד למלך ג'ון. ויש גם פרק בו הוזנקנו אל העתיד - כשיצורים מכוכב לכת אחר חודרים לכדור הארץ ודורשים מהתושבים להסגיר לידיהם חומרים חשובים. אז כמובן שדאג וטוני נחלצים גם פה לעזרה.

בסדר, אולי מנהרת הזמן הזו לא דייקה בכל הפרטים ההיסטוריים (וזה בלשון המעטה), אבל היא נתנה לנו את התמונה הגדולה, את הדרמה האנושית שמאחורי אירועים. היא נתנו לנו את הטלוויזיה הכי טובה של אז. "מנהרת הזמן" לימדה אותנו שמות, מקומות ואירועים שהמורות להיסטוריה המיובשות והמייבשות רק ​יכלו לחלום שנקלוט בכזו קלות.

כמובן שאי אפשר להתעלם מהצדדים המשעשעים, ואפילו המגוחכים, של הסדרה. האפקטים המיוחדים, שפעם נראו לנו כשיא הטכנולוגיה, נראים היום כמו פרויקט רבע-גמר במגמת אלקטרוניקה. המנהרה עצמה, עם האורות המהבהבים והעיצוב הפסיכדלי, נראית כמו משהו שכל די ג'יי מתחיל היה מתגאה בו.

והיה גם את העניין הזה של הבגדים. לא משנה אם דאג וטוני נחתו במדבר לוהט, בקרב מושלג או בנשף וינאי, תמיד היו להם את אותם בגדים – חולצת גולף וז'קט, מוכנים לכל צרה שלא תבוא. מה, הם לא היו אנשים רגילים? הם לא החליפו בגדים פה ושם? הם לא הזיעו עם כל התהפוכות שמסביבם?

לא תאמינו אבל בארצות הברית הסדרה נחשבה בזמנו לכישלון יחסי ונשכחה במהירות. אבל בישראל, בזכות השידורים החוזרים והאינסופיים, היא הפכה אצלנו לאגדה. היא תפסה אותנו היטב בין ילדות לבגרות. מי מאיתנו לא רצה להיות כמו דאג וטוני?

אחחח... הימים בהם כל מה שהיינו צריכים לצאת להרפתקה היה מסך טלוויזיה, שני גיבורים אבודים בזמן, והבטחה שבשבוע הבא, הם ינחתו במקום אחר, בזמן אחר, וייקחו אותנו איתם. זה רק אני שתמיד חשבתי להקים איתם ועם גבי ודבי רביעייה? ביחד עם המג'יק סטיק והמנהרה? זה יכול להיות משהו שהוא, תסלחו לי על הקריצה - חבל על הזמן!

=====

חכם, מה הוא אומר? - "אוף, ההורים לא מרשים לי אטארי! חייב למצוא חברים שיש להם אטארי ולהיות החבר שלהם!". ההורים שלי לא הסכימו לקנות לי אטארי, אבל למזלי היו לי חברים שהוריהם כן קנו להם.

וכשגלי עטרי שרה הללויה - גם האטארי שלנו שר הללויה!

לאלו מכם שלא היו בסביבה כדי לחוות את זה, האטארי היה המקבילה לאהבה הראשונה. אהבה מפוקסלת ועם פסקול שאפשר לתאר כ"צפצופים מחרידי אוזניים". אבל הו, כמה אהבנו את זה!

הג'ויסטיק של אטארי היה פלא של הנדסה - כפתור אדום בודד, מקל שנע בשמונה כיוונים ובסיס חזק לאחיזה. כל תנועה של הג'ויסטיק הרגישה כמו החלטה קריטית שיכולה להציל את העולם. כמה שעות שיחקתי בספייס אינביידרס או בפאקמן. ואווו!

החלק הטוב ביותר בחוויית אטארי לא היה בהכרח המשחקים עצמם, אלא הדרך בה שיחקנו אותם עם חברינו ובשקיקה רבה. זה לימד אותנו את הריגוש שבתחרות. בואו נהיה כנים - המשחקים של היום מטורפים מבחינת תוכן וגרפיקה, אבל שום דבר לעולם לא יהיה מספק כמו אותו צפצוף ראשון ומפואר מספינת חלל מפוקסלת שמפוצצת פולש חייזר לרסיסים.

בראייה נוסטלגית - בוני אם.

אנחנו בישראל של סוף שנות השבעים. יש פטיפון בסלון, טייפ קסטות עם כפתור REC אדום ושחוק, והציפייה הדרוכה לשמוע את השיר שאוהבים ברדיו, כדי להקליט אותו בזמן (ולקבל על הדרך את הקריינות המנג'סת בכוונה). לתוך הוואקום המתוק והתמים הזה, פרצה בסערה תופעה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. היא הייתה צבעונית, קצבית, אקזוטית ובעיקר – סוחפת. קראו לה "בוני אם". היא הפכה, כמעט בין לילה, לפסקול הבלתי רשמי של תקופה שלמה.

הם נראו כמו משהו שהגיע מכוכב אחר. ארבע דמויות כהות עור, לבושות בבגדי קטיפה, פאייטים, שרשראות זהב ותלבושות נוצצות שהיו גורמות גם למלכת אנגליה להסמיק. בחזית עמד ההוא, בובי פארל: רקדן כריזמטי עם תסרוקת אפרו מפוארת, תנועות ריקוד שהיו שילוב של התקף אפילפסיה מבוקר היטב ושיעור אירובי מתקדם, וקול בס-בריטון עמוק ומהדהד ששר על גנגסטריות, צאריות רוסיות, ואבות מגניבים. איך הוא שר? תיכף נדע.

לצדו עמדו שלוש זמרות יפהפיות – ליז מיטשל, מרסיה בארט ומייזי ויליאמס – שהיוו את ההרמוניה המושלמת, התנועה האלגנטית והפנים היפות של ההרכב. הן היו הגירסה הקריבית-אירופאית הזוהרת של חלום הפופ.

הלהיטים שלהם היו מכונה משומנת לייצור אושר המוני. קחו את "דאדי קול". מה יש שם בעצם? בסך הכל ליין בס פשוט וממכר וקריאת הקרב על אבא גזעי. זהו. זה כל השיר. וזה הספיק כדי לגרום למדינה שלמה, מילדים כמוני ועד הורינו לנענע את הראש בהסכמה קצבית. לא אשכח את מסיבות הריקודים שהוריי ערכו בסלון הבית. כל החברים שלהם הגיעו ביום שישי - הגברים עם חולצות קצת פתוחות, שרשרת על הצוואר, צמיד מזהב על היד וסיגריה בין האצבעות. גם הנשים באו עם סיגריות ושיער גלי. והם רקדו את בוני אם בטירוף. רקדו ועישנו בו זמנית. המאפרה הייתה הכוכבת של המסיבה. כשבכל בית הבלטות היו 20 על 20.

כן, אלו היו המנוני ענק. "מא בייקר" סיפר לנו מעשייה הוליוודית על אם משפחת פשע אכזרית. "מה מה מה מה...!" ומיד אחר כך צללנו להיסטוריה הרוסית עם "רספוטין", שיר קצבי ומטורף על "מכונת האהבה הגדולה" של הצאר. אנחנו, ילדים ישראלים טובים, לא הבנו חצי מההקשר ההיסטורי הבעייתי, אבל זה לא שינה. המנגינה הייתה כל כך קליטה, ובובי פארל רקד את חייו כאילו הוא מנסה להניע בכוח רגליו את כל תחנות הכוח של ברית המועצות.

אבל השיא, במיוחד כאן בישראל, היה "נהרות בבל". פתאום, להקת דיסקו גרמנית-קריבית שרה את מילותיו של מזמור מתהילים. "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון". זה היה רגע סוריאליסטי ומופלא. השיר הזה, עם הפתיחה השופעת האיטית והמעבר לקצב איטי אך עדיין מרקיד ושמח, הפך להמנון לאומי אלטרנטיבי. הוא נוגן בחתונות, בבר מצוות, ביום העצמאות. הרי אין דבר יותר ישראלי מלעשות שמח משיר על סבל היסטורי.

בזמן אמת, היינו שבויים בקסם. לא שאלנו שאלות. למה שנשאל? איך אמרו את זה באנגלית? DON'T FIX IT WHILE IT IS NOT BROKEN. זה היה עידן של תמימות. קיבלנו את מה שראינו כאמת לאמיתה. בובי פארל הוא ה"דאדי קול", והנשים שלצדו הן מלאכיות ההרמוניה. אבל מאחורי חליפות הקטיפה והכריזמה המתפרצת, הסתתר אחד הסודות הגדולים – והמבריקים – של עולם הפופ.

האיש מאחורי הכל היה בכלל מפיק גרמני בשם פרנק פאריאן - מוזיקאי מוכשר ואיש עסקים ממולח. ב-1974 הוא הקליט באולפן שלו שיר בשם BABY DO YOU WANNA BUMP. הוא עשה הכל לבד אבל פתאום תחנות טלוויזיה רצו "לארח" את הלהקה. הבעיה? לא הייתה להקה. היה רק פרנק פאריאן. אז הוא מצא את בובי פארל, את הזמרות ליז מיטשל ומרסיה בארט, ואת הדוגמנית מייזי ויליאמס. הוא קרא להם בוני אם, על שם דמות מתוכנית טלוויזיה אוסטרלית.

וכאן מגיע הטוויסט הגדול, זה שבעידן האינטרנט היה נחשף תוך חמש דקות, אבל אז נשמר בסוד במשך שנים: הקול של בובי פארל? זה לא היה בובי פארל. האיש שראינו מקפץ על הבמות, הכריזמטי, המגניב, שפתותיו נעות בסנכרון מושלם עם המילים? הוא לא שר תו אחד בתקליטים. הקול הגברי, המגרגר והמחוספס ששמענו בכל הלהיטים היה קולו של המפיק פאריאן. בובי היה הפנים, הגוף והאנרגיה. פאריאן היה הקול.

וכן, לא כל הנשים שרו. מבין שלוש הנשים, ליז מיטשל הייתה הזמרת הראשית הדומיננטית, עם קול סול וגוספל צלול ויפהפה. מרסיה בארט הייתה זמרת מוכשרת גם כן ושרה קולות רקע ולעיתים גם סולו. מייזי ויליאמס, לעומת זאת, כמעט ולא שרה בתקליטים. כמו בובי, תפקידה היה בעיקר ויזואלי.

במילים אחרות, בוני אם הייתה במידה רבה המילי ואנילי של הסבנטיז (עוד הפקה של פאריאן השובב). האם זו הייתה הונאה? תלוי איך מסתכלים על זה. זו הייתה נוסחה מבריקה.

אז... עבדו עלינו? כן ולא. מצד אחד, ההרכב שראינו על עטיפות התקליטים ובטלוויזיה לא היה בדיוק ההרכב ששמענו. מצד שני, האם זה באמת שינה משהו? האם השמחה שהרגשנו כשהשיר SUNNY התנגן במסיבת הסיום הייתה פחות אמיתית? לא, נכון?

ובכן, ממש לא. בוני אם הייתה מוצר פופ מושלם. השירים היו ממכרים, ההפקה הייתה מלוטשת, וההופעה הוויזואלית הייתה בלתי נשכחת. פאריאן הבין משהו מהותי על פופ: הוא חייב פנטזיה. הוא לא עיתונות חוקרת. הוא לא דורש אותנטיות מוחלטת. הוא דורש ריגוש, אסקפיזם, ופזמון שאפשר לזמזם במקלחת. ובזה, בוני אם היו אלופים.

אבל כל היופי המהונדס הזה כמעט התפוצץ ודווקא בארצנו. זה היה בשנת 1978 ובוני אם הייתה פה אורחת של כבוד! כן כן! ובסוף הסיבוב המוצלח של החברים פה, לכבוד יום העצמאות, נערכה מסיבה במלון שרתון בתל אביב. בזמנו היה ידוע שהאורחים ישנים בחינם במלון בתמורה למופע מיוחד בין כתליו. נו, הרי אין באמת דבר שכזה - בחינם. בישראל?! בחינם?! חחח... אז אורגנה מסיבת פרידה ללהקה במלון.

אז במסיבה העניקו לבוני אם תקליטי זהב, כולם היו שמחים והגיע הרגע בו ציפו מבוני ובנותיו גם לשיר. אז העאלק-זמר, בובי פארל, סירב. הרי הלהקה הופיעה עם פלייבק מלא. נו מה, חשבתם שבובי שר פה את הקול של בוני המסוקס?

בכל אופן, בובי ראה לחרדתו כיצד סליל הפלייבק מועבר לעבר מכשיר השמעה, במטרה לגרום לו ולשלוש הבחורות להתחיל לפזז. אז ראשו חשב במהירות ובא לו פיתרון מילוט מהיר. הוא קם והחל לצעוק שהוא לא מוכן לזה ושנמאס לו שמנצלים אותם בגלל שהם (ואז הוא השתמש במילת ה-N). הוא צעק שזמני העבדות נגמרו ומשם הוא פנה בכעס לחדרו. שלוש הבנות לא נראו מוטרדות מהמעשה של בובי. הן ידעו שלא יקראו להן לשיר בלעדיו. אז הן נשארו לחגוג עם כל השאר ונהנו מהצמד "בקארה" שכן פיזזו לצלילי "יס סיר, אני יכולה בוגי". גם אפריק סימון היה והלהיב את החוגגים (ששילמו הרבה כסף לכרטיס למסיבה) וכולם שרו "ראמאיה". רק בובי פארל ישב בחדרו והבין שהוא ניצל מהאירוע בעור שיניו.

בסוף הסיקסטיז ובתחילת הסבנטיז אנשים רבים נהרו לבתי הקולנוע כדי לצפות במערבוני ספגטי. אחד הלוהטים בהם היה "הטוב, הרע והמכוער", של סרג'יו ליאונה (האיש שהמציא את המערבון האיטלקי), שהוקרן בארצנו גם בקולנוע מתמיד (סמטת בית השואבה 10, תל אביב). בגלל אותו ליאונה נוצר שטפון של מערבוני ספגטי, שחלקם הגדול סתם היה עם בוקרים ובידיהם אקדחי קפצונים ששיגרו טקסטים סתמיים שתפרו בגסות עלילה, שנועדה רק לרכב על הגל ולשבור עוד קופה.

אחחח... כמה טיילתי עם אורי דביר ברחבי ישראל - בעודי יושב בסלון ביתי.

כן, יש ריחות וצלילים שיכולים להחזיר אותי אחורה בזמן מהר יותר מכל מכונת זמן משוכללת. קול פתיחת בקבוק קינלי, ג'ינגל של תחנת קול השלום או נעימת הפתיחה של התוכנית "זהו זה!". ובתוך הפנתיאון המפואר הזה של נוסטלגיה ישראלית, אני שומר מקום של כבוד לנעימת מפוחית צלולה (עם גיטרה אקוסטית וכלי הקשה לצדה) שמנגנת את "ציוניוני הדרך", מלווה בסרטון אנימציה קצרצר של זוג שמטייל במכוניתו העליזה והמרקדת בהרים. זה היה האות לצאת למסע. זה היה האות ל"נקודת חן".

ובמרכז המסך לא היה כוכב רוק ולא שחקן הוליוודי. היה שם איש. איש עם כובע טמבל (לפעמים) ובעיקר, עם אהבה אינסופית וידע בלתי נדלה על כל סלע, עץ ומעיין בארץ הזאת. קראו לו אורי דביר, שלא היה מגיש טלוויזיה במובן המודרני של המילה. הוא לא היה "טאלנט". הוא היה מורה דרך אמיתי. הוא לא דיבר אל המצלמה, הוא דיבר אליי, כאילו כל אחד מאיתנו הוא מטייל שעומד ממש לידו. בקולו הבטוח, הוא היה לוקח אותי אל ואדי נסתר בגליל, אל בור מים עתיק במדבר יהודה, או אל שרידיה של כנסייה ביזנטית שאף אחד לא שמע עליה. הוא לא היה צריך אפקטים מיוחדים, רחפנים או עריכה קצבית. הנשק הסודי שלו היה סיפור. והוא ידע לספר!

הוא היה עומד ליד עץ אלון עתיק, מלטף את הגזע שלו, ומספר בקולו: "האלון הזה, אם רק היה יכול לדבר, היה מספר לנו על השיירות של אברהם אבינו שעברו כאן". פתאום, עץ סתמי הפך לשער אל ההיסטוריה. הוא היה מצביע על גל אבנים ואומר: "כאן, על פי המסורת, התחבאו חייליו של בר כוכבא". ובאותו רגע, הסלון של בית ילדותי ברמת השרון הפך לחלק ממרד הירואי.

וכאן טמון הקסם האמיתי של "נקודת חן". היא קראה למשפחות ישראליות לדחוס את עצמן לתוך הסובארו פשע המשפחתית, עם תרמוס של תה או קפה ועוגיות "פתי בר" (שבלי קפה או תה אפשר להיחנק מהן..), שקית במבה לילדים כמוני, ורצון להגיע למקומות כמו של אורי דביר. הטיול היה מלווה עם קולות כמו "אבא, אתה בטוח שזה כאן?", "אמא, מתי מגיעים?", "אני זוכר שהוא אמר לפנות ימינה ליד עץ השיזף הבודד!".

לפעמים, אחרי זמן חיפושים, המשפחה הייתה מוצאת את המעיין המדובר, רק כדי לגלות שם עוד עשרות משפחות אחרות, שגם הן צפו באורי דביר יום קודם. כולם היו "בוגרי אורי דביר".

אורי דביר, בלי להניף דגלים ובלי סיסמאות פוליטיות, הצליח לעשות משהו עמוק: הוא חיבר בין העם לאדמה. הוא לקח את סיפורי התנ"ך, את קרבות החשמונאים ואת תולדות ההתיישבות הציונית, והפך אותם מסיפורים בספרים למקומות שאפשר לגעת בהם.

וכשיצא הספר שלו, שנקרא כשם התוכנית - ברור שזה היה גם בביתי. כילד הסתכלתי בתמונות הצבעוניות והאיכותיות, שוב ושוב, ודמיינתי את עצמי ממש מטייל שם. בימים בהם כל תמונה הפכה אצלנו לסצנה מוחשית.

קשה לי לדמיין תוכנית כמו "נקודת חן" מצליחה לכבוש את הפריים טיים של היום. הקצב שלה היה איטי מדי. לא היו בה הדחות של מתמודדים צמאי רייטינג, לא היו סכסוכים של מחנות ושבטים שונים, לא היו סלבס במשקל של קלקר דקיק שניסו לשרוד על אי בודד. הגיבור הראשי שם היה הנוף. הפרס הגדול היה החוויה הטבעית והידע. כי אורי דביר לא היה צריך "סטורי"; הוא פשוט סיפר סיפור.

אולי זאת הסיבה שאני מתגעגע כל כך. "נקודת חן" מייצגת תקופה תמימה יותר, שקטה יותר. תקופה שבה שמחתי לגלות את הארץ שלנו דרך עיניו של איש אחד, איש צנוע שידע את סודותיה ולחש אותם אלינו דרך המסך הקטן (בימים בהם המסך באמת היה קטן). הוא לא מכר לנו כלום, הוא פשוט חלק איתנו את אהבתו.

====

רוצים קסטת וידאו ובה חצי שעה של הופעה עם להקת כוורת - ב-8,970 ש"ח?! אל תיבהלו - זה הגיוני, כי זה היה לפני כניסת השקל החדש למחזור המטבע הישראלי.

כל כך התאים לישראל בתקופת האופוריה, לחגוג איומים כאלו...

כולל מיסטר ווילי, השימפנזה מיפן שידע לעשות סטריפטיז!

גבירותיי ורבותיי - נמצא מכשיר הוידאו היקר ביותר בהיסטוריה.

מחירו - 44,100 שקלים. נו, בסדר - זה לפני השקל החדש...

אנחנו במרץ 1971 וסמי (אותו גילם ג'ורג' אברהים) וסוסו (אותו גילם סוסו...) יוצאים מן המרקע הקטן אל הבמות הגדולות, ביחד עם ג'ודי הפיתום (כלומר, היא ידעה לדבר מהבטן). ג'ודי הופיעה לפני כן בארה"ב עם הבובה שקראו לה וודי ושינתה את שמה לאודי עם עלייתם לארץ.

השנה היא 1969 והזמר המפורסם הוא סמי... מי?!

רוצים לככב במחזמר קצב? אז תכוונו את השעון לשנת 1971 ובואו להיבחן. חובה להכין מראש שירי קצב.

השנה היא 1969 ויש צלילים שמחים במלון מועדון שורש - עם כוכב חיל הים, שלמה ארצי, ועם השלושרים. אז קחו טלפון חוגה, תתקשרו 52578 ותשריינו מקום.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.