ניתוחים מוסיקליים אישיים על שירים אהובים

פינת "ניתוח מוסיקלי" - והפעם זה השיר NO MILK TODAY של מתבודדי הרמן. אז יצאתי להקשיב לו עכשיו שוב והנה...

מה שתופס אותי מיד הוא אופן הגיטרה האקוסטית האייקונית, בצבע מלנכולי משהו, שפותח את השיר. זה תפקיד פשוט וכזה שמושך את האוזן ויוצר אווירה באופן מיידי. זה לא מורכב מדי, רק דפוס חוזר, אבל יש לו את האיכות הזו שצועקת טיימלס. זה נשמע לי מוקלט עם כמה גיטרות אקוסטיות שהולבשו זו על זו, או נוגנו יחד באולפן.

השיר הזה, שכתב גרהאם גולדמן (בהמשך חבר להקת עשרה סי.סי), בא עם מבנה בית-פזמון די סטנדרטי, אך מבריק, אופייני לתקופה, אבל עם טוויסט שבאמת הופך אותו למיוחד. סוג של חלב מועשר.

הפתיחה עם ריף הגיטרה האקוסטית שהזכרתי מכניס אותנו אל הבית הראשון בו השירה של פיטר נון (שבארץ אהבו לקרוא לו פיטר חנון...) נכנסת. שימו לב איך העיבוד נשאר די דליל כאן. זה בעיקר עם הגיטרה האקוסטית, תפקיד בס פשוט (עם נגינה במפרט) שמנוגן בעיקר עם תווי בסיס ודפוסים פשוטים, ותיפוף קל מאוד - רק היי-האט, תוף בס וסנר, ששומרים על הקצב בלי להפריע לפיטר נון וקולות הרקע שעונים לו. זה באמת נותן לשירה ולמלודיה המעט שקטה לתפוס את מרכז הבמה. העגמומיות של הבית מתאימה לכך שאין חלב ושהאהבה הלכה לה.

ואז מגיע החלק השני של הבית ובום! הנה הטריק הקסום מגיע. השיר פתאום פורח. הוא משנה סולם ממינורי למאז'ורי. זה אפקט ידוע שגורם לתחושה להשתנות, כל מצב הרוח משתנה ממלנכוליה למשהו אופטימי כלשהו. זהו ניגוד פנטסטי. וגם ההרמוניה הווקאלית פתוחה יותר.

אבל אז מגיע הבית השני ואנחנו יורדים חזרה למטה לאפקט המינורי כשאחריו אנחנו לא זורמים אל החלק המאז'ורי שלו שהיה מקודם, אלא צועדים אל הפזמון הפורח. לפתע נשמעים צלילי פעמון וכלי קשת ולפתע יש תיזמור שצובע את השיר בפרחים. לפתע הבס לא מנגן רק את צלילי הבסיס של האקורדים אלא צובע עם הבאת הצליל השלישי בסולם של האקורד השני בחלק הזה. אני אוהב אקורדים עם בס שלא מנגן את צליל הבסיס שלו בלבד.

וחוזרים לעוד בית עם האקורדים המינוריים. אבל הפעם התחושה טיפה שונה ובטוחה יותר - עם צלילי תוף מרים (אחחח... כמה אהבו להשתמש בכלי הזה פעם בהפקות) וכלי קשת. עם זאת התזמור לא נשמע עם תזמורת סימפונית שלמה אלא עם כנראה שמונה נגני כלי קשת שהובאו לאולפן כדי לנגן ולקבל את שכרם. יש פה כמה כינורות, כנראה שני ויולה ועוד שני צ'לו.

הפזמון השני נשמע בתזמור שלו כמו בפזמון הראשון. כנראה המתזמר (האם זה ג'ון פול ג'ונס?) עבד עם דדליין לחוץ ולכן עשה פה קופי-פייסט ללא הפתעה עבור המאזין. והנה הפזמון הזה מגיע שוב עם קופי-פייסט לקראת הסוף, כשהפעם בסופו יש שינוי קליל מלודי (עוד טריק הלחנה ידוע...) כדי לחברו כהלכה לסיבוב נוסף שיוביל לבטחה לפייד אאוט. אחחח... כמה אהבו אז להשתמש בהנמכת עוצמת ווליום בסוף של שירים. אולי כדי לתת תחושת המשכיות למאזין או אולי כי המעבדים אז לא ידעו באמת כיצד לסיים כהלכה שיר כזה או אחר.

אז לסיכום - ברור שזה שיר שהופק כדי להפוך ללהיט. עוד הפקה מבית היוצר של חובב השלאגרים, המפיק מיקי מוסט. עדיין, למרות החיסכון בעיבוד - יש פה אפקטיביות רבה, אולי בגלל המלודיה הכה קליטה, שהפכה את זה לשיר אהוב כל כך. פיטר נון שר את השיר וגורם לי כל פעם לחשוב כאילו איזה בן עשרה מחוצ'קן שר את זה, אבל עם הרבה כנות ודיוק. יש פה בית ספר לכתיבה ולחיסכון אפקטיבי בהפקה. זה שיר שנשמע מאד פשוט אבל הוא משתמש בתבליני הפקה מתוחכמים. יופי של שיר!

פינת "ניתוח מוסיקלי". והפעם זה JULY MORNING של אוריה היפ. איזה כיף. כי השיר הזה הוא לא סתם שיר, זה מסע. זו יצירה. זו אוריה היפ מודל 1971. אז ככה...

בשבילי, זו אחת מאבני הרוק המובהקות של תחילת שנות ה-70. יש בה את כל מה שהופך את התקופה הזו לכל כך מיוחדת..

זה נפתח עם אורגן ההמונד של קן הנסלי שבידו השמאלית מנגן את התו דו וביד הימנית מפרק את האקורדים C ו-F. התוצאה נשמעת כמו לצפות בזריחה עצמה, נכון? הנסלי לא רק מנגן אקורדים; הוא מצייר פה עם הצליל הבשרני של האורגן שלו. מגבר הלזלי של האורגן מסתובב באיטיות ויוצר את המרקם המיוחד ביחד עם המכניקה של האורגן (שהוא מדגם B3). אני אוהב איך שזה לא ממהר. מוזיקה עכשווית מרגישה לעתים קרובות כל כך חסרת סבלנות, אבל זה?... זה לוקח את הזמן שלו כדי לקבוע את האווירה.

ואז הלהקה מתפוצצת פנימה כשהגיטריסט, מיק בוקס, מוסיף צלילים מולחנים משלו. כאלו שאפשר ממש לשיר אותם. יש תחושה אמיתית של מרחב במיקס כאן. אפשר לשמוע כל אלמנט נושם. ובתקליט זה נשמע אף טוב ועוצמתי יותר. זה לא עמוס. אני מתערב שהם השתמשו בכמה מגברי שפופרות וינטג' נחמדים כדי לקבל את החמימות הזו.

והבס, שניגן פול ניוטון בהקלטה הזו (גיטרה מתוצרת פנדר), דווקא מתחיל עם צליל גבוה אבל הוא ממשיך בחוכמה לתת גם בצלילים נמוכים. זה בסיסט חכם מאד. והתופים של איאן קלארק באים כל כך בטוב טעם בקטע הזה. עם דינמיקה נהדרת בה כל מגע שלו בתוף אפקטיבי. כל קטע הפתיחה הזה, בשבילי, הוא כיתת אמן בשליטה דינמית. זו פתיחה אמיתית. אפשר לראות שהחברים חשבו פה בצורה קולנועית.

והנה זה - דיוויד ביירון. איזה קול! הטנור הצלול והעוצמתי הזה פשוט ממגנט הכל אליו. "הנה הייתי בבוקר יולי..." הוא לא צועק, הוא שר. יש תיאטרליות בביצוע שלו, וזה מרגיש אמיתי, לא מאולץ. הבס וההמונד מלווים את ביירון כשאחר כך מצטרפת בבתים נגינת גיטרה אקוסטית ואפשר לשמוע גם תוף טימפני פה ושם למען הדרמה.

המלודיה של הבית היא די מלנכולית, כמעט נוגה. ואז הפזמון המקדים נבנה, ובום! הפזמון האייקוני הזה כל כך פשוט, אבל כל כך יעיל. ההרמוניות הקוליות כאן הן קלאסיות של אוריה היפ. השירה הזו, של ביירון עם הנסלי ובוקס בהרמוניה, בועטת וכשהם שרים "לה לה לה", קשה שלא לשיר איתם. לכל קו הרמוניה פה יש את מקומו ואת המטרה שלו. אני מתערב שהם בילו זמן רב באולפן, כשהם מסדרים בקפידה את השירה הזו. אפשר כמעט לדמיין אותם סביב מיקרופון בודד, או כמה מיקרופונים שהונחו בקפידה, ממש מתמקדים בתערובת הקולות.

המיקס כאן, לתקופתו, די מרשים. יש הפרדה טובה בין הכלים. השירה יושבת בבירור מעל, אבל לכל כלי עדיין יש את העוצמה שלו.

היצירה מתעצמת, ממש כמו שמש שעולה לשמיים. מיק בוקס מתחיל להכניס קצת יותר חספוס לטון הגיטרה שלו, עם שימוש גם פה ושם בפדאל הווא-ווא שלו. גם האורגן הופך לאגרסיבי יותר, נכון? יש בסולו שלו באמצע השיר יותר עוצמה גולמית. הנסלי מקבל צליל המונד עבה ומעוות יותר עם שימוש חכם בכפתורי הדרובארים של האורגן. התיפוף של קלארק הופך לאסרטיבי יותר. לא פעם הישוו את הלהקה הזו לדיפ פרפל, אך לדעתי בענייני דינמיקה של מעבר בין רגעים שקטים לעוצמה מתפרצת באותו שיר - אוריה היפ הייתה טובה יותר אז.

אחרי שיש עוד הית מרגש עם ביירון ועוד פזמון אנו עוברים לקטע המעבר המולחן שחוזר כמה וכמה פעמים, תוך התעצמות, כשבשלב מסוים עובר הלפיד לאורח בהקלטה - מנפרד מאן. הסיפור הוא שמנפרד היה חתום באותה חברת תקליטים כמו אוריה היפ ולכן היה קל להביא אותו להקליט. אבל הנסלי לא סימפט אותו, כי מנפרד שלט יותר ממנו בסינטיסייזר המוג. היה זה בלחץ של מנהל הלהקה, גארי ברון, מנפרד הגיע עם הכלי שלו והקליט מספר טייקים שהודבקו זה לזה.

זה מוסיף שכבה טקסטורלית אחרת לגמרי, תחושה קוסמית של מדע בדיוני. הקטע הזה הוא זהב טהור של רוק מתקדם. זה מעלה את השיר מעבר לשיר רוק פשוט - למשהו הרבה יותר שאפתני. באופן שבו הוא חותך דרך המיקס, ברור שהחברים רצו להציג את זה.

כאן הכל מתאחד לקרשנדו הגדול. הקצב והעוצמה עולים משמעותית. התיפוף של קלארק הופך לתחנת כוח רועמת. וכל הלהקה סוערת עמו אך לא מאבד פוקוס לשנייה.

ואז בא הפייד אאוט (הנמכה הדרגתית של עוצמת הצליל). זה לא פתאומי. זה שחרור הדרגתי, כמו השמש שמגיעה סוף סוף לשיאה ושוטפת את הכל באור. זה משאיר אותנו בתחושה כאילו באמת עברנו משהו. בפעם הראשונה ששמעתי את היצירה הזו, הייתי צריך סמן מה כדי לעכל מה בדיוק שטף אותי שם.

אלה עשר וחצי דקות של אושר צרוף, שתהליך בנייתו בא עם חיבור של שלושה רעיונות לשירים שונים. יש שם את האור והצל, את הרך והכבד, את הפשוט והמורכב. בשבילי זו חוויה שבאמת מציגה את אוריה היפ בשיאה המוחלט. זה פשוט מבריק!

פינת "ניתוח מוסיקלי". והפעם זה SYMPATHY של להקת RARE BIRD. איזו ציפור נדירה היא זו!

הדבר הראשון שתמיד מפתיע אותי בשיר הזה, שיצא לראשונה בשנת 1969, הוא האינטרו האייקוני והמעט מלנכולי הזה. הוא גם נשמע חלש בעוצמתו - דבר שגרם לי לא פעם להגביר את הווליום. השירה השקטה של הבסיסט סטיב גולד ונגינת אורגן ההמונד של גרהאם פילד מייצרות מיד מצב רוח מאוד ספציפי, קודר, אך מפואר. ואחרי שרק שניהם מנגנים את הפתיחה, במבנה של בית, מצטרפים אליהם המתופף מארק אשטון והקלידן השני, דייב קפינטי - שהוא הופקד על הבאת צליל הפסנתר החשמלי מדגם HOHNER PIANET שחובר גם לאפקט FUZZ כדי ליצור חיספוס. הם מנגנים ביחד את האקורדים העדינים, הכמעט מהוססים האלו. ותקשיבו איך גיטרת הבס עומדת בבסיס של הכל. זה לא עמוס מדי, איתן ומלודי כשגולד לא פורט עם מפרט במיתרים אלא עם אצבעות ידיו.

המבנה של השיר ברור ופשוט יחסית, אבל הדרך שבה החברים בונים את הדינמיקה והמרקם היא מה שעושה אותו כל כך יעיל. התופים נכנסים בקצב מאוד ישר ומאופק. זה קצב פשוט של 4/4 (ארבע פעמות בתיבה מוסיקלית). אין פה שום דבר נוצץ, רק שמירה על הקצב עם נגיעה קלה בהיי-האט והסנר. שימו לב עד כמה ההגשה של סטיב גולד בשירתו ברורה וישירה.

הפזמון זה המקום שבו השיר באמת נפתח רגשית. "סימפטיה היא מה שאתה צריך, ידידי" - הלחן הופך ליותר המנוני. אורגן ההמונד מגבה את מלודיית השירה עם אותם צלילים, התופים הופכים קצת יותר אסרטיביים. יש עלייה ברורה באנרגיה כשבינתיים קפינטי שומר על הקצב במחלקה שלו.

הבית השני של השיר דומה בתחושה לבית הראשון, ומאפשר למילים להופיע בצורה ברורה. פה סטיב גולד בא עם קול נוקב יותר. עד כדי כך שהיו אנשים, אי שם בשנת 1970 והמון לפני בוא האינטרנט, שהיו בטוחים שמדובר פה בשיר עם שני זמרים. אבל לא, גם הקול השקט וגם הרועם באו מאותו גרון. השירה שלו היא גולת הכותרת עבורי פה. יש בו פגיעות שמתאימה באופן מושלם לנושא הלירי של השיר. אפשר להבין כל מילה. אין רגש מיותר. כשהוא שר, זה מרגיש אמיתי ולבבי.

ומשחק הגומלין בין שני הקלידנים הוא קלף מנצח - פילד מחזיק את האווירה (אורגן), קפינטי מספק קצב והרמוניה. בכלל, על הקונספט הזה נבנתה להקת ציפור נדירה - עם שני קלידנים שעושים את עבודתם נאמנה מבלי לדרוך זה על זה.

והנה שוב בא הפזמון כשהפעם יש קול שני שבא מעל קולו של גולד. זה המתופף מארק אשטון. התיפוף שלו נותר יצוק וחסכוני. במקום סולו גיטרה, אנחנו מקבלים את סולו ההמונד הפנטסטי הזה שבסוף הפזמון. זה לא וירטואוזי אלא מלודי ומענג להפליא כשמתחתיו מנגנת הלהקה את האקורדים A מינור ו-F ומשם זה מוביל לפייד אאוט. השיר דועך במהירות כשהפעם קפינטי נשמע לפתע משתולל בפסנתר החשמלי שלו, כאילו הוא אומר - "אוף, נמאס לי כבר רק לנגן אקורדים לפי הקצב. תנו לי קצת להתפרע!". יש בסיום הזה גם משהו שמביא לאווירה של, "אוקי, עד עכשיו שרנו לכם שיר על בעיות העולם כשאתם נהנים מהרכות של הלחן וההגשה - אבל דעו לכם שזה שיר רציני ונוקב ולכן בתוך עוגת השמנת הזו יש קוצים".

מנקודת מבט של הקלטה, יש לשיר הזה את הצליל הקלאסי של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, עם חום אנלוגי לכל אורכו. אפשר כמעט להרגיש את סליל ההקלטה (ובהחלט אפשר לשמוע את רחש ה-HISS, שהיה נפוץ בהקלטות אנלוגיות ונעלם לחלוטין בהקלטות הדיגיטליות שבאו בהמשך). החברים השתמשו באפקט הדהוד יעיל שבא באופן לא מוגזם. זה נותן לכלי הנגינה מקום לנשום. לכל כלי יש את מקומו במיקס. הבס ברור, שני הקלידים תופסים את מקומם ללא הפרעה והתופים נוכחים אך לא משתלטים. זה מרגיש טבעי ומוזיקלי.

לכל אורך השיר יש את האלגנטיות המאופקת הזו. הוא פרוגרסיבי בגישתו אבל פופי ברגישות ובמבנה המלודי שלו. זה לא מנסה להיות מורכב מדי, ובכל זאת הוא משיג עומק רגשי עמוק. זה אחד מהשירים האלו שיכולים להרגיש מלנכוליים ומרוממים בו זמנית, וזה טריק מיוחד - תסכימו איתי. זוהי תזכורת לכך שאין צורך בגיטרות זועקות כדי ליצור מוזיקת ​​רוק עוצמתית. לפעמים, ההצהרות העמוקות ביותר נעשות עם מגע עדין ומתחשב יותר. השיר הזה הוא יצירה נצחית, באמת.

פינת "ניתוח מוסיקלי" - והפעם אני הולך על ROCKARIA של אי.אל.או - הלהיט ההוא משנת 1976. אז בואו נראה מה קורה שם.

ובכן, ברגע שהשיר הזה מתחיל, יש תחושה שצפוי משהו מיוחד. אנחנו נזרקים מיד לתוך שירת סופרן אופראית דרמטית וקומית כאחד, ששרה מרי תומאס. על ההתחלה שומעים אותה מוציאה קול מגרונה ואומרת "אופס", כי טעתה. אז ג'ף לין ראה ברגע הזה דבר מצחיק ששווה להכניסו.

ואחרי הפתיחה עם שירתה ועם הליווי התזמורתי, בעיבודו של לואי קלארק, מסתערים התופים של בב בוואן עם מעבר ואחריו מתחילה לנוע הלהקה בקצב רוק בסטייל נוסטלגי. ג'ף לין מביא אותה בתפקיד גיטרה חשמלית עם סלייד בסגנון בלוזי וזה מעניין שדווקא בשיר הרוק הזה לא תהיה הרבה נוכחות של גיטרה חשמלית מידיו חוץ מהתפקיד הזה שיחזור בהמשך.

קולו של ג'ף לין נכנס, וזה אותו צליל הקול הקלאסי. ההגשה שלו רצינית ורוקית מצד אחד אבל עם רגישות פופית שהוא כה ניחן בה. צליל התופים המלא של בוואן הושג פה על ידי הקלטת אותו תפקיד תופים פעמיים (כולל מעברי תופים) והבאתם להקלטה עם המיקרופונים הנכונים של טכנאי ההקלטה הגרמני המיומן, מאק. גיטרת הבס, שניגנה על ידי קלי גרוקאט, מניחה בסיס איתן ומלודי. היא מניעה את הקצב אם כי היא אינה בולטת בה - כמו בהרבה שירים של אי.אל.או. דווקא הבס לא היה הכלי בהקלטות שקיבל את הפוקוס (חוץ מכמה שירים, כדוגמת SHINE A LITTLE LOVE או LAST TRAIN TO LONDON.

יש במהלך ROCKARIA תחושה נהדרת של אנרגיה. מצד אחד זה הומאז' לרוק הבסיסי של פעם. מצד שני - זה הסאונד הכי קלאסי של אי.אל.או במלוא השפע שלו.

ואז הגענו לפזמון הראשון בו מוזכרים שמם של ואגנר ובטהובן. זה המקום שבו הרעיון של השיר באמת פורח. בב בוואן מתופף שם בקצב רוק שיגיע גם שנים לאחר מכן בלהיט נוסף של הלהקה, ROCK AND ROLL IS KING. הקלידן, ריצ'רד טאנדי, מפנק אותו בריצות רוק'נ'רוליות בפסנתר האקוסטי שלו וברקע אף נשמעת מקהלת הזמרים הגדולה שוקלטה בהמשך, עם התזמורת, ואחרי שחברי הלהקה הבסיסיים הקליטו את תפקידיהם. הניגוד פשוט טעים.

הבית השני ממשיך את האווירה של הבית הראשון כשהפעם האנרגיה אף עולה טיפה למעלה. כי אי.אל.או היו מאסטרים של בנייה ושחרור בשיר פופ. מרי תומאס תופסת שוב את מרכז הבמה, קולה מתנשא דרך מנגינה מורכבת בהשראה קלאסית. המילים כאן הן בגרמנית (אדוני, אני מוכן / לעשות מה שאתה מצווה), שהוא ציטוט ישיר מיצירה של וגנר, ואז היא עוברת לאיטלקית, שם היא שרה את אותו מסר.

ולמרות צפיפות העיבוד של השיר, כל כלי נשמע פה בבירור. כלי הקשת יושבים יפה בתוך המיקס, עוצמתיים אך לא משתלטים על האלמנטים הרוקיים.

וקטע הסיום הוא כיתת אמן בבנייה לשיא ואז פתרון. זה בא עם המקהלה הגדולה ששרה בעוצמה ומובילה אותנו לסיבוב האקורדים של הסיום. פה השירה של לין באה במלוא התעופה ואף שומעים אותו מנגן פה בגיטרה אקוסטית (הוא מאד אהב להקליט אקוסטיות באולפן, גם בשירי רוק), והעסק מתעצם כשהאקורדים מתחלפים לפתע באופן מהיר יותר וכשהוא שר "אבל זה בסדר..." יש עוד ארבעה אקורדים מהירים ואחריהם סיום שמזכיר את הסיום בו הוא השתמש עוד לפני כן בסיום הצד הראשון של התקליט "אלדורדו". השיר ROCKARIA מסתיים לפתע. ללא פייד אאוט. ככה פתאום וככה יעיל.

בשבילי, השיר הזה הוא פשוט שמחה טהורה. זה נועז, שאפתני וקליט להפליא. הדרך שבה זה נע בין שני הז'אנרים הנראים שונים זה מזה נעשה במיומנות ובאהבה ברורה לשניהם. זה מסוג השירים שגורמים לך ליהנות. המוזיקליות היא מהשורה הראשונה, ההפקה מדהימה, וכתיבת השירים פשוט כל כך יצירתית. זו דוגמה מושלמת למה אי.אל.או אהובתי הייתה יותר מסתם להקת רוק. זו עדות לחזון של ג'ף לין ולכישרון המדהים של חברי הלהקה.

פינת "ניתוח מוסיקלי" - והפעם בא לי לבדוק האם יש חיים על המאדים, לפי דייויד בואי ושירו LIFE ON MARS. אז הנה... ותתכוננו - זה לא שיר. זו חוויה!

קודם כל, הכניסה הגדולה. זה בא עם צליל ברור של פסנתר אקוסטי (ולא סתם פסנתר - אלא פסנתר כנף עתיק מתוצרת בקשטיין שהיה גאווה גדולה מאד לבעלי אולפני טריידנט בלונדון). הדבר הראשון שפוגע בי הוא הפסנתר הזה עם המגע של ריק ווייקמן (כן, אותו ריק ווייקמן מלהקת יס). זה כמעט קלאסי בתחושה שלו, לא? האקורדים כאן באים זה אחר זה כנקמה של דייויד בואי על השיר MY WAY ששר פרנק סינטרה. מדוע? כי שנים קודם לכן הוצע לבואי לכתוב מילים באנגלית ללחן של שיר צרפתי (COMME D'HABITUDE ששר קלוד פרנסואה). אבל מה רב היה הצער של בואי כשהוחלט בסוף שדווקא מילותיו של פול אנקה מתאימות יותר לביצוע של פרנק סינטרה? אז בשיר הזה החליט בואי להשתמש באותו מהלך אקורדים של בתי השיר MY WAY כדי ליצור את האפוס שלו.

ואז, אחרי צלילי פסנתר ראשונים, קולו של בואי נכנס וההגשה שלו בהתחלה די רגועה אבל עם גוון בואי שאין לטעות בו - זה ברור, זה קצת תיאטרלי, ומושך ישר לתוך הנרטיב עם מלודיה מעניינת. שימו לב איך הפסנתר תומך בשירה, לא משתלט עליה, רק יוצר את האווירה המושלמת הזו. באמצע הבית הראשון מצטרף קול שני אפקטיבי כשבינתיים ווייקמן מלהטט בקלידים, בסגנון הכה ברור. אבל מיד לאחר שמגיע המשפט AND SHE'S HOOKED TO THE SILVER SCREEN מגיע מהפך!

כאן הדברים מתחילים להתרומם עם כניסת כלי התזמורת הנמוכים יותר (כלומר, צ'לו וקונטרבס) שיוצרים דרמה פוקחת אוזניים. המנגינה מטפסת, הקול של בואי נהיה קצת פחות רגוע וגם הוא עולה כלפי מעלה. גם האקורדים משתנים, ויוצרים תחושת ציפייה. בפעם הראשונה שהקשבתי לשיר הזה, לפני המון שנים, אני זוכר כיצד הייתי דרוך לקראת מה שיגיע לאחר מכן. אפשר להרגיש היטב את כלי המיתר, בעיבודו של מיק רונסון המבריק (שגם ניגן בגיטרה ובאותם ימים למד תזמור ועשה את שיעורי הבית עם שירים של בואי). כלי הקשת הם לא רק רקע פה. הם הופכים לקול פעיל.

ואז - בום! המתופף מיק וודמנסי מבצע ROLL בסנר התוף והעסק ממריא מעלה - "מלחים נלחמים באולם הריקודים..." - ואווו! הפזמון הזה הוא אחד מגדולי הפזמונים של כל הזמנים, לא? זה פשוט ממריא. קולו של בואי נפתח לגמרי, מלא בעוצמה ורגש. זה מדהים לגלות כיצד קן סקוט, מי שהקליט אז את בואי, סיפר שהזמר נהג לבצע באולפן טייק אחד (או מקסימום שניים) של שירה וזהו. ווייקמן ממשיך ללהטט וכלי הקשת (שכבר נוספו להם פה כינורות וויולות) סוערים. זה כל כך קולנועי, כמעט כמו תמונת סרט הוליוודית קלאסית. התופים הופכים אסרטיביים יותר ולכל אלמנט יש את המרחב שלו אבל הכל תורם לסאונד המסיבי הזה. קן סקוט עשה עבודה מדהימה באיזון הכל עם ההקלטה והמיקס שלו. ואז מגיע סולו הגיטרה המלודי של רונסון, שגיטרת הלס פול שלו כה נהדרת פה וממביאה גם טוויסט מלודי -חריף באקורד המפתיע שמגיע באמצע הסולו. רונסון לא היה סתם גיטריסט מתלהב - הוא היה מלחין אמיתי!

הבית השני עוקב במידה רבה אחר המבנה והתחושה של הבית הראשון, אבל עם דימויים ליריים שונים. להגשה של בואי אולי יש קצת יותר ביטחון, קצת יותר בשר, עכשיו כשהגרעין הרגשי של השיר נחשף בפזמון. הליווי האינסטרומנטלי נשאר עקבי, עם מכת תוף סנר שהולבש עליה אפקט מהדהד קלות שנשמע כ-DELAY. זה מאפשר למילים החדשות לתפוס את מרכז הבמה.

"עכשיו העובדים זכו לתהילה... כי לנון נמכר שוב". מיד לאחר מכן נשמעים לפתע צלילים שרבים חושבים בשטעות שזה סינטיסייזר. ובכן, ממש לא. אלו הן חליליות שמנוגנות בהרמוניה. יש כאן תחושה אמיתית של פאר אבל עם טוויסט מעט אירוני, שהוא כל כך בואי. ואז הפזמון חוזר, ואם כבר - אז חזק עוד יותר. הביצוע הווקאלי של בואי כאן פשוט מהמם. הוא דוחף את קולו גבוה יותר, מלא תשוקה וכמעט ייאוש ב"אוי בנאדם! תראה את אנשי המערות האלו הולכים!". כלי המיתר בשיא מלכותם.

והנה שוב בא הסולו של רונסון, כשהפעם הוא מקוצר כדי לתת מקום לכל התזמורת הקלאסית לשטוף עם תפקיד דרמטי ועתיר צלילים מהירים (שש עשריות בכל פעמה של רבע) עד שהם מובילים לאקורד הסיום המוחץ. ברקע נשמעים תופי טימפאני רועמים ומהדהדים. ואווו... איך הצליחו לדחוס כל כך הרבה דרמה מדהימה בשיר אחד שכזה?

בשבילי, "החיים על מאדים?" הוא מיזוג מושלם של לחן מבריק, מילים מיוחדות, הרמוניה מתוחכמת ועיבוד מדהים. בכל פעם שאני מקשיב לשיר הזה, אני שומע משהו חדש. זה דרמטי, זה יפה, זה קצת מוזר, וזה שובה לב לחלוטין מהתו הראשון ועד האחרון. כל הכבוד!!!

פינת "ניתוח מוסיקלי" - והפעם זה השיר SEVEN SEAS OF RHYE של להקת קווין. אז יצאתי להקשיב לו עכשיו שוב והנה...

טוב, מה שפוגע פה ראשון זה הפסנתר הזה. זה פרדי מרקיורי, כמובן, והוא לא רק מנגן תווים; הוא מביא הצהרה. הוא מפרק פה שני אקורדים,D ו-G בצורה מהירה ויעילה מאד. זה נשמע כמו פסנתרן קלאסי שהחליט להצטרף ללהקת רוק, עם תחושה מלכותית ומוארת כבר מההתחלה. זו פתיחה מאד דרמטית. אחרי הפסנתר מתפוצצת הלהקה פנימה עם אותם שני אקורדים והרמוניות מתוזמרות שמביא המאסטרו בריאן מאי. האיש הזה הוא לא רק גיטריסט - הוא פשוט מתזמר בחסד עליון ומאסטר בצליל גיטרה.

ואז נשמע קולו של פרדי. ההגשה שלו כל כך ברורה ומצווה. בתקליט הראשון של קווין הוא עדיין נשמע מגשש פה ושם את דרכו. פה הוא כבר שר במלוא העוצמה והחוצפה. הלחן של הבית די שובב, מקפץ יחד עם הפסנתר הזה שלו שהוא עדיין הכלי המוביל כאן. פרדי ממש "דופק" את האקורדים בקצב, בזמן הבית. הוא לא מנסה להרשים בווירטואוזיות אלא ביעילות.

ואז מגיע הקטע בו שרה הלהקה בהרמוניה את המילה SISTER... ובום!, הפזמון הזה הוא להיט. זה המקום שבו ההרמוניות הקולות הקלאסיות של קווין באמת מתחילות לזרוח. זה לא רק פרדי; אפשר לשמוע את בריאן ורוג'ר טיילור מרבדים את הקולות שלהם כדי ליצור את האפקט העשיר הזה, כמעט מקהלתי. בינתיים ג'ון דיקון, שלא היה בדיוק זמר, בחר (או נבחר) שלא להתקרב למיקרופון. זה פזמון חזק וקליט להפליא. הלחן מתרומם, ויש תחושה אמיתית של התרסה וביטחון. קווין כבר לא בונה פה רק קולות ליווי קלישאתיים - אלא היא יוצרת קולות שמטיילים מתחת לשירה הראשית. משהו שיהיה חותם ברור אצלה גם בהמשך הדרך. סוף הפזמון מגיע עם המילה FOREVER שבאה שלוש פעמים, כשבפעם השלישית אני נדהם, בכל פעם, מקול הפלצט של טיילור. האיש הזה פשוט פנומן!

השיר אינו ארוך והוא גם לא נח לרגע. האופי בו הוא נכתב ומבוצע גורם למאזין להיות כל הזמן בהיכון. אין פה ממש רגע הרפיה - מההתחלה ועד הסיום (כשגם ההפסקות הקטנות בקצב לא גורמות לרגיעה). למעשה, כשמסתכלים על זה - השיר אינו בנוי במבנה של שיר פופ קלאסי. אין בו בתים ופזמונים ברורים. נכון, יש בתים שהם דומים זה לזה אך אין פזמון חוזר שאפשר להישען עליו. מסוג הדברים שקווין עשתה גם בלהיטים מאוחרים יותר שלה כגון רפסודיה בוהמית או UNDER PRESSURE. שלושת השירים האלו ידועים היטב לקהל הרחב שיודע לשיר כל פיפס בהם - ועדיין כנראה לא לשים לב שמדובר יותר ביצירה שהורכבה מרעיונות שונים ולא במבנה נוסחתאי של בית-פזמון-בית-פזמון-C PART (חלק בשיר שאינו בית או פזמון והוא נועד להביא תבלין אחר ובדרך כלל לעבור משם לפזמון).

קווין היא להקה ערמומית פה. היא לא באה לספק מוצר להמונים אלא להביא הפתעות מחנות הממתקים שלה. SEVEN SEAS OF RHYE החל את דרכו כבר בסוף תקליטה הראשון של הלהקה והרעיון המקורי היה לפתוח עם השיר את התקליט השני. אבל הקונספט השתנה במהלך העבודה עליו והשיר נבחר לסיים אותו ובהצלחה.

ואפרופו הסיום, איזה יופי זה לשמוע את חברי הלהקה שרים כמלחים שיכורים. לצדם נשמע שם צליל זמזום שמגבה את המלודיה. רבים חשבו שזה קאזו (כלי נשיפה קטן-צעצועי שכזה) אבל זה כלי בשם סטיילופון, בו נעשה שימוש גם בשיר "ספייס אודיטי" של דייויד בואי (וגם בשיר הפתיחה בתקליט "חנטריש שלוש ורבע" של דני בן ישראל משנת 1970). את הסטיילופון הזה ניגן מפיק ההקלטה, רוי תומס בייקר.

פינת "ניתוח מוסיקלי" - והפעם אני הולך על OLD BROWN SHOE של הביטלס, שיצא בשנת 1969 כצד ב' של תקליטון ונותר יהלום חבוי. תמיד אהבתי אותו. אז בואו נראה מה קורה שם.

כשהשיר יוצא לדרך, הדבר הראשון שפוגע בי, ואני מתכוון באמת, הוא הבס הזה. ידוע שפול מקרטני הוא הבסיסט של הביטלס וידוע שיש לו סגנון שלו. אבל רגע! ג'ורג' האריסון, כותב השיר הזה, הצהיר בראיון משנת 1987 שהוא ניגן בבס פה. מצד שני, סגנון הבס שנשמע בשיר הזה הוא כל כך מקרטני שדבריו של האריסון באמת מבלבלים. לדעתי - זה באמת מקרטני שמנגן פה את הבס והוא לגמרי בוער כאן. זה לא רק להחזיק את צלילי השורש של האקורדים אלא לנגן את הבס ככלי מוביל ומלודי. זה כל כך מלודי ומקפיץ, כמעט כאילו הוא רוקד סביב הקצב. הצליל של הבס עגול ומלא ומאד בולט במיקס. פשוט חוויה לאוהבי בס כמותי.

אז הצלילים הראשונים בשיר הזה הם צלילי הבס שאליהם מצטרף צליל הפסנתר. ובכן, זה לא סתם פסנתר אקוסטי רגיל. פסנתר מסוג זה, המכונה לעתים קרובות גם "פסנתר ג'אנגל", עבר שינוי בפטישים שלו או חפצים שהונחו על המיתרים כדי ליצור צליל מתכתי יותר, בסגנון הונקי-טונק. מי מנגן את הפסנתר בהקלטה? הדיווחים חלוקים בדעותיהם. רבים מצביעים על לנון, אך זה לא וודאי.

אז הבס והפסנתר מייצרים את הגרוב ההתחלתי כשאליהם נכנס רינגו סטאר עם קצב תופים ממש מוצק, שנשמע כמו קצב שאפל שבנוי קצת אחרת. רינגו לא נוצץ מדי פה, אבל יש לו את התחושה הפנטסטית שנכנסת בצורה מושלמת לבס. האיש הזה פשוט יודע לתת קצב אדיר ועם התחושה הנכונה ללא דופי. זה מושלם.

בנוגע לקולו של ג'ורג', הקול שלו נשמע בטוח בעצמו אך הוא אינו בולט במיקס. זו לא שירה כוחנית, אבל יש לה אופי והיא יושב ממש יפה במיקס הזה - יבשה למדי, ללא הרבה הדהוד, מה שגורם לה להרגיש אינטימית. הגיטרה החשמלית שמנגנת בין משפטיו של ג'ורג' היא חסכונית אך אפקטיבית ביותר. היא לא באה להשתלט על השיר אלא לחזק אותו.

המרקם האמיתי כאן, מלבד הבס והתופים הדומיננטיים, הוא אורגן ההאמונד, אותו מנגן ג'ורג' עצמו מהרגע בו הוא נשמע שר GOT ME ESCAPING FROM THIS ZOO. אורגן שמתמשך וממלא את הסאונד, כשהוא לו אווירה בעלת גוון גוספל פה ושם. זה עדין אבל מוסיף עושר מקסים. וכשהוא ממשיך ושר I'M SO GLAD YOU CAME HERE, IT WON'T BE THE SAME NOW WHEN I'M WITH YOU - הבס מנגן את אותו ליין מלודי שיפאר גם את הפזמון שמיד בא.

אז כן, במקום לשמור על גרוב בסיסי בפזמון, הבסיסט (טוב, בואו נניח אחת ולתמיד שזה פול!) מנגן פה ליין מלודי מפתיע ביותר שמתרומם ונוחת בחזרה לקצב כמו לב שנפתח ונסגר באופן מחזורי. אני חושד שיש עם הבס הזה גם גיטרה שמנגנת בדיוק את אותו ליין להעשרת הצליל. שימו לב שבכניסה לפזמון הזה, רינגו לא משתמש במצילה בפעמה הראשונה אלא ממשיך עם מצילת ההיי-האט. איזה מתופף ענק! בינתתים, בפזמון, הפסנתר מנגן דווקא את ההדגשות בפעמות השנייה והרביעית בקצב ה-4/4 הזה. זה נותן תחושת גרוב שונה. בסיקסטיז היה נהוג לחלק את התפקידים של הגיטרות כשגיטרה אחת אמונה על הפעמות החזקות והשניה נותנת קונטרה בפעמות החלשות. אז פה הדבר הזה בא עם הפסנתר.

הפזמון עובר לתחושה יותר ישירה ומרוממת. קולות הליווי של פול נכנסים לכאן, ומשתלבים יפה עם ג'ורג' (פול תמיד שאף ליצור הרמוניות ווקאליות בביטלס). הם הדוקים היטב. האנרגיה מתרוממת קצת, והבס הזה פשוט ממשיך להניע הכל קדימה. שום דבר מורכב מדי בפזמון, אבל הכל נשמעה מלאכת מחשבת אנושית מופלאה.

אנחנו חוזרים למבנה בסיסי של השיר ולקראת סולו גיטרה חשמלית. נו טוב, צליל הגיטרה של ג'ורג' כאן הוא פנטסטי. מסוג הסולואים שלא באים לעשות "שופוני" אלא להביא מלודיה שממש אפשר לשיר אותה. סוג של הלחנה. הצליל המעניין הזה בא הודות למגבר הלזלי של אורגן ההאמונד, שג'ורג' אהב מאד להתחבר אליו באותה תקופה כדי לנגן עם הגיטרה שלו. מגבר הלזלי פועל פה בתנועה סיבובית איטית, מה שהעניק צליל עגול (תנועה סיבובית מהירה העניקה צליל רועד בהרבה). מתחת לכל זה, פול עדיין מנגן את הבס המדהים וגם הפסנתר וההאמונד נשמעים - וכמובן, רינגו!

חוזרים לעוד פזמון. חוץ מהמילים השונות - בעוד שבפזמון הקודם בשיר נשמע ההאמונד רק בסופו, הפעם האורגן נשמע לכל אורך הפזמון עם אקורדים מתמשכים. משם זה נשפך לעוד בית שנשמע דומה לבית הראשון. הפעם צליל האורגן נשמע חזק יותר. פול מעניק קולות רקע ברורים יותר והבית מעביר אותנו לקראת סיום השיר. הגרוב ממשיך. עוצמת הצליל הכללי טיפה יורדת - אבל דאגה, זה רק כדי להגביר אותה חזק מיד לאחר מכן כשהגרוב ממשיך כשהביטלס שרים תפקיד ווקאלי חסר מילים וקולו של פול בוקע מעל המרקם הזה באופן ברור. הגרוב ממשיך אל תוך הפייד-אאוט. מה שאומר שהשיר הזה מביא לנו הנעה קדימה, מרגע תחילתו ועד סופו - ללא שניה של רגיעה מהמסע הזה. איזה יופי של ביטלס זה!!!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459