רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 במאי (13.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"זה לא שאני לא אוהב דברים רגועים, אבל אני נוטה להימשך לדברים הקיצוניים יותר במוסיקה" (רוברט פריפ, הגיטריסט של קינג קרימזון, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1969)

כשאלטון מביא לנו תקליט עם מספרים וגם קלפים לא חזקים. ב-13 במאי 1980 יצא תקליטו ה-21 של אלטון ג'ון, בדיוק כשהוא בן 33.

אלטון ג'ו ניסה אז להתאושש מהצל הכבד שהטיל VICTIM OF LOVE – תקליט שהיה כישלון מסחרי וביקורתי כאחד. כך הוא ניצב מול שנות השמונים המאיימות והמבטיחות, כשהנוף המוזיקלי סביבו משתנה ללא הרף! הדיסקו, שהטביע חותם בעייתי על תקליטו הקודם של ג'ון, גווע במהירות מסחררת ופינה את הבמה לקולות חדשים ומרתקים: הגל החדש, סינת'-פופ, רוק רך ו-AOR (רוק שמכוון למבוגרים). עבור ענקי מוזיקה מבוססים משנות השבעים כמו אלטון ג'ון – האיש שחרך פעם את המצעדים עם שבעה תקליטים רצופים בפסגת המצעד האמריקאי – היכולת להסתגל לאקלים המוזיקלי החדש הייתה לא פחות מגורלית להמשך דרכו האמנותית. כן, עד כדי כך! לפיכך, התקליט "21 ב-33" (כלומר, התקליט ה-21 בגיל 33) הוא לא רק עוד תקליט בדיסקוגרפיה אלא ניסיון לתקן את המסלול ולהוכיח לעולם שהקסם האלטוני עדיין כאן, ובגדול! וכן... שוב עם ברני טאופין - התמלילן ממנו עשה הפסקה לאחר שנים מצליחות ביותר ביחד.

אבל... אני לא ממש אוהב את התקליט הזה, סורי. הסאונד לא בועט – הוא לא מספיק רוקי בשביל הקהל הישן, ולא מספיק חדשני בשביל הקהל הצעיר. הוא באמצע... ואמצע זה לא תמיד טוב. התופים נשמעים "קופסתיים" מדי ויש שימוש מוגבר בסינטיסייזרים שמרגישים היום מיושנים מאוד (בניגוד לפסנתר החם והדומיננטי של אלבומיו המוקדמים). והעיבודים? ובכן, הכל מרגיש בטוח מדי. אין כאן את הסיכונים המוזיקליים והעיבודים התזמורתיים המרהיבים של פעם. כן, זה פופ למבוגרים בשיא השעמום שלו. ואי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי להזכיר את הלהיט הגדול ביותר שלו, LITTLE JEANNIE. מצד אחד, זה שיר פופ קליט להפליא. אבל מצד שני, הוא מייצג את כל מה שמעצבן באלטון של התקופה הזו: הוא מתקתק מדי, ארוך מדי (חמש דקות של אותו קצב בינוני!), ומרגיש לי כמעט כמו מוזיקת מעליות משודרגת.

שירים כמו GIVE ME THE LOVE מנסים לקרוץ לדיסקו/פ'אנק אבל נשמעים כמו חיקוי חיוור של מה שאמנים כמו סטיבי וונדר עשו הרבה יותר טוב. ובלדה כמו SATORIAL ELOQUENCE (שנכתב עם טום רובינסון), היא אולי נקודת האור באלבום, אבל גם זו לא מצליחות להגיע לשיאים הרגשיים של SORRY SEEMS TO BE THE HARDEST WORD, סורי... אז התחושה הכללית היא של אלטון ג'ון שמשחק על בטוח. הוא לא רוצה להרגיז אף אחד, הוא רוצה להישאר במצעדים, אבל בדרך הוא מאבד את החיספוס שהפך אותו לאייקון.

ועוד בעיה מרכזית וכואבת ביותר בתקליט הזה היא המחסור באחידות טקסטואלית. לאורך רוב שנות ה-70, אלטון ג'ון וברני טאופין היו יחידה אחת. אבל בתקליט הזה אלטון משתמש בנבחרת של כותבי מילים: גארי אוסבורן, טום רובינסון, ג'ודי צ'וק ואפילו קצת ברני טאופין. האם הוא לא היה בטוח בכותב אחד שיספק את הסחורה לתקליט שלם? משהו בסגנון של לירות לכל הכיוונים? כשאלטון עובד עם כותבים שונים על אותו אלבום, התוצאה היא תמיד תחושה של אוסף שירים ולא אלבום זורם עם קו אחד. המילים של גארי אוסבורן, למשל, נוטות להיות הרבה יותר פשוטות מהעומק הסיפורי של טאופין. זה מרגיש כמו מוזיקה שנוצרה לפי הזמנה לרדיו, ולא כזו שנובעת מצורך אמנותי בוער. לכן התקליט הזה מרגיש כמו סחורה שצריך לספק. תקליט של אמן שחייב להוציא אותו כי זה מה שהוא עושה כדי לקיים את שמו, ולא כי יש לו אמירה חדשה ומרגשת. זה בטח לא האלבום שאשים בפטיפון כשמתחשק לי להתרגש באמת מהגאונות של האיש על הפסנתר.

במגזין רולינג סטון לא הסתירו את דאגתם מהכיוון שאליו צועד הכוכב: "אנחנו כבר בשנה החמישית למשבר המוזיקלי המתמשך של אלטון ג'ון", קבעה הביקורת החדה, "וחלקנו כאן במערכת מודאגים ממנו מאוד. מאז 1975, אלטון נשמע מבולבל, ממורמר ותשוש לחלוטין. כל המאמצים להשיבו אל לב המיינסטרים עלו בתוהו, וגם הגיחה החפוזה לרחבת הדיסקו לא הניבה פירות". המבקר מצא נקודת אור בצד הראשון של התקליט, ובמיוחד בשיר LITTLE JEANNIE, שתואר כבלדה מתוקה וענוגה עם קריצה נוסטלגית לימי הזוהר של GOODBYE YELLOW BRICK ROAD. אולם הוא המשיך וקבע נחרצות: "כל המבנה קורס לחלוטין בצד השני. מי לעזאזל אישר לאלטון ולברני טאופין לפתוח צד בתקליט עם שיר שעוסק בקוקאין (WHITE LADY WHITE POWDER)? ומיד אחריו מגיע DEAR GOD. זה כבר הופך לממש לא נעים להאזנה". שאר חלקי התקליט ספגו ביקורת נוקבת ותוארו כ"איטיים, משמימים ובוטים בצורה מקוממת". המגזין אף הרחיק לכת והציע פתרונות יצירתיים, אם כי היתוליים, כמו צירוף שותף כתיבה נוסף או חזרה מפתיעה למשקפיים הענקיים והמשעשעים שאפיינו את האמן בעבר.

בעיתון הקנדי DAILY NEWS, לעומת זאת, אימצו גישה שקולה ומעמיקה יותר: "טרם ההאזנה חשנו צורך עז בהקשר ברור. למה באמת אפשר לצפות מאלטון הרקולס ג'ון בנקודת הזמן הזו? האם נצא מרוצים מהתוצאה?", תהתה הביקורת. היא הצביעה על תגובת הנגד המתמשכת כלפי האמן מאז ימי תהילתו הגדולים, ועל העובדה המצערת שתומכיו הנאמנים ביותר הם בעיקר מעריצי עבר שכיום מגלים אדישות יחסית. "גם אם התקליט הזה היה מתגלה כאוסף ודאי של להיטים בטוחים", נכתב בפיכחון, "זה עדיין לא היה מספיק כדי להצדיק כתיבת ביקורת נלהבת". המבקר לא התעצל וערך בדיקת רקע מקיפה: ג'ון, כזכור, בן 33, וזהו תקליטו ה-21 במספר (בספירה המביאה בחשבון תקליטים כפולים כשתי יחידות נפרדות). הוא הזכיר את ההצלחה המסחררת והבלתי נתפסת של הצמד ג'ון-טאופין בראשית שנות השבעים – צמד שנחשב בזמנו למכונת הלהיטים הגדולה ביותר מאז לנון ומקרטני. כמו כן צוינה הדעיכה הניכרת בתגובות הקהל והביקורת לאחר פירוק השותפות האגדית סביב 1976 והוצאת האלבום BLUE MOVES. לא נשכחה גם פרישתו הזמנית מהופעות חיות וחזרתו המדוברת לבמות במופעי סולו אינטימיים, לצד אמן כלי ההקשה ריי קופר.

המבקר הקנדי המשיך והרהר בשאלה האם סגנון ה"גל החדש" המתפתח יוכל להתאים לאלטון ג'ון, במיוחד לאחר הכוויה הצורבת שספג מתקליט הדיסקו הכושל. הוא הפנה את תשומת ליבו לניתוח העטיפה – ששמה, התואם לשם התקליט, אולי רומז על ניצחון מתוקשר. העובדה המפתיעה שהאמן עצמו כלל אינו מופיע על העטיפה, ושמו מודפס באותיות קטנות יחסית, עוררה סקרנות רבה: האם זוהי הצהרה אמנותית? הצעה למאזין לקבל את אלטון ג'ון "נטו", ללא ניפוח מלאכותי של מעמדו ככוכב-על? עיון בדף הקרדיטים הפנימי גילה חזרה חלקית ומשמחת של טאופין (שלושה שירים פרי עטו) לצד שיתופי פעולה מסקרנים נוספים, ביניהם עם יוצר הלהיטים הבריטי המוכשר טום רובינסון. אלטון ג'ון עצמו מנגן בפסנתר ברוב הרצועות ונעזר בנבחרת מרשימה של מוזיקאים מוכרים, הכוללת חברים מלהקות אגדיות כמו האיגלס, הביץ' בויז וטוטו, וכן נגני אולפן מהשורה הראשונה של לוס אנג'לס. "זה נראה חלקלק ומבטיח", סיכמו בעיתון, "זה בהחלט יכול להיות כיף גדול". ההאזנה עצמה חשפה מוזיקה עליזה, קצבית וסוחפת, עם נגיעות קלות של קאנטרי וגוספל, אך בבסיסה – אלטון ג'ון המוכר והאהוב, בסגנון המלוטש שהביא לו מכירות של מיליוני עותקים בעבר. מסקנתו הסופית של העיתון הייתה שהתקליט כנראה אינו מהווה רכישת חובה, אך הוא צפוי להימכר בכמויות נאות, ככל הנראה לאותם אנשים שפשוט לא קיבלו מספיק מלהיטיו הקלאסיים של אלטון".

בניגוד גמור לדעה זו, במגזין המוזיקה הבריטי מלודי מייקר הביעו התלהבות רבה: "התקליט הזה פשוט מתפוצץ מאנרגיה, גדוש ברגעי פסנתר ענוגים וקסומים, וספוג בסגנון הכתיבה הייחודי והמזוהה כל כך עם אלטון. זהו ללא ספק אוסף של שירים מצוינים!"

שה לה לה - בואו נחיה בשביל היום! ב- 13 במאי בשנת 1967 יצא התקליטון של להקת THE GRASS ROOTS, עם השיר LET'S LIVE FOR TODAY. המסר היה חד וברור, והוא הידהד באוזני דור שלם: לזנוח את הדאגות אודות העתיד, ולאמץ בשמחה ובזרועות פתוחות את כל מנעמי ההווה.

תגידו, איך אפשר לא להתאהב בשיר שמתחיל כך ומבקש לתת לי דחיפה למצב רוח? "כשאני חושב על כל הדאגות שאנשים מוצאים, ואיך הם ממהרים לסבך את חייהם, במרדף אחרי כסף וחלומות שלא יכולים להתגשם...". ואז להתמקד בכאן ובעכשיו, באהבה ובפשטות של החיים. וב-1967, שיא "קיץ האהבה" ועידן מלחמת וייטנאם, המסר הזה הדהד בעוצמה בקרב צעירים שחיפשו שלווה בעולם שהיה מלא בקונפליקטים, ורבים מהחיילים האמריקאים ששירתו בווייטנאם מצאו בו נחמה ותקווה. מה אנחנו צריכים יותר מאשר לנשום עמוק וליהנות מהרגע? אני והמון כמותי שוכחים את זה לא פעם. אז זהו מסר שרלוונטי היום בדיוק כפי שהיה רלוונטי אז.

ומבחינה מוזיקלית, השיר בנוי בצורה מופתית. הלחן בבתים מתחיל באופן שקט, קצבי, מחושב כמעט – כמו צעדים מונוטוניים של חיי שגרה, תוך שימוש במלודיה מהפשוטות יותר שיש - כזו שכל ילד יכול לנגון בפסנתר עם אצבע אחת. ואז, השיר בונה את עצמו לקראת הפיצוץ בפזמון. הספירה המפורסמת "וואן, טו, ת'רי, פור..." (בקולו של הגיטריסט וורן אנטנר) מובילה מיד לפזמון קליט, משחרר וסוחף. בום! יש אופוריה ופורקן. וקולו החם והמחוספס של סולן ובסיסט הלהקה, רוב גריל, מתאים כמו כפפה ליד.

אך מאחורי הקלעים של הלהקה שביצעה את הלהיט האלמותי הזה, THE GRASS ROOTS, מסתתר סיפור מרתק לא פחות, מלא תהפוכות והפתעות. תאמינו או לא, הלהקה הזו, שכבשה לבבות רבים, החלה את דרכה בכלל כפרויקט אולפן בלבד, פרי יוזמתם של מפיקים בעלי חזון עסקי ממולח. רק לאחר ההצלחה המטאורית והבלתי צפויה של שירם הקודם, WHERE WERE YOU WHEN I NEEDED YOU, הבינו המפיקים את גודל הפוטנציאל הטמון בפרויקט והחליטו שהגיע הזמן להפוך אותו ללהקה אמיתית, בועטת ונושמת. אולם, גם כאן הדרך להצלחה לא הייתה סוגה בשושנים: המפיקים, שלא היו שבעי רצון מהרכב הנגנים המקורי, החליטו על מהלך דרמטי ונועז. הם גייסו לשורותיהם להקה שלמה, טרייה ורעבה מלוס אנג'לס, שקראה לעצמה "הקומה ה-13" (ויש להדגיש – אין להתבלבל עם להקת "מעליות הקומה ה-13" ההיא של רוקי אריקסון), ועל ההרכב החדש הזה הודבק ללא היסוס המותג המנצח והמוכר THE GRASS ROOTS.

ומה באשר לשיר עצמו, LET'S LIVE FOR TODAY, אותו המנון שהפך לסמל של תקופה? ובכן, גם כאן נחשפת בפנינו עלילה מפותלת ומפתיעה לא פחות! המפיקים המוכשרים והמנוסים, סטיב בארי ופי. אף. סלואן, הם אלו שרקחו את היצירה הנצחית. הם התבססו על לחן איטלקי במקור, שנכתב בתחילה עם מילים בשפה האיטלקית וזכה להצלחה גדולה בארץ המגף כאשר בוצע על ידי להקה ששמה היה THE ROKES. הגרסה הזו לא עצרה באיטליה, אלא אף עשתה את דרכה המוצלחת לאנגליה, ושם היא תפסה את תשומת ליבם החדה של צמד המפיקים האמריקאי. אלו, בתורם, החליטו ללא דיחוי להקליט אותו מחדש עם להקתם המהונדסת, THE GRASS ROOTS. כך, ובמהירות מסחררת, השיר הסעיר את ארצות הברית כולה, כבש את פסגות המצעדים והפך ללהיט ענק ובלתי נשכח – וכל זאת מבלי שהקהל האמריקאי הנלהב כלל לא ידע על שורשיו האיטלקיים הנסתרים של הלהיט.

אך רגע! מתברר כי פרשיית הסודות והגילויים אינה מסתיימת כאן! הפזמון הממכר והקליט עד אימה של השיר, עם קריאות ה"שה-לה-לה-לה" שהפכו למזוהות עמו כל כך ומושרות עד היום, נשמע כה מושלם עד שקשה היה להאמין במקוריותו המוחלטת. ואכן, החשד התאמת: התברר כי המוטיב המרכזי הזה הועתק, ללא קבלת כל רשות או אישור, מהלהיט I COUNT THE TEARS של להקת THE DRIFTERS. מחבר השיר המקורי, דוק פומוס, רתח מזעם על ההפרה הבוטה וגניבת הקניין הרוחני, אך בצעד בלתי צפוי ויוצא דופן הוא בחר שלא להגיש תביעה משפטית. שנים רבות לאחר המקרה, חשף בנו את ההיגיון הייחודי שעמד מאחורי החלטתו המפתיעה והאצילית של אביו: הוא היה אדם בעל עקרונות ברורים – כל עוד אלו שגנבו ממנו לא פגעו ביכולתו הבסיסית לפרנס את משפחתו בכבוד, הוא לא נטה למהר ולנקוט בצעדים משפטיים נגדם.

יום הולדת שמח - סטיבי וונדר! ב-13 במאי 1950 נולד אייקון מוזיקלי, סטיבי וונדר. כפי שאמר פעם לעיתון NME בשנת 1970, "רוצים לדעת כיצד אני מרגיש כלפי מוזיקה? צלילי המוזיקה הם צבעים קטנים חסרי צבע שאיתם אני מצייר את הצבע האהוב עליי".

ואכן, ביום הולדתו ה-21, צייר וונדר את חייו בצבעים חדשים ונועזים. על פי חוק, החוזה שלו עם ענקית התקליטים MOTOWN פקע, והאמן הצעיר שוחרר מהאחיזה הכמעט מוחלטת של החברה. בן לילה הוא הפך מאמן מנוהל לאדון לגורלו, בעל שליטה מלאה על הקריירה שלו. באותו יום גורלי, גם חלק מכספי הנאמנות שהרוויח כילד פלא הועברו סוף סוף לידיו.

וונדר לא הגיע לרגע הזה במקרה. הוא תכנן אותו בקפידה, מתוך חוסר שביעות רצון ברורה מהאופן שבו MOTOWN ניהלה את ענייניו. הוא המתין בנשימה עצורה לגיל 21 – הרגע שבו יוכל לשבת מחדש לשולחן המשא ומתן בתנאים שלו. ב-MOTOWN, לעומת זאת, שרר חשש כבד; הם ידעו שאחד הנכסים היקרים ביותר שלהם עומד לפרוש כנפיים ולעזוב את הקן.

וונדר דרש את המגיע לו – את הכסף שהרוויח במסגרת החוזה שנחתם בילדותו. MOTOWN שילמה לו מיליון דולר, סכום שללא ספק היה נמוך ממה שהגיע לו באמת. עם הכסף ביד, וונדר לא היסס: הוא עזב את דטרויט וטס היישר לניו יורק. שם שכר חדר ב-HOWARD JOHNSON MOTOR INN במנהטן והזמין זמן הקלטה באולפני ELECTRIC LADY – המקום הלוהט ביותר בסצנה – כדי להתחיל לעבוד על תקליטו הבא.

אולפני ELECTRIC LADY, על הטכנולוגיה החדשנית והאווירה המיוחדת שהותיר אחריו המייסד השותף, ג'ימי הנדריקס המנוח, היו המקום המושלם עבור וונדר. הנדריקס עצמו השקיע הון בבניית האולפנים ובילה בהם כל רגע פנוי. כמו הנדריקס, גם וונדר היה ידוע כמי שאוהב לשהות שעות ארוכות באולפן, והמשיכה למקום הייתה טבעית. "החוזה שלי עם MOTOWN הסתיים ב-13 במאי 1971", סיפר וונדר, "והחלטתי פשוט לא לחתום עם אף אחד לזמן מה, אלא פשוט לקחת פסק זמן כדי להרגיע את הרוחות. שקלתי לבחון חברות אחרות ודיברתי כמעט עם כל חברת תקליטים קיימת. הלכתי רחוק ככל שיכולתי. החלטתי לנסות משהו שונה מהנוסחה המנצחת המוכרת; רציתי לראות מה יקרה אם אשנה דברים".

עוד לפני שהשלים את הקלטת השירים שיהפכו לתקליט המופת MUSIC OF MY MIND, הוציא וונדר רבע מיליון דולר על זמן אולפן בלבד. אך למרות הפיתויים והאפשרויות החדשות, בסופו של דבר חזר וונדר ל-MOTOWN וחתם על חוזה חדש. "החלטתי שאני רוצה להישאר חלק ממה שכבר הייתי מעורב בו", הסביר. "זה יכול היה להיות בגלל שהייתי נאמן לחלק מהאנשים שם, אבל בנוגע ל'משפחת MOTOWN' – קשה מאוד לשמור על מערכת יחסים כזו כשהדברים משתנים ואנשים חיים בחלקים שונים של העולם". בדבריו התייחס למעבר המשרדים של MOTOWN ללוס אנג'לס, במקביל למעבר שלו לניו יורק.

וונדר הרגיש ש-MOTOWN היא עדיין בית במובן מסוים, אך הבין שהחברה משתנה. כדי להבטיח שהשינויים ישרתו גם אותו, הוא היה צריך להפעיל לחץ. "בעצם, רציתי להישאר עם MOTOWN. אני איתם מההתחלה, ורציתי להיות מהחלוצים שרואים את החברה משתנה ופונה לכיוון חדש. הכרתי את החברה ואת האנשים, וכל מה שהייתי צריך לעשות זה לשכנע איכשהו את הנשיא, ברי גורדי. חלק מהשכנוע נעשה בעצם העזיבה הזמנית שלי. הם עדיין ראו בי את סטיבי וונדר, הילד הקטן עם המפוחית; הם הסתכלו על העבר ולא על מי שאני כיום. הייתה להם סוג של התקשרות אחרת אליי, והעזיבה שלי נחוותה אצלם כסוג של עלבון או פגיעה".

המשא ומתן המחודש נשא פרי. וונדר השיג תנאים חסרי תקדים ב-MOTOWN: חופש יצירתי מוחלט, שליטה מלאה בזכויות היוצרים שלו ואחוזים נכבדים ביותר ממכירות תקליטיו. ילד הפלא הפך לאמן עצמאי, מוכן לכבוש את העולם בתנאים שלו.

האחים לנשק של דייר סטרייטס. ב-13 במאי 1985, עולם המוזיקה קיבל לידיו תקליט חדש ומסעיר מלהקת דייר סטרייטס, BROTHERS IN ARMS. היצירה עוררה התלהבות עצומה בקרב רבים, אך גם הותירה אחרים מאוכזבים, וסימנה עידן חדש ושנוי במחלוקת ללהקה הבריטית המצליחה. מה היה שם?

אוקי, ברור שזה אחד התקליטים החשובים יותר של האייטיז. אוקי, ברור שמכוונים לא פעם מערכות סטריאו מפונפנות לפיו. אורי, ברור שהתקליט הזה מכיל לא מעט להיטים. אוקי - אני לא יודע אם אני באמת אוהב אותו או לא. כי אחרי הכל, אלבום האולפן החמישי של הלהקה היה רחוק שנות אור מהסאונד המקורי והמחוספס שלה שאני כה אוהב – רוק מתובל בבלוז עם מינימום אפקטים וללא סינטיסייזרים וסקסופונים. BROTHERS IN ARMS הציג סאונד מלוטש, עתיר שכבות אלקטרוניות, והפך לפורץ דרך בתחום הפופ בזכות הכיתוב הגאה DDD שהתנוסס על עטיפתו, שמעיד על הקלטה, מיקס ומאסטרינג דיגיטליים מלאים. האם זה הישג חיובי? בעיני רבים, ובמיוחד עבור אודיופילים שאימצו אותו ככלי לבדיקת מערכות שמע, התשובה היא כן מוחלט, ויש שיאמרו אף מושלם. בעיניי - הייתי מעדיף כמה שיותר אותיות A במקום D במקרה הזה. איפה הלכלוך והחמימות של האנלוג? אוף, האלבום הזה יכול להישמע יותר מדי נקי. יש בו משהו מהונדס, כמעט קר. הוא חסר את החיספוס שהיה באלבומים המוקדמים שלהם (בעיקר בשלושת הראשונים), ומרגיש לפעמים כמו מצגת מושלמת של מוזיקה ולא כמו להקת רוק שמזיעה בחדר חזרות.

להקת דייר סטרייטס הפכה לאופנתית מתמיד, והביטחון העצמי שלה ניכר כבר משיר הפתיחה, SO FAR AWAY. למרות ההצלחה המסחררת, מארק נופפלר עצמו מתח ביקורת על חלק מהיצירה בראיונות מאוחרים יותר; הוא טען שאינו מבין את השיר YOUR LATEST TRICK ואף כינה את ONE WORLD "נוראי" – הכל עניין של טעם, כמובן. את שיר הנושא הקודר, BROTHERS IN ARMS, כתב נופפלר בהשראת מלחמת פוקלנד שהתחוללה בין אנגליה לארגנטינה, כשהוא מתאר חייל הנוטה למות בשדה הקרב לצד חבריו. את הביטוי "אחים לנשק" שמע מאביו, שתיאר כך את הלוחמים משני הצדדים כשותפים לאותה אידאולוגיה טרגית.

מנגד, האלבום הניב את להיט הענק הקצבי MONEY FOR NOTHING, בו התארח סטינג. מי שגדל על המוזיקה של שנות ה-80 זוכר בוודאי את הטירוף סביב קליפ האנימציה הממוחשבת פורץ הדרך. מילות השיר נלקחו ישירות ממונולוג של מוכר בחנות מוצרי חשמל שנופפלר שמע מקטר על כוכבי רוק בזמן שצפה ב-MTV. סטינג, שתרומתו המלודית (בקולות הרקע ובשורה האלמותית I WANT MY MTV) הפכה לחלק בלתי נפרד מהשיר, לא ביקש קרדיט כתיבה, אך חברת התקליטים שלו התעקשה על כך בשל התמלוגים. נו, אחרי הכל זה ביזנס! אבל רגע - אסור לשכוח שהשיר הזה מחזיק את אחד מריפי הגיטרה הטובים יותר בהיסטוריה לדעתי. אז לצד קצב התופים הקר והמדוד יש גיטרה שבוערת עם ריף שנשמע כאילו נלקח מבית הספר של זיזי טופ.

רגע זכור במיוחד בשיר הוא מעברי התופים המדויקים. באופן אירוני, עבור המתופף טרי ויליאמס (לשעבר מלהקת MAN הפרוגרסיבית), שהיה אמור לנגן באלבום האולפן הראשון שלו עם הלהקה, ההקלטות לא צלחו. תיפופו לא נחשב ליעיל מספיק עבור הסאונד המבוקש, והתיפוף שלו נשמע לעיתים רחוקות (כמו בקעי המעבר בפתיחה של MONEY FOR NOTHING) והוא הוחלף במהלך הסשנים בעומר חכים – מתופף מוערך שהיה אז חבר בלהקת הליווי של סטינג. בראיון למגזין רולינג סטון באותה שנה, התייחס נופפלר למחלוקת סביב MONEY FOR NOTHING: "נתקלתי בהתנגדות מצד עורך עיתון של הקהילה הגאה בלונדון, שטען שהשיר הוא 'מכה מתחת לחגורה'. למעשה, אני עדיין מתלבט אם זה רעיון טוב לכתוב שירים שאינם בגוף ראשון כדי לאמץ דמויות אחרות. הזמר בשיר הזה הוא בור, בעל מנטליות קשה, מישהו שרואה הכל במונחים פיננסיים. כלומר, לבחור הזה יש הערצה יוקדת לכוכבי רוק; הוא רואה את זה במונחים של: 'זה לא טוב, ובכל זאת הבחור עשיר – זו הונאה מוצלחת'. הוא לא מגחך". על הנהגת הלהקה הוסיף: "זה אחד מהדברים שאי אפשר לזכות בהם: אם אתה מנצח – אתה דיקטטור; אם לא – אתה רכרוכי. ב-95% מהזמן אני אוהב להיות המנהיג חסר הפחד. כשאתה כותב שיר ומלחין אותו, אתה רוצה לבצע אותו כמו שצריך, גם אם זה כרוך לעיתים בעבודה קשה של הנגנים בחזרות. זה הוגן".

ואי אפשר שלא להזכיר את WALK OF LIFE, להיט נוסף מהאלבום המלווה בקליפ משעשע של פספוסי ספורט. השיר הוא מחווה קלילה וקליטה לשירי רוק'נ'רול קלאסיים. האמת? לפעמים ממש כיף לי להקשיב לשיר הזה ולפעמים ממש לא. עניין של מצב רוח. הקלידים העליזים שלו מרגישים לי לפעמים כמעט כמו מוזיקת רקע של תוכניות לילדים. משהו ששרים שחקנים שנאלצים להידחס לתוך בובות גדולות ולעשות תנועות מול המצלמה. ואחרי זה מגיע שיר שאני אוהב (למרות הסקסופון שנשמע לי מלוקק מדי, בסגנון של SMOOTH OPERATOR של SADE) בשם YOUR LATEST TRICK. דרך אגב, בגרסת התקליט המקורית הושמטה כל הפתיחה של השיר הזה, כדי שכל העסק יוכל להיכנס לפורמט של ויניל בודד. אבל בגרסת התקליט הכפול שקניתי (בו כל תקליט מסתובב בפטיפון במהירות 45 סל"ד עם חריצים מרווחים יותר כדי להבטיח סאונד עמוק יותר) - הפתיחה המלאה הוחזרה.

את צד א' חותם השיר הנפלא WHY WORRY, בלדה שנשמעת כשיר ערש מרגש עם מילים נוגעות ללב: "בייבי, בדיוק כשהעולם נראה אכזר וקר / אהבתנו זורחת בצבעי אדום וזהב / וכל השאר לא משנה". זה פשוט נפלא.

צד ב' נפתח עם שיר ובו מקצב יענו-אפריקאי די גנרי שהיה מהדברים הלוהטים יותר של הימים ההם. פתאום כולם רצו להיות פיטר גבריאל? אז זה נשמע פה שדייר סטרייטס רכבה על האופנה במקום ליצור אחת שכזו. והתקליט ממשיך בצד הזה עם שירים שרוב הציבור פחות זוכר כי הם לא היו להיטים. תחשבו על זה - כמו במקרה של LET'S DANCE, התקליט של דייויד בואי - שלושת הלהיטים-פגזים באו, זה אחר זה, מתחילת הצד הראשון של התקליט. אז יש לנו בהמשך צד ב' את THE MAN'S TOO STRONG שמנסה להציע את דייר סטרייטס באווירה אמריקאית - וזה פחות עובד לי. אבל בסוף המסע מחכה הפנינה הגדולה, עם שיר הנושא שהוא אחת הבלדות האנטי-מלחמתיות המרגשות יותר שנכתבו אי פעם. משהו שרוג'ר ווטרס כנראה אמר לא פעם - "פאק! למה אני לא כתבתי את השיר הזה?". והגיטרה פה - הו, הגיטרה! הדינמיקה שלו מדהימה פה. האיפוק הזה הוא מאסטר קלאס באמירה דרך שישה מיתרים.

אז, בסוף ההאזנה אני נשאר שואל - האם זה תקליט קליל למסיבות? האם זה תקליט כבד להאזנה עמוקה? האם הלהקה לא החליטה אם בא לה להיות פה רוק או פופ? פייר? זה מבלבל. ובמשך שנים, התקליט הפך לסמל של בורגנות. זה היה האלבום שכמעט כל אבא נלהב באייטיז קנה יחד עם המערכת החדשה שלו. המיתוג הזה יצר סביב האלבום הילה של מוזיקה בטוחה, כמעט שמרנית. ואם אתם מחפשים במוזיקה שלכם דייר סטרייטס עם מרד, חיספוס או סכנה – לא תמצאו אותם כאן. גשו בבקשה לתקליט הבכורה. לא סתם נטען פעמים רבות שפה דייר סטרייטס התמסחרה והפכה למפלצת של איצטדיונים.

וזמן קצר לאחר צאת האלבום של האחים לנשק, בסוף אפריל 1985, הגיעה דייר סטרייטס לישראל לשלוש הופעות בלתי נשכחות – אחת בירושלים ושתיים בפארק הירקון בתל אביב, ממש בראשית סיבוב ההופעות העולמי שלה. רבים ציינו אז כי זהו מופע הרוק הבינלאומי הראשון בארץ עם סאונד מושלם, חד וברור, שזהה כמעט לזה שבאולפן. אולי מושלם מדי לטעמם של אחרים, שחיפשו דווקא חספוס רוקי.

הסיבה לכך שדייר סטרייטס התפרקו, או יצאו להפסקה ממושכת לאחר התקליט הזה, נותרה תעלומה, אך ייתכן שהם פשוט לא רצו להפוך למסחריים עוד יותר. כן, הם לא הוציאו תקליט בשנת 1986. היה להם ברור שמצפים מהם לעוד שלאגר מסחרי שכזה. יכול להיות שזה היה עבור נופפלר, עם התייחסות לשם הלהקה - צרות צרורות.

הנה מודעה להופעה של דייויד בואי ביום זה בשנת 1972. את המודעה עיצב בוב לואיס, סטודנט בקולג' ההוא שהמליץ להזמין לשם את בואי וחבורתו. מחיר כניסה עמד על 60 פני.

פרחים בשיער ומהפכה בלב: הסיפור מאחורי ההמנון של סן פרנסיסקו! היסטוריה נכתבה ב-13 במאי 1967! תקליטון חדש של הזמר סקוט מקנזי, הנושא את השיר SAN FRANCISCO, פרץ לאוויר העולם. ההמנון, שקרא לצעירים לענוד פרחים בשערם בדרכם לעיר הזהב, נכתב על ידי לא אחר מאשר ג'ון פיליפס, המנהיג הכריזמטי של להקת THE MAMAS AND THE PAPAS. אז מה יש לנו שם?

אוקי, ההצהרה שלי עשויה להישמע מעט עם סתירה... אני אוהב את השיר הזה אהבת נפש, ולמרות זאת – ולפעמים אני מודה בזה רק ביני לבין עצמי – הלחן שלו נשמע לי לעיתים עצל מדי. הקצב איטי, הגיטרה האקוסטית חוזרת על עצמה במין אדישות נעימה, והשירה של מקנזי נשמעת כאילו הוא הרגע התעורר משנת צהריים ארוכה על מדשאה שטופת שמש. אין בו שיאים דרמטיים מתפרצים, אין בו תפניות מוזיקליות מורכבות. הוא פשוט... זורם בעצלות. אבל כשצוללים פנימה, מגלים שהעצלות הזו היא לא חיסרון. היא למעשה סוד הקסם של השיר, ומה שהופך אותו ליצירה כל כך על-זמנית ונוגעת ללב. האם זו הגאונות של השיר הזה?

כשאני חושב על זה, הלחן העצל יכול גם לבוא כקריאת תיגר על המרוץ הקפיטליסטי, על הלחץ, על הריצה המטורפת של החיים המודרניים. קצב שאומר למאזינים: "היי, תעצרו. תנשמו. אין לאן למהר". וזה תרגום מוזיקלי מדויק לאידיאולוגיה של ילדי הפרחים – דרישה לשחרור ממוסכמות, להאט את קצב החיים, ולחיבור פשוט ואנושי יותר עם הטבע ועם סביבתנו. אז מה שנשמע בהתחלה כעצלות, יכול להתגלות כנינוחות אידיאולוגית עמוקה. אני ממש יכול לדמיין פה את כל סן פרנסיסקו עם פרחים בשיער שלה. האמת? זה מצחיק - כי בכל פעם כשאני שומע את השיר הזה, יש בי איזו תחושת חמימות נוסטלגית שכזו לתקופה שעדיין לא נולדתי בה ולמקום מיוחד על פני כדור הארץ בו הכל היה כמו שדה פרחים אחד גדול. זה כוחו של שיר!

ג'ון פיליפס יצר את השיר כהמנון הבלתי רשמי לפסטיבל הפופ המדובר של מונטריי, שהתקיים בקרבת... ניחשתם נכון - סן פרנסיסקו. פיליפס, שחלק עבר מוזיקלי עם מקנזי בלהקה הקודמת JOURNEYMEN, היה גם יד ימינו בארגון הפסטיבל עצמו. לא רק זאת, אלא שפיליפס תרם את נגינת הגיטרה שלו להקלטה ואף הפיק אותה בשיתוף עם המפיק האגדי לו אדלר, ששמו נקשר גם בהפקות של האמהות והאבות. על מלאכת הנגינה הופקדה נבחרת חלומות של נגני אולפן: ג'ו אוסבורן על הבס, האל בליין בתופים, ולארי נקטל בקלידים – כולם אמנים שניגנו גם בהפקות הגדולות של פיל ספקטור.

ולא תאמינו, הקסם חדר גם לאולפן ההקלטות! סקוט מקנזי עצמו, נאמן למסר, ענד פרחים בשערו בעת שביצע את השיר אל מול המיקרופון. מקנזי חשף: "כשהקלטתי את השיר הזה, כמה מחבריי שהיו שקועים בענייני המהארישי והמדיטציה יצאו מהאולפן וקטפו עבורי פרחים. הם שזרו מהם זר שאותו הנחתי על ראשי. הקלטת כלי הנגינה בוצעה באולפני WESTERN, ואת קטעי השירה שלי הוספתי באולפן אחר". ג'ון פיליפס הוסיף לפרטים וציין: "אני סבור שהאולפן האחר כונה SOUND FACTORY".

בספרו האוטוביוגרפי PAPA JOHN, חשף ג'ון פיליפס את הרקע הדרמטי ליצירת הלהיט: "היה לנו צורך עז להעביר לצעירים הנוהרים לסן פרנסיסקו מסר ברור – בואו בשלום, שמרו על קור רוח ואווירה טובה במהלך פסטיבל מונטריי, שאני הייתי בין מארגניו. רצינו למנוע בכל מחיר מהומות, אלימות או כל סוג של טירוף. במקביל, המפיק לו אדלר פנה אליי בבקשה לכתוב שיר בעל פוטנציאל ללהיט עבור אמן שיחתום בחברת התקליטים החדשה שלו, ODE RECORDS. אדלר, לאחר שמכר את חלקו בחברת התקליטים DUNHILL לבובי רוברטס וג'יי לסקר, היה נחוש להוכיח שוב את מגע הזהב שלו במצעדים. סקוט מקנזי היה האמן הראשון שהחתים אדלר בחברה החדשה, והוא לא זז ממני. ההנחיה הייתה ברורה: הלהיט הראשון של ODE RECORDS ייועד לסקוט, ולא לאמהות והאבות. לו אדלר חשש שמאמה קאס ודני דוהרטי, חבריו ללהקה, ינסו לסכל את המהלך. הבנו שעלינו לפעול במהירות ובדיסקרטיות. ידענו שלהיט ענק יזעזע לא רק את רוברטס ולסקר, אלא גם את קאס ודני. ואז הגיע סקוט עם רעיון מבריק לנושא השיר: 'למה שלא תכתוב שיר על כל הצעירים שעושים דרכם מערבה למונטריי? על מה שמצפה להם וכיצד עליהם להתנהל?' זה היה מהלך שיווקי גאוני, כזה שימשוך תשומת לב עולמית מיידית ויסייע לשמור על השלום עם התושבים הנפלאים של מונטריי".

פיליפס המשיך ותיאר את תהליך היצירה המהיר: "ישבנו עם גיטרות לילה אחד, והמשפט פשוט צץ מאליו: IF YOU'RE GOING TO SAN FRANCISCO, BE SURE TO WEAR SOME FLOWERS IN YOUR HAIR. מיד אחריו הגיע YOU'RE GONNA MEET SOME GENTLE PEOPLE THERE. זו הייתה התמצית המזוקקת של דור ה-FLOWER POWER. השיר כולו התגבש תוך חצי שעה בלבד! החלטנו לא להיות שקופים מדי ולא לנקוב בשם הפסטיבל במפורש, אך המסר היה חד וברור: ACROSS THE NATION THERE'S A STRANGE VIBRATION / PEOPLE IN MOTION / THERE'S A WHOLE GENERATION WITH A NEW EXPLANATION / FOR THOSE WHO COME TO SAN FRANCISCO, SUMMERTIME WILL BE A LOVE-IN THERE. הקלטנו את השיר עוד באותו לילה באולפן בלוס אנג'לס. אני ניגנתי בגיטרה והייתי שותף להפקה. עם עלות השחר, היצירה הייתה מושלמת. קולו של סקוט, עשיר וחלק, מעולם לא נשמע משכנע ועוצמתי יותר. שדרני הרדיו פשוט איבדו את העשתונות והשיר הפך לטירוף. בן לילה, סקוט מקנזי, מזמר אלמוני יחסית, הפך לקולו של המנון השלום ודור האהבה. לו אדלר לא ידע את נפשו מרוב התרגשות. לסקר ורוברטס, לעומת זאת, היו על סף התמוטטות עצבים. וסקוט? הוא פשוט היה בהלם".

לאחר ההצלחה המסחררת של SAN FRANCISCO, זכה מקנזי ללהיט נוסף, אם כי צנוע יותר, בשם LIKE AN OLD TIME MOVIE. אולם, בעקבות זאת, בחר מקנזי להתרחק מאור הזרקורים ועבר להתגורר במדבר, הרחק מההמולה.

אז השיר SAN FRANCISCO הפך לאחד הסמלים המובהקים של ההיפים ושל SUMMER OF LOVE הבלתי נשכח של 1967. בהשראתו, אימצו פעילי שלום רבים את מנהג ענידת הפרחים בשער. סקוט מקנזי הלך לעולמו באוגוסט 2012, אך קולו הנצחי ממשיך להדהד ברחבי העולם, והשיר האלמותי הזה עדיין זוכה להשמעות רבות בתחנות רדיו בכל פינה על הגלובוס.

הרוטב עם הגושים של זאפה! ב-13 במאי 1967 זכה העולם סוף סוף להאזין ליצירה LUMPY GRAVY, תקליט הסולו הראשון של הגאון המוזיקלי פרנק זאפה. הפתיחה, "כפי שאני רואה זאת, בארי. זה צריך להיות מופע דינמיט!", רמזה על החוויה העוצמתית הצפויה, אך מאחורי הקלעים, הדרך להוצאת התקליט הייתה רצופת מהמורות וקשיים עצומים עבור האמן המשופם הזה.

יה! כמה שאני אוהב את התקליט הזה! עם התעוזה האינסטרומנטלית פורצת דרך, עם דיאלוגים מסתוריים שהקליט זאפה באופן ייחודי, כשהדוברים שיגרו את קולם ישירות אל תוך תיבת התהודה של פסנתר כנף! כן כן! התוצאה: קולות מהדהדים, כולל אלו של חברי להקתו אז, אמהות ההמצאה, שיצרו אפקט ניסיוני מעניין כשהם מדברים על סוסי פוני, על תופים, על קיום ועל שטויות מוחלטות. תגידו על זאפה מה שתגידו - אבל כעורך מוסיקה בסלילים אנלוגיים? האיש גאון! בעידן שקדם למחשבים ולתוכנות עריכה דיגיטליות, זאפה לקח סרטי הקלטה וחתך אותם פיזית בעזרת סכיני גילוח. והתוצאה היא ממש סרט קולנוע לאוזניים. אבל רגע - אם אתם מחפשים מלודיות ברורות או יצירות בסגנון זאפה של ONE SIZE FITS ALL או SHEIK YARBOUTI וכאלו - יכול להיות שזה לא המקום בשבילכם. תטעמו את הרוטב הזה ותחליטו בעצמכם.

כמה שאני אוהב את המעברים החדים, הבלתי צפויים, בין תזמורת קלאסית רחבת יריעה לבין קטעי סרף, ג'אז אוונגרדי ודיאלוגים תמוהים. זה סיחרור אדיר עבורי. זוהי מוזיקה קונקרטית אמיתית שמוגשת בתוך עטיפה של רוק פסיכדלי, וזה בדיוק מה שהופך אותה למרתקת כל כך עבור מי כמוני שמחפשים מורכבות מעבר למבנה השיר הסטנדרטי. התקליט הזה מאפשר לנו לשמוע את השפעותיהם של איגור סטרווינסקי ואדגר וארז מתערבבות עם המלודיות הזאפאיות הטיפוסיות. אחלה רוטב זה! זו לא מוזיקה קלאסית וזה לא רוק; זה פשוט זאפה בשיא תפארתו המוקדמת.

זה נראה לי כמו מגרש משחקים כשהמרחב הסטריאופוני מנוצל כאן עד תום. בכל האזנה אפשר לגלות צליל חדש, לחישה שלא שמתי לב אליה, או כלי הקשה שמסתתר בפינה השמאלית של הבמה. זהו אלבום שתובע האזנה אקטיבית, כזו שנעשית בחדר חשוך עם רמקולים איכותיים או אוזניות טובות, והוא מתגמל את המאזין בכל פעם מחדש. וכן, יש לי את זה בתקליט בהדפסה חדשה היישר מהלייבל של זאפה - וזה נשמע מעולה בפטיפון.

סיפורו המדהים של LUMPY GRAVY החל למעשה כפסקול שאפתני למופע בלט שנגנז. הגלגלים החלו לנוע בשנת 1966, כאשר המפיק הנודע ניק ונט מחברת התקליטים CAPITOL RECORDS, זיהה את הפוטנציאל והציע לזאפה ליצור תקליט שלם בניצוחו עם תזמורת אדירה בת 40 נגנים. זאפה נענה לאתגר, מתוך אמונה כי החוזה שלו עם חברת התקליטים המתחרה, VERVE, כובל אותו רק כמבצע ולא מגביל את חופש היצירה שלו כמלחין ומנצח. זאפה עצמו חשף את הדרמה מאחורי הקלעים: "הם ממש מיהרו שם בקפיטול לעשות את התקליט הזה. לכן נאלצתי לעזוב את קליפורניה ולהגיע מיד לניו יורק. וכך, עם כל כאבי הראש שלי, נאלצתי לרקוח מוסיקה. במשך 11 ימים בלבד". זו הייתה יצירה תחת דד ליין בלתי אפשרי!

ואם הלחץ היצירתי לא הספיק, זאפה מצא את עצמו חסר קורת גג לאחר שבעלי הבית שלו החליטו לפנותו לטובת בנם. "הייתי חייב לצאת משם", סיפר, "הייתה לי מוסיקה שהתחייבתי לכתוב ולא היה לי היכן להתגורר. לכן נכתבה המוסיקה בכל מיני מקומות שונים ומשונים". היו אלה טלטלות אישיות שהזינו את הגאונות!

התקליט הוקלט בפברואר 1967, כאשר זאפה ניצח ביד רמה על תזמורת מפוארת ששילבה את חבריו הנאמנים מלהקת אימהות ההמצאה יחד עם נגני אולפן מהשורה הראשונה של הוליווד. לאחר שההקלטות הושלמו וזאפה סיים את מלאכת העריכה המורכבת, התקליט המהפכני היה מוכן לכיבוש העולם. אך אז, ברגע האחרון, חברת התקליטים VERVE הגיחה והטילה פצצה: "הלו, זאפה שייך לנו, ולא לחברת קפיטול!". הסכסוך הגיע לפתחו של בית המשפט, ובסופו של דבר, VERVE רכשה את הזכויות על המוסיקה מידי קפיטול תמורת סכום עתק של 30,000 דולר. כל הסאגה הזו, כמובן, גרמה לעיכוב משמעותי ומתסכל ביציאת התקליט המיוחל.

רק שנים לאחר מכן, בשנת 1974, הבהיר זאפה כי שם התקליט, LUMPY GRAVY, היווה קריצה שנונה לפרסומת לרוטב אינסטנט. אולם, הסיפור מסתבך: לוריין בלצ'ר, שעבדה עם זאפה בשנת 1965 ואף נעצרה עמו בפרשה מעוררת מחלוקת של עריכת מוסיקה לסרטי פורנו רכים, טענה כי כבר אז, רקחו השניים מופע מדע בדיוני אוונגרדי בו זאפה זכה לכינוי LUMPY GRAVY והיא עצמה כונתה BLOATY BLOOPER.

ומה חשבו המבקרים? לאורך השנים, זאפה עצמו הכתיר את LUMPY GRAVY כתקליט האהוב עליו ביותר מכל יצירותיו. אולם, המגזין רולינג סטון בביקורת שפורסמה אז, הציג תמונה מורכבת: "זה התקליט המסקרן ביותר שזאפה היה מעורב בו עד כה. אבל משום מה המוסיקה לא מתרוממת. כמו שעטיפת התקליט מסגירה, 'זו יצירה לא עקבית שהחלה כמוסיקה לבלט אך זה לא הצליח כך'. זוהי הקלטה סטרילית בצורה מוזרה, כאילו כל נגני האולפן הקוראים את תפקידי המוסיקה שלהם פה לא יכלו לעשות מה שחבורה של אימהות המצאה מאומנות היטב יכולות לעשות. חסרים השירים והאנרגיה של האימהות. מרקם המוסיקה הוא קונבנציונלי ואף משעמם, במיוחד אם מכירים את אהבתו של זאפה לגימיקים, דיאלוגים חסרי מטרה וסוגים מסוימים של מוסיקה אלקטרונית. אף על פי כן, זה תקליט חשוב, ולו רק בגלל שפרנק זאפה הוא אחד המלחינים הבולטים של הרוק".

גם זה קרה ב- 13 במאי:

1955: כאוס בג'קסונביל! במהלך הופעה, אלביס פרסלי הודיע במיקרופון שהוא ישמח לראות את הקהל מאחורי הקלעים. אלפי מעריצים נלהבים לקחו את הצעתו ברצינות תהומית וגרמו למהומה רבתי באזור.

1966: לילה גורלי זה שינה את חייו של הגיטריסט אריק קלפטון. המתופף ג'ינג'ר בייקר, שהיה פנוי מהופעות עם להקת גרהאם בונד אורגניזיישן, נסע לאוקספורד לחפש את להקת הבלוזברייקרז של ג'ון מאייאל, בה ניגן קלפטון. בייקר עלה לבמה, ניגן עם הלהקה, ונוצר קליק מיידי בינו לבין קלפטון. השניים נסעו יחד ללונדון, ובביתו של בייקר הציע המתופף לקלפטון להקים להקה חדשה. קלפטון הסכים מיד והציע את הבסיסט ג'ק ברוס, מבלי לדעת על היריבות המרה בין ברוס לבייקר (שניהם ניגנו בגרהאם בונד). בייקר חרק שיניים והסכים. לימים הודה קלפטון למגזין המוזיקה הבריטי ביט אינסטרומנטל: "חשבתי כבר מזמן על חיבור עם ג'ק וג'ינג'ר, אבל חשבתי שזה לא יקרה. להפתעתי, הוא פנה אליי!". ושנה בדיוק לאחר מכן, בשנת1967, להקת CREAM כבר הייתה עסוקה בהקלטת תקליטה השני באולפני ATLANTIC בניו יורק.

1967: כשמלך נוכחי ומלכה לעתיד מנגנים באותו אולם. ג'ימי הנדריקס האגדי הופיע באימפריאל קולג' בלונדון. להקת החימום שלו הייתה 1984, שבשורותיה ניגן גיטריסט צעיר ומעריץ נלהב – בריאן מאי, לימים גיטריסט להקת קווין.

1968: חברי להקת הדלתות חזרו לאולפן ההקלטות SUNSET בלוס אנג'לס להקליט את תקליטם השלישי, WAITING FOR THE SUN. ג'ים מוריסון, שמאס בכותרות בעיתונים על שיערו הארוך, החליט להסתפר קצר וגרם לסערה תקשורתית. אל דאגה למעריצים – השיער עוד יארך שוב.

1969: לד זפלין עושה היסטוריה בהוואי (עם תקלות). הלהקה הפכה לראשונה שהופיעה בהוואי. חבריה נצפו בשדה התעופה נושאים סלילי הקלטה כבדים של שירי תקליטם השני, שהוקלט תוך כדי סיבוב ההופעות. ההופעה עצמה סבלה מאולם לא מלא, תקלה בתאורה וחום מהביל שהקשה על הנגנים. באותו יום נאספו חברי הביטלס להצטלם בבניין האולפן של EMI. הם רצו לשחזר את עטיפת תקליטם הראשון ולהשתמש בשחזור כעטיפה של אלבומם המיועד, GET BACK.

1970: סרטם של הביטלס, LET IT BE, יצא בהקרנת בכורה בארצות הברית.

1971: זמרת להקת ג'פרסון איירפליין, גרייס סליק, התנגשה עם רכב המרצדס שלה בקיר לבנים. הלהקה נאלצה לדחות הקלטות כדי לאפשר לה להתאושש.

1985: הידד, הבוס מתחתן. ברוס ספרינגסטין נשא לאישה את ג'וליאן פיליפס. הנישואים החזיקו מעמד ארבע שנים.

1991: להקת קווין משחרר שיר חדש. תקליטון חדש של להקת קווין יצא עם השיר HEADLONG, שנכתב על ידי בריאן מאי ונועד במקור לתקליט סולו שלו, אך לדברי מאי: "כששמעתי את פרדי שר את זה, אמרתי, 'זהו זה!'... כך זה הפך לשיר של להקת קווין".

2002: דיון וורוויק מסתבכת. הזמרת נעצרה בשדה תעופה במיאמי לאחר שנמצאו 11 ג'וינטים בתיקה. האישום נגדה בוטל לאחר שהיא צילמה סרטון נגד סמים ותרמה כסף לארגון צדקה.

2003: מייקל ג'קסון תובע. מלך הפופ הגיש תביעה נגד חברת מוטאון בטענה לאי תשלום תמלוגים מימי הג'קסונים ושימוש לא מורשה במוזיקה בפרסומות.

2004: ג'ין סימונס מעורר מחלוקת. בראיון לרדיו באוסטרליה, ג'ין סימונס מלהקת קיס התבטא בחריפות נגד האסלאם, כשהוא מכנה את זה "תרבות נבזית" והזהיר מפני "קיצוניים". לאחר סערה ציבורית, הוא טען כי התכוון למשהו טיפה שונה.

2016: איחוד מאחורי הסורגים. להקת הפ'אנק TOWER OF POWER הופיעה בבית כלא בקליפורניה עם סולנה הראשון, ריק סטיבנס. סטיבנס ריצה 30 שנות מאסר על רצח שביצע בעסקת סמים בשנת 1976.

אלו נולדו ומתו ב-13 במאי:

נולדו:

1912: גיל אוונס, מתזמר ג'אז מהפכני שעבד רבות עם מיילס דייויס (מת במרץ 1988).

1941: ריצ'י ואלנס, זמר רוקנרול מבטיח שנהרג בתאונת המטוס עם באדי הולי והביג בופר בפברואר 1959, בגיל 17.

1947: פיט אוברנד ווטס, בסיסט להקת MOTT THE HOOPLE (מת בינואר 2017).

1950: דני קירוואן, גיטריסט להקת פליטווד מק מסוף שנות ה-60 (מת ביוני 2018).

1951: פול ת'ומפסון, המתופף המקורי של להקת רוקסי מיוזיק.

מתו:

2012: דונלד 'דאק' דאן, בסיסט אגדי מלהקת בוקר טי והאם ג'יז ומנגני הבית של חברת STAX. מת בשנתו בגיל 70 במהלך סיבוב הופעות ביפן.

2022: ריקי גארדינר, גיטריסט בריטי, חבר להקת הרוק המתקדם BEGGARS OPERA שעבד גם עם דיוויד בואי ואיגי פופ. מת בגיל 73.

מפח האשפה לצמרת המצעדים עם הסטונס! לא ייאמן, אבל ב-13 במאי 1966, יצא באנגליה תקליטון חדש לרולינג סטונס, עם השיר PAINT IT, BLACK, יצירת מופת שכמעט ונזרקה לפח.

תגידו, נכון שזה שיר מושלם? בעיניי זה הוא שיר מוש מוש מושלם! החל מצלילי הסיטאר המזמינים של בריאן ג'ונס ואז - בום בום בום בום! התופים המהממים של צ'רלי ווטס, עם האפקט המהדהד (עבודת הפקה אולפנית גאונית!). ואז נכנסים קית' ריצ'רדס בגיטרה וביל ווימן בבס. תמיד זה נשמע לי כאילו מישהו שם לא מכוון עם הגיטרה שלו... קית'? ביל? אבל היי, זה מוסיף לליכלוך המופתי של הסטונס!

וכבר מהשורות הראשונות, השיר זורק אותנו ללא פילטרים אל תוך עולמו הפנימי והקודר של הזמר. הפתיחה של השיר, "אני רואה דלת אדומה ואני רוצה שהיא תיצבע בשחור" היא לדעתי אחת הפתיחות החזקות יותר בתולדות המוזיקה. דלת אדומה מסמלת לרוב חיות, תשוקה, קבלת פנים וחום. העובדה שהדובר רואה אותה ודורש מיד לצבוע אותה בשחור מתארת באופן מושלם את תחושת הדיכאון. ובסיקסטיז - כשכולם רצו דווקא צבעים עזים ותוססים ולהתחבר זה אל זה - השיר הזה בא כפצצה שהוטלה לתוך המסיבה. "אין יותר צבעים, אני רוצה שהם יהפכו לשחור", ממשיך לשיר מיק ג'אגר ואז ברור שזוהי אינה רק בקשה לשנות צבע של דלת, אלא רצון לכבות את האורות של העולם כולו כדי שיתאימו לאפלה הנפשית. ואווו... כמה שזה אפל!!!

וככל שהשיר מתקדם, מקור הכאב נחשף והופך לברור יותר. התיאור "אני רואה שורה של מכוניות וכולן צבועות בשחור / עם פרחים ואהובתי שלעולם לא יחזרו" מביאה את ההבנה שמדובר בטקס הלוויה ומוות ופרידה סופית. ואז ג'אגר משווה את המוות הזה לתינוק שנולד באופן שממחיש את מעגל החיים שאדיש לכאב שלנו. והצבע השחור שולט גם בצבע הלב - והשיר דוחף ודוחף ודוחף ודוחף ופשוט לא מרפה. כמו איזו דרישה עיקשת ביותר של לצבוע את הכל בשחור. ואווו.. מה זה הדבר המטורף הזה?

והכל החל מסשן הקלטות מתסכל. השיר, שהתחיל כמנגינת פופ סטנדרטית בסולם מינורי, פשוט לא התרומם. אנדרו לוג אולדהאם, המנהל והמפיק האגדי של הלהקה, כבר הרים ידיים. "עוד עשר דקות," חשב לעצמו, "והשיר הזה מוצא את דרכו לפח ההיסטוריה בתור 'שיר לא טוב'". אך אז, ברגע של השראה קומית, התהפך הגורל.

ביל ווימן, בסיסט הלהקה הידוע בשנינותו, החליט לשבור את המתח. הוא רכן מתחת לאורגן ההאמונד שבאולפן, והחל לנגן עם הפדלים גרסה מזורזת ומשעשעת של השיר האחרון עליו עבדו, בניסיון לחקות סגנון צועני. הבדיחה הקטנה הזו הציתה ניצוץ בעיני שאר חברי הלהקה. פתאום, האנרגיה חזרה לאולפן, ומבדיחה פשוטה נולדה קלאסיקה על-זמנית של מוזיקת רוק. קית' ריצ'רדס, גיטריסט הלהקה, סיפר מאוחר יותר שבשיר הזה הוא הרגיש שניגן באופן שלא ניגן מעולם. "היהדות שבי פתאום קפצה החוצה," ציין בהומור האופייני לו.

ומה לגבי צליל הסיטאר האקזוטי והבלתי נשכח המזוהה כל כך עם השיר? בריאן ג'ונס, חבר הלהקה שתמיד אהב להתנסות בכלים מוזיקליים זרים ומוזרים, הוא שאחראי לכך. מסתבר שההשראה הגיעה לאחר שג'ורג' הריסון מהביטלס השתמש בכלי בשיר NORWEGIAN WOOD. ג'ונס, שחיפש תמיד את הצליל הייחודי הבא, החליט שגם הוא רוצה לנסות את מזלו עם הכלי ההודי המסתורי. הוא רכש סיטאר והחל להתאמן עליו, וכאשר הגיעה העת להקליט את PAINT IT, BLACK, הוא הציע לשלב את הצליל המיוחד, החלטה שהתבררה כגאונית והוסיפה לשיר את הנופך המיסטי שהפך אותו לייחודי כל כך. אז כיצד הגיע בריאן ג'ונס לנגן סיטאר בשיר הזה? את התשובה האמיתית והמפתיעה תגלו בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

ולקינוח, סיפור פיקנטי מאחורי הקלעים: הידעתם שמיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, כותבי השיר, נתנו בשנת 1966 אישור ליצרנית הבירה הניו זילנדית STEINLAGER BEER להשתמש ב-PAINT IT, BLACK לפרסומת, בתמורה ל"תגמול הולם"? בחברה כבר התכוננו לשלם סכום כסף נאה, אך להפתעתם הגמורה, צמד היוצרים ביקש תשלום מסוג אחר לגמרי: אספקה בלתי מוגבלת של בירה, שתספיק להם לזמן רב מאוד. כנראה שגם כוכבי רוק צריכים לפעמים להרוות את צימאונם! תנו לי לנחש - בירה שחורה?...

החור השחור והגאוני של סאונדגארדן! ב-13 במאי בשנת 1994 יצא סינגל חדש ללהקת סאונדגארדן עם השיר BLACK HOLE SUN.

האמת? להקת סאונדגארדן הייתה תמיד סוג של עוף מוזר בסצנת הגראנג' של סיאטל. בעוד שנירוונה זעקה את תסכולי דור ה-X באקורדים פשוטים של פאנק-רוק, ופרל ג'אם סיפקה המנוני רוק קלאסיים-מודרניים עם רגש, לסאונדגארדן תמיד הייתה הילה כבדה, מורכבת וכמעט מתמטית יותר. ההשפעות של סאבאת' ולד זפלין היו תפורות עמוק בתוך ה-DNA של להקה שידעה להתיך ריפים כבדים כמו עופרת עם מקצבים שבורים. הייתי ממקם אותה יותר ליד להקת אליס אין צ'יינס, מהבחינות האלו.

אבל אז, בתוך אלבום המופת SUPERUNKNOWN משנת 1994, התחבא (או יותר נכון, זרח באופן מטריד) השיר הזה. ברור שזה אינו השיר הכי כבד של הלהקה, הוא אינו השיר הכי מהיר או אגרסיבי, ולמעשה יש לו אפילו איכויות של פופ כבד. ובכל זאת, עבור רבים, גם אלו שמאד אוהבים דווקא את השירים המשוננים והזועמים יותר של סאונדגארדן (כמו JESUS CHRIST POSE או RUSTY CAGE), השיר הזה שומר על מעמד של פסגה מוזיקלית. מדוע בעצם? ובכן...

אחד האלמנטים המבריקים ביותר בשיר הוא הניגוד החד בין איך שהשיר נשמע לבין מה שהוא אומר. במבט שטחי או משמיעה ראשונה וחטופה, זה נשמע כמעט כמו בלדת רוק-פופ נעימה, ולראיה הפופולריות העצומה שלו ברדיו והאופן שבו הוא נכנס למיינסטרים של שנות התשעים (גם בזכות הקליפ שלו). אבל כשמתעמקים במילים ובאווירה, מתגלה תמונה אפלה וסוריאליסטית, עם מילים שמדברות על צביעות, על קיום מזויף ועל תחושת מחנק קיומית של חיים בעולם שמרגיש פלסטי ומעיק. אז הפזמון הוא למעשה תפילה אפוקליפטית שיבוא כוח קוסמי, הרסני ומוחלט (חור שחור), שיבלע את הכל. זוהי בקשה למחיקה מוחלטת, לאתחול דרך השמדת מה שמזויף על כדור הארץ. וזה הקסם הגדול במוזיקה – לעטוף ייאוש עמוק ומשאלת מוות קוסמית במלודיה שהיא כל כך יפה וקליטה. רבים כמוני אשכרה שרו את הפזמון בהתלהבות כשזה למעשה שיר על יום הדין והשמדת העולם. זו גאונות של כתיבה שמאפשרת לשיר שכזה להתנחל בראש.

סולן הלהקה הכריזמטי, כריס קורנל, שר בבתים שירה נמוכה יחסית, מרוסנת, ועם איכות של קריינות מסויטת, כמעט כמו אדם שממלמל מתוך שינה או אדם מיואש שמספר סיפור באפיסת כוחות. וכשהוא מגיע לפזמון, השירה מוכפלת ומגיעה לשיא הרגשי שלה. זה לא הצרחות האגרסיביות, אלא זעקה מלודית ונואשת שאי אפשר לעמוד בפניה. המנעד העצום של קורנל מתבטא כאן דווקא בשליטה שלו – ביכולת לשיר בשקט מצמרר, ואז לפתוח את הקול לעוצמה המלאה רק כשהשיר דורש זאת. איזה זמר גאון!

אז קורנל חשף כי ההשראה לשם השיר הגיעה אליו באופן מפתיע כששמע את המילים BLACK HOLE SUN מהדהדות מדיווח חדשות בטלוויזיה. הוא הודה כי סביר להניח שהשדרן אמר משהו דומה אך לא זהה, אך הצירוף נתקע בראשו. המילים הגיעו ראשונות, ורק אז הולבשה עליהן המנגינה שתהפוך להמנון.

בשלב מוקדם יותר, שלח קורנל למפיק האלבום SUPERUNKNOWN, מייקל ביינהורן, קלטת דמו שהכילה אחד עשר שירים חדשים. באופן מפתיע, אף אחד מהם לא מצא את דרכו לאלבום הסופי. "זה כל כך מצחיק, אבל הייתה נקודה שבה בעצם התחלתי לחשוש לקבל ממנו קלטות בדואר", סיפר ביינהורן. בעקבות זאת, ניהלו השניים שיחה כנה. קורנל הסביר שהוא חש לחץ עצום לכתוב שירים שיתפסו את מעריצי סאונדגארדן, רעיון שביינהורן חשב שאינו מועיל כלל. כדי להחזיר את קורנל למסלול היצירתי הנכון, ביינהורן החל לשוחח איתו על שורשיו המוזיקליים וטעמו האישי. "שאלתי אותו, 'למה אתה מקשיב? מה מעורר בך השראה?'" סיפר המפיק. קורנל ענה, "הביטלס ולהקת CREAM". וביינהורן הגיב, "אז תכתוב שיר כמו הביטלס ו-CREAM". השיחה הזו היא שגרמה לקלטת הבאה מקורנל להיות משהו אחר לגמרי.

הקלטת החדשה כללה שיר שנולד במוחו של קורנל מאוחר בלילה, במהלך נסיעה הביתה. כשהקווים הלבנים על הכביש המהיר חלפו לנגד עיניו, מנגינה ארעית וקסומה צצה בראשו. זה היה רגע מרתק. הוא מיהר למכשיר הרשמקול שלו ושָרַק את החלק המלודי לתוך המכונה הקטנטנה, כדי שהרעיון היקר לא יתפוגג וישכח.

קורנל עצמו התייחס למשמעות העמוקה של השיר: "מה שמדהים אותי הוא הקומבינציה של שמש וחור שחור. הרי חור שחור גדול פי ביליון פעמים מהשמש. זה מעגל ענקי של כלום. ויש את השמש שהיא זו שמעניקה את החיים. זו הקומבינציה של האור והחשיכה. התקווה ולצידה הדברים הקודרים. אני אוהב את המילים שבשיר הזה. הן מזכירות לי את אופן הכתיבה של סיד בארט בתקופתו בפינק פלויד, כשכתב דברים שמחים שתחתם שכנה האפילה. אני לא מצליח לכתוב כך בכוונה. זה פשוט יוצא לי כך".

עבור ביינהורן, השיר היה גילוי עוצר נשימה. "השמעתי את זה חמש עשרה פעמים ברציפות ואחר כך התקשרתי אליו והדבר הראשון שאמרתי לו היה, 'אתה FUCKING GENIUS'" כריס הופתע מאוד מהתגובה הנלהבת. "הוא היה כמו, 'אה, אהבת את זה?'" סיפר המפיק. "אמרתי, 'האם אני אוהב את זה?! זה אחד השירים הטובים ביותר ששמעתי אי פעם!'"

גם חבריו ללהקה של קורנל זיהו מיד שמדובר ביצירה יוצאת דופן. הבסיסט בן שפארד השווה את האווירה הייחודית שלה לזו של סטיבי וונדר. הירו יאמאמוטו, הבסיסט הקודם של הלהקה, שמע גרסה מוקדמת במהלך ביקור אצל חבריו, והכריז במקום שהשיר הזה הוא להיט ודאי. וכמה שהוא צדק.

לסאונדגארדן היו תקליטונים מצליחים לפני כן, אך BLACK HOLE SUN הפך את לוח המשחק לחלוטין. הלהקה קטפה את פרס הגראמי היוקרתי בקטגוריית ביצוע הרוק הכבד הטוב ביותר לאותה שנה. ובהזדמנות זו, חובה לציין את שאר חברי הלהקה המופלאים שפעלו אז ויצרו יחד מוזיקה מענגת עד מפילת לסתות: הגיטריסט המוביל קים ת'אייאל, המתופף מאט קמרון והבסיסט בן שפארד. רביעייה זו ידעה לספק את הרוק הנכון והבועט בתקופה ההיא של שנות התשעים. הגראנג' שלט אז ביד רמה בזירת הרוק העולמית, וסאונדגארדן הייתה אחת ההצלחות הגדולות והחשובות שלו, תוך שהיא מצליחה לשמור על האותנטיות שלה ולא להשתעבד למסחריות יתר.

צ'ט בייקר: הקול והצליל שבין גן עדן לגיהינום. ב-13 במאי 1988, עולם הג'אז הוכה הלם עם מותו הטרגי של חצוצרן הג'אז האגדי צ'אט בייקר. גופתו נמצאה לאחר שנפל מחלון בקומה השנייה במלון באמסטרדם. הנתיחה שלאחר המוות חשפה נוכחות של הרואין וקוקאין בדמו. על פי הפסיקה הרשמית, המוות נגרם מתאונה, ובייקר, בגיל 58, השתיק את צלילי חצוצרתו הנוגים לעד.

בייקר, לא רק חצוצרן ג'אז מחונן אלא גם זמר רומנטי בעל קול עדין וייחודי, מצא את מותו בשעת לילה מאוחרת, מעט לאחר 3:10 לפנות בוקר, כאשר גופתו התגלתה ברחוב על ידי כוחות המשטרה. למרות הכאוס והסבל בחייו, כאשר מאזינים למוזיקה של צ'ט בייקר, עולה המחשבה כי עולמו היה תמיד רומנטי ורגוע. זה בהחלט היה ניגוד מדהים למציאות הסוערת שהתחוללה בנפשו.

בייקר היה ידוע בנגינת החצוצרה המהורהרת והעדינה שלו, והיה דמות מפתח בזרם ה-COOL JAZZ שפרץ מהחוף המערבי של ארצות הברית. קולו השברירי אך המלטף וצלילי החצוצרה הייחודיים שלו היו תגליות מרעישות בעולם הג'אז של שנות החמישים. אולם, מאחורי המוזיקה הקסומה הסתתרו חיים קשים, רצופי התמכרות לסמים, מאסרים, ובשלב מאוחר יותר – אובדן מרבית שיניו, מכה אנושה עבור כל נשפן. הקריירה שלו ידעה עליות ומורדות, וכללה סדרה של היעלמויות וחזרות מפתיעות לבמה. בשנת 1988 הוזמן לסדרת הופעות בהולנד, שם מצא את מותו באופן טראגי. "אני לא יודע אם אני חצוצרן ששר או זמר שמנגן בחצוצרה", הוא אמר פעם בריאיון.

בשנת 1955 יצא בייקר לסיבוב הופעות אירופי שנמשך שמונה חודשים – הארוך ביותר למוזיקאי ג'אז אמריקני עד אז. אך כבר בסוף שנות החמישים החלה התמכרותו הקשה להרואין לגבות מחיר כבד מהקריירה המפוארת שלו. הוא נעצר שוב ושוב במהלך שנות השישים באשמת עבירות סמים, הן בארצות הברית והן באירופה. בראשית שנות השישים הוא אף נכלא באיטליה למשך 16 חודשים, וכניסתו לבריטניה, שוויץ וגרמניה נאסרה. במהלך רוב שנות השישים היו תקליטיו מאכזבים, ככל שהתמכרותו העמיקה את אחיזתה בו.

כאשר הוא החל להופיע מחדש בשנות השבעים, המבקרים הרעיפו שבחים על הטון המוזיקלי הייחודי שלו והוא זכה להופיע בתדירות גבוהה. לצד אלבומים משלו, הוא תרם את נגינתו גם לתקליטים של אלביס קוסטלו. עם השנים, הקמטים על פניו התרבו והעמיקו, והפכו את החזות הנאה בעבר שלו לתיעוד מצמרר של סבל וכאב.

מותו הטראגי אירע במלון הממוקם לא הרחק מאזור הידוע כמקום מפגש של סוחרי סמים. מנהלו האישי חשש שמשהו נורא עלול לקרות לאחר שבייקר לא הופיע להקלטת תוכנית רדיו הולנדית יומיים לפני כן. חקירה ראשונית העלתה כי דלת חדרו של בייקר במלון הייתה נעולה מבפנים, ובחדר נמצאו סמים. השאלה מדוע צ'ט בייקר נפל אל מותו מחלון המלון באמסטרדם נותרה פתוחה. האם פשוט נמנם ומעד בעודו משקיף על אורות העיר? האם היה תחת השפעת סמים כבדה? או שמא הייתה זו בחירה מודעת? מי שהכיר אותו מקרוב התקשה לקבל את ההסבר האחרון. במשך 35 שנים של שינויים מוזיקליים ותהפוכות אישיות, נגינת החצוצרה שלו שמרה על הברק והייחוד שלה. בנגינתו לא היו קלישאות שנוצרו מתוך הרגל, כאלה הקשורות לאצבעות יותר מאשר למוח ולנשמה. הוא תמיד ביצע את מה שנבע ישירות מראשו ומלבבו.

המוזיקה הייתה בשבילו גם ישועה וגם קללה. חייו התנהלו במסלול הרסני של התמכרות, תופעה שקיצרה את חייהם של אמני ג'אז רבים כל כך. הוא אושפז פעמים רבות בשל מנות יתר, זיהומים ממחטים, ואף הוכה קשות כשניסה לרכוש סמים בסן פרנסיסקו – תקרית שעלתה לו באחד הנכסים היקרים ביותר לחצוצרן: שיניו. הוא הכיר מקרוב את קירותיהם של תריסר בתי כלא אירופיים ואמריקניים. הרישומים הפליליים שלו מנעו ממנו לעבוד במקרים רבים. הוא נראה מבוגר בהרבה מגילו, 58. מצבו הבריאותי היה כה רעוע, שרבים תהו כיצד הוא מצליח להמשיך לחיות. מכריו ומעריציו התקשו תמיד ליישב את האמת הקשה של חייו עם אופיו העדין ויופייה הנשגב של יצירתו.

"לא באמת הייתי מוכן לכל זה. זה מפעיל עליך לחץ אדיר", הוא אמר באמצע שנות השבעים, כאשר היה בעיצומו של קאמבק מרשים בסיועו של החצוצרן דיזי גילספי. "אולי לא הרגשתי שאני באמת שייך לשם". הרגלי הסמים שלו החריפו כבר בסיבוב ההופעות הראשון שלו באירופה, במהלכו מת הפסנתרן שלו, ריצ'רד טווארד-זיק, ממנת יתר. האירוע זעזע את בייקר עמוקות, אך לא עצר את הידרדרותו. היו עשרות ניסיונות לגמול אותו באמצעות מתדון, טיפול שהעניק לו יציבות מסוימת כשחזר להופיע בסוף שנות השישים.

דייויד פרי הייזלטין, מוזיקאי ג'אז שהעריץ את בייקר, זכר את ההלם שחווה בלילה הראשון שבו הם ניגנו יחד בשנת 1980. לאחר שביצע קטע סולו, ירד בייקר מהבמה ועלה לקומה העליונה, בעוד הלהקה ממשיכה לנגן. "הוא אף פעם לא חזר למטה", סיפר הייזלטין, שמצא מאוחר יותר את בייקר יושב כשראשו מונח על השולחן, כתוצאה ממינון רעיל של סם הרגעה שמישהו הטעה אותו לחשוב שהוא הרואין. מחט עדיין הייתה תקועה בגב ידו, ליד האזורים שבין פרקי אצבעותיו – המפלט האחרון עבור מכורים לסמים עם ורידים הרוסים. שעון הזמן תקתק לרעתו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459