רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 במאי (9.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אלביס חזר להיות להיט. אני לא יודע להסביר מה זה בדיוק, אבל הוא פשוט להיט. הוא לעולם לא ימות. מישהו צריך להפיק אלבום שבו הוא שר בלוז. ייתכן שקולונל טום פרקר מהפנט אותו; הוא יכול להגיד לך דבר אחד, להיכנס לחדר שבו נמצא טום פרקר, ולצאת משם עם דעה שונה לחלוטין מזו שהביע קודם לכן. זה גורם לי לתהות.

הוא זמר מעולה. אלוהים, הוא פשוט נהדר. אין לך מושג כמה הוא גדול, באמת. אי אפשר בכלל לתפוס את זה – זה פשוט בלתי אפשרי. אני לא יכול להסביר למה הוא כל כך נהדר, אבל הוא פשוט כזה. הוא סנסציוני. הוא יכול לעשות הכל עם הקול שלו. אם הוא ירצה בכך או לא – זה כבר סיפור אחר.

אותו ואת דילן הייתי רוצה להקליט יחד. אלביס יכול ליצור אלבומי מופת והוא מסוגל להכול. הוא יכול לשיר בכל סגנון שתרצה, בכל דרך שתבקש ממנו" (פיל ספקטור בשנת 1969)

בילי ג'ואל חוגג יום הולדת – ואלו הדברים שהוא מתחרט עליהם. ב-9 במאי בשנת 1949 נולד בילי ג'ואל. הנה ציטוטים מראיון שלו לרולינג סטון בשנת 2017:

"מעולם לא חשבתי על עצמי כעל אמן אצטדיונים. אני לא כל כך פיזי על הבמה; אני לא ממש קופץ כמו ג'אגר. אני לא איש של פעלולים. אני פשוט יושב ליד הפסנתר ומנגן את המנגינות, ולפעמים האבסורד שבכך גורם לי לרצות לעשות משהו טיפשי להחריד.

ב-2010 הפסקתי להופיע עם אלטון. למעשה, הפסקתי להופיע בכלל. סבלתי מכאבים נוראיים בירך; היה צורך להחליף את שתי הירכיים שלי וכל הליכה הייתה מייסרת. נאלצתי להשתמש בקלנועית במשך כמה חודשים – אתה יודע, כדי להסתובב בבית. ניפצתי רהיטים עם הקלנועית שלי. הכאב התגבר כל כך שלא יכולתי לעשות כמעט כלום. בסופו של דבר החליפו לי את הירכיים בשנת 2011; עברתי ניתוח החלפת ירך כפולה.

לא נשאר לי סחוס בין העצמות, וחלק גדול מזה נבע כנראה משנים של קפיצה על הפסנתר. זו התאוששות די ארוכה... ואז, אני חושב שניגנו בקונצרט בניו יורק. היינו בהלם מקבלת הפנים המדהימה. זה גרם לי לרצות להופיע עוד.

יש לי תיאוריה לגבי כל הצלחה שהייתה לי. אני לא חושב שאני כזה גרוע, אני פשוט חושב שאני מוכשר. אני יודע לכתוב, אני יודע לנגן, ואני יודע לשיר בסולם הנכון – אבל אני לא אוהב את הקול שלי.

אני חושב שאני בסדר ככותב שירים. חלק מהשירים שלי די טובים, וחלקם גרועים מאוד. פעם ניסיתי לכתוב שיר בצרפתית, למרות שאני אפילו לא מדבר את השפה. זה היה אסון. ביצעתי אותו בצרפת ושאלתי את האמרגן למה הקהל לא אוהב את זה, והוא ענה שהם פשוט חשבו שאני שר בפולנית. אם הייתי צריך לתמצת את זה, הייתי אומר שכמחצית מהשירים שלי סבירים, אבל יש כאלו שהייתי פשוט זורק.

גדלתי על מוזיקה קלאסית, והאנשים שהערצתי בצעירותי היו מוזיקאי ג'אז ומוזיקאים קלאסיים. קראתי פעם ציטוט של ניל דיימונד: 'סלחתי לעצמי על כך שלא הייתי בטהובן', והבנתי שהבעיה שלי הייתה שלא סלחתי לעצמי על כך שלא הייתי בטהובן.

קיבלתי כמה ביקורות נוראיות במהלך חיי. לא תמיד הבנתי אותן, אבל אני יודע מהי מוזיקה טובה ואתה לא יכול להגיד לי שמה שאני עושה הוא לא טוב. אני יודע לזהות איכות. יש יהירות מסוימת בביקורת עיתונאית שאומרת: 'טוב, אני לא אוהב את זה ולכן זה לא טוב'. עדיין יש לי קושי עם סטרווינסקי, אבל אני מבין שזה ממש טוב – זה פשוט לא מהדהד אצלי.

אני כבר לא ממש שומע מוזיקת פופ. בימים אלה אני מקשיב רק למוזיקה קלאסית, וכך זה כבר 20 שנה. אני חושב שיש היום הרבה מוזיקאים טובים, בדיוק כפי שהיו כשהתחלתי את דרכי, הם פשוט לא מקבלים חשיפה. ייתכן שהם לא יוחתמו בחברת תקליטים, למרות שהאינטרנט הפך את האפשרות הזו לזמינה כמעט לכולם.

אתה יכול ללכת לאיבוד באשליה שהיותך מוזיקאי על הבמה שמשמח אנשים היא דבר שאתה ראוי לו. תמיד הצלחתי להפריד בין הדברים ולהבין שזו עבודה. זו העבודה הכי טובה בעולם ואני ממש שמח שהיא שלי, אבל כשאני הולך הביתה – אין שם כוכב רוק. אני חייב להוציא את הזבל, אני אוהב לבשל, אני מנקה את הבית. אין בזה שום זוהר. אני כנראה הרוקסטאר הכי פחות זוהר שיש. אני לא באמת מרגיש ככה עד שמישהו פונה אליי ברחוב ואומר: 'היי, אתה בילי ג'ואל', ואז אני עונה: 'אה, נכון, אני הבחור הזה'.

אני חושב שיש מעבר מסוים שקורה כשאתה יורד מהבמה. רגע אחד ניגנת בהופעה מול 20,000 או 60,000 איש, וברגע הבא אתה נכנס למכונית ומתרחק משם – אתה סתם עוד ברנש שתקוע בפקק. להרבה אנשים יש קושי עם המעבר הזה. בעיניי זה די מצחיק; אתה מבין שאתה תקוע בדיוק כמו כולם. מעולם לא הייתה לי בעיה עם זה, תמיד מצאתי את המעבר הזה די משעשע".

הלילה בו ניצלה הקריירה של ברוס ספרינגסטין! ב-9 במאי בשנת 1974 הופיע ברוס ספרינגסטין בבוסטון וחימם את הגיטריסטית בוני ראיט. מה שינה שם את מאזן הכוחות?

קיימברידג', מסצ'וסטס – 9 במאי 1974. לילה אחד, הופעה אחת, מבקר אחד. זה כל מה שנדרש כדי לשנות את מסלול הקריירה של ברוס ספרינגסטין, שהיה אז על סף דעיכה, ולהפוך אותו לאגדה שהוא היום. זהו סיפור על אמונה, התמדה ורגע מכונן אחד בתיאטרון הרווארד סקוור.

בראשית 1974, עתידו של ברוס ספרינגסטין בתעשיית המוזיקה היה לוט בערפל. שני אלבומיו הראשונים, על אף שזכו לביקורות מהללות, נכשלו מסחרית. חברת התקליטים CBS, ביתו המוזיקלי, החלה לפקפק בפוטנציאל שלו. "חברת התקליטים שקלה לוותר על ברוס," חושף מייק אפל, מנהלו דאז. "סגן הנשיא, צ'רלס קופלמן, העדיף את בילי ג'ואל; לא היה אכפת לו כלל מברוס." ספרינגסטין עצמו חש את הלחץ: "הייתי קוץ בישבן שלהם. הם רצו להפוך מישהו אחר למפורסם... רק רציתי שיעזבו אותי ויתנו לי ליצור את המוזיקה שלי." כשהקריירה שלו מונחת על הכף, ספרינגסטין ידע שעליו להכות גלים, אך הדרך לא הייתה ברורה – במיוחד כששיר חדש שהקליט, BORN TO RUN, נתקל באדישות מצד חברת התקליטים.

התפנית הגיעה ממקום לא צפוי. ב-9 במאי 1974, ספרינגסטין ולהקתו, ה-E STREET BAND, שימשו כחימום לזמרת בוני ראיט בתיאטרון הרווארד סקוור בקיימברידג', מסצ'וסטס. בקהל ישב ג'ון לנדאו, מבקר מוזיקה מוערך.

בארי שנייר, צלם שנכח בהופעה, נזכר בהתרגשות: "אני זוכר שחשבתי שמעולם לא שמעתי מוזיקה כזו. זה היה צליל רענן ופנטסטי." שנייר מספר כיצד התרשם עד כדי כך שהתקשר למחרת לאמרגן מקומי והפציר בו למצוא לספרינגסטין במות נוספות. "כחודש לאחר מכן, אירה [גולד] שיבץ אותו כמופע חימום לבוני ראיט... זה היה קולנוע ישן שידע ימים יפים יותר." מייק אפל הוסיף: "באותה תקופה בוני ראיט הייתה פופולרית מאוד בצפון-מזרח ארה"ב ובבוסטון בפרט, לכן זו הייתה הזדמנות נהדרת עבור ברוס".

עוד לפני תחילת המופע, האנרגיות היו גבוהות. "במהלך בדיקת הסאונד," מספר שנייר, "הייתה לו עוצמה שלא ראיתי באף אמן אחר. הוא ניצח על נגניו כפי שמנצח מוביל תזמורת... הייתה שם רצינות תהומית." קלידן הלהקה, דייויד סאנשז, אישר את הכימיה המיוחדת: "לפעמים מאחדים חבורת נגנים מוכשרים וזה נשמע שחוק, אבל אצלנו נדמה היה שכל תו נמצא בדיוק במקומו, ועם המון נשמה."

שנייר חש שמשהו מיוחד עומד לקרות: "זה הרגיש כאילו הוא יודע שמדובר בלילה גורלי עבורו. לא ידעתי אז, כמובן, שהוא כבר היה מודע לכך שג'ון לנדאו יהיה בקהל." ספרינגסטין פתח את ההופעה באופן מפתיע בקטע פסנתר קלאסי, ומיד שבה את לב המאזינים. "אנשים מרגישים שהם מכירים אותך כשאתה עושה דבר כזה; זה מרגיע את הקהל," הסביר ספרינגסטין במבט לאחור.

לנדאו, שישב בקהל, נסחף לחלוטין. בביקורת שפרסם לאחר מכן בעיתון THE REAL PAPER, הוא לא חסך במילים: "ספרינגסטין הוא פלא שיש לחזות בו... הוא צועד מול להקת הקצב שלו כמו הכלאה בין צ'אק ברי, בוב דילן המוקדם ומרלון ברנדו... ספרינגסטין עושה הכל. הוא פאנקיסט רוק'נ'רול, משורר רחוב לטיני, רקדן בלט, שחקן, ג'וקר, מנהיג להקת ברים, גיטריסט, זמר יוצא דופן ומלחין רוק'נ'רול גדול באמת."

שנייר תיאר את תגובת הקהל: "לפחות למחצית מהנוכחים לא היה מושג מי זה ברוס ספרינגסטין, אך הם היו מרותקים. בין השירים הוא סיפר סיפורים קצרים... האמרגן אמר לי שברוס היה אמור לנגן סט של 35 דקות בלבד, אבל הוא פשוט המשיך והמשיך." בסוף ההופעה נצרב בזיכרונו של שנייר רגע בלתי נשכח, כשספרינגסטין התיישב ליד הפסנתר וביצע גרסה איטית ומרגשת של FOR YOU.

אך המשפט המכונן ביותר מביקורתו של לנדאו, זה שנכנס לדפי ההיסטוריה, היה: "ראיתי את עבר הרוק'נ'רול שלי מבזיק לנגד עיניי. וראיתי עוד משהו: ראיתי את עתיד הרוק'נ'רול, ושמו ברוס ספרינגסטין. בלילה שבו הייתי צריך להרגיש צעיר, הוא גרם לי להרגיש כאילו אני שומע מוזיקה בפעם הראשונה." והביקורת הזו הייתה בדיוק הזריקה לה היה ספרינגסטין זקוק. "כשהמאמר של ג'ון לנדאו התפרסם, ניצלתי אותו מיד ודחפתי אותו תחת אפם של כל אנשי חברת התקליטים," מספר אפל. ספרינגסטין עצמו הופתע: "בדיוק התחלתי להשתחרר מהתווית של 'דילן החדש'... ופתאום נחתה הביקורת הזו. לא האמנתי."

למרות הביקורת הנלהבת, ב-CBS עדיין היססו לגבי האלבום הבא, BORN TO RUN. אפל נקט בצעד נועז: "החלטתי להכין כ-40 עותקים מהמאסטר של התקליט ולהפיץ אותם לתחנות הרדיו המובילות בארה"ב... ידעתי שחברת התקליטים תשתגע, אבל זה נראה לי כסיכוי היחיד שלנו." המהלך נחל הצלחה אדירה. השירים הושמעו ללא הרף, הקהל דרש את האלבום בחנויות, וחברת התקליטים נאלצה להכיר בכוחו של ספרינגסטין. בסופו של דבר, CBS אף השתמשה בציטוט המפורסם של לנדאו בקמפיין הפרסום של האלבום.

שנתיים וחצי מאוחר יותר, ג'ון לנדאו הפך למפיקו ומנהלו של ספרינגסטין – מהלך שסימן את סיום דרכו של אפל עם "הבוס". "הייתה תקופה שהיחסים בינינו היו עכורים," הודה אפל. ספרינגסטין, מצדו, הכיר בהשפעה העצומה של אותה ביקורת: "הציטוט הזה של ג'ון היה עבורי מחמאה כבדת משקל ומחייבת מאוד. אבל כפי שהוא נהג לומר לעיתים קרובות: 'זו העבודה שלך'..."

וכך, לילה אחד במאי 1974, בזכות הופעה מחשמלת ועין חדה של מבקר מוזיקה, לא רק שניצלה קריירה – אלא נולד כוכב. עתיד הרוק'נ'רול קיבל שם ופנים: ברוס ספרינגסטין. נעים מאד!

ג'ון לנון ללא פילטרים - הפסקול של הטראומה! ב-9 במאי בשנת 1969 יצא אלבומם השני של ג'ון לנון ויוקו אונו, במסגרת לייבל חדש של הביטלס ושמו ZAPPLE.

טוב, ברור שהאלבום LIFE WITH THE LIONS - UNFINISHED MUSIC NUMBER 2 של ג'ון לנון ויוקו אונו ממשיך לעורר הדים ולספק הצצה ללא פילטרים לחייהם הסוערים והאינטימיים. שם התקליט, כך נראה, אינו מקרי ומהווה קריצה אירונית לסדרה הקומית הבריטית הפופולרית "החיים עם הליונים" (LIFE WITH THE LYONS), שתיארה הווי משפחתי הרמוני ושגרתי – ניגוד מוחלט לתוכן הפרובוקטיבי והחשוף של יצירתם של לנון ואונו.

אז ברור שישנו פרדוקס מובנה באופן שבו אנו צורכים אמנות, ובמיוחד מוזיקה. רוב הזמן, אנו ניגשים למוזיקה כדי להפיק ממנה עונג – אנחנו מחפשים מלודיה שתנעים את זמננו, קצב שיזיז אותנו, או הרמוניה שתנחם אותנו. אך מה קורה כאשר יצירת אמנות מסרבת בכל תוקף לספק את הצרכים האלו? מה קורה כשהיא בוחרת, במודע, להיות קשה, צורמת, כואבת ובלתי מתפשרת? והתקליט הזה הוא אחת הדוגמאות המובהקות והקיצוניות ביותר לפרדוקס הזה. זהו אלבום שאני מעריך ברמה העמוקה ביותר, אך אני מודה בכנות שקשה לי מאוד להאזין לו, וקל וחומר ליהנות ממנו. אז מדוע יצירה יכולה להיות יצירת מופת גאונית וחשובה ומדויקת מאין כמותה, ובו זמנית להוות מבחן סיבולת למאזין?

אז כדי להעריך את האלבום הזה, חייבים קודם להבין את הרקע שבו הוא נוצר. זהו האלבום השני בסדרת "המוזיקה הלא גמורה" של לנון ואונו (הראשון היה TWO VIRGINS, עם עטיפת העירום שלו). באותה תקופה, סוף שנת 1968, בני הזוג חוו סערה תקשורתית ואישית חסרת תקדים. הם נרדפו על ידי העיתונות, לנון היה בעיצומו של תהליך גירושין מכוער, והם נעצרו על ידי המשטרה באשמת החזקת סמים. אך הטרגדיה האמיתית שאופפת את האלבום התרחשה בנובמבר 1968, כאשר יוקו אונו אושפזה בבית החולים "המלכה שרלוט" בלונדון בעקבות סיבוכים בהיריונה. לנון, שסירב לעזוב את מיטתה, ישן על הרצפה לצידה. בסופו של דבר, יוקו עברה הפלה טבעית ואיבדה את התינוק (לו הם קראו ג'ון אונו לנון השני). אז התקליט הזה הוא למעשה יומן אודיו של התקופה החשוכה הזו. הוא מוחק לחלוטין את הגבול שבין חיים לאמנות.

ברמה המוזיקלית הטהורה, האלבום הזה הוא אנטי-מוזיקה במונחים פופולריים. הוא מורכב משני חצאים (צד א' וצד ב' בתקליט המקורי), שכל אחד מהם מציב אתגר שונה לחלוטין לאוזן ולנפש. הכל תלוי בכמה אתם מוכנים לקבל את זה. על עטיפת האלבום, במקום המלצות או דברי הלל, מופיע ציטוט לקוני ומסתורי (אמיתי? מפוברק? לא ברור...) מפי המפיק המוזיקלי של הביטלס, ג'ורג' מרטין - "אין תגובה". ולאחר האזנה לאלבום האוונגרדי והקשה לעיכול, קל להבין את צמד המילים לצד שמו של המפיק. היצירה, שמורכבת מקולאז'ים של רעשים, צרחות וקטעים ניסיוניים, רחוקה מאוד מהמוזיקה המלודית שאפיינה את הביטלס.

הצד הראשון מורכב כמעט כולו מרצועה אחת באורך של כ-26 דקות בשם "קיימברידג' 1969". זוהי הקלטה של הופעה חיה של ג'ון ויוקו, יחד עם מוזיקאי ג'אז אוונגרדי. מה ששומעים שם הוא בעיקר את יוקו אונו מבצעת אילתור קולי – רצף של צרחות, יללות, אנחות וגניחות חסרות מילים, בעוד ג'ון לנון מפיק צלילי פידבק צורמים מגיטרה חשמלית. מדובר במתקפה על החושים. הצרחות של יוקו אינן מוזיקליות במובן הקלאסי; הן נשמעות כמו כאב טהור וגולמי, כמו חיה פצועה. צלילי הגיטרה של לנון חותכים את האוויר באגרסיביות.

ואם צד א' תוקף את האוזניים, צד ב' תוקף את הנפש. כאן נמצאות ההקלטות מתוך החדר בבית החולים. יש רצועות כמו NO BED FOR BEATLE JOHN. מה השם הזה אומר? שגם סלבריטאים במעמד של הביטלס לא מקבלים הטבות מבית החולים? בקטע הזה בני הזוג מציגים (ללא ליווי כלי) קטעי עיתונות שנכתבו עליהם.הרצועה המצמררת מכולן היא BABY'S HEARTBEAT – הקלטה של חמש דקות שבהן אנו שומעים את פעימות הלב של העובר של יוקו, אותו עובר שלא שרד. להאזין לזה זהו אקט שלא אמור לגרום הנאה, אלא רגשות אחרים ושונים. אין פה מוזיקה, יש פה תיעוד של חיים שנגמרים. ולאחר מכן מגיעות שתי דקות דומיה מטרידות ביותר. האווירה כולה קלאוסטרופובית, דיכאונית ורווית אבל.

וכאן בדיוק טמונה הגדולה של התקליט, והסיבה שאני רואה בו יצירת מופת של כנות. ראשית, האומץ להרוס את התדמית: צריך לזכור מי עומד מאחורי האלבום הזה. ג'ון לנון היה באותה עת חלק מהביטלס, הלהקה הפופולרית ביותר בעולם. הציפייה ממנו הייתה לייצר להיטים קליטים ונעימים. הבחירה שלו להשליך את כל הציפיות האלו לפח, ולשחרר אלבום שהוא כולו כאב, רעש ותיעוד של אובדן אישי – היא אקט של מרד אמנותי חסר תקדים. הוא חשף את עצמו ואת יוקו ברגע הכי שביר, עירום (נפשי) ופגיע שלהם. זוהי אמירה שמכריזה: "הכוכב שלכם הוא בן אדם סובל, וזו המציאות שלו".

שנית, הקונספטואליות של יוקו אונו: לעיתים קרובות מאשימים את יוקו בפירוק הביטלס או לועגים ליכולות השירה שלה, אבל התקליט הזה מוכיח עד כמה היא הייתה אמנית קונספטואלית פורצת דרך וחשובה. הרעיון שצליל של אולטראסאונד בבית חולים הוא יצירה מוזיקלית (לפי זרם ה-MUSIQUE CONCRETE - מוזיקה שאוהבי מלודיות הפופ לא יודעים כיצד להגיב לזה מבלי לשלול את זה) הקדים את זמנו והשפיע על מוזיקת פאנק, נויז ואוונגרד שנים רבות לאחר מכן. יוקו הביאה את לנון לקצה, למקום שבו האמנות היא לא בידור, אלא החיים עצמם, עם כל הכיעור והכאב.

ויש את האותנטיות המוחלטת: בעולם שבו תעשיית המוזיקה מלוטשת, מחושבת וממוסחרת, זה הוא אחד התקליטים הכי לא-מסחריים שנוצרו מעולם על ידי אמן בסדר גודל כזה. אין פה זיוף. הצרחות פה הן לא הצגה; הן ביטוי טהור של תסכול, זעם וכאב. פעימות הלב של התינוק הן לא אפקט אולפני; הן המוות שבאמת מרחף בחדר. זו אמנות שחודרת לעצמות בגלל האמת הבלתי מסוננת שבה. מי שרוצים להכיר את ג'ון לנון האמיתי ולא את זה שמצופה בשכבות של עידון - חייבים להקשיב לתקליט הזה, מההתחלה ועד הסוף.

אז בסופו של יום, זה לא תקליט לשים ברקע כשאני נוהג באוטו, מארח חברים או רוצה להירגע אחרי יום עבודה. זה תקליט שדורש האזנה רגשית קשה מנשוא. הרי אי אפשר ליהנות מלשמוע תיעוד של אובדן היריון, ואי אפשר לרקוד לצלילי פידבק מחריש אוזניים וצרחות גרון. אך האם אמנות חייבת להיות מהנה כדי להיות בעלת ערך? התשובה של ג'ון ויוקו היא "לא" מהדהד. אני מעריך את התקליט הזה ברמה העמוקה ביותר כי הוא מרחיב את ההגדרה של מהי מוזיקה, ומה תפקידו של האמן בעולם. זה בהחלט פסקול של טראומה, אנדרטה מוקלטת של תקופה אפלה, ויצירת אוונגרד פורצת דרך שדורשת כבוד. קשה לי להאזין לו, אבל אם כך - הוא בהחלט עושה את העבודה.

ובאותו יום יצא אלבום לג'ורג' האריסון, שלא מכיל כלל גיטרות או שירה. כל האלבום הינו רק צלילי סינטיסייזר מוג ושמו ELECTRONIC SOUNDS. רוצים לקבל סיפור מטורף על התקליט הזה? זה נמצא בספר שכתבתי על הביטלס" ביטלמאניה!"

למה אף אחד לא הצליח (ולא יצליח) לתייג את ג'ף באקלי? ב-9 במאי בשנת 2000 יצא אלבום חדש לג'ף באקלי, MYSTERY WHITE BOY. אבל היוצר והפרפורמר המיוחד הזה כבר לא היה אז בין החיים.

שלוש שנים בלבד לאחר מותו הטרגי בטביעה של הזמר-יוצר הנהדר הזה, ג'ף באקלי שהיה אז בן 30 בלבד, יצא לאור אלבום הופעה חדש – השני במספר מאז לכתו. האלבום, שאספה אמו בקפידה מתוך הקלטות מסיבובי ההופעות לקידום אלבום הבכורה האדיר שלו, GRACE, גורם אצלי להנאה אבל גם לתהות "מה היה קורה אילו". כי אחרי הכל, האיש ידע לכתוב שירים נהדרים, ידע לבצע אותם כהלכה והיה לו חזון מוסיקלי שהייתי רוצה מאד לראות לאן היה לוקח אותו ואותנו בהמשך הדרך פה.

בעוד שאלבומו הקודם שיצא לאחר מותו, (SKETCHES (FOR MY SWEETHEART, THE DRUNK, הורכב מחומרים שנועדו לאלבום אולפן שני שלא הושלם, הפעם מדובר באלבום מהופעות חיות. האוסף כולל בעיקר שירים מוכרים שהוקלטו במהלך סיבובי ההופעות האינטנסיביים של באקלי בין השנים 1994–1996 (ולא כפי שצוין על העטיפה, ככל הנראה). כיוון שאלו היו למעשה סיבובי ההופעות הבינלאומיים היחידים שלו בהיקף משמעותי, קשה להפריד את תריסר השירים באלבום מהטרגדיה שקרתה לו.

להקת הליווי של באקלי אז הייתה לא פחות ממעולה – מהודקת, אך עם זאת חופשית להפליא בנגינתה. הסאונד שיצרו שלושת חברי ההרכב הוסיף המון לתשוקה שאפיינה את הופעותיו. מאז מותו, מעמדו של באקלי רק הלך והתעצם; במובנים רבים, האופן שבו הוא תופס את תשומת הלב של מאזין כמוני מזכיר לי אמנים כריזמטיים אחרים שמתו בצעירותם, כמו ג'ים מוריסון וקורט קוביין. אני משער שהחומרים באלבום הזה לא היו רואים אור במתכונת זו אילו באקלי היה עדיין בין החיים.

אז עם קשת השפעות רחבה, שנעה בין רוברט פלאנט לאדית פיאף, היה ונותר קשה מאוד לתייג את ג'ף באקלי תחת סגנון מוזיקלי מוגדר. נראה שכוח פנימי ונסתר הוא שהניע אותו. הוא ידע לשיר בלדות באופן כובש, אך סירב להיכלא בתדמית זמר הבלדות. הוא ידע ליצור רוק סוחף, אך לא רצה להיות מתויג כרוקר. הוא פשוט היה ג'ף באקלי – יחיד ומיוחד. אין ספק שאביו, טים באקלי - זה שבקושי הכיר אותו בחייו, הביט בו מלמעלה בחיוך של גאווה.

בשנת 1994, בראיון שהעניק, אמר באקלי: "המטרה היחידה שלי היא להיות בתהליך. התהליך הוא העיקר; עם ניצוצות אור קטנים שהם ההופעות החיות, ומסביב להן – החיים כרגיל". אז אלבום זה הוא עוד ניצוץ אור שכזה, שמאשפר לחוות ולו לזמן קצר את הקסם שהיה ואיננו עוד.

האם יש לכם את האוצר הזה בארון? התקליט שנכשל והפך לפריט אספנים יקר. ב-9 במאי בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת סלייד שנקרא BEGINNINGS. ללהקה קראו בתקופה הזו בשם AMBROSE SLADE. בארה"ב יצא התקליט בעטיפה שונה לגמרי ובשם BALLZY.

המסע החל בשנת 1966, כאשר הלהקה הוקמה תחת השם THE 'N BETWEENS. מלבד סינגל אחד שלא נחל הצלחה, התמקדה הלהקה בבניית מוניטין באמצעות הופעות אינטנסיביות ברחבי בריטניה. המפנה הגיע בפברואר 1969, כשג'ק באברסטוק, ראש מחלקת גילוי כישרונות בחברת התקליטים PHILIPS, גילה עניין בהחתמתם לאחר שהאזין לשתי הקלטות דמו. באברסטוק הציב תנאי: על הלהקה לשנות את שמה ל-AMBROSE SLADE ולמצוא הנהלה בלונדון. למרות החשש לאבד את המוניטין שצברו, חברי הלהקה הסכימו. השם החדש, כך מתברר, נולד משילוב שמותיהם של תיק היד והנעליים של מזכירתו של באברסטוק – AMBROSE ו-SLADE בהתאמה.

הלהקה נכנסה לשבוע הקלטות אינטנסיבי באולפני PHILIPS לעבודה על אלבום הבכורה. באברסטוק התעקש שישלבו שירים מקוריים לצד גרסאות הכיסוי שנהגו לבצע. "זה היה הניסיון המשמעותי הראשון שלנו בהקלטת אלבום, ולכן לכל פרט הייתה חשיבות," נזכר הבסיסט ג'ים לי בראיון משנת 1980. "באברסטוק עמד על כך שנכתוב חומר מקורי, ועשינו זאת מתוך פחד." האלבום, ששיקף את הרפרטואר החי של הלהקה באותה תקופה, כלל שמונה קאברים לצד שירים מקוריים ראשונים. במהלך ההקלטות אירעה פגישה גורלית נוספת. צ'אס צ'אנדלר, לשעבר בסיסט להקת האנימלס ומנהלו של ג'ימי הנדריקס, ביקר באולפן. הוא התרשם עמוקות ממה ששמע והחליט לצפות ב-AMBROSE SLADE בהופעה חיה במועדון RASPUTIN כבר למחרת. בסיום ההופעה גמלה בליבו ההחלטה: הוא רוצה לנהל את הלהקה.

המוטיבציה מאחורי היצירה הזו הייתה פשוטה למדי: זה היה סוג של תקליט שלא סיפק אפילו סיבה אחת לשנוא אותו באמת, שכן הוא לא היה יומרני מדי וגם לא חובבני מדי. מצד שני, הוא גם לא הציע סיבה אחת לאהוב אותו באופן ברור, מאחר שהוא לא היה חדשני במיוחד או ייחודי בנוף המוסיקה של סוף הסיקסטיז.

הרי רוב התקליטים שיצאו בשנת 1969, והיו המון כאלה כולל תקליטי בכורה של אמנים רבים כמו לד זפלין או קינג קרימזון, נחשבו לנועזים. וסלייד? לא הרבה אנשים היו מודעים בכלל לקיומו של התקליט הזה מלכתחילה.

צריך לזכור שבתחילת הדרך החברים אפילו לא נקראו בשמם המקוצר. הם היו AMBROSE SLADE, וכפי שניתן לראות על עטיפת התקליט, היה להם עדיין את רוב השיער על הראש. זה קרה רגע לפני שהם אימצו את תדמית הסקינהדס. צ'אס צ'נדלר, מי שהיה המנהל של ג'ימי הנדריקס וחבר לשעבר בלהקת האנימלס, דחף את הבחורים הללו לאולפני FONTANA, אך למעשה לא היה לו מושג ירוק מה לעשות איתם. אחרי הכל, ג'ימי מעולם לא נזקק למישהו שידחוף אותו באולפן (להיפך, היה צריך לדחוף אותו אל מחוץ לאולפן!), בעוד שחברי סלייד היו אובדי עצות.

אז אוקי, אני ממש אוהב את סלייד. אבל לא את סלייד של תקליט הבכורה. סלייד של תקליט הבכורה היא להקה נחמדה ותו לא. הפצצה של הלהיטים הממוקדים הגיעה רק בהמשך הדרך. בתקליט הבכורה לא נראה שהיה להם חזון מוסיקלי ובאותו שלב נודי הולדר טרם גילה את היכולות העצומות הווקאליות שלו, או שהוא פשוט היה ביישן מכדי לחשוף אותן בתוך אולפן הקלטות. לאורך כל התקליט הקול שלו הוכפל או פשוט הונמך, כשהוא מציג במקרה הטוב רק חלק זעיר מעוצמתו האמיתית שהפכה בהמשך לאחד הקולות הגדולים יותר של הרוק הבריטי.

החברים גם לא גילו אומץ למלא את התקליט ביצירות מקוריות, שכן הופיעו בו רק ארבעה שירים מקוריים. מצב כזה היה לגיטימי עבור אמני סולו כמו ג'ו קוקר או רוד סטיוארט, שהקטע המרכזי שלהם היה פרשנות מחודשת לחומרים חיצוניים דרך קנה הנשימה שלהם, אך זה בלט מאוד לרעה עבור חבורה שכזו שהגדירה את עצמה כלהקה. באותה תקופה, אי כתיבת חומרים עצמאיים נחשבה למחסור בכישרון ויכלה להבטיח תיוג בקטגוריה אמנותית שאיש לא רצה להימצא בה. אז במבט לאחור המהלך של AMBROSE SLADE נראה עם הרבה כנות. הרי כתיבה לשם הכתיבה היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שיש כל כך הרבה שירים גרועים בעולם הפופ שלנו. אז החבר'ה, שרצו מאד לנגן ולהופיע, בחרו באופציה הגרועה פחות מטעמם באותו שלב.

התוצאות ב-BEGINNINGS היו נחמדות. הכל נשמע גולמי ומלא חיים, ואיכות הסאונד הבינונית דווקא עזרה לטשטש טעויות נגינה אפשריות. צליל הגיטרה היה קליל באופן חריג לאותם ימים, אך זה לא מנע מהבחורים לנגן רוק כמו שצריך. ובחירת גרסאות הכיסוי שלהם הייתה הכל חוץ מצפויה. כשהם ביצעו שיר של הביטלס, למשל, הם לקחו את MARTHA MY DEAR, תיבלו אותו בכינור בסגנון קאנטרי והגישו את הסחורה כאילו היו חבורת תלמידי בית ספר מנומסים ולא חבורה של פאנקיסטים קדומים ופרועים. עם זאת, יכולות השירה פה של נודי הולדר השאירו מקום לשיפור, שכן זה לא היה התחום החזק שלו.

דבר אחד השתבש בצורה איומה: מישהו היה צריך להוציא צו מניעה שיאסור על סלייד לבצע בלדות נשמה. מילא כשהם ניסו לעשות זאת עם חומרים שכתבו בעצמם, כמו השיר PITY THE MOTHER שהיה שיר מחוספס שמורכב מחלקים של רוק, סול ופולק. השיר הזה היה נסבל למרות המבנה המרובה שלו שנועד אולי לרכוב על גל הרוק האמנותי, אך כיוון שהוא סטה כל כך מהנוסחה הקבועה שלהם של שלוש דקות, הוא לא דווקא מספק הנאה רבה.

אבל השיר IF THIS WORLD WERE MINE הוא אסון של ממש. נודי הולדר פשוט שר לאורך כל השיר מחוץ לסולם בצורה כל כך בולטת שהדבר הפך למגוחך. תודה לאל שבשלב מסוים בהתפתחות האנושית הגיעה להקת AC/DC והצהירה שאם להקת רוק לא מסוגלת לבצע בלדות ליריות כראוי, אין לה שום צורך לבצע את הסגנון הזה מלכתחילה. למרבה הצער, זה קרה רק חמש שנים מאוחר יותר, ובינתיים המאזינים היו צריכים להתמודד עם הצד הסנטימנטלי של סלייד.

כשהם לא ביצעו בלדות, הם דווקא הסתדרו איכשהו. החומרים המקוריים שלהם נעו בין הניסיונות האמנותיים שהוזכרו לבין קאנטרי בלוז גנרי אך חמוד בשם ROACH DADDY. היה שם גם את הקטע האינסטרומנטלי GENESIS שהיה יצירת ספייס-רוק מוזרה במכוון ויצאה כתקליטון מסיבה לא מובנת. הציבור של 1969 אולי היה נועז יותר מהקהל של היום, אבל גם לגבולות היה גבול. בנוסף, היה את הבוגי האינסטרומנטלי MAD DOG COLE, עם הקרב בין היל לבין הולדר, כאשר השירה של האחרון חיקתה את מנגינות הגיטרה של הראשון. זה קרה הרבה לפני שהדבר הפך לתרגיל קבוע אצל להקות הבי מטאל. האמת? זה מדליק פה.

בנוגע לגרסאות הכיסוי, ניתן לראות זאת בבירור: מלבד MARTHA MY DEAR, הם ביצעו לא אחד אלא שני שירים של STEPPENWOLF. השיר BORN TO BE WILD כל כך טוב במקור שצריך להיות משהו באמת מיוחד כדי להתעלות עליו - וזה לא קורה פה. אם במקור שומעים את השירה המיוחדת של ג'ון קיי, התיפוף החד של ג'רי אדמונטון והאורגן המטריף של גולדי מקג'ון וכמובן צליל הגיטרה החותך - אין פה אצל סלייד אף דבר מלהיב כמו זה. לעומת זה, השיר השני של זאב הערבות ההוא, EVERYBODY'S NEX ONE, נשמע פה כמו משהו שיכל בכיך להיות שיר מקורי מלהיב של סלייד אם לא הייתי יודע שזה קאבר.

הם גם ביצעו את FLY ME HIGH של המודי בלוז - להקה שהגיעה כמו הליידים גם מבירמינגהם. באופן מפתיע הם ביצעו גם את פרנק זאפה, תוך שהם מנקים בזהירות כל זכר לאירוניה מהשיר AIN'T GOT NO HEART. הם לא עצרו שם וביצעו שיר צדדי של עוד להקה מבירמינגהם, THE IDLE RACE, להקתו הראשונה של ג'ף לין, שנקרא KNOCKING NAILS INTO MY HOUSE. זה נשמע די טבעי במחוזות הסלייד. לסיום, הם ביצעו את JOURNEY TO THE CENTER OF YOUR MIND של אמבוי דיוקס. עדיין הגרסה של טד ניוג'נט וחבריו עדיפה עליי בהרבה מזו. בקיצור, היה מדובר בתקליט שהוא תערובת משונה, חסרת פואנטה ומתפתלת, אך מצד שני, זה הפך את היצירה הזו לתקליט הכי מגוון של סלייד אי פעם.

סביר להניח שאם הלהקה הייתה ממשיכה באותו סגנון או באותו מיקס סגנוני, סביר להניח שהיו מתעלמים מהם לחלוטין בשנות השבעים. עם זאת, קיים סיכוי סביר שאחרי שלושים שנה אנשים היו מסתכלים אחורה על BEGINNINGS ומהללים אותו כקלאסיקה אבודה. היום, כשמישהו אומר את המילה סלייד, התגובה הכי טובה שתתקבל היא אזכור של הלהיט C'MON FEEL THE NOIZE או משהו שכזה. אבל תמיד נחמד לשער מה היה יכול לקרות אילו הדברים היו מתפתחים אחרת. אז עותק ויניל מקורי במצב טוב של אלבום הבכורה הזה נחשב כיום לפריט אספנות יקר ערך המוערך בסכומים נכבדים בשוק. נדירותו אף זכתה להכרה כשהוצג בסרטו התיעודי של השדרן ג'ון פיל, ששמו RAREST RECORDS.

"זו הייתה תקופה משפיעה מאוד עבורנו," כתב הגיטריסט דייב היל באוטוביוגרפיה שלו. "אימצנו רעיונות רבים ומגוונים – לא רק בנוגע למוזיקה, אלא גם לגבי אופן הלבוש וההתנהגות שלנו. אם תתבוננו בעטיפת האלבום BEGINNINGS, תבחינו בתחושה אמריקאית. ביצענו קאברים של STEPPENWOLF, פרנק זאפה ומארווין גאי, אך עדיין היינו ארבעה בחורים מאנגליה." על צילומי העטיפה, שנערכו בגבעת POUK HILL סמוך לביתו של הסולן נודי הולדר, הוסיף היל: "פשטנו את החולצות והתפרענו על הסלעים. היה קור מקפיא, אך לפחות כתבנו על החוויה שיר באלבום הבא שלנו, כך שיש בזה סוג של נחמה".

נודי הולדר, בספרו, שפך אור נוסף על חוויית הצילומים הבלתי נשכחת: "חברת התקליטים FONTANA שלחה צלם למידלנדס. הוא מצא את POUK HILL, מחצבה ישנה ודרמטית. זה היה בעיצומו של החורף והאדמה הייתה מכוסה שלג. הצלם הורה לנו: 'הורידו את החולצות, בחורים'. 'אבל קפוא כאן לעזאזל', רטנו... ואז הוא הוסיף: 'תשכבו על השלג'. לא האמנו למראה עינינו כשראינו את התוצר הסופי: בעטיפה הופיעו רק הראשים שלנו. לא ראו את המחצבה ולא את השלג. זה היה בזבוז זמן מוחלט". הולדר הוסיף כי אף שהאלבום לא נמכר היטב, הוא היה "אלבום טוב בהתחשב בכך שזה היה הניסיון הראשון שלנו ושהקלטתו ארכה שבוע בלבד. התקליט סייע לנו להשיג הופעות רווחיות ויוקרתיות יותר".

עם זאת, חברת התקליטים FONTANA התאכזבה מנתוני המכירות. בעקבות חוסר ההצלחה המסחרית הוחלט לחשב את הדרך מחדש והפעם להתחיל להתעמק יותר בכתיבת שירים מקוריים - ולגלח את הראשים. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

הסוד שדילן הסתיר מהמעריצים ברויאל אלברט הול. ב-9 במאי בשנת 1965 הופיע בוב דילן לראשונה באנגליה ברויאל אלברט הול. בקהל היו חברי הביטלס, הרולינג סטונס, מריאן פיית'פול ודונובן ("בוב דילן האנגלי").

נראה שענן של מסתורין ותככים אפף את בואו של בוב דילן בן ה-23 לאנגליה, במסגרת סיבוב הופעות שדובר בו רבות. מעטים בקהל ידעו כי הופעות אלו מסמנות את פרידתם מאמן הפולק המוכר, בטרם יפרוץ דילן לכיוונים מוזיקליים חדשים ומפתיעים. ההמון הבריטי, כך נראה, התאהב בבת אחת בזמר-היוצר הצעיר; שנינותו היבשה וכישרונו האמנותי הפכו אותו בן לילה לכוכב עולה בשמי האי הבריטי. דילנמאניה?

שני תאריכים, ה-9 וה-10 במאי, נקבעו לסיום סיבוב ההופעות הנוכחי, כששיאו היה הופעתו של דילן כאמן סולו אקוסטי על הבמה המפורסמת בלונדון. חברי להקת הביטלס, שכבר פגשו את דילן בניו יורק והתרשמו ממנו עמוקות (וגם עישנו איתו חומר חדש עמוקות!), היו סקרנים לראות כיצד סגנון הפולק הייחודי שלו יתקבל על ידי הקהל הבריטי. אולם, הפעם עמד מולם בוב דילן אחר. הוא בדיוק סיים את הקלטת אלבום האולפן החמישי שלו, BRINGING IT ALL BACK HOME, וניכר היה כי הוא כמה להתקדם הלאה מבחינה אמנותית ולחקור אפיקים חדשים.

למחרת אחת ההופעות, נכתב בעיתון דיילי טלגרף הבריטי: "על אף שזה נראה כרגע כביר בממדיו למעריציו של בוב דילן, הרויאל אלברט הול, שבו הופיע אמש, נמצא באותו מצב שבו היה כשהביטלס החלו לסחוף את הארץ לראשונה. אולם, בכך מסתיים הדמיון. שיריו של בוב דילן מתוחכמים, בעלי מודעות חברתית, ונושכים במיטבם כשהם משלבים מודעות אינטלקטואלית עם ארציות של בלוז. דילן הוא זמר הפולק החשוב בעולם, אך עליו להיזהר שלא להחליק מכאן". אז לאחר ההופעה המדוברת, הגיעו חברי הביטלס לבקר את דילן בסוויטה שלו במלון סבוי היוקרתי. אל החבורה המכובדת הצטרפו גם הזמרת אלמה קוגן וכן המשורר הנודע אלן גינסברג, כאורחו האישי של דילן.

האווירה בחדר הייתה מתוחה בתחילה, כך סיפרו הנוכחים, עד לרגע שבו גינסברג, בהומור האופייני לו, נפל מזרוע הספה ישירות לחיקו של ג'ון לנון. כאשר שאל גינסברג את לנון אם הוא מכיר את המשורר ויליאם בלייק, השיב לנון בשלילה מוחלטת. אשתו, סינת'יה, קראה לעברו בחיוך: "הו ג'ון, איזה שקרן, ברור ששמעת עליו!" – והקרח נשבר בבת אחת. לאחר שעזבו את המלון, המשיכו חברי הביטלס את הלילה הסוער במועדון לילה לונדוני, כשהם ודאי עוד מהרהרים במפגש המרתק עם הכישרון האמריקאי שעתיד לשנות את פני המוזיקה.

גם זה קרה ב-9 במאי:

2020: ריצ'רד הקטן הלך לעולמו

הזמר והיוצר האגדי, ריצ'רד הקטן, אחד מאבות הרוק'נ'רול, הלך לעולמו בשנת 2020 בגיל 87. סיבת המוות שדווחה היא סרטן העצמות. ריצ'רד הקטן, שנודע באנרגיה המתפרצת שלו על הבמה ובסגנונו הייחודי, הותיר אחריו מורשת מוזיקלית ענפה.

2014 ו-2006: תקליטים חדשים לג'קסון ולצ'ילי פפרס

בשנת 2014 יצא תקליט נוסף למלך הפופ המנוח, מייקל ג'קסון, תחת השם XSCAPE, אשר כלל חומרים שלא פורסמו קודם לכן. שמונה שנים קודם לכן, בשנת 2006, שחררה להקת רד הוט צ'ילי פפרס את תקליטה החדש STADIUM ARCADIUM. תקליט זה רשם הישג משמעותי כשהפך לתקליטם הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי.

1975: להקת HENRY COW ותקליטה השלישי

להקת הרוק המתקדם הבריטית, HENRY COW, הוציאה בשנת 1975 את תקליטה השלישי, IN PRAISE OF LEARNING. בתקליט זה, ששמו נלקח מיצירה של ברטולד ברכט, אירחה הלהקה את חברי להקת SLAPP HAPPY, מה שהוסיף רובד נוסף לסאונד האוונגרדי שלה.

1972: אי.אל.או בהופעת טלוויזיה נדירה

להקת אי.אל.או הופיעה בשנת 1972 בתוכנית טלוויזיה בריטית בשם SET OF SIX. הופעה זו סיפקה הצצה נדירה לחזון המקורי של הלהקה. על אף שהקונספט היה ביצוע סט של שישה שירים, הלהקה ביצעה חמישה, כולל השיר החדש של ג'ף לין, IN OLD ENGLAND TOWN, שהוצג בגרסה ראשונית כ"בוגי מספר 2". למרבה המזל, עיבודו הגולמי ומילותיו המביכות למדי שונו בהמשך לקראת הקלטת השיר לתקליטה השני של הלהקה.

1969: פינק פלויד בקאמדן – עייפות והתלהבות

להקת פינק פלויד הופיעה בשנת 1969 בפסטיבל בקאמדן, לונדון, לצד אמנים כמו להקת PRETTY THINGS ורוי הארפר. עיתון INTERNATIONAL TIMES דיווח כי חברי הלהקה נראו עייפים וחסרי השראה ואף מצוברחים כלפי ציוד ההגברה. למרות זאת, צוין כי "עם הצלילים של ASTRONOMY DOMINE הגיב הקהל בהתלהבות", ועל אף בעיות טכניות במגבר של דייוויד גילמור, "הלהקה ירדה מהבמה מנצחת". מיד לאחר מכן מיהרו ארבעת החברים להופעה נוספת באותו יום בסאות’המפטון.

1963: הרולינג סטונס חותמים על חוזה מכונן

בשנת 1963 חתמו חברי להקת הרולינג סטונס על חוזה עם "אימפקט", חברת הניהול של מנהלם החדש, אנדרו לוג אולדהאם. ההסכם כלל גם עסקת רישוי מכרעת עם חברת התקליטים "דקא רקורדס" להפצת המוזיקה שלהם בבריטניה. מהלך זה היווה רגע מכונן עבור הלהקה, תחת ניהולו של אולדהאם, שהיה ידוע בהבנתו את שוק הנוער וביכולתו לטפח תדמית מרדנית עבור הלהקה.

1998: בריאן וילסון בהופעת סולו ראשונה

אמן הפופ והמוח מאחורי הביץ' בויז, בריאן וילסון, הופיע בשנת 1998 לראשונה ללא להקת האם שלו. ההופעה ההיסטורית התקיימה במדינת אילינוי, ארה"ב.

1964: צ'אק ברי כובש את אנגליה

חלוץ הרוק'נ'רול האמריקאי, צ'אק ברי, הופיע לראשונה באנגליה בשנת 1964. הופעת הבכורה התקיימה בתיאטרון אסטוריה בלונדון, כאשר להקות מקומיות כמו האנימלס, הסווינגינג בלו ג'ינס והנאשביל טינס חיממו אותו. סיבוב ההופעות, שהחל בתיאטרון אסטוריה בפארק פינסברי בלונדון, סימן את הגעתו המשמעותית של ברי לממלכה המאוחדת.

1966: הדלתות באודישן גורלי והביטלס באולפן

בלוס אנג'לס של שנת 1966, נבחנה להקת הדלתות לתפקיד הנחשק של להקת הבית במועדון הוויסקי א גו גו. אודישן זה התגלה כרגע מכונן: נשיא חברת התקליטים ELEKTRA, ג'ק הולצמן, והמפיק פול רוטשילד, שנכחו במקום, התרשמו עמוקות והחתימו את הלהקה באוגוסט אותה שנה, מהלך שהזניק אותה למעמד כוכבות. בינתיים, באותו היום ממש, באולפני EMI בלונדון, הקדישו חברי הביטלס את זמנם לעבודה על שירו של פול מקרטני, FOR NO ONE. הלהקה התמקדה בהכנת הקלטת הליווי, והשלימה עשרה טייקים של העיבוד האינסטרומנטלי, בעיקר בהשתתפות מקרטני על הפסנתר ורינגו סטאר על התופים.

1973: מיק ג'אגר תורם לנפגעי רעידת האדמה

סולן להקת הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, הפגין נדיבות בשנת 1973 ותרם סכום נכבד של 150,000 דולר למאמצי הסיוע לקורבנות רעידת האדמה ההרסנית בניקרגואה.

ימי הולדת במוזיקה:

אציין גם כמה ילידי היום בהיסטוריה של המוזיקה: בשנת 1962 נולד דייב גאהן, סולנה הכריזמטי של להקת דפש מוד. בשנת 1945 בא לעולם סטיב כץ, הגיטריסט של להקת דם, יזע ודמעות, שנודע גם כמפיק מוזיקלי (בין היתר של לו ריד). ובשנת 1944 נולד ריצ'י פיוריי, חבר להקות הרוק המשפיעות באפלו ספרינגפילד ובהמשך POCO.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1965, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגילינות מלודי מייקר שברשותי:

ג'ורג' האריסון על הסינגל הבא של הביטלס, HELP: "אני המום מזה – זה כנראה הסינגל הכי טוב שעשינו".

בוב דילן על הופעותיו הקרובות בבריטניה: כשנשאל כמה זמן הן יימשכו, ענה: "בערך שעה וחצי". כשנשאל אילו שירים יכללו בהן, השיב: "אני עדיין לא יודע".

על הצלחה והביטלס: "אני מתקשה מאוד להבין את משמעות המילה 'הצלחה'. אני גם לא מבין הצלחה מסחרית. אני אוהב את הביטלס – אני חושב שהם הכי טובים. אני לא יודע מה הם אמרו עליי, או משהו כזה".

ג'ון סטיל (מתופף להקת האנימלס) על מועדוני ג'אז אמריקאים: "אני חובב הג'אז הכי גדול בלהקה ונהניתי מאוד לשמוע דברים טובים באמריקה. ביקרתי במועדונים שונים בניו יורק וראיתי את דיזי גילספי, ג'רי מאליגן, הרבי הנקוק, והכי חשוב – את מינגוס. הלכתי לבד לכל המקומות האלו כי אני פשוט לא יכול לסבול שמישהו יפריע לי כשאני נהנה ממוזיקה. אני רק רוצה להקשיב לבד ולספוג את זה, אתם יודעים. הייתי המום לגמרי ממינגוס. אני חושש שמאליגן לא היה במיטבו".

ג'ורג' האריסון על כסף והביטלס: "אני לא באמת חבר הלהקה שהכי מתעניין בכסף; אני פשוט היחיד שמתעניין במה שקורה איתו. אני אוהב לדעת לאן הוא הולך. אני לא רוצה לומר שאני או רינגו מיליונרים בשום צורה. הייתי אומר שיש סיכוי סביר שג'ון ופול יהיו כאלו, בגלל כל הכסף שהם הרוויחו דרך חברת המו"לות NORTHERN SONGS. כל עניין המיליונריות הוא רק סמל סטטוס. לדעתי, יש גבול לכמה אדם רוצה להוציא. הביטלס לא הוקמו בשביל הכסף מלכתחילה. אף פעם לא ישבנו ואמרנו שאנחנו רוצים להיות עשירים וכל זה. הכסף נחמד, כמובן".

רינגו סטאר על הוצאות כסף: "אני פשוט לא מוצא על מה להוציא כסף כשיש לי כזה. לפעמים אין לי כסף בכלל ואני צריך ללוות מניל או מאל, העוזרים שלנו".

מיק ג'אגר על להקת מתבודדי הרמן: "הלוואי שאנשים היו מפסיקים לשאול אותנו מה אנחנו חושבים עליהם. אנחנו בכלל לא חושבים עליהם. אנחנו חושבים שהמוזיקה שלהם חסרת חשיבות".

הקלידן אלן פרייס על עזיבתו את להקת האנימלס: "אני לא יכול לסבול יותר את הלחץ של עולם הפופ. הייתי אצל רופא והוא אמר לי שזה המקרה הרגיל – התמוטטות נפשית ותשישות עצבית שיימשכו אלא אם כן אוותר על עולם הקצב (הביט). המחשבה על כל הטיסות הכריעה אותי. אני לא רק שונא לטוס – אני פוחד מזה".

הבסיסט צ'אס צ'נדלר (מהאנימלס) על עזיבת אלן פרייס: "אני פשוט לא מבין את כל הסיפור סביב אלן; זה עניין מבולבל לגמרי".

גרהאם נאש (מלהקת ההוליס): "מכירות הסינגלים ירדו בצורה דרסטית. אני חושב שההשפעה האמריקאית של תקליטים אריכי נגן, שנמכרים יותר, מתחילה להתרחש גם כאן".

פיטר קווייף (הבסיסט של להקת הקינקס): "אני לא חושב שפריחת מוזיקת הביט דועכת, אבל אני לא מאמין שכל כך הרבה מהלהקות הקטנות יותר יצליחו להתפרסם".

בונוס: החודש, מאי בשנת 1965, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגיליון של העיתון ביט אינסטרומנטל שברשותי:

נשיא חברת התקליטים, ברי גורדי, על כתיבת שירים וביצוע: "שיר הוא משהו שרוקעים לצלילו עם הרגל. אחרת, זה לא שיר. יכולה להיות לך המנגינה הכי טובה בעולם, אבל אם התופים לא בולטים – זה לא שיר".

טום ג'ונס מייעץ לזמרים אחרים: "אתה חייב לזוז, לזוז ולזוז... אם אתה נשאר במקום לרגע בקטעים המהירים האלו, אתה גמור. צריך למשוך את תשומת לבו של הקהל ולשמור עליה. מה שלא תעשה, אל תיצור את הרושם שאתה לא באמת יודע למה המיקרופון משמש. הפוך אותו לחלק ממך. אם אתה שר בלדה איטית, כמובן, זה סיפור אחר. אתה צריך להחזיר את המיקרופון למעמד שלו, להתייצב מולו ולהשתמש רק בידיים שלך".

פיל מיי (זמר להקת THE PRETTY THINGS) על כבלי המיקרופון: "משכו אותי מהבמה כל כך הרבה פעמים כי הצעירים בקהל הצליחו לתפוס את כבל המיקרופון ולמשוך. אם זה יקרה שוב, אני פשוט אשחרר את המיקרופון במקום להמשיך להיאחז בו ולהיגרר החוצה".

דני ליין (סולן המודי בלוז) על הופעה תוך כדי נגינה: "במקרים כמו שלי, אני חושב שעדיף להישאר יחסית נייח ופשוט להקרין את עצמך דרך הנגינה והשירה. אתה יכול להסתבך בקלות אם תתחיל להתרוצץ יותר מדי".

בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס על נגינה במפוחית עם מיקרופון: "מה שאני מנסה לעשות זה ליצור מעין 'תא' סביב המיקרופון בעזרת הידיים שלי. לאחר מכן אני מניח את המפוחית בין כפות הידיים, וכשאני מחזיק את האצבעות צמודות, אני יוצר את אפקט הוויברטו הזה".

ביל ווימן, בסיסט הרולינג סטונס, על בטיחות מיקרופונים: "אני חושב שכל להקה חטפה מכת חשמל ממיקרופון בשלב כזה או אחר. במקומות רבים אין הארקה במערכות ההגברה המקומיות, וכמובן, אם נוגעים בטעות במיקרופון ובמיתרי הגיטרה בו-זמנית, מקבלים הפתעה לא נעימה, אולי אפילו קטלנית! העצה שלי היא לבדוק את החיווט בכל מקום שבו אתם מנגנים, ולסרב להופיע עד שתהיו בטוחים לחלוטין שהמקום בטיחותי".

קית' רלף (זמר להקת THE YARDBIRDS) על מיקרופונים: "המיקרופון הוא לא דבר מעניין במיוחד, לכן צריך פשוט להתייחס אליו כאל אביזר במה".

דונובן על ההשפעות שלו: "האדם שעודד ועזר לי יותר מכול היה בחור בשם קית' מקלאוד. אני מכיר אותו כבר כשלוש שנים, והוא לימד אותי הכל – ממהלכי אקורדים בגיטרה ועד להערכה של מוזיקת פולק ובלוז אמיתית".

ספנסר דייויס (הגיטריסט בלהקה שנושאת את שמו) על הסיבה שאלבומיהם לא נכנסו למצעדים: "אין לי מושג...".

בונוס: במאי 1970 (היום המדויק אינו ידוע) יצא לאור התקליט WRITER של קרול קינג. 

אוקי, ישנם תקליטים שזוכים לתהילת עולם בן לילה, וישנם כאלו שעומדים בצילם של ענקים, מחכים שמישהו עם אוזן רגישה יחשוף את שכבות הקסם שלהם. אז תקליט הבכורה של קרול קינג כסולנית משנת 1970, הוא בדיוק כזה. האמת? אני לא סובל את העטיפה הקדמית שלו אבל המוסיקה שבפנים? זה כבר סיפור אחר!

לעיתים קרובות מדי התקליטים של קרול קינג נשפטים על פי ערכם המסחרי בלבד. זה אולי לא נראה מגוחך כפי שזה נשמע במבט ראשון, שכן אחרי הכל, קרול קינג הייתה יצרנית להיטים מוסמכת, מעין מכונה בעלת אוריינטציה מסחרית שפלטה סינגלים שנמכרו בטירוף עבור המוני אמנים אחרים. הגישה הרווחת הייתה שאם השירים היו מצליחים מבחינה מסחרית, הם היו מוצלחים גם מבחינה אמנותית. אם הם היו, מדי פעם, כישלונות, אז הם פשוט היו כישלונות ואף אחד לא זכר אותם. אז מדוע שמשהו יהיה שונה כאשר עוסקים בתקליטים האישיים של קרול קינג? התקליט WRITER לא נמכר היטב בזמנו, מה שהוביל מבקרים רבים לכנות אותו תקליט שבו היא עדיין לא מצאה את הסטייל שלה. לעומת זאת, התקליט TAPESTRY נמכר במיליוני עותקים, ולכן הוא זכה להיקרא נקודת השיא של קרול קינג, ואולי אפילו התקליט היחיד של קרול קינג שצריך באוסף. האמת? זה נראה לי מוזר.

קרול קינג כתבה שירים כבר מעל עשור באותה נקודה. העובדה שהיא לא הקליטה אותם בחברות תקליטים גדולות לא אומרת שהסגנון שלה לא היה מבוסס היטב כבר אז. למעשה, WRITER מגוון יותר מבחינה סגנונית, נועז ואפילו נסיוני יותר מהתקליט הידוע שבא אחריו. זה תקליט נהדר. פשוט אין בו להיטים. אבל פשוט תקשיבו לשיר הפותח, SPACESHIP RACES, ותקבלו פה קרול קינג רוקית יותר. איזה יופי!!! והשיר אחריו - NO EASY WAY DOWN? איזה יופי!!! ואורגן ההאמונד מחמם הלב שם? - דליקטס!

ובשיר השלישי, CHILD OF MINE, אפשר להבחין בכמה היא נשמעה חסרת ביטחון כשהיא משכה את התווים הגבוהים בפזמון החוזר. קארן קרפנטר או ארית'ה פרנקלין היו עושות את זה הרבה יותר טוב. אבל אף אחת מהן לא הייתה יכולה להעביר את תחושת האהבה ואולי אפילו מעט פחד על הילד-אוצר שלה עם כל כך הרבה שכנוע כמו קרול. הבלדה הזו על הפסנתר היא ללא ספק גולת הכותרת של התקליט, ואחד משיריה המרגשים יותר שנכתבו אי פעם.

ואחרי זה בא GOIN' BACK, השיר שהקליטו לפני כן הבירדס וגרם לטלטלה בלהקה ולסילוקו של דייויד קרוסבי ממנה. כשנתיים לאחר הביצוע של קרול קינג יהיה זה פרדי מרקיורי שייתן את קולו בשיר הזה כשיקליט תקליטון תחת השם לארי לורקס, עם הפקה מנופחת בסגנון פיל ספקטור. פה, אצל קרול, זה נשמע טיפול קרול קינגי כמו שהיא שמעה אותו בראשה. ואיזה יופי מתוזמר ואנרגטי בא עם השיר I CAN'T HEAR YOU NO MORE.

ידוע שבמשך שנים, קרול קינג הייתה המוח שמאחורי הלהיטים הגדולים ביותר של בניין בריל (קיצור של בריליאנט?..). היא כתבה לאחרים – לארית'ה פרנקלין, לשיפונס. אבל בתקליט WRITER, משהו משתנה. כאן, היוצרת מפסיקה להסתתר מאחורי המבצעים הגדולים או מפסיקה להתחבא בתוך להקה שנקרא THE CITY, ותופסת את מקומה הראוי בקדמת הבמה.

זהו הרגע המדויק שבו אחת הכותבות המוכשרות בהיסטוריה של הפופ מחליטה שהשירים שלה זקוקים לפרשנות האישית שלה ותחת שמה באמת. אני לא יודע מה אתכם, אבל הקול של קרול קינג עושה לי ממש טוב על הלב. היא עמו חברה טובה שיש לה קול מרגיע והיא יודעת להגיד לך בדיוק את המילים הנכונות ובטון הנכון. נכון, היא אינה זמרת ענקית ומפילה מהרגליים כמו, נגיד, קארן קרפנטר, אבל יש לה את היתרון בכך שהיא נשמעת אנושית יותר, עם אותו זוג מיתרים רועד ומחוספס מעט.

והפסנתר של קרול קינג הוא הלב הפועם של כל שיר. הוא לא רק כלי מלווה. הוא מספר סיפור. העיבודים בתקליט הזה מצד אחד עדיין נושאים את הניחוח המהודק של הפופ של שנות ה-60, ומצד שני, הם כבר מבשרים על הסאונד החם, האורגני והמשוחרר יותר של תנועת הסינגר-סונגרייטרס שתשלוט בעשור הקרוב. אז כן, ישנה סיבה מדוע האלבום הזה נשמע כל כך טוב במערכת סטריאו איכותית. הסאונד שלו מייצג תקופה שבה ההקלטות היו חיות ונושמות.

ג'יימס טיילור מופיע כאן תחת השם הבדוי THE FLYING MACHINE בגלל בעיות חוזיות עם חברת אפל. לדעתי קרול כתבה שירים טובים ממה שהוא כתב. אבל משהו בנוכחות שלו תמיד מעביר חמימות. בתקליט השתתפו גם חבריה להרכב THE CITY, ביניהם צ'ארלס לארקי בבס וג'ואל אובריאן בתופים. בשיר RASPBERRY JAM, קרול קינג הצדיקה את המילה JAM בכותרת בכך שגרמה לכל הלהקה לאלתר בקטע אמצע ג'אזי, עם מהלכי גיטרה ג'אזיים אמיתיים. באופן בלתי יאומן, גם אם זה היה חובבני, זה עבד. אם היה לה את האומץ להפוך את השיר לעשר דקות, זה כנראה לא היה עובד, אבל שתי דקות של סולואים של גיטרה, אורגן וויברפון נשמעים רעננים ואפילו מרגשים.

והשיר UP ON THE ROOF? הו, מיי גאד! כמה שזה יפה!!! הוא יפה מכדי לתאר אותו במילים. פשוט צריך לשמוע אותו.

נכון, קל מאוד לדלג על WRITER בדרך לאלבום המופת TAPESTRY, אבל מי שעוצר כאן מגלה את התעוזה של קרול קינג והקסם של אמנית שמגלה את עצמה מחדש. האהבה לאלבום הזה היא אהבה לדרך, לתהליך, ולעובדה שגם ליוצרת מנוסה יש רגע של הפעם ראשונה.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "נושא האלבום הוא החיפוש אחר חברות מתמשכת – כזו שאפשר לסמוך עליה ולהרגיש אותה. הרגשות הללו באים לידי ביטוי במוזיקה חופשית יותר ובעלת מעוף רב יותר מלחניה המוקדמים. המוזיקה כבר אינה מוגבלת לדרישות הכתיבה עבור אחרים או עבור תחנות רדיו AM; היא הפכה למורכבת, עדינה ומרשימה יותר מבחינה טכנית. ההפקה נוקטת גישה רכה המכוונת לרדיו FM ונמנעת לחלוטין מסגנון AM, אף ששינויים אלו אינם חיוביים לחלוטין.

האלבום הוא ברכה למרות פגמיו. חטיבת הקצב הורכבה בעיקר משותפיה המוזיקליים, והעיבודים נשמעים כאילו גובשו יחד באולפן. ההפקה דלה ומרושלת; קולה של קרול אינו נשמע עוצמתי מספיק במיקס בקטעים רבים, והלהקה מפיקה צליל דק מדי ביחס לסוג המוזיקה שהיא מנגנת. ובכל זאת, הנחישות והכישרון האישי של קרול עצמה מתעלים מעל המגרעות הללו והופכים את היצירה כולה לכדאית מאוד".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459