מסע שטיח הקסמים: הסיפור הבלתי ייאמן של להקת זאב הערבות

כשאתם שומעים את הריף הפותח של BORN TO BE WILD, נכון שאתם מיד מדמיינים אופנועים כבדים, כבישים פתוחים וחופש מוחלט? השיר הזה הפך להמנון של דור שלם, סמל למרד נעורים ולתרבות הנגד של שנות השישים. אבל האיש מאחורי הקול המחוספס והמשקפיים הכהים, ג'ון קיי, הוא הרבה יותר מסתם כוכב רוק עם מעיל עור. הסיפור שלו הוא מסע הישרדות מדהים, שמתחיל בהריסות של מלחמת העולם השנייה ומגיע עד לפסגות המצעדים באמריקה. זהו סיפור על בריחה נועזת, על ראייה לקויה שהפכה ליתרון, ועל מלחמה עיקשת על השם והמורשת שלו מול מתחזים ונוכלים.

הסיפור שלנו מתחיל לא על במות הוליווד, אלא בגרמניה המזרחית, בלילה חורפי וקר. ג'ון קיי, שנולד בשם יואכים פריץ קראולדט, היה רק בן ארבע כשאמו העירה אותו ואמרה לו לארוז את תרמיל הגב הקטן שלו. הם עמדו לבצע בריחה מסוכנת אל המערב, מתחת לאפם של החיילים הרוסים ששמרו על הגבול. "אל תשמיע הגה," הזהירו המדריכים את הילד הקטן שהיה מצונן וסבל משיעול, "הם ירו בך אם ישמעו אותך משתעל".

הבריחה לא הייתה סתם הרפתקה; היא הייתה עניין של חיים ומוות. הגברים בקבוצה חצו ראשונים, כנראה כדי לשמש פיתיון, בעוד הנשים והילדים זחלו מתחת לגדרות התיל. קולות ירי נשמעו ברקע, מכונות ירייה קרעו את השקט של הלילה, והמדריכים האיצו בהם לרוץ. ג'ון הקטן, שלא הבין את גודל הסכנה, ראה בכל זה הרפתקה לילית. הוא ואמו הצליחו להגיע לצד השני, אל החופש, כשהם משאירים מאחור את כל עולמם. אביו של ג'ון, אותו לא זכה להכיר מעולם, נהרג במלחמה חודשיים לפני שג'ון נולד. הזיכרון היחיד שהיה לג'ון ממנו היו כמה תמונות דהויות וסיפורים של אמו על אהבה שנגדעה בטרם עת.

אבל המניע לבריחה לא היה רק פוליטי. אמו של ג'ון ידעה שבמערב יוכל בנה לקבל טיפול רפואי טוב יותר לעיניו. ג'ון נולד עם לקות ראייה חמורה – הוא עיוור צבעים ורגיש מאוד לאור, מצב שהוגדר כעיוורון. המשקפיים הכהים, שהפכו לימים לסימן ההיכר המסחרי שלו ככוכב רוק מסתורי, היו למעשה כורח רפואי ולא הצהרה אופנתית.

החיים במערב גרמניה לא היו קלים. ג'ון ואמו התגוררו בעליית גג קטנה בהנובר, שם ג'ון בנה לעצמו עולם דמיוני בעזרת רדיו שבנה חבר לכיתה מקופסת סיגרים. בלילות, כשהוא מחביא את האוזניה מתחת לכרית כדי שאמו לא תתפוס אותו, ג'ון גילה את "רדיו הכוחות החמושים של ארצות הברית". שם, בין רעשי הרדיו הסטטיים, הוא שמע לראשונה את ליטל ריצ'רד צורח את טוטי פרוטי. זה היה רגע מכונן. האינטנסיביות, הקצב, הפראות – ג'ון היה המום. הוא לא הבין מילה באנגלית, אבל הוא ידע שזה מה שהוא רוצה לעשות.

הילד הגרמני עם הראייה הלקויה החל לעמוד מול המראה של אמו התופרת, עם גיטרה מקרטון שבנה לו אביו החורג, וחיקה את התנועות של אלביס וליטל ריצ'רד. הוא שר ג'יבריש פונטי, ממציא מילים שנשמעו כמו אנגלית, וחולם על אמריקה הרחוקה. מי היה מאמין שהילד הזה יגשים את חלומו הרבה ממה שחלם?

בשנת 1958, המשפחה ארזה שוב את חפציה והיגרה לקנדה. בטורונטו, ג'ון נאלץ להתמודד עם שפה חדשה ותרבות זרה. המורה להתעמלות בבית הספר החדש, שהתקשה להגות את השם "יואכים", פסק בפשטות: "קראולדט, מעכשיו השם שלך הוא ג'ון". וכך נולד ג'ון קיי.

הדרך לתהילה לא הייתה סלולה בשושנים. ג'ון, שפיתח אובססיה למוזיקה, החל לנגן בבתי קפה ובמועדונים בטורונטו ובבאפלו. הוא הצטרף ללהקה בשם THE SPARROW, שהייתה פופולרית בסצנת יורקוויל בטורונטו. הלהקה, שכללה את המתופף ג'רי אדמונטון, הקלידן גולדי מק'ג'ון, הגיטריסט דניס אדמונטון והבסיסט ניק סנט ניקולס, ניסתה את מזלה בניו יורק ובקליפורניה, אך ההצלחה הגדולה בוששה לבוא. למעשה, הם היו כל כך עניים שהם נאלצו לגור יחד בדירה אחת, לישון על מזרנים ולחיות על כריכי חמאת בוטנים.

אבל אז הגיע המפנה. לאחר שהלהקה התפרקה, ג'ון קיבל הזדמנות להקים הרכב חדש בלוס אנג'לס. המפיק גבריאל מקלר, שגר בשכנות לג'ון, שמע את ההקלטות הישנות והציע להם חוזה הקלטות. הבעיה היחידה הייתה שללהקה החדשה לא היה שם. מקלר, שקרא באותו זמן את הספר "זאב הערבות" של הרמן הסה, הציע את השם. לג'ון ולחבריו לא היה מושג מי זה הרמן הסה ומה משמעות השם, אבל זה נשמע להם מספיק טוב, או לפחות יותר טוב משמות אחרים שהוצעו כמו THE HUMBLE FUMBLES.

האלבום הראשון של סטפנוולף הוקלט בארבעה ימים בלבד בעלות מצחיקה של 9,000 דולר. הסאונד הגולמי והמחוספס שלו הפך לסימן ההיכר של הלהקה - כבר משיר הפתיחה האדיר SOOKIE SOOKIE. אבל הלהיט הגדול ביותר שלהם, BORN TO BE WILD, כמעט ולא קרה. השיר נכתב על ידי דניס אדמונטון (ששינה את שמו למארס בונפייר), אחיו של המתופף ג'רי. דניס כתב את זה כשיר בלדה אקוסטי וחשב שהוא לא מתאים ללהקה. הוא אפילו הקליט דמו שלו בביתו, כשהוא מנגן על גיטרה חשמלית לא מחוברת למגבר כדי לא להרעיש לשכנים.

כשחברי הלהקה שמעו את הדמו, הם זיהו את הפוטנציאל. הם הגבירו את הקצב, הוסיפו דיסטורשן, והפכו את הבלדה השקטה למפלצת רוק רועמת, עם הגיטריסט מייקל מונארק - שהחליף את בונפייר. חברת התקליטים לא התלהבה בהתחלה ואפילו לא רצתה להוציא את השיר כסינגל, אבל הלהקה התעקשה. התוצאה? שיר שהגדיר מחדש את הרוק הכבד (השורה HEAVY METAL THUNDER בשיר נחשבת לאזכור הראשון של המונח הבי מטאל במוזיקה) והפך להמנון נצחי.

השיר קיבל דחיפה עצומה כשהופיע בפסקול הסרט EASY RIDER. ג'ון קיי סיפר שפיטר פונדה ודניס הופר, יוצרי הסרט, רצו להשתמש בשירים קיימים כי נגמר להם התקציב לפסקול מקורי. הם הזמינו את הלהקה להקרנה פרטית, והחיבור בין האופנועים הדוהרים על המסך לבין הצלילים של השיר היה מחשמל. שיר נוסף של הלהקה, THE PUSHER, שנכתב במקור על ידי הויט אקסטון, נכלל גם הוא בסרט ועורר סערה רבה בשל המילים הבוטות שלו נגד סוחרי סמים.

לאחר מכן בא להיט ענק נוסף, MAGIC CARPET RIDE. הסיפור מאחורי השיר הזה משעשע למדי. הבסיסט ראשטון מוריב נהג לנגן ריף בס פשוט של שלושה תווים בכל פעם שהלהקה עשתה בדיקות סאונד. המפיק ריצ'רד פודולור שמע את זה וצעק: "זה נהדר! אל תשכח את זה!". ג'ון קיי לקח את ההקלטה הביתה, האזין לה במערכת הסטריאו החדשה שקנה (שאותה כינה SOUND MACHINE), ותוך עשרים דקות כתב את המילים: I LIKE TO DREAM RIGHT BETWEEN MY SOUND MACHINE. כך נולדה עוד קלאסיקה.

אבל עם ההצלחה הגיעו גם הצרות. חברי הלהקה, שהפכו בין לילה לכוכבים עשירים, החלו להתפזר לכל עבר. הם קנו מכוניות פאר עתיקות, בתים בהוליווד הילס, ושקעו באורח חיים נהנתני שכלל סמים ומסיבות פרועות עם קוקאין שהוגש בלובי כמו כיבוד קל, וחיים במסלול המהיר שהחלו לגבות מחיר.

למרות התדמית הפרועה של "להקת אופנוענים", סטפנוולף הייתה להקה עם מודעות פוליטית חריפה. האלבום MONSTER שיצא ב-1969 היה כתב אישום חריף נגד המצב באמריקה של אותה תקופה – מלחמת וייטנאם, השחיתות השלטונית והאלימות המשטרתית. ג'ון קיי, שגדל תחת משטרים טוטליטריים, היה רגיש במיוחד לנושאים של חופש וצדק.

באחת ההופעות, הלהקה החליטה להמחיש את המסר הפוליטי בצורה ויזואלית. החברים שכרו תחפושות: ג'ון התחפש לשוטר אופנוענים אמריקאי (עם קסדה, אקדח ואזיקים), ג'רי המתופף לאדמירל, וניק הבסיסט לדוד סם. כשהם נכנסו לאזור ההלבשה, הם נתקלו בשלושה נגנים שחורים שישבו שם אפופי עשן מריחואנה. כשראו את ג'ון במדי שוטר, הם קפאו במקום ופניהם הלבינו מאימה. ג'ון נאלץ להסיר את הקסדה ולחשוף את שיערו הארוך כדי להרגיע אותם ולהסביר שזו רק תחפושת.

אבל הקהל לא תמיד הבין את המסר. בהופעה אחרת, הקהל החל לשרוק בוז כשראה "שוטר" עולה לבמה, עד שג'ון זרק את הקסדה והחל לשיר. בדרום ארצות הברית, הלהקה נתקלה בהתנגדות עזה מצד גורמים שמרניים. בעיר ווינסטון-סיילם, ראש העיר ומפקד המשטרה דרשו מהלהקה לא לשיר את השורה GOD DAMN THE PUSHER ואיימו במעצר. ג'ון, בצעד מבריק של מרי אזרחי, הודיע לקהל שהוא נאלץ לצנזר את השיר, אבל הקהל מוזמן לשיר במקומו. התוצאה? 9,000 איש צרחו את השורה האסורה במלוא גרון, משאירים את אנשי החוק חסרי אונים.

אחד הסיפורים הביזאריים ביותר מתקופה זו קשור לבסיסט ניק סנט ניקולס. בהופעה באולם פילמור איסט בניו יורק, ניק החליט להפתיע את הלהקה והקהל. כשהאורות נדלקו לתחילת ההופעה, ג'ון קיי, שראייתו כאמור לקויה, שמע רחשושים מוזרים מהקהל. הוא התקרב לניק ונדהם לגלות שהבסיסט שלו לובש לא פחות ולא יותר מאשר מגן אשכים מכוסה פאייטים ואוזני ארנב ענקיות. ג'ון, זעם, ניגש לניק ולחש לו בארסיות: "תכוון את הבס שלך, אתה לא מכוון!" והנזק כבר נעשה. ניק פוטר מהלהקה זמן קצר לאחר מכן.

עבר זמן... באמצע שנות השבעים, לאחר שהלהקה התפרקה רשמית, החל הסיוט האמיתי של ג'ון קיי. נוכלים החלו להקים להקות "סטפנוולף" מזויפות, תוך שימוש בשמם של חברי להקה לשעבר כמו ניק סנט ניקולס וגולדי מק'ג'ון. הלהקות הללו הופיעו במועדונים עלובים, נתנו הופעות מביכות והרסו את המוניטין של הלהקה המקורית. היו אפילו מתחזים לג'ון קיי עצמו, שלבשו משקפיים כהים וחיקו את שפמו, כדי להטעות את הקהל.

ג'ון קיי רתח מזעם. "איך הם מעזים, בני הכלבות האלה!", הוא חשב לעצמו. הוא החליט לצאת למלחמה. הוא הקים את הלהקה מחדש תחת השם "ג'ון קיי וסטפנוולף" ויצא למסע הופעות אינטנסיבי שנמשך ארבע שנים, עיר אחרי עיר, כדי להוכיח לקהל מי הוא הדבר האמיתי. זה היה מאבק מתיש. באחד המועדונים במיניאפוליס, ניגש אליו נער ואמר לו בפנים: "אתה לא ג'ון קיי האמיתי, כי ג'ון קיי לא היה מופיע בחור שכזה". המשפט הזה טלטל את ג'ון, אבל גם דירבן אותו להמשיך ולהילחם עד שהמתחזים נעלמו מהמפה.

בשנת 1994, חמישים שנה אחרי שנולד, ג'ון קיי סגר מעגל מרגש. הוא חזר לעיר הולדתו בגרמניה, ארנשטדט, להופעת צדקה. שם, בכיכר העיר, חיכתה לו הפתעה שלא ציפה לה. עיתון מקומי פרסם קריאה לכל מי שזוכר את הילד יואכים קראולדט, ושתי קרובות משפחה של המשפחה שהסתירה את ג'ון ואמו הגיעו לפגוש אותו.

אבל ההפתעה הגדולה ביותר הייתה מפגש עם דודו, פרנץ קראולדט, אחיו של אביו המת. ג'ון, שגדל כל חייו בתחושה שאין לו משפחה מצד אביו, גילה פתאום שורשים שלא ידע על קיומם. הדוד סיפר לו שגם ילדיו שלו נולדו עם אותה לקות ראייה כמו של ג'ון. כל חייו האמין ג'ון שהלקות שלו נבעה מהטראומה של אמו בזמן המלחמה, ופתאום הבין שזהו כנראה עניין תורשתי. זה היה רגע של גילוי.

בשנים האחרונות ג'ון קיי חי חיים שקטים יותר בטנסי. בתו, שון, סיפרה בחיוך על הפער בין התדמית למציאות. "אנשים חושבים שאבא שלי נוהג על הארלי דוידסון בחצר," היא אומרת, "אבל יום אחד חבר שלי הגיע וראה את ג'ון קיי, האיש מ-BORN TO BE WILD, נוהג בטרקטור ומפזר חצץ בשביל הגישה".

כן, האיש ששר על "רעם של מתכת כבדה" מעדיף היום את השקט של הטבע ואת הטרקטור שלו. הוא הצליח לשרוד את המלחמה, את סצנת הרוק הפרועה, את הסמים, את המתחזים ואת השינויים בתעשיית המוזיקה. ובסופו של דבר, כפי שאמר לו ליטל ריצ'רד עצמו במפגש מקרי במעלית: "לא אכפת לי מה כולם אומרים, יש לך את אחד הקולות הטובים ברוק'נ'רול. ומי אנחנו שנתווכח עם ליטל ריצ'רד?

הנה פרטים מפתיעים נוספים מחייו של הזאב:

כשהגיע לארה"ב, ג'ון זומן ללשכת הגיוס. כשהרופא שאל אם יש לו בעיות, ג'ון ענה שהוא עיוור חוקית. הרופא הציני ביקש ממנו לקרוא את הלוח שעל הקיר. ג'ון שאל בתמימות: "איזה קיר?". הוא קיבל פטור מיידי, מה שכנראה הציל אותו מלהישלח לוייטנאם.

בהופעה במינכן בשנת 1972, זמן קצר אחרי רצח הספורטאים הישראליים באולימפיאדה, הלהקה נבדקה בשדה התעופה על ידי שוטרים חמושים. הקלידן יו אוסליבן, שהיה אספן של מזכרות מלחמה, שלף מהתיק רימון יד כדי להדליק סיגריה (הרימון היה מצית). השוטרים כמעט ירו בו במקום עד שהבינו שמדובר במצית.

ואם כבר - אני מאד ממליץ לראות את סרט הדוקו שיצא לפני כמה חודשים על הלהקה. תגלו שם דברים נפלאים.