רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 במאי (9.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אלביס חזר להיות להיט. אני לא יודע מה זה, אבל זה להיט. הוא לעולם לא ימות. מישהו צריך לעשות אלבום שלו שר בלוז. ייתכן שקולונל טום פרקר מהפנט אותו. הוא יכול להגיד לך משהו אחד, ייכנס לחדר בו נמצא טום פרקר וייצא משם עם דעה שונה לגמרי ממה שאמר לך מקודם. אני תוהה לגבי זה. הוא זמר מעולה. אלוהים, הוא כל כך נהדר. אין לך מושג כמה הוא גדול, באמת. אין לך שום הבנה - זה בלתי אפשרי לחלוטין. אני לא יכול להגיד לך למה הוא כל כך נהדר, אבל הוא כן. הוא סנסציוני. הוא יכול לעשות הכל עם הקול שלו. אם הוא ירצה או לא, זה משהו אחר. הוא ודילן - הוא ודילן הייתי רוצה להקליט. אלביס יכול לעשות כמה תקליטים מופתיים ויכול לעשות הכל. הוא יכול לשיר בכל דרך שתרצה, בכל דרך שתגיד לו" (פיל ספקטור בשנת 1969)

ב-9 במאי בשנת 1949 נולד בילי ג'ואל. הנה ציטוטים מראיון שלו לרולינג סטון בשנת 2017:

"מעולם לא חשבתי על עצמי על כאמן של אצטדיון. אני לא כל כך פיזי על הבמה. אני לא ממש קופץ על הבמה כמו ג'אגר. אני לא איש פעלולים. אני פשוט יושב שם ליד הפסנתר ומקפיץ את המנגינות ולפעמים האבסורד של זה גורם לי לרצות לעשות משהו טיפשי להחריד.

ב-2010 הפסקתי להופיע עם אלטון. למעשה הפסקתי להופיע בכלל. היו לי כאבים נוראיים בירך. היה צורך להחליף את שתי הירכיים שלי וזה היה מייסר רק ללכת. הייתי צריך להשתמש בכיסא קטנוע במשך כמה חודשים - אתה יודע, להסתובב בבית שלי, ניפצתי רהיטים עם כיסא הקטנוע שלי. הכאב התגבר כל כך שלא יכולתי לעשות הרבה מכלום. אז החליפו לי את הירכיים בשנת 2011. עברתי החלפת ירך כפולה.

לא היה סחוס בין העצמות והרבה מזה כנראה משנים של קפיצה על הפסנתר. זו התאוששות די ארוכה. ... ואז אני חושב שניגנו את קונצרט בניו יורק. היינו די בהלם לגבי קבלת הפנים המדהימה. זה גרם לי לרצות להופיע עוד.

יש לי תיאוריה לגבי כל הצלחה שהייתה לי. אני לא חושב שאני כל כך גרוע. אני רק חושב שאני מוכשר. אני יודע לכתוב. אני יודע איך לנגן. אני יודע לשיר בסולם. אני לא אוהב את הקול שלי.

אני חושב שאני בסדר ככותב שירים. חלק מהשירים שלי די טובים. חלקם גרועים מאד. פעם ניסיתי לכתוב שיר בצרפתית, ואני אפילו לא מדבר צרפתית. אז זה היה אסון. ביצעתי את זה בצרפת ושאלתי אמרגן למה הם לא אוהבים את זה. אז הוא אמר שהם חושבים שאני שר בפולנית. אם הייתי צריך לדלל את זה, הייתי אומר שכמחצית מהשירים שלי סבירים, אבל יש כאלו שהייתי זורק.

גדלתי על האזנה למוזיקה קלאסית, והאנשים שהערצתי כשהייתי צעיר מאוד היו מוזיקאי ג'אז ומוזיקאים קלאסיים. קראתי ציטוט של ניל דיימונד: 'סלחתי לעצמי שלא הייתי בטהובן', והבנתי שהבעיה שלי היא שלא סלחתי לעצמי שלא הייתי בטהובן.

קיבלתי כמה ביקורות נוראיות במהלך חיי. לא תמיד הבנתי את זה. אבל אני יודע מהי מוזיקה טובה ואתה לא יכול להגיד לי שמה שאני עושה זה לא טוב. אני יודע מה זה טוב. יש יהירות מסוימת בעיתונאות ביקורתית שהיא, 'טוב, אני לא אוהב את זה ולכן זה לא טוב'. עדיין יש לי בעיות עם סטרווינסקי, אבל אני מבין שזה ממש טוב. זה פשוט לא מהדהד לי.

אני כבר לא ממש שומע מוזיקת ​​פופ. אני רק מקשיב למוזיקה קלאסית בימים אלו. זה היה ככה ב-20 השנים האחרונות. אני חושב שיש הרבה מוזיקאים טובים עכשיו כמו שהיו כשהתחלתי את לימודיי. רק שהם לא מקבלים את החשיפה. ייתכן שהם לא יוחתמו בחברת תקליטים. למרות שהאינטרנט הפך את זה לאפשרי כמעט לכולם.

אתה יכול ללכת לאיבוד באשליה שלהיות מוזיקאי על הבמה ולשמח אנשים זה משהו שאתה ראוי לו. תמיד הצלחתי להפריד בין העובדה שזו עבודה. זו העבודה הכי טובה בעולם ואני ממש שמח שיש לי אותה. אבל כשאני הולך הביתה, אין כוכב רוק. אני חייב להוציא את הזבל. אני אוהב לבשל. ניקיתי את הבית. אין זוהר. אני כנראה כוכב הרוק הכי לא זוהר שיש. אני לא באמת מרגיש כמו רוקסטאר עד שמישהו מתעמת איתי כשאני הולך ברחוב והוא אומר, 'הו, אתה בילי ג'ואל', ואני אומר, 'אה, נכון, אני הבחור הזה'.

אני חושב שיש מעבר שקורה כשאתה יורד מהבמה. הרגע ניגנת בהופעה מול 20,000 או 60,000 איש ואתה נכנס למכונית ואתה מתרחק מההופעה, אתה סתם עוד ברנש שתקוע בפקק. להרבה אנשים יש קושי במעבר הזה. בעיני זה די מצחיק. אתה יודע שאתה תקוע בדיוק כמו שהם. מעולם לא הייתה לי בעיה עם המעבר הזה. תמיד מצאתי את זה די מצחיק".

ב-9 במאי בשנת 1974 הופיע ברוס ספרינגסטין בבוסטון וחימם את הגיטריסטית בוני ראיט. כתב הרולינג סטון, ג'ון לנדאו, נכח שם והדיווח שלו הפך לרגע מכונן בקריירה של הזמר / גיטריסט מניו ג'רזי.

קיימברידג', מסצ'וסטס – 9 במאי 1974. לילה אחד, הופעה אחת, מבקר אחד. זה כל מה שנדרש כדי לשנות את מסלול הקריירה של ברוס ספרינגסטין, שהיה על סף דעיכה, ולהפוך אותו לאגדה שהוא היום. סיפור על אמונה, התמדה ורגע אחד מכונן בתיאטרון הרווארד סקוור.

בראשית 1974, עתידו של ברוס ספרינגסטין בתעשיית המוזיקה היה לוט בערפל. שני אלבומיו הראשונים, על אף שזכו לביקורות מהללות, נכשלו מסחרית. חברת התקליטים CBS, ביתו המוזיקלי, החלה לפקפק בפוטנציאל שלו. "חברת התקליטים חשבה לוותר על ברוס," חושף מייק אפל, מנהלו דאז. "סגן הנשיא, צ'רלס קופלמן, העדיף את בילי ג'ואל. לא היה אכפת לו כלל מברוס." ספרינגסטין עצמו הרגיש את הלחץ: "הייתי קוץ בישבן שלהם. הם רצו להפוך מישהו אחר למפורסם... רק רציתי שיעזבו אותי ושיתנו לי ליצור את המוזיקה שלי." עם קריירה על הכף, ספרינגסטין ידע שעליו להכות גלים, אך הדרך לא הייתה ברורה, במיוחד כששיר חדש שהקליט, Born to Run, נתקל באדישות מצד חברת התקליטים.

התפנית הגיעה במקום לא צפוי. ב-9 במאי 1974, ספרינגסטין ולהקתו ה-E Street Band חיממו את הזמרת בוני ראיט בתיאטרון הרווארד סקוור בקיימברידג', מסצ'וסטס. בקהל ישב ג'ון לנדאו, כתב מוזיקה מוערך ממגזין "רולינג סטון".

בארי שנייר, צלם שנכח בהופעה, נזכר בהתרגשות: "אני זוכר שחשבתי שמעולם לא שמעתי מוזיקה כזו לפני כן. זה היה צליל כל כך רענן ופנטסטי." שנייר מספר כיצד התרשם כל כך עד שהתקשר למחרת לאמרגן מקומי והפציר בו למצוא לספרינגסטין במה נוספת. "כחודש אחרי, אירה [גולד] הכניס אותו למשבצת חימום עם בוני ראיט... זה היה קולנוע ישן שראה זמנים טובים יותר." מייק אפל מוסיף: "באותה תקופה, בוני ראיט הייתה גדולה מאוד בצפון מזרח ובבוסטון בפרט, אז זו הייתה הופעה נהדרת להשיג לברוס."

עוד לפני ההופעה, האנרגיות היו גבוהות. "במהלך בדיקת הסאונד," מספר שנייר, "הייתה לו עוצמה כזו שלא ראיתי באף אמן אחר. הוא ביים את נגניו, כמו שמנהיג תזמורת יוביל את הנגנים שלו... הייתה רצינות שמעולם לא ראיתי קודם." קלידן הלהקה, דייויד סאנשז, מאשר את הכימיה המיוחדת: "לפעמים אתה מאחד חבורה של נגנים מוכשרים וזה נשמע מעופש, אבל אצלנו זה היה כאילו כל תו היה בדיוק במקום, אבל עם לב."

שנייר חש שמשהו מיוחד עומד לקרות: "זה הרגיש כאילו הוא יודע שזה יכול להיות לילה חשוב עבורו. לא הבנתי אז, כמובן, שהוא כבר ידע שג'ון לנדאו יהיה בהופעה." ספרינגסטין פתח את ההופעה באופן מפתיע, עם קטע פסנתר קלאסי, ומיד שבה את לב הקהל. "אנשים מרגישים שהם מכירים אותך כשאתה עושה משהו כזה. זה מרגיע את הקהל," הסביר ספרינגסטין מאוחר יותר.

לנדאו, שישב בקהל, נסחף לחלוטין. בביקורת שפרסם לאחר מכן בעיתון The Real Paper, הוא לא חסך במילים: "ספרינגסטין הוא פלא להסתכל עליו... הוא צועד מול להקת הקצב שלו כמו הכלאה בין צ'אק ברי, בוב דילן המוקדם ומרלון ברנדו... ספרינגסטין עושה הכל. הוא פאנקיסט רוק'נ'רול, משורר רחוב לטיני, רקדן בלט, שחקן, ג'וקר, מנהיג להקת ברים, נגן גיטרה, זמר יוצא דופן ומלחין רוק'נ'רול גדול באמת."

שנייר מתאר את תגובת הקהל: "לפחות לחמישים אחוז מהקהל לא היה מושג מי זה ברוס ספרינגסטין, אבל הם היו מרותקים אליו. בין כל שיר הוא סיפר סיפורים קטנים... האמרגן אמר לי שברוס היה אמור לנגן רק סט של שלושים וחמש דקות, אבל הוא פשוט המשיך." בסוף ההופעה, רגע בלתי נשכח נצרב בזיכרונו של שנייר, כשספרינגסטין התיישב ליד הפסנתר וניגן גרסה איטית ומרגשת של For You.

אך המשפט המכונן ביותר מביקורתו של לנדאו, זה שייכנס לדפי ההיסטוריה, היה: "ראיתי את עבר הרוק'נ'רול שלי מבזיק לנגד עיניי. וראיתי עוד משהו: ראיתי עתיד של רוק'נ'רול ושמו ברוס ספרינגסטין. בלילה שבו הייתי צריך להרגיש צעיר, הוא גרם לי להרגיש כאילו אני שומע מוזיקה בפעם הראשונה."

הביקורת הזו הייתה בדיוק מה שספרינגסטין היה צריך. "כשהביקורת של ג'ון לנדאו הופיעה, ניצלתי אותה מיד על ידי הדבקתה מתחת לאף של כולם בחברת התקליטים," מספר אפל. ספרינגסטין עצמו הופתע: "בדיוק התגברתי על העניין של להיות דילן החדש... ופתאום נחתה הביקורת הזו ולא האמנתי."

למרות הביקורת הנלהבת, CBS עדיין היססה לגבי האלבום הבא, Born to Run. אפל נקט בצעד נועז: "החלטתי לעשות כארבעים עותקים מהמאסטר של התקליט, ולתת אותם לארבעים ומשהו תחנות רדיו מהמובילות בארצות הברית... ידעתי שחברת התקליטים תשתגע, אבל זה נראה לי אולי הסיכוי היחיד שהיה לנו." המהלך הצליח. השירים הושמעו, הקהל דרש את האלבום בחנויות, וחברת התקליטים, למרות כעסה הראשוני, נאלצה להכיר בכוחו של ספרינגסטין. בסופו של דבר, CBS השתמשה בציטוט המפורסם של לנדאו בקמפיין הפרסום של האלבום.

שנתיים וחצי מאוחר יותר, ג'ון לנדאו הפך למפיק ולמנהל של ספרינגסטין, מהלך שסימן גם את סיום דרכו של אפל עם "הבוס". "הייתה תקופה שהמצב לא היה טוב בינינו", הודה אפל. ספרינגסטין, מצדו, הכיר בהשפעה העצומה של אותה ביקורת: "הציטוט הזה של ג'ון (לנדאו) היה קרדיט מכביד עבורי. אבל כמו שהוא אמר לעתים קרובות, 'זו העבודה שלך'..."

וכך, לילה אחד במאי 1974, בזכות הופעה מחשמלת ועין חדה של מבקר מוזיקה, לא רק שניצלה קריירה – אלא נולד כוכב, והעתיד של הרוק'נ'רול קיבל שם חדש: ברוס ספרינגסטין.

ב-9 במאי בשנת 1969 יצא אלבומם השני של ג'ון לנון ויוקו אונו, במסגרת לייבל חדש של הביטלס ושמו ZAPPLE.

האלבום החדש של ג'ון לנון ויוקו אונו, LIFE WITH THE LIONS - UNFINISHED MUSIC NUMBER 2, שיצא לאור במאי 1969, ממשיך לעורר הדים ולספק הצצה בלתי אמצעית לחייהם הסוערים והאינטימיים של הזוג המפורסם. שם התקליט, כך נראה, אינו מקרי ומהווה קריצה אירונית לסדרה הקומית הבריטית הפופולרית "החיים עם הליונים" (Life with The Lyons), שתיארה הווי משפחתי הרמוני ושגרתי – ניגוד מוחלט לתוכן הפרובוקטיבי והחשוף של יצירתם של לנון ואונו.

על עטיפת האלבום, במקום המלצות או דברי הלל, מופיע ציטוט לקוני ומסתורי מפי המפיק המוזיקלי האגדי של הביטלס, ג'ורג' מרטין: "אין תגובה". לאחר האזנה לאלבום האוונגרדי והקשה לעיכול, קל להבין את בחירתו של מרטין במילים אלו (או שמא זו המצאה של לנון לכתוב כך...). היצירה, המורכבת מקולאז'ים של רעשים, צרחות וקטעים אקספרימנטליים, רחוקה מאוד מהמוזיקה המלודית שאפיינה את הביטלס.

ג'ון לנון עצמו חשף פרטים על תהליך יצירת האלבום ותכניו האישיים עד כאב. "צד אחד באלבום מכיל דברים שהקלטנו בבית החולים, בסמוך להפלה," סיפר לנון, בהתייחסו להפלה הטראומטית שעברה יוקו אונו בנובמבר 1968 בבית החולים המלכה שרלוט בלונדון. לדבריו, קטע זה כולל את "ליבו של התינוק" (הקטע Baby's Heartbeat), ואחריו "שתי דקות דומיה" (Two Minutes Silence) – רגע מצמרר של אבל ואובדן, שנרשם כיצירה משותפת של בני הזוג. הקטע No Bed for Beatle John מתעד אף הוא את שהותם בבית החולים, וספציפית את סירוב בית החולים לספק מיטה ללנון לצד אונו המאושפזת.

הצד השני של התקליט, כפי שתיאר לנון, הוא "הקלטה מהופעה שלנו בקיימברידג', מול סטודנטים על סף חירשות. בעצם, הם היו חירשים לאחר מכן כי הממנו אותם." הופעה זו התקיימה באוניברסיטת קיימברידג' ב-2 במרץ 1969, והייתה מופע אוונגרדי שכלל את זעקותיה של אונו ונגינת גיטרה רוויית פידבק של לנון. התיאור הציורי של לנון על החרשת הקהל הוא, ככל הנראה, התבטאות אופיינית ברוח ההומור השחור שלו, יותר מאשר תיאור עובדתי.

עטיפת האלבום ממשיכה את הקו החושפני והפרובוקטיבי. לנון הסביר: "בעטיפה הקדמית אתם יכולים לראות את ההפלה שלנו ובצד האחורי את הרגע בו נעצרנו על ידי המשטרה." התמונה הקדמית, שצולמה על ידי סוזן ווד, אכן מתארת את יוקו אונו בבית החולים לאחר ההפלה. התמונה האחורית, שפורסמה במקור בעיתון דיילי מירור, מתעדת את מעצרם של בני הזוג באוקטובר 1968 בחשד להחזקת סמים.

אז LIFE WITH THE LIONS הוא אלבום קשה, מאתגר וחושפני, המציג ללא פילטרים את הכאב, האהבה והחיים הסוערים של שניים מהאמנים המדוברים ביותר של התקופה. זוהי יצירה שאינה מתאימה לכל אוזן, אך ללא ספק מהווה מסמך תיעודי נדיר ובעל עוצמה.

ובאותו יום יצא אלבום לג'ורג' האריסון, שלא מכיל כלל גיטרות או שירה. כל האלבום הינו רק צלילי סינטיסייזר מוג ושמו ELECTRONIC SOUNDS.

הסיפור השלם של התקליטים של לנון/אונו והאריסון - בספר "ביטלמאניה!". לפרטים, תלחצו פה.

ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-9 במאי בשנת 2000 יצא אלבום חדש לג'ף באקלי, MYSTERY WHITE BOY. אבל היוצר והפרפורמר המיוחד הזה כבר לא היה אז בין החיים.

שלוש שנים בלבד לאחר מותו הטרגי בטביעה של הזמר-יוצר המחונן ג'ף באקלי, יצא אלבום הופעה חדש, השני במספר מאז לכתו. האלבום, שאספה אמו בקפידה מהקלטות מסיבוב ההופעות לקידום אלבום המופת שלו, GRACE, מהווה פריט נוסף ומרגש עבור מעריציו הרבים, הממשיכים להתגעגע ובעיקר לתהות "מה היה אילו".

בעוד שאלבומו הקודם שיצא לאחר מותו, (SKETCHES (FOR MY SWEETHEART, THE DRUNK, הורכב מחומרים שנועדו לאלבום אולפן שני שלא הושלם, הפעם מדובר באוסף חי. האוסף כולל בעיקר שירים מוכרים שהוקלטו במהלך סיבובי ההופעות האינטנסיביים של באקלי בין השנים 1994–1996 (ולא כפי שמצוין על העטיפה, ככל הנראה). מכיוון שאלו היו למעשה מסעות ההופעות הבינלאומיים היחידים שלו בהיקפים משמעותיים, קשה להפריד את תריסר השירים באלבום מהטרגדיה שאפפה את סיום חייו בטרם עת.

להקת הליווי של באקלי דאז הייתה לא פחות ממעולה – מהודקת אך עם זאת חופשית להפליא בנגינתה. הסאונד שיצרו שלושת חבריו הוסיף רבות לתשוקה הכוללת שאפיינה את הופעותיו. מאז מותו, מעמדו של באקלי רק הלך וגדל, ובמובנים רבים, שליטתו בקשב של המאזין מזכירה אמנים כריזמטיים אחרים שמתו בטרם עת, דוגמת ג'ים מוריסון וקורט קוביין. לפיכך, ניתן גם לשער שאלבום זה, או לפחות תכולתו והצגתו, לא היו רואים אור באותה מתכונת אילו באקלי היה עוד בין החיים.

עם קשת השפעות רחבה, שנעה בין רוברט פלאנט לאדית פיאף, היה ונותר קשה עד מאד לתייג את ג'ף באקלי תחת סגנון מוזיקלי מוגדר. דומה היה שכוח פנימי ונסתר הוא שהניע אותו. הוא ידע לשיר בלדות באופן כובש, אך סירב להיכלא בתדמית "זמר הבלדות". הוא ידע ליצור רוק סוחף, אך לא רצה להיות מתויג כ"רוקר". הוא פשוט היה ג'ף באקלי – יחיד ומיוחד. אין ספק שאביו, טים באקלי, מביט בו מלמעלה ועל פניו חיוך של גאווה.

בשנת 1994, בראיון שהעניק, אמר באקלי: "המטרה היחידה שלי היא להיות בתהליך. התהליך הוא הדבר, עם ניצוצות אור קטנים שאלו הם ההופעות החיות ומסביב להן יש את החיים כרגיל". אלבום זה הוא עוד ניצוץ אור שכזה, המאפשר למאזינים לחוות מחדש, ולו במעט, את הקסם שהיה ואיננו עוד.

ב-9 במאי בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת סלייד שנקרא BEGINNINGS. ללהקה קראו בתקופה הזו בשם AMBROSE SLADE והתקליט הזה הורכב ברובו מגרסאות כיסוי לאחרים. בארה"ב יצא התקליט בעטיפה שונה לגמרי ובשם BALLZY.

עותק ויניל מקורי במצב טוב של תקליט הבכורה של אמברוז סלייד, Beginnings, נחשב כיום לפריט אספנים יקר ערך, המוערך בסכומים נכבדים בשוק. נדירותו אף זכתה להכרה כשהוצג בסרט התיעודי של השדרן האגדי ג'ון פיל, RAREST RECORDS. אך מאחורי האלבום, שיצא בשנת 1969, מסתתר סיפור מרתק על להקה צעירה בחיפוש אחר זהות, לחץ חוזי, והתערבות גורלית של מי שעתיד היה להפוך לאמרגנם.

המסע החל בשנת 1966, כאשר הלהקה הוקמה תחת השם THE 'N BETWEENS. מלבד סינגל אחד שלא זכה להצלחה, הלהקה התמקדה בבניית מוניטין באמצעות הופעות אינטנסיביות ברחבי בריטניה. המפנה הגיע בפברואר 1969, כשג'ק באברסטוק, ראש מחלקת גילוי כישרונות בחברת התקליטים "פיליפס", גילה עניין בהחתמתם לאחר האזנה לשתי הקלטות דמו.

באברסטוק הציב תנאי: הלהקה תשנה את שמה ל"אמברוז סלייד" ותמצא הנהלה בלונדון. למרות החשש לאבד את המוניטין שצברו, חברי הלהקה הסכימו. השם החדש, כך מסתבר, נולד משילוב שמות תיק היד והנעליים של מזכירתו של באברסטוק – "אמברוז" ו"סלייד" בהתאמה.

הלהקה נכנסה לשבוע הקלטות אינטנסיבי באולפני "פיליפס" לעבודה על אלבום הבכורה. באברסטוק התעקש שהם ישלבו גם שירים מקוריים לצד גרסאות הכיסוי שנהגו לבצע. "זו הייתה הפריצה הגדולה הראשונה שלנו בהכנת תקליט, אז הכל היה חשוב," נזכר הבסיסט ג'ים לי בראיון משנת 1980. "באברסטוק התעקש שנכתוב חומר מקורי, ועשינו זאת מתוך פחד." האלבום, ששיקף את הרפרטואר החי של הלהקה באותה תקופה, כלל שמונה קאברים ושירים מקוריים ראשונים.

במהלך ההקלטות אירעה פגישה משמעותית נוספת. צ'אס צ'נדלר, לשעבר בסיסט להקת "החיות" ומנהלו של ג'ימי הנדריקס, ביקר באולפן עם שותפו העסקי. הוא התרשם עמוקות ממה ששמע והחליט לראות את "אמברוז סלייד" בהופעה חיה במועדון "רספוטין" כבר למחרת. בסיום ההופעה, החלטתו הייתה נחרצת: הוא רוצה לנהל את הלהקה.

"זו הייתה תקופה מאוד משפיעה עלינו," כתב הגיטריסט דייב היל באוטוביוגרפיה שלו. "לקחנו על עצמנו הרבה רעיונות שונים על הכל, לא רק על המוזיקה, אלא על איך שהתלבשנו, איך שהתנהגנו. תסתכלו על העטיפה של התקליט Beginnings ותראו שיש לזה תחושה אמריקאית. עשינו קאברים של סטפנוולף, פרנק זאפה, מרווין גיי, אבל עדיין היינו ארבעה בחורים מאנגליה." על צילומי העטיפה, שנערכו על גבעת POUK HILL ליד ביתו של הסולן נודי הולדר, הוסיף היל: "הורדנו את החולצות שלנו והתפרענו על הסלעים. היה קפוא, אבל לפחות כתבנו על החוויה שיר באלבום הבא שלנו, אז אני מניח שזה סוג של נחמה."

נודי הולדר, בספרו, שפך אור נוסף על חוויית הצילומים הבלתי נשכחת: "חברת התקליטים 'פונטנה' שלחה צלם למידלנדס. הוא מצא את POUK HILL, מחצבה ישנה ודרמטית. היה אמצע החורף והאדמה כוסתה שלג. הצלם אמר, 'תורידו את החולצות, בחורים'. 'אבל זה מקפיא לעזאזל', גנחנו... ואז, 'תשכבו על השלג'. לא האמנו כשראינו את התוצר הסופי. בעטיפה ראו רק את הראשים שלנו. לא את המחצבה, לא את השלג. בזבוז זמן מוחלט." הולדר הוסיף כי למרות שהאלבום "לא נמכר טוב במיוחד", הוא היה "אלבום טוב בהתחשב בכך שזה היה המאמץ הראשון שלנו ולקח רק שבוע להקליט. התקליט עזר לנו להשיג הופעות טובות יותר עבור יותר כסף."

אך חברת התקליטים "פונטנה" התאכזבה מהמכירות. בעקבות חוסר ההצלחה המסחרית, הלהקה וצ'נדלר החלו לשקול את צעדיהם הבאים. צ'נדלר, שלא היה מרוצה מהתוצאה של אלבום הבכורה, הרגיש שהלהקה תרוויח מכתיבת חומרים מקוריים נוספים ומשינוי תדמיתי – צעדים שעתידים היו להזניק את "סלייד" (כפי שנודעו בהמשך) אל צמרת הפופ העולמית.

ב-9 במאי בשנת 1965 הופיע בוב דילן לראשונה באנגליה ברויאל אלברט הול. בקהל היו חברי הביטלס, הרולינג סטונס, מריאן פיית'פול ודונובן ("בוב דילן האנגלי").

ענן של מיסטיקה ותככים אפף את בואו של בוב דילן בן ה-23 לאנגליה, במסגרת סיבוב הופעות עליו דובר רבות. מעטים בקהל שידעו כי הופעות אלו מסמנות את פרדתם מאמן הפולק המוכר, בטרם יפרוץ דילן לכיוונים מוזיקליים חדשים ומפתיעים. ההמון הבריטי, כך נראה, התאהב באחת בזמר-יוצר הצעיר; שנינותו היבשה וכישרונו האמנותי הפכו אותו בן לילה לכוכב עולה בשמי האי הבריטי.

שני תאריכים, ה-9 וה-10 במאי, נקבעו לסיום סיבוב ההופעות הנוכחי, כשהשיא היה הופעתו של דילן כאמן סולו אקוסטי על הבמה המפורסמת בלונדון. חברי להקת הביטלס, שכבר פגשו את דילן בניו יורק והתרשמו עמוקות, היו סקרנים לראות כיצד סגנון הפולק הייחודי שלו יתקבל על ידי הקהל הבריטי. אולם, הפעם עמד מולם בוב דילן אחר. הוא בדיוק סיים את הקלטת אלבום האולפן החמישי שלו, Bringing It All Back Home, וניכר היה כי הוא כמה להתקדם הלאה מבחינה אמנותית, לחקור אפיקים חדשים.

למחרת אחת ההופעות, נכתב בעיתון "דיילי טלגרף" הבריטי: "על אף שזה נראה רגע מפלצתי בממדיו למעריציו של בוב דילן, הרויאל אלברט הול, בו הופיע אמש, נמצא באותו מצב שבו היה כשהביטלס החלו לסחוף את הארץ לראשונה. אולם, בכך מסתיים הדמיון. שיריו של בוב דילן מתוחכמים, בעלי מודעות חברתית, ונושכים באופן הטוב ביותר כשהם משלבים את המודעות של האינטלקטואל עם הארציות של הבלוז. דילן הוא זמר הפולק החשוב בעולם, אך עליו להיזהר שלא להחליק מכאן."

לאחר ההופעה המדוברת, הגיעו חברי הביטלס לבקר את דילן בסוויטה שלו במלון סבוי היוקרתי. אל החבורה המכובדת הצטרפה גם הזמרת אלמה קוגן, ואף המשורר הנודע אלן גינסברג, כאורחו האישי של דילן.

האווירה בחדר הייתה מתוחה בתחילה, כך סיפרו נוכחים, עד לרגע שבו גינסברג, בהומור האופייני לו, נפל מזרוע הספה ישירות לחיקו של ג'ון לנון. כאשר שאל גינסברג את לנון אם הוא מכיר את המשורר וויליאם בלייק, השיב לנון בשלילה מוחלטת. אשתו, סינת'יה, קראה לעברו בחיוך: "הו ג'ון, איזה שקרן, ברור ששמעת עליו!" – והקרח נשבר באחת. לאחר שעזבו את המלון, המשיכו חברי הביטלס את הלילה הסוער במועדון לילה לונדוני, כשהם ודאי עוד מהרהרים במפגש המרתק עם הכישרון האמריקאי שעתיד לשנות את פני המוזיקה.

גם זה קרה ב-9 במאי:

2020: ריצ'רד הקטן הלך לעולמו

הזמר והיוצר האגדי, ריצ'רד הקטן, אחד מאבות הרוק'נ'רול, הלך לעולמו בשנת 2020 בגיל 87. סיבת המוות שדווחה היא סרטן העצמות. ריצ'רד הקטן, שנודע באנרגיה המתפרצת שלו על הבמה ובסגנונו הייחודי, הותיר אחריו מורשת מוזיקלית ענפה.

2014 ו-2006: תקליטים חדשים לג'קסון ולצ'ילי פפרס

בשנת 2014 יצא תקליט נוסף למלך הפופ המנוח, מייקל ג'קסון, תחת השם XSCAPE, אשר כלל חומרים שלא פורסמו קודם לכן. שמונה שנים קודם לכן, בשנת 2006, שחררה להקת רד הוט צ'ילי פפרס את תקליטה החדש STADIUM ARCADIUM. תקליט זה רשם הישג משמעותי כשהפך לתקליטם הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי.

1975: להקת HENRY COW ותקליטה השלישי

להקת הרוק המתקדם הבריטית, HENRY COW, הוציאה בשנת 1975 את תקליטה השלישי, IN PRAISE OF LEARNING. בתקליט זה, ששמו נלקח מיצירה של ברטולד ברכט, אירחה הלהקה את חברי להקת SLAPP HAPPY, מה שהוסיף רובד נוסף לסאונד האוונגרדי שלה.

1972: אי.אל.או בהופעת טלוויזיה נדירה

להקת אי.אל.או הופיעה בשנת 1972 בתוכנית טלוויזיה בריטית בשם SET OF SIX. הופעה זו סיפקה הצצה נדירה לחזון המקורי של הלהקה. על אף שהקונספט היה ביצוע סט של שישה שירים, הלהקה ביצעה חמישה, כולל השיר החדש של ג'ף לין, IN OLD ENGLAND TOWN, שהוצג בגרסה ראשונית כ"בוגי מספר 2". למרבה המזל, עיבודו הגולמי ומילותיו המביכות למדי שונו בהמשך לקראת הקלטת השיר לתקליטה השני של הלהקה.

1969: פינק פלויד בקאמדן – עייפות והתלהבות

להקת פינק פלויד הופיעה בשנת 1969 בפסטיבל בקאמדן, לונדון, לצד אמנים כמו להקת PRETTY THINGS ורוי הארפר. עיתון "INTERNATIONAL TIMES" דיווח כי חברי הלהקה נראו "עייפים וחסרי השראה" ואף "מצוברחים כלפי ציוד ההגברה". למרות זאת, צוין כי "עם הצלילים של ASTRONOMY DOMINE הגיב הקהל בהתלהבות", ועל אף בעיות טכניות במגבר של דייוויד גילמור, "הלהקה ירדה מהבמה מנצחת". מיד לאחר מכן מיהרו ארבעת החברים להופעה נוספת באותו יום בסאות’המפטון.

1963: הרולינג סטונס חותמים על חוזה מכונן

בשנת 1963 חתמו חברי להקת הרולינג סטונס על חוזה עם "אימפקט", חברת הניהול של מנהלם החדש, אנדרו לוג אולדהאם. ההסכם כלל גם עסקת רישוי מכרעת עם חברת התקליטים "דקא רקורדס" להפצת המוזיקה שלהם בבריטניה. מהלך זה היווה רגע מכונן עבור הלהקה, תחת ניהולו של אולדהאם, שהיה ידוע בהבנתו את שוק הנוער וביכולתו לטפח תדמית מרדנית עבור הלהקה.

1998: בריאן וילסון בהופעת סולו ראשונה

אמן הפופ והמוח מאחורי הביץ' בויז, בריאן וילסון, הופיע בשנת 1998 לראשונה ללא להקת האם שלו. ההופעה ההיסטורית התקיימה במדינת אילינוי, ארה"ב.

1964: צ'אק ברי כובש את אנגליה

חלוץ הרוק'נ'רול האמריקאי, צ'אק ברי, הופיע לראשונה באנגליה בשנת 1964. הופעת הבכורה התקיימה בתיאטרון אסטוריה בלונדון, כאשר להקות מקומיות כמו האנימלס, הסווינגינג בלו ג'ינס והנאשביל טינס חיממו אותו. סיבוב ההופעות, שהחל בתיאטרון אסטוריה בפארק פינסברי בלונדון, סימן את הגעתו המשמעותית של ברי לממלכה המאוחדת.

1966: הדלתות באודישן גורלי והביטלס באולפן

בלוס אנג'לס של שנת 1966, נבחנה להקת הדלתות לתפקיד הנחשק של להקת הבית במועדון הוויסקי א גו גו. אודישן זה התגלה כרגע מכונן: נשיא חברת התקליטים "ELEKTRA", ג'ק הולצמן, והמפיק פול רוטשילד, שנכחו במקום, התרשמו עמוקות והחתימו את הלהקה באוגוסט אותה שנה, מהלך שהזניק אותה למעמד כוכבות. בינתיים, באותו היום ממש, באולפני EMI בלונדון, הקדישו חברי הביטלס את זמנם לעבודה על שירו של פול מקרטני, "FOR NO ONE". הלהקה התמקדה בהכנת הקלטת הליווי, והשלימה עשרה טייקים של העיבוד האינסטרומנטלי, בעיקר בהשתתפות מקרטני על הפסנתר ורינגו סטאר על התופים.

1973: מיק ג'אגר תורם לנפגעי רעידת האדמה

סולן להקת הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, הפגין נדיבות בשנת 1973 ותרם סכום נכבד של 150,000 דולר למאמצי הסיוע לקורבנות רעידת האדמה ההרסנית בניקרגואה.

ימי הולדת במוזיקה:

נציין גם כמה ילידי היום בהיסטוריה של המוזיקה: בשנת 1962 נולד דייב גאהן, סולנה הכריזמטי של להקת דפש מוד. בשנת 1945 בא לעולם סטיב כץ, הגיטריסט של להקת דם, יזע ודמעות, שנודע גם כמפיק מוזיקלי (בין היתר של לו ריד). ובשנת 1944 נולד ריצ'י פיוריי, חבר להקות הרוק המשפיעות באפלו ספרינגפילד ובהמשך POCO.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1965, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגילינות מלודי מייקר שברשותי:

ג'ורג' האריסון על הסינגל הבא של הביטלס, HELP: "אני המום מזה - זה כנראה הסינגל הכי טוב שעשינו".

בוב דילן על הופעותיו הקרובות בבריטניה: כשנשאל כמה זמן הן יימשכו, הוא ענה, "בערך שעה וחצי". כשנשאל אילו שירים יכלול, הוא ענה, "אני עדיין לא יודע". על הצלחה והביטלס: "אני מתקשה מאוד להבין את משמעות המילה הצלחה. אני גם לא מבין הצלחה מסחרית. אני אוהב את הביטלס- אני חושב שהם הכי טובים. אני לא יודע מה הם אמרו עליי, או משהו כזה".

ג'ון סטיל (מתופף להקת האנימלס) על מועדוני ג'אז אמריקאים: "אני חובב הג'אז הכי גדול בלהקה ונהניתי מאוד לשמוע דברים טובים באמריקה. הלכתי למועדונים שונים בניו יורק וראיתי את דיזי גילספי, ג'רי מאליגן, הרבי הנקוק, והכי חשוב, את מינגוס. הלכתי לבד לכל המקומות האלו כי אני פשוט לא יכול לסבול שמישהו יפריע לי כשאני נהנה ממוזיקה. אני רק רוצה להקשיב לבד ולספוג את זה, אתה יודע. הייתי לגמרי המום ממינגוס. אני חושש שמאליגן לא היה בכושר". 

ג'ורג' האריסון על כסף והביטלס: "אני לא באמת הביטל שהכי מתעניין בכסף. אני רק היחיד שמתעניין במה שקורה איתו. אני אוהב לדעת לאן הוא הולך. אני לא רוצה לומר שאני או רינגו מיליונרים בשום צורה. הייתי אומר שיש סיכוי סביר שג'ון ופול יהיו כאלו בגלל כל הכסף שהם הרוויחו דרך חברת המו"לות NORTHERN SONGS. עסקי המיליונרים הם רק סטטוס. יש גבול לכמה אתה רוצה להוציא, לדעתי. הביטלס לא היה בשביל הכסף מלכתחילה. אף פעם לא ישבנו ואמרנו שאנחנו רוצים להיות עשירים וכל זה. הכסף נחמד, כמובן".

רינגו סטאר על הוצאות כסף: "אני פשוט לא מוצא על מה להוציא כסף, אם יש לי אותו. לפעמים אין לי כסף בכלל ואני צריך ללוות מניל או מאל, העוזרים שלנו".  

מיק ג'אגר על להקת מתבודדי הרמן: "הלוואי שאנשים היו מפסיקים לשאול אותנו מה אנחנו חושבים עליהם. אנחנו בכלל לא חושבים עליהם. אנחנו חושבים שהמוזיקה שלהם לא משמעותית".

הקלידן אלן פרייס על עזיבתו את להקת האנימלס: "אני לא יכול לסבול את הלחץ של עולם הפופ יותר. הייתי אצל רופא והוא אמר לי שזה הדבר הרגיל - התמוטטות נפשית ותשישות עצבים שתמשיך אלא אם כן אוותר על עולם הקצב. המחשבה על כל הטיסות הכריעה אותי. אני לא רק שונא לטוס - אני מפחד מזה".

הבסיסט צ'אס צ'נדלר (מהאנימלס) על עזיבת אלן פרייס: "אני פשוט לא מבין את כל הסיפור על אלן, זה דבר מבולבל לגמרי".

גרהאם נאש (מלהקת ההוליס): "מכירות התקליטונים ירדו בצורה אדירה. אני חושב שההשפעה האמריקאית של תקליטים אריכי נגן, שנמכרים יותר, מתרחשת כאן".

פיטר קווייף (הבסיסט של להקת הקינקס): "אני לא חושב שפריחת הביט גוועת. אבל אני לא מאמין שכל כך הרבה מהלהקות הקטנות יותר יתפרסמו".  

החודש, מאי בשנת 1965, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגיליון של העיתון ביט אינסטרומנטל שברשותי:

נשיא חברת התקליטים, ברי גורדי, על כתיבת שירים וביצוע: "שיר הוא משהו שאתה מקיש בו עם הרגל. אחרת זה לא שיר. יכולה להיות לך המנגינה הכי טובה, אבל אם התופים לא בולטים, זה לא שיר".

טום ג'ונס מייעץ לזמרים אחרים: "אתה חייב לזוז, לזוז ולזוז... אם אתה נשאר במקום לרגע בקטעים המהירים האלו אתה מחוסל. צריך למשוך את תשומת ליבו של הקהל ולשמור עליה. מה שלא תעשה, אל תתן את הרושם שאתה לא ממש יודע בשביל מה המיקרופון קיים. תהפוך אותו לחלק ממך. אם אתה שר בלדה איטית, כמובן, זה סיפור אחר. אתה צריך להחזיר את המיקרופון למעמד שלו, להתייצב ישר אליו ולהשתמש רק בידיים שלך".

פיל מיי (הזמר של להקת THE PRETTY THINGS) על כבלי המיקרופון: "משכו אותי מהבמה כל כך הרבה פעמים כי הצעירים בקהל הצליחו לתפוס את כבל המיקרופון ולמשוך. אם זה אי פעם יקרה עכשיו, אני פשוט אשחרר את המיקרופון במקום להמשיך להיאחז בו וכתוצאה מכך להיגרר החוצה".

דני ליין (סולן המודי בלוז) על הופעה תוך כדי נגינה: "במקרים כמו שלי, אני חושב שעדיף להישאר יחסית דוממים ופשוט להקרין את עצמך דרך הנגינה והשירה שלך. אתה יכול בקלות להסתבך בצרות אם אתה מתחיל לשוטט יותר מדי".

בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס על נגינה במפוחית ​​עם מיקרופון: "מה שאני מנסה לעשות זה ליצור מעין תא סביב המיקרופון בעזרת הידיים שלי. אחר כך אני תוקע את המפוחית ​​בין כפות הידיים שלי, וכשאני מחזיק את האצבעות שלי צמודות, אני יוצר את אפקט הוויברטו הזה".

ביל ווימן, בסיסט הרולינג סטונס, על בטיחות מיקרופונים: "אני חושב שכל להקה חטפה הלם חשמלי ממיקרופון בשלב כזה או אחר. במקומות רבים אין הארקות בהגברת ההגברה הביתית, וכמובן, אם במקרה נוגעים במיקרופון ובמיתרי הגיטרה בו זמנית, מקבלים הפתעה לא נעימה, אולי קטלנית! העצה שלי היא לבדוק את החיווט של כל מקום בו אתם מנגנים ותסרבו להמשיך עד שאתם בטוחים שאתם בטוחים לחלוטין".

קית' רלף (זמר להקת היארדבירדס) על מיקרופונים: "המיקרופון הוא לא דבר מעניין במיוחד, אז צריך פשוט להתייחס אליו כאביזר למופע".

דונובן על ההשפעות שלו: "האיש שעודד ועזר לי הכי הרבה היה בחור בשם קית' מק מקלאוד. אני מכיר אותו כבר בערך שלוש שנים, והוא לימד אותי הכל, החל מסדרות אקורדים בגיטרה ועד איך להעריך פולק ובלוז אמיתי".

ספנסר דייויס (הגיטריסט בלקה שנושאת את שמו) על הסיבה מדוע אלבומיהם לא נכנסו למצעדים: "אין לי מושג...".

החודש, מאי בשנת 1966, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגיליון של העיתון ביט אינסטרומנטל שברשותי:

אלן פרייס (הקלידן לשעבר של האנימלס): "כשיצאתי מהלהקה לקריירה כאמן סולו, ידעתי שאני צריך לעקוף שני דברים. אחד היה דימוי האנימלס. השני היה הנטייה שלי להיות רגיש במיוחד. תמיד האמנתי בהרבה חזרות ובעיבודים טובים. ברגע שיש לך להיט, אנשים מצפים שתהיה 'מדויק' בכל מה שאתה עושה. אני מאוד בררן עכשיו. אני אוהב להתאמן בערך פעם בשבועיים, אבל לאחרונה לא היו לי בכלל אימונים. אני יותר מאסיר תודה לכל מי שתמך בחזרתי למצעדים, למרות שמדי פעם כמובן שזה היה קצת מביך עם כל כך הרבה אנשים שניגשים אליי ואומרים כל כך הרבה דברים מחמיאים בבת אחת. מבחינתי, אין כמו קהל טוב כדי לתת לך את הביטחון לנסות רעיונות חדשים, ולהתנתק מאותם דברים ישנים שעשית לילה אחר לילה. התחלתי את מסלול המוזיקה בלנגן בפסנתר, אבל למרות שאני מעדיף פסנתר על פני אורגן, נמאס לי מכל הקשיים שהקיפו אותי כפסנתרן, אז קניתי אורגן, ועכשיו אני אף פעם לא משתמש בפסנתר בהופעות אלא אם כן זה בשביל הבידור שלי או להקלטות".

פול מקרטני על הקושי במציאת גישות חדשות: "הבעיה היא שעשינו את הכל. עכשיו קשה נורא למצוא גישה חדשה".  

סטיב מריוט (מלהקת הפנים הקטנות): "האמרגנים ניגשים אלינו ומחמיאים לנו על ההופעה. הם אומרים שמעולם לא ראו סצנות כאלה קודם לכן. כמובן שזה משמח את כולנו מאוד. במקומות מסוימים ראינו את הסדרנים זורקים דליי מים על הקהל כדי לקרר אותו. במועדון גברים פועלים ליד שפילד יכולתי לראות בהופעתנו את כולם מתכווצים. כשהבחור הזה קם לפתע וצעק, 'להקה ארורה, תזרקו אותה' וכולם הסכימו איתו. יצאנו בכעס. הייתי כל כך כועס שהבאתי לגיטרה שלי בעיטה חזקה, אבל נראה שזה לא הזיק לה. אני לא אוהב גיטרות חדשות. אני לא מרגיש בנוח איתן".

קני ג'ונס (המתופף של הפנים הקטנות): "נראה שאנחנו מצליחים יותר מהזמנה להזמנה. הדבר המוזר הוא שאנחנו אף פעם לא מתיישנים. לסטיב יש מזל גדול גם עם הקול שלו, הוא כמעט ולא סובל מבעיות חוץ מהצטננות, אפילו אם הוא שר מכל הלב שבעה לילות בשבוע".  

גריים אדג' (המתופף של המודי בלוז) על מועדון "לה לוקמוטיב" בפריס: "זה לא בדיוק סוג המועדון שאליו הולכים הבחורים כדי לשוחח עם הבנות, הם מעדיפים לשבת על הרצפה ולקלוט את הצלילים. דבר נוסף שהפתיע אותנו הוא שהם לא אוהבים לשמוע פרשנות צרפתית לשיר בריטי, וזה בסדר גמור לפי הסטנדרטים שלנו, כי אנחנו חושבים שזה קצת חסר טעם. אין הרבה להקות פופ צרפתיות, השמות הצרפתיים הגדולים הם בעיקר בלדות, זו הסיבה שהלהקות הבריטיות כל כך פופולריות".  

קלינט וורוויק (הגיטריסט של המודי בלוז) על מעריצות צרפתיות: "זה לא ממש נכון עכשיו, גם הבנות משתוללות, אבל בצורה פחות בולטת. וכשהן באות אל מאחורי הקלעים בשביל חתימות, הן מאוד סבלניות לגבי כל העניין, במקום לתלוש לך את הבגדים מהגב בשביל מזכרות או לגזור לך את השיער, אני מניח שזה הכל בגלל החינוך הנוקשה שלהן!"  

האנק מרווין (מלהקת הצלליות) על אוסף הגיטרות שלו: "אני פשוט ממשיך להוסיף לאוסף. ברגע שאני מתרגל לכלי, אני פשוט לא יכול להיפטר ממנו". על אפקט הפאז-בוקס: "יש לנו כמה כאלה בלהקה. זה צליל נהדר אבל צריך להשתמש בקופסה בתבונה. החשוב הוא לא להגזים, אחרת האפקט יאבד. אני לגמרי בעד כל דבר שיוצר רעיונות חדשים לגיטרות. אני חושב שהעבודה של ג'ף בק, במיוחד בתקליטים, יוצאת דופן. מספרים לי על אריק קלפטון. הוא טוב כמובן, אבל אני לא יודע יותר מדי על העבודה שלו. אנשים כל הזמן מדברים על כך שהגיטרה מאבדת פופולריות וכן הלאה, אבל אני פשוט לא רואה את זה. הייתי אומר שהסטנדרטים הכלליים בקרב נגנים בריטים פשוט עולים כל הזמן. יש כל כך הרבה גיטריסטים טובים שזה מדאיג אותי! מבקשים ממני טיפים לטכניקה. אני אוהב לעזור. אפשר ליהנות לראות נגנים צעירים מאוד משתפרים במהירות והופכים לטובים באמת".  

בריאן וילסון (הביץ' בויז): "זה כנראה המאמץ, כל הנסיעות. אבל גיליתי שכמעט איבדתי את שמיעתי אחרי כמה מהקונצרטים שלנו. קיבלתי ייעוץ רפואי, קיבלתי טיפול. זו הסיבה העיקרית שפרשתי מהרבה מהסיבובי הופעות שלנו. אני נשאר באולפנים ומקליט את כל ערוצי הליווי. אני כולל כל דבר שמשמיע צליל יפה. אני שולט בכל זה בעצמי. אחר כך הבנים חוזרים מההופעות ואנחנו משלבים את הצלילים הקוליים. רק מדי פעם בימינו כולנו מנגנים על הכלים שלנו בתקליטים. זו מדיניות חדשה וזה עובד. בין אם אצא לסיבוב הופעות סולו ובין אם לא, תמיד אשאר עם הביץ' בויז. דבר אחד מפחיד אותי בלבד, והוא להיכנס לשגרה, מבחינת הסאונד. זו הסיבה שאני מבלה שעות כל יום באולפנים, בחיפוש אחר רעיונות חדשים. אנחנו מתבגרים אבל אנחנו שואפים להישאר מעודכנים במה שצעירים עושים וחושבים. אנחנו לא יכולים להיות יותר מדי מסורים לשגעונות עכשוויים. תנו לנו גחמה חדשה לעבוד עליה ונהיה הראשונים להיכנס אליה. אבל אנחנו אף פעם לא יכולים לתכנן יותר מחודשיים קדימה. אני זוכה לשמוע תקליטים מבריטניה, שנוצרו על ידי להקות ווקאליות שמעולם לא שמעתי עליהן קודם. זו עוד סיבה טובה בשבילנו להמשיך להשתנות. אנחנו יכולים להשאיר את המעתיקים חסרי המחשבה האלה מאחור, הבנת אותי?" 

מנפרד מאן: "כשגילינו שאנחנו רוצים נגן בס חדש, חשבנו אוטומטית על ג'ק ברוס, אבל פקפקנו מאוד אם הוא יהיה מעוניין בלהקה כמו שלנו, כי היינו במידה מסוימת להקת פופ. כתוצאה מכך אפילו לא טרחנו לשאול אותו. עשינו אודישנים לכמה נגני בס ולמען האמת גילינו שאף אחד מהם לא יתאים לנו. אז היינו די נואשים והחלטנו לשאול את ג'ק בכל זאת. דאגתי מאוד לקחת אותו מג'ון מאייאל, שהוא חבר שלי, אבל ג'ק הסכים וקיוויתי שג'ון יבין".

החודש, מאי בשנת 1967, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגיליון של העיתון ביט אינסטרומנטל שברשותי:

טוני היקס (גיטריסט להקת ההוליס): "דודה קנתה לי גיטרה יפנית, שעלתה בערך 5 פאונד, והיא גרמה לי ללמוד לנגן. רוב הילדים קנו גיטרות, ניסו במשך שבועיים ואז ויתרו. הייתי חייב ללמוד, אז התקדמתי. עברתי את שלב הסקיפל. הייתה לי להקה בשם הסקיפלטים, השתתפנו בתוכניות הרדיו והטלוויזיה של קרול ליוויס, אבל שום דבר לא יצא מזה. משם עברנו דרך הרבה גיטרות ולהקות שונות ועד להוליס. אני לא יכול להגדיר את מקומי בהוליס. אני לא באמת זמר. התחלתי ללמוד לקרוא תווים לפני כמה שנים. עכשיו יש לנו מעבד שמסכם את הכל בשבילנו. אבל הייתי רוצה לנסות את זה מתישהו, לפחות זה יהיה אתגר נוסף. אין שום דבר רע במספר הבלדות שמגיעות למצעדים. אבל אני חושב שזה מוכיח שהרבה אנשים מבוגרים קונים תקליטים".  

פול סיימון: "למרות הביקורת הזו על האמנים הבריטים שמעתיקים לעתים כה קרובות דברים שקדמו להם, עדיין יש הרבה כישרון, במיוחד בתחום הפולק. אני מדבר יותר על אמנים שעדיין אפילו לא הקליטו - סתם בחורים ששרים במועדונים קטנים יותר כרגע. אנשים באים להקשיב לנו. הם לא מחפשים גימיקים או בגדים מטורפים או הרבה שיער ארוך שמתעופף על הבמה. אנחנו הולכים על עדינות. אנחנו לא מנסים להמם את הקהל ישר באמצע. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים לומר ואנחנו מאמינים שזה מספיק חשוב כדי שאנשים יקשיבו במקום להראות לנו שהם מבינים. לפעמים אנחנו שולחים בעדינות אמן אחר, כמו בוב דילן. אבל זה נעשה במגע עדין, לא בפטיש. ממה שראיתי, אני מאמין שיש חוסר מקוריות במוזיקה הבריטית. יש את כותבי השירים הגדולים, כמו מקרטני ולנון, שיעמדו בכל חברה. אחר כך יש את הצבא שהולך אחר הסגנון שלהם ומנסה להגיע לאותה רמה. זה קטלני. אתה חייב שיהיה לך משהו שונה לומר ומשהו שונה מבחינת ביצוע החומר. אנחנו מתנגדים לאנשים שמנסים לקטול אותנו. כל מה שקורה זה שאני כותב כמה שירים ואז אנחנו שרים אותם, בליווי גיטרה. זה אולי נראה כמו מוזיקת ​​פולק וזה אולי נשמע כמו מוזיקת ​​פולק אבל בעצם זה יותר פופ, כי אנחנו מאמינים שהדברים שאנחנו עושים הם פופולריים. האם זה לא מה שפופ הוא? בכל מקרה, מכרנו כ-7,000,000 תקליטים, אז אני מניח שאפשר לומר שזה די פופולרי".  

ארט גרפונקל: "מה שמעכב את המוזיקה הוא הסיווג של כל אמן. נוטים לצפות שזמר פולק לא יעשה שום דבר אחר. או שרוקר לא יוכל להתמודד עם בלדה ישירה. זה לא נכון. מוזיקה היא מוזיקה, בוודאי. אי אפשר לעצור מישהו על ידי קשירת תווית על צווארו".

קלאוס פורמן (הבסיסט של להקת מנפרד מאן): "אני נהנה מהחיים שלי במוזיקה. תמיד רציתי לעשות סרט שמבוסס כולו על מוזיקה ולא להיפך. הייתי רוצה לקשר צלילים עם חפצים. בסרט הקידום של 'שדות תות לנצח' של הביטלס אולי תזכרו את העץ שעליו הם תלו דברים. זה מסוג הדברים שאני רוצה לעשות. אף אחד בלהקה לא אוהב את השיר HA HA SAID THE CLOWN שהקלטנו. אני מרגיש שהסינגלים המצליחים עכשיו רצים לפי נוסחה. אני חושב שקשה לאחרים לשמור על תדמית הפופ. הייתי אומר שעכשיו הצעירים הם הקהל שהכי קשה לנו לנגן בפניו. אבל יש לנו הרבה תוכניות לעתיד. היינו רוצים להפיק קונצרטים משלנו של ג'אז במקומות כמו אולם ויגמור, ואנחנו רוצים לעבוד עם ביג בנד. אני אישית מרגיש שאנחנו חייבים להתקדם לזה בקרוב, אחרת כולנו נאבד את ההתלהבות שלנו מהסצנה. עטיפת התקליט 'ריבולבר' הייתה הדבר הראשון שעשיתי מאז שעזבתי את בית הספר לאמנות. אף פעם אין לי זמן לעבוד. בכל מקרה, למה שתהיה לי תערוכה? בטח יש הרבה אמנים לא ידועים ומוכשרים שיותר טובים ממני, למה הם לא יכולים להראות תערוכות? גיליתי שהאנשים שלא אהבו את המוזיקה בריבולבר גם לא אהבו את העטיפה. שמחתי, כי התכוונתי שהעטיפה תתאים למוזיקה. לא רציתי שמישהו יימשך לאלבום רק בגלל העטיפה".

ג'ק ברוס (הזמר-בסיסט של להקת CREAM): "חלק מהשירים באלבום הבא שלנו הם תוצרת אמריקאית. הקלטנו באולפני אטלנטיק; הם היו נהדרים. אחד השירים שהקלטנו שם היה של מלחין אמריקאי וייתכן בהחלט שייצא כסינגל. קיבלנו יחס טוב וכולם היו המומים מהנגינה של אריק (קלפטון)".

רינגו סטאר (הביטלס): "אנחנו יודעים שזה חייב להיגמר מתישהו. אי אפשר להגיע ישר לפסגה שנה אחר שנה".

ג'ון לנון (הביטלס): "אתה פשוט יודע שזה לא יכול להימשך לנצח. אבל זה לא מונע ממך לקוות שזה יקרה בדיוק כך".

רוי ווד (מלהקת THE MOVE): "אנחנו רוצים להסתמך יותר על הרמוניה ווקאלית. הבעיה היחידה היא עוצמת הקול שלנו. אני מניח שאנחנו יכולים לשמור על עוצמת הקול נמוכה, אבל נראה שאנשים רוצים אותה חזקה, אז זה מה שאנחנו נותנים להם. הגימיקים שירתו את מטרתם, הם גרמו לנו להיות מוכרים. את הרעיון לשם השיר I CAN HEAR THE GRASS GROW קיבלתי מחבר צלם. חשבתי שזה רעיון טוב וכתבתי את השיר הזה סביבו. הכל על הבחור הזה שהוא ממש משוגע. אין שום קשר לסמים. אבל אני מניח שכמה אנשים - במיוחד העיתונות - יקראו משמעות עמוקה ונסתרת לתוך המילים. הדבר היחיד שמציק לי באמת הוא העניין הזה עם סמים. הקורא הממוצע עכשיו מקשר אוטומטית סמים עם כוכבי פופ. זה מגוחך. אני חושב שהעיתונים גרמו ליותר בני נוער להתחיל לקחת סמים מכל הלהקות. כל העניין הזה פוצץ עד קצה גבול היכולת. כולנו מקבלים את מגברי PARK האלה... הם מיוצרים על ידי חברה קטנה בברמינגהם, והם נהדרים. הבעיה היחידה היא שהם לא נכנסים לוואן שלנו. אנחנו עדיין לא נתחיל לעבוד בחו"ל. אנחנו רוצים באמת לבסס את עצמנו במדינה הזאת עוד לפני שאנחנו נחשוב על הצעד הבא".

צ'אס צ'נדלר (מנהל-מפיק של ג'ימי הנדריקס): "אמרתי לו יום אחד שהוא נשמע כמו חולה מאניה-דפרסיה. אז בזמן שהוא ענה על השאלות הוא המציא שיר על חולי מאניה-דפרסיה. עד כה, לא עשינו הרבה כדי לדחוף את השירים של ג'ימי לאמנים אחרים, הוא פשוט כותב אותם בעצמו. אנשים ששומעים רק את הרעש עיוורים למה שהוא באמת עושה. בוודאי שהוא לא הולך להשתנות".

ג'ימי הנדריקס: "עבדתי יותר מדי זמן כמוזיקאי בלהקת ליווי, תמורת מעט מדי כסף".

קית' מון (מתופף להקת המי): "אני מאמין גדול בפשטות ושום דבר מהדברים שאני עושה אינו מסובך. אני אוהב את הכוח ללכת עם הפשטות. עכשיו אני מקבל רעש הרבה יותר גדול, שני תופי הבס נשמעים כמו רעם. אני כבר לא משתמש בהיי-האט. אני מנסה לעבוד סביב כל התופים. אני מוצא ששימוש בשני מקלות בכל יד מרחיב את טווח הנגינה שלי. יד אחת אני משתמש בה לסנר ובמצילה אחת, וביד השנייה אני משתמש בה על הטאם-טאמים ועל עוד מצילות. כפי שאתם רואים, אני אוהב צליל ממש כבד. הכל מבוסס על וריאציות".

סיד בארט (פינק פלויד) על "ארנולד ליין": "לא הושפעתי מכלום. אם לזה אתה מתכוון. השם של השיר הגיע קודם. והשאר פשוט בא אחריו. כן, כולנו כותבים שירים. למעשה, האלבום הראשון שלנו יורכב רק משירים מקוריים. בערך תשעה שלי, והשאר של האחרים".

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459

אתר הבית שלי (עם רשימת ההרצאות, פודקאסטים ובלוג עשיר ומפתיע) –

חפשו בגוגל "נעם רפפורט הרצאות מוסיקה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459