מסע פסיכדלי אל מוחם של הפרלמנט או גם בשמם פ'אנקדליק

השנה היא 1970 והלהקה מחולקת למעשה לשתי קבוצות: הפרלמנט ופ'אנקדליק. הראשונים הם הזמרים, שהקליטו את I WANNA TESTIFY ארבע שנים קודם לכן עבור חברת תקליטים זעירה בשם REVILOT. לחברה, שהייתה בבעלותו של מנהל הלהקה דאז, לה-ברון טיילור, הייתה תפוצה מספקת כדי להפוך את השיר ללהיט. אולם, עקב סכסוך שפרץ בין טיילור ללהקה, ומכיוון שהחברים לא ראו אגורה שחוקה מהתמלוגים על הצלחת השיר, גם החברה וגם המנהל נזנחו מאחור.

בתחילת 1969, החברים מצאו את עצמם כבולים בחוזה דרקוני ל-REVILOT ולטיילור, ומזה למעלה משנה לא הקליטו דבר. זה היה הרגע שבו פ'אנקדליק, שעד אז היו רק להקת הליווי, קודמו לחזית והוחתמו בחברת WESTBOUND, כאשר סולן ה-PARLIAMENTS, ג'ורג' קלינטון, מונה למפיק שלהם. במקביל, שלישיית הכותבים והמפיקים האגדית הולנד-דוזייר-הולנד, שהקימה באותה עת את הלייבל שלה INVICTUS, חתמה על הסכמי ניהול והוצאה לאור עם שתי הישויות. כך נוצר מצב סבוך: הפרלמנט הפכו לאמנים של INVICTUS, בעוד שפ'אנקדליק המשיכו להקליט עבור WESTBOUND.

ועכשיו, כדי לסבך את העניינים עוד יותר: בתקליטים של פרלמנט, חברי פ'אנקדליק שימשו כלהקת הליווי. בחלק מהתקליטים של פ'אנקדליק, חברי פרלמנט היו הזמרים, אך בתקליטים אחרים של פ'אנקדליק, הנגנים עצמם שרו. מבולבלים? מצוין, סימן שהבנתם.

ג'ורג' קלינטון, המנהיג וכמו שאר חברי הלהקה, היה דמות צבעונית ומופרעת, עם ראשו המגולח למשעי, למעט צללית של זיפים קצוצים על קודקודו. הוא נראה כמו אחרון המוהיקנים במכנסי פדלפון. פ'אנקי אמיתי.

"התחלנו כלהקה, בוא נראה... בשנת 1955", הוא סיפר. "התחלנו בתור הפרלמנטס. שרנו שירי דו-וופ רגילים. הרית'ם אנד בלוז הישן של שנות החמישים. ואז, בסביבות 1963 או 1964, השתנינו. רובנו, חברי הפרלמנטס, הכרנו עוד מבית הספר היסודי".

"את חברי פ'אנקדליק אנחנו מכירים מאז שהיינו בני תשע, היינו מסתובבים יחד, כמו אחים", הוא המשיך. "פעם הייתה לי מספרה, ורובם היו מבלים שם. הם היו מסתפרים אצלי ואפילו למדו לנגן על הכלים שלהם ממש שם, בתוך המספרה". המספרה המדוברת הייתה בפליינפילד, ניו ג'רזי; רוב חברי הקולקטיב הגיעו מניוארק ופליינפילד. בימים הראשונים הם הופיעו בבתי ספר, מסיבות ריקודים ואירועים פרטיים, בחיפוש אחר הפריצה הגדולה. בשנת 1963 הם הוחתמו במוטאון כפרלמנטס, נשארו שם עד 1966, ומעולם לא הוציאו אפילו תקליט אחד.

כשהלהיט I WANNA TESTIFY הגיע בשנת 1966, הם עדיין לא היו "מוכנים". "עדיין לא מצאנו את עצמנו", הודה קלינטון. "ניסינו לברוח מעצמנו ולהיות כמו אנשים אחרים. בפעם הראשונה שהופענו בתיאטרון אפולו, כל כך רצינו להיות שם, שהתאמנו כמו שלא התאמנו מעולם. ואז עלינו להופעה הראשונה ופשוט קפאנו במקום. לא הצלחנו באותו יום, אבל בשאר השבוע היינו הכוכבים. ביום הראשון הם גרמו לנו לפתוח את המופע המזוין הזה. ה-O-Jays היו הכוכבים הראשיים, אבל אנחנו היינו גדולים מהם כי היה לנו להיט. היינו ללא ספק הכוכבים של המופע, אבל פישלנו בגדול! ניסינו להיות ממש מלוטשים. לא היה לנו מושג שזה הולך להיות כל כך קשוח".

באותה תקופה של אמצע שנות השישים, הפרלמנטס היו הרכב קולי בסגנון הטמפטיישנס, רק הרבה פחות מהודקים. "הייתה לנו רק חצי כוריאוגרפיה. תמיד היינו נסחפים בשלב כלשהו בשיר ושוכחים את הצעדים. אף פעם לא היינו להקה של רוטינות". באופן מפתיע, החופשיות והרשלנות הזו לא פגעה בהם. "היה לנו משהו אחר שהקהל אהב. אף פעם לא ידענו מה זה. תמיד ניסינו לתקן את זה, את החופשיות, אבל לא הצלחנו. למשל, תמיד היינו מאבדים את החולצות שלנו, אז אף פעם לא היו לנו חולצות תואמות. אף פעם לא היו לנו עניבות תואמות. פשוט לא הצלחנו לעשות את זה. אחרי זמן מה, פשוט התחלנו ללבוש כל מה שבא ליד. זה הפך לדבר האמיתי שלנו. בהתחלה זה היה מצחיק, ואז התחלנו לאהוב את זה שאנחנו לא לובשים את אותם הדברים. אנשים אהבו את מה שעשינו והתחילו להעתיק אותנו. לא תכננו את זה, זה פשוט קרה. ואז הגיעה הפסיכדליה. זה פשוט נתן לזה שם לגיטימי, אנחנו כבר היינו בתוך זה".

בזמן שהם פיתחו את הסגנון הייחודי שלהם, הם גם האזינו לאחרים. "אהבנו את סליי סטון לפני כולם. היה לנו את התקליט שלו לפני שהוא הוציא סינגל, אז אף אחד לא ידע מי זה סליי. כבר היינו בתוך הדבר שאנחנו עושים עכשיו, אבל עדיין דילגנו בין סגנונות כדי להתפרנס. היינו עושים את הקטע שלנו מתי שיכולנו. ונילה פאדג' הייתה עוד להקה שאהבנו. לאט לאט נכנסנו לגמרי לקטע שלנו".

הבלבול סביב זהותם המוזיקלית יצר להם בעיות בכל הנוגע להשמעות ברדיו. תחנות רבות היו משוכנעות שהמוזיקה שלהם "מוזרה" מדי ולא שידרו אותה, בעיקר כי לא ידעו איך לסווג אותה. אבל גם הלהקה עצמה לא סיווגה את המוזיקה. "זה לא רק רוק, זה לא רק רית'ם אנד בלוז, זה הכל. תחנות הרדיו לא יודעות מה לעשות; הן מנסות להפוך אותנו ל-R&B כי אנחנו שחורים. התחנות השחורות לא רוצות שנשתנה. התחנות הלבנות לא מנגנות אותנו כי לא עלינו במצעד ה-R&B, דרך המצעדים השחורים. זה מפריע לנו כי אנחנו לא רוצים שיקטלגו אותנו. לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא רוצה לעשות, ואם שמים אותך בקטגוריה, לא נותנים לך לצאת ממנה. אנחנו רוצים להיות מסוגלים לעשות מה שבא לנו. כל עוד אנחנו מרוויחים קצת כסף, נעשה את זה. זו אחת הסיבות שיש לנו שתי חברות תקליטים ושם להקה כפול".

באותה עת, ללהקה היו תוכניות גדולות. התקליט של פרלמנט, שנקרא OSMIUN, עמד לצאת בלייבל INVICTUS. בגזרת פ'אנקדליק, היו שני תקליטים בעבודה: התקליט השני של הלהקה שייקרא FREE YOUR MIND AND YOUR ASS WILL FOLLOW וצד אחד בפרויקט משותף עם להקת פרפר הברזל שייקרא HEAVY FUNK (האחרון לא יגיע לקו הגמר). על עטיפת הצד הכבד הייתה אמורה להופיע אישה לבנה במשקל 400 פאונד, ועל צד הפ'אנק, גבר שחור במשקל 380 פאונד. זה היה התיכנון.

ג'ורג' קלינטון היה ידוע בכך שהוא קופץ לתוך הקהל, עם כיסוי הראש האינדיאני שלו מתנופף מאחוריו, וחוזר משם כשהוא לובש רק מגן אשכים בצבע ארגמן. עלתה אז השאלה אם גבר שחור יכול להרשות לעצמו להתנהג כך מבלי שיואשם ביומרנות או בהפגנתיות יתר, אפילו בעולם הרוק הליברלי לכאורה. העוצמה הזו הייתה קשורה קשר הדוק למיניות, והפנייה שלהם הייתה רב-גזעית, בעיה שמעט מאוד אמנים שחורים נאלצו להתמודד איתה, בעיקר מכיוון שהם סורסו אמנותית עוד לפני שקיבלו את ההזדמנות. רק סליי סטון וג'ימי הנדריקס הצליחו לבצע את מה שקלינטון וחבריו ניסו לעשות, וסליי מעולם לא הדגיש את המיניות. הנדריקס כן, והוא ספג על כך ביקורת נוקבת. נראה היה שבעלי הכוח בתעשיית הרוק, ובמיוחד אלו ששלטו במוזיקה השחורה, לא היו מוכנים לשחרר "ג'ים מוריסון שחור" על קהל המעריצים שלהם.