ניל יאנג: לפני לב של זהב - מדברים על בהלה לזהב
ב-19 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליטו השלישי של ניל יאנג והוא נקרא AFTER THE GOLDRUSH. יש משהו בתקליט הזה שמחזיר אותך לפשטות, לאמת ולרוק הכי חשוף שיש.
יאללה, בואו נדבר על זהב. לא מהסוג שמוצאים במכרות, אלא מהסוג שניל יאנג חצב מתוך נשמתו אי שם בשנת 1970. ב-19 בספטמבר של אותה שנה נחת בחנויות התקליטים התקליט השלישי שלו, AFTER THE GOLDRUSH, יצירה שהיום נחשבת לאבן פינה בקריירה המפוארת שלו, אבל בזמן אמת? הו, בזמן אמת הסיפור היה שונה לגמרי. זה היה התקליט שגרם למבקרים לתלוש את שערות ראשם בייאוש ולמעריצים להתחבט בשאלה – לאן האיש הזה לוקח אותנו עכשיו?
נו טוב, האלבום הזה נחשב לעיתים קרובות לטוב ביותר של ניל – אם כי דורש לא מעט זמן והאזנות כדי באמת לקלוט ולהבין אותו לעומק! אז מבקר מוסיקה שבטח שמע אותו בזמנו פעם אחת בלבד לפני שניגש לביקורת? בכל אופן, יאנג עצמו, במבט לאחור מארכיון האתר הפרטי שלו, מסכם זאת בפשטות אופיינית: "זה מהתקליטים הטובים יותר שלי ויכולתי גם לקרוא לו TOPANGA". למרות המעמד המבוסס שלו כיום, רוב חובבי יאנג הוותיקים לא החלו את מסעם המוזיקלי איתו כאן. זה לא היה תקליט הכניסה המיידי, אלא יותר כמו יין משובח שדרש זמן כדי להבין את מורכבותו. כאן, יאנג תלה את השלט "סינגר סונגרייטר" על דלת האולפן שלו.
ב-1970 ניל יאנג סוף סוף פיצח את הנוסחה שלו, והקול המתבכיין שלו הוא כבר חותם. ניל הוא פשוט לא המועמד המתאים לתדמית מלח הארץ שהמבקרים כל כך אוהבים להדביק לו – הוא הרבה יותר מדי מבריק, ניסיוני, ובכן, ומתבכיין בשביל הסטטוס הזה.
והכל התחיל בתקופה של יובש יצירתי מוחלט. במשך חודשים, המוזה של יאנג החליטה לצאת לחופשה ללא תשלום. חברת התקליטים, REPRISE, כבר החלה לאבד סבלנות וללחוץ עליו להוציא חומר חדש. הלחץ היה כבד, והשירים פשוט לא באו. ואז, כמו בסרטים, הגיע המושיע בדמות תסריט. "הכל החל מתסריט שהובא לידי מאת הרב ברמן, שהיה חבר של אשתי אז, סוזן," סיפר יאנג. שותפו של ברמן לכתיבת התסריט היה לא אחר מאשר השחקן דין סטוקוול, שהיה שכן וחבר קרוב של יאנג. התסריט הסוריאליסטי והאפוקליפטי הזה מעולם לא הפך לסרט קולנוע, אך הוא הצית את דמיונו של יאנג. קריאה אחת בתסריט הספיקה כדי לפרוץ את הסכר. תוך שלושה שבועות בלבד, התקליט כולו נכתב, כאילו המתין מתחת לפני השטח לרגע הנכון להתפרץ.
ההקלטות עצמן היו פאזל לוגיסטי. הן נערכו תוך כדי סיבוב ההופעות הענק והמצליח שלו עם קרוסבי, סטילס ונאש. יאנג קפץ בין במות ענק לאולפני SUNSET בהוליווד, אבל החליט שהסאונד האמיתי שהוא מחפש נמצא קרוב יותר לבית. כדי להימנע מהאווירה המעונבת של האולפנים המקצועיים, הוא הקים אולפן משלו במרתף ביתו בטופנגה קניון, לוס אנג'לס. עם קונסולת שמונה ערוצים, כמה מיקרופונים ומגברים, הוא יצר את הסביבה האינטימית שבה נולדו כמה משיריו הגדולים ביותר, וזאת בעזרתו של המפיק האגדי דיוויד בריגס, שתמיד דחף להקלטות חיות, מחוספסות ונטולות מניירות.
הוא הביא איתו את חבריו מלהקת קרייזי הורס, אבל מהר מאוד התעוררה בעיה. הגיטריסט דני וויטן היה שקוע עמוק בהתמכרות להרואין, ויאנג, שסלד מהשפעת הסם, החליט שהוא לא יכול לבסס תקליט שלם על נגן במצבו. וויטן נופה מרוב ההקלטות (בניגוד למיתוס השגור לפיו הוא נותר עם קרדיט נגינה ושירה בשיר אחד בלבד, WHEN YOU DANCE I CAN REALLY LOVE, בפועל קולו הנוגע ללב ונגינתו עדיין נשמעים בכמה שירים שהוקלטו קודם לכן או במהלך העבודה, בהם OH, LONESOME ME, I BELIEVE IN YOU, ובקולות הליווי בשירים ONLY LOVE CAN BREAK YOUR HEART ו-SOUTHERN MAN. אולם מעמדו כגיטריסט המוביל וכמנוע של ההרכב נלקח ממנו באכזריות המציאות). במקומו, יאנג גייס צעיר אלמוני בן 18 בשם נילס לופגרן, שכלל לא היה פסנתרן במקור, והושיב אותו מאחורי הקלידים. לופגרן היה בכלל גיטריסט ונגן אקורדיון לשעבר שנבהל לגמרי מהמעמד. כשהוא התוודה בפני יאנג שמעולם לא ניגן על פסנתר, יאנג הרגיע אותו ואמר לו: "אני לא מחפש נגן ג'אז או קלידן מתוחכם שיזרוק לי סולואים ראוותניים, אני רוצה נגינה פשוטה ובקצב קבוע – תנגן על הפסנתר בדיוק כמו שאתה מנגן באקורדיון!". לופגרן פשוט העתיק את מקצב האקורדיון לקלידים, ויאנג נדלק על זה מיד. התוצאה הייתה נגינה ייחודית, מעט מהוססת אך מלאת נשמה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהצליל של התקליט. גם הבסיסט של CSNY, גרג ריבס, הצטרף לחגיגה.
אחד הרגעים המרגשים והאהובים ביותר באלבום הוא השיר ONLY LOVE CAN BREAK YOUR HEART. השיר הזה הפך ללהיט הסולו הראשון של יאנג שנכנס למצעד 40 הגדולים בבילבורד (מקום 33). זה נולד בעקבות שברון הלב הקשה של חברו ללהקת קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, גרהאם נאש, שזה עתה עבר פרידה טראומטית מבת זוגו, הזמרת ג'וני מיטשל. יאנג ראה את חברו הטוב מסתובב שפוף ומרוסק, ניגש אליו ואמר לו שהוא מבין בדיוק את הכאב שלו, והלך לכתוב עבורו שיר נחמה. התוצאה היא פנינה אקוסטית חשופה שמצליחה לרסק ולבנות מחדש את הלב בכל האזנה מחדש.
ואחד השירים הבולטים והטעונים ביותר בתקליט הוא ללא ספק SOUTHERN MAN. יאנג, קנדי במוצאו, לא היסס לכוון זרקור נוקב אל הגזענות הממוסדת בדרום ארצות הברית, עם אזכורים ישירים לעבדות, הצלפות וארגון ה-KU KLUX KLAN. השיר הפך להמנון מחאה, אך באופן מפתיע, יאנג עצמו הסתייג ממנו בחריפות שנים לאחר מכן. בספרו האוטוביוגרפי המצוין, WAGING HEAVY PEACE, הוא כתב שהמילים היו "לא אחראיות, מאשימות מדי ולא נעשתה מספיק מחשבה מאחוריהן". ועבודת הגיטרה שם? וואו!
מי שבהחלט חשבו שהמילים היו מאשימות מדי היו חברי להקת לינירד סקינירד. בתגובה ישירה, הם כתבו את הלהיט הענק שלהם, SWEET HOME ALABAMA, ובו השורה המפורסמת: "אני מקווה שניל יאנג יזכור, איש דרומי לא צריך אותו בסביבה, בכל מקרה". הסולן רוני ואן זאנט הסביר בראיון: "כן, תקפתי אותו בשיר שלי. המסר היה, 'היי, אל תאשים אותי במשהו שקרה דורות אחורה'". הגיטריסט גארי רוסינגטון ריכך את הדברים: "אנחנו אוהבים את ניל יאנג. לא באמת ניסינו לתקוף אותו". האמת היא שוואן זאנט העריץ את יאנג ולעיתים קרובות לבש חולצות עם דמותו בהופעות. "הריב" המפורסם בין יאנג לסקינירד היה יותר ניפוח תקשורתי מאשר סכסוך אמיתי. יאנג אהב מאוד את SWEET HOME ALABAMA, התגאה בכך ששמו מופיע בשיר מצוין כל כך, ואף ביצע אותו בעצמו בהופעות חיות. ההערכה ההדדית הייתה עמוקה כל כך, שיאנג כתב במיוחד עבור לינירד סקינירד כמה שירים – ובראשם הקלאסיקה המהוללת POWDERFINGER – מתוך כוונה שיקליטו אותה. למרבה הטרגדיה, התרסקות המטוס הנוראה באוקטובר 1977 שבה נהרגו ואן זאנט וחברי להקה נוספים קטעה את שיתוף הפעולה, ויאנג שמר את השיר לעצמו.
בניגוד מוחלט לזעם החשמלי של SOUTHERN MAN, ניצב שיר הנושא, קטע אקוסטי שברירי ויפהפה בו יאנג מלווה את עצמו בפסנתר בלבד, עד שלקראת הסוף מצטרף ביל פיטרסון לסולו פלוגלהורן נוגע ללב. השיר הזה, כמו כל הרעיון לתקליט, נכתב במקור עבור אותו תסריט נשכח, אך קיבל חיים חדשים ועצמאיים לחלוטין. השיר נתפס כהמנון איכות סביבה מוקדם בזכות השורה הנצחית על אמא אדמה שנמצאת במנוסה, אותה יאנג עדכן במאה ה-21 בהופעותיו. אך למעשה מדובר במסע מדע בדיוני סוריאליסטי הנע בין שלושה צירי זמן: ימי הביניים עם סצנת רובין הוד, ההווה הבוער, והעתיד שבו בני האדם נמלטים בחלליות מסיביות מכדור הארץ הגוסס כדי ליישב כוכב לכת חדש. אנקדוטה משעשעת במיוחד התרחשה כשדולי פרטון, לינדה רונסטאדט ואמילו האריס הקליטו גרסת כיסוי לשיר באלבומן המשותף TRIO II. הן התחבטו קשות בניסיון לפענח את פשר המילים והחליטו פשוט להתקשר ליאנג ולשאול אותו ישירות למה התכוון המשורר. יאנג ענה להן בכנות מתפרצת: "לעזאזל, אין לי שמץ של מושג! פשוט כתבתי את זה. אני מניח שכל בית בשיר נבע מחומרים אחרים שלקחתי באותו רגע".
אז המילים אולי נכתבו בהשראת בוב דילן, אבל מצב הרוח רחוק מדילן שנות אור. מזלו העצום של השיר שיש לו מלודיה יפהפייה, כמעט עוצרת נשימה, ושניל הוא באמת זמר ענק שאף אחד לא יכול לקחת ממנו.
שיר מופלא נוסף בצד השני של התקליט הוא DON'T LET IT BRING YOU DOWN. יאנג נהג לפתוח אותו בהופעות בהומור ציני ויבש: "הנה שיר חדש שמובטח שיבאס אתכם עד עמקי נשמתכם... הוא מתחיל ממש לאט ואז פשוט מתפוגג לחלוטין". מתחת לכותרת המנחמת-לכאורה, השיר מצייר עולם אפוקליפטי של אדם מת בצד הדרך, עיוור שאיבד את המקל שלו וטירות שעולות באש, כשיאנג מנגן בגיטרה אקוסטית בכיוון מודאלי ייחודי ומסתורי. לצדו, האלבום מציג פתיחה אקוסטית עוצרת נשימה עם TELL ME WHY וההרמוניות המרגשות של יאנג ולופגרן. מי בכלל יודע מה המשמעות של השורות על הגיל והמחיר? זה לא משנה, כי הפזמון הזה חודר עמוק ופורט על המיתר הכי רגיש בנשמה שלי. איזה יופי של הרמוניות ווקאליות יש פה בפזמונים! ואיזה יופי פה עם קלאסיקת הקאנטרי של דון גיבסון, OH, LONESOME ME, שיאנג הפך אותה לקינה איטית, כואבת ומצמררת. ויש את WHEN YOU DANCE I CAN REALLY LOVE הרוקי. ככה עושים רוק בסטייל של ניל יאנג! בדיוק ככה! ויש את TILL THE MORNING COMES שעל הבסיס הקצבי שלו כתב דייויד בואי את השיר KOOKS.
אבל בשנת 1970, כל היופי והמורכבות הזו לא ממש הרשימו את המבקרים. מגזין רולינג סטון פשוט קרע את התקליט לגזרים בביקורת ארסית במיוחד: "חסידיו של ניל יאנג כנראה יבלו את השבועות הקרובים בניסיון לשכנע נואשות את עצמם שיש פה מוזיקה טובה. אבל הם יצחקו על עצמם. שכן למרות שהאלבום מכיל חומר פוטנציאלי מהשורה הראשונה, אף אחד מהשירים כאן לא מתנשא מעל המשטח המשעמם האחיד. בהאזנה שלי נראה שהבעיה היא שרוב המוזיקה הזו פשוט לא הייתה מוכנה להקלטה בזמן הנכון. זה היה צריך לקבל זמן להתבשל. הלהקה המלווה אף פעם לא באמת עומדת מאחורי השירים ויאנג עצמו מתקשה לשיר רבים מהם. העוגה הזו מוגשת לציבור הקונים כשהיא אפויה רק למחצה.
'איש דרומי' הוא דוגמה טובה. כקומפוזיציה, זה אולי אחד הדברים הטובים ביותר שניל יאנג כתב אי פעם. בהופעות האחרונות עם קרוסבי, סטילס ונאש, ליצירה הייתה השפעה עוצמתית ביותר על הקהל. אבל ההקלטה מקיימת מעט מאוד מהבטחה זו. בסטנדרטים של היום, ההרכב מנגן באופן מרושל ומנותק. הפסנתר, הבס והתופים מחפשים זה את זה כמו אוהבים שאבדו בדיונות החול, אך למרות שהם רואים את עקבותיהם של האחרים מדי פעם, הם אף פעם לא באמת מתחברים.
מאפיין מטריד נוסף של התקליט, באופן מוזר, הוא קולו של יאנג. ביצירתו הטובה ביותר - שירתו של יאנג מכילה אלמנטים אמיתיים של פאתוס, חושך ומסתורין. אם אפשר היה להפוך את סיפורו של האמן הרעב של קפקא לאופרה, הייתי רוצה שניל יאנג ישיר את התפקיד הראשי. אבל באלבום הזה האינטונציה הזו נשמעת לעתים קרובות כמו יבבות לפני גיל ההתבגרות. כנראה שאף אחד לא טרח לספר לניל יאנג שהוא שר חצי אוקטבה מעל הטווח המקובל ביותר שלו. בשלב זה הפאתוס שלו הופך לפאתוס מרגיז. אני לא יכול להקשיב לזה בכלל".
עיתון JAZZ AND POP פרסם בנובמבר 1970: "אם התקליט הזה היה יוצא תחת שם אחר - הוא היה נחשב למאסטרפיס. אבל מדובר פה בתקליט לא מבריק".
בעוד הבילבורד שיבח את "הגאונות הפואטית" של יאנג, עיתונים אחרים ראו בתקליט יצירת "אמצע הדרך" חלשה לעומת הרוק המושחז שהיה באלבום שקדם לו, EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE. אך דווקא בבריטניה, עיתוני המוזיקה הבינו שיש פה משהו מיוחד. במלודי מייקר כתבו: "אני לא קראתי ביקורת מחמיאה אחת, אבל אני מכיר הרבה אנשים מסביבי שכבר שחקו את העותקים המיובאים שלהם". וב-NME הכריזו בנבואיות: "התקליט הזה הוא אבן דרך. חוסר השלמות שבהפקתו הוא הכוח האמיתי פה ויאנג נועד להיות כוכב גדול בשנות השבעים. אני בטוח שזה יקרה".
איזה מזל שההיסטוריה שופטת מוזיקה לפי הלב ולא לפי עטים מורעלים של מבקרים! תוך שנים ספורות בלבד, אותם עיתונאים ברולינג סטון נאלצו לבלוע את הכובע ולהכתיר את האלבום הזה כאחת מיצירות המופת הגדולות שנכתבו אי פעם. החספוס הזה, חוסר השלמות והאופי המאולתר של נגנים שמחפשים אחד את השני בחדר, הם בדיוק מה שהופך את התקליט הזה לאנושי וחי כל כך מול ים ההפקות המנוכרות והמלוטשות מדי של עולם המוזיקה.
אפילו עטיפת התקליט האייקונית נולדה במקרה. הצלם, ג'ואל ברנשטיין, היה בסך הכל בן 18 כששוטט עם יאנג וגרהאם נאש ברחובות ניו יורק. זה היה בשעות הצהריים המוקדמות. לפתע צדה את עינו של ברנשטיין אישה מבוגרת שנראה לו כי היה לה ניצוץ בעיניים. הוא שלף מיד את המצלמה שלו והחל לצלם כשהאישה עברה את יאנג ונאש על המדרכה כשהיא הולכת בכיוון הפוך להם. תוך שבריר שניה היא כבר נעלמה. גרהאם נאש גם היה נוכח בתמונה המקורית שצולמה. ברנשטיין בכלל התמקד באישה המבוגרת ולא ביאנג ונאש. בתמונה המקורית נאש עמד צמוד ליאנג, אך ברנשטיין החליט לחתוך אותו החוצה, ובעזרת תהליך סולריזציה מיוחד בחדר החושך הוא העניק ליאנג דמות מסתורית, מוארת ואפלולית בעת ובעונה אחת.
כשקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג הגיעו לפילדלפיה להופעות, קפץ ברנשטיין למלון בו שהו ונתן ליאנג להביט בתמונות שצילם. יאנג הביט בתמונה עם האישה המבוגרת ותוך שלוש שניות הכריז כי זו תהייה עטיפת אלבומו. בתקופה ההיא עבר יאנג משבר גדול בנישואיו וכנראה ראה בתמונה הזו סוג של אמירה - יאנג ואישה פונים לכיוונים שונים, כשהאישה כבר נראית לו מבוגרת מאד ולא מתאימה לו. זהו ניל יאנג במיטבו: בלתי צפוי, פועל לפי תחושת בטן טהורה ולא לפי ועדות שיווק של חברות תקליטים.
והנה, יותר מיובל שנים עברו מאז אותו ספטמבר מופלא של 1970, ועדיין, בכל פעם שמחט הפטיפון נוחתת על החריצים של AFTER THE GOLDRUSH, הזהב של יאנג ממשיך לנצוץ במלוא יופיו.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
