נער החתול: כך הפך סטיבן ג'ורג'יו לקאט סטיבנס

הסיפור שלנו מתחיל בלונדון הסוערת של שנות השישים, במקום הכי רחוק מאור הזרקורים הנוצץ של עולם הפופ: מסעדת "מולאן רוז'" של משפחת ג'ורג'יו. שם, בין הגשת מנות להעברת צלחות, חלם נער צעיר בשם סטיבן דמיטרי ג'ורג'יו על היום שבו כולם יכירו את המוזיקה שלו. חברתו דאז טענה שיש לו עיניים של חתול, והשם נדבק. כך נולד השם שיכבוש בקרוב את גלי האתר: קאט סטיבנס.

הדרך לפסגה הייתה רצופה מכשולים. סטיבן הצעיר ניסה בכל כוחו לשכנע מפיקים ואנשי תעשייה שיש לו את מה שצריך, אך ללא הצלחה. מי שנחלץ לעזרתו היה אחיו, דיוויד גורדון, שהחליט לשים סוף לאלמוניות המשפחתית. הוא פנה ישירות למפיק המוזיקלי מייק הרסט, חבר לשעבר בהרכב המצליח THE SPRINGFIELDS לצד דאסטי ספרינגפילד. הרסט, עם אוזן מנוסה ללהיטים, זיהה את הפוטנציאל הגולמי, התלהב וביקש מיד הקלטת דמו. עם הסקיצה בידו, הרסט לא היסס ורץ למשרדי חברת התקליטים DECCA. בחברה, שהייתה ידועה לשמצה על כך שדחתה את הביטלס שנים ספורות קודם לכן, לא התכוונו לעשות את אותה טעות פעמיים. חוזה הקלטות הונח על השולחן כמעט במקום.

ב-30 בספטמבר 1966, העולם קיבל טעימה ראשונה מהכישרון החדש. תקליטון הבכורה שלו, עם השיר I LOVE MY DOG, יצא לחנויות. בשיר, סטיבנס מסביר לבת זוגו, בפשטות כובשת לב, שהוא אוהב אותה בדיוק כפי שהוא אוהב את כלבו – אהבה ללא תנאים. מקור ההשראה, אגב, היה אמיתי לחלוטין: כלב תועה שסטיבנס מצא קשור לעמוד ברחוב לונדוני בילדותו. הוא המתין, וכשאיש לא דרש את הבעלות, הוא פשוט לקח אותו הביתה. השיר הפך ללהיט מינורי, עשה קצת רעש בארצות הברית (מקום 118 בלבד, לא משהו לספר עליו בבית) אבל בבריטניה הוא כבר נכנס למצעדים והגיע למקום ה-28 המכובד. ההצלחה הזו, על אף צניעותה, סללה את השביל המוזהב למה שעמד לבוא. "פחדתי מאוד שהשיר הזה יהפוך ללהיט ענק," הוא הודה בראיון למגזין "דיסק" בינואר 1967, "כי ידעתי שאז אצטרך מיד להביא שיר חדש שיצליח כמותו במצעד".

החשש שלו התבדה, אבל בצורה הכי טובה שיש. ב-30 בדצמבר 1966 יצא תקליטונו השני, MATTHEW AND SON, וזה כבר היה סיפור אחר לגמרי. השיר, שנכתב בהשראת שלט של חברה באותו שם שראה סטיבנס מחלון האוטובוס, זינק היישר למקום השני במצעד הבריטי והפך אותו בן לילה לכוכב. הסיפור על העובד המותש והמנוצל בחברה הפך להמנון קטן. על קלידי הפסנתר בשיר ניגן לא אחר מאשר ניקי הופקינס, פסנתרן סשנים מבוקש שניגן עם הרולינג סטונס, הקינקס והמי, אם כי שמו לא הופיע בקרדיטים. רוי ווד, מלהקת THE MOVE, אמר אז למגזין NME על הלהיט: "קאט סטיבנס מתוח מדי על הבמה. אבל אני חושב שזה שיר טוב שיישאר פה עוד זמן מה".

ההשוואות לא איחרו לבוא. בפברואר 1967 הוא סיפר למגזין "ביט אינסטרומנטל": "אני מאוד אוהב את מה שדונובן עושה. הוא נהדר. אנשים מנסים בכוח להשוות אותי אליו ואני מנסה להתנער מזה בכל פעם מחדש".

סטיבנס הפך לכוכב פופ מן המניין. תקליטונו השלישי, I'M GONNA GET ME A GUN, הגיע למקום השישי ומיד עורר סערה זוטא. אנשים האשימו אותו בעידוד אלימות ורכישת נשק. סטיבנס נפגע עד עמקי נשמתו. "נפגעתי מאוד מהביקורת שנתנו לשיר הזה בתוכנית הטלוויזיה JUKE BOX JURY", הוא שיתף, "למעשה, לא ישנתי כל הלילה. חלק מהדברים שנאמרו שם נגד השיר היו נבזיים". השיר נכתב בכלל עבור מחזה מתוכנן על בילי הנער, שלא הבשיל לכדי הפקה.

באותה תקופה, מצא את עצמו סטיבנס על במה אחת עם חבילת אמנים מהמוזרות והמסקרנות של התקופה: אנגלברט האמפרדינק, האחים ווקר וג'ימי הנדריקס. כן, קראתם נכון. הופעות "החבילה" האלה נחשבו לשוק מסחרי עבור קהל מבוגר, אבל סטיבנס לא התלונן. "אני לא מצטער להצטרף לדבר הזה," אמר, "התגובות מהקהל מחממות את ליבי".

ומה לגבי תהליך היצירה? "אני לא כותב את השירים שלי עם הקהל בראשי", הסביר ל"ביט אינסטרומנטל". "זה יהיה דבר לא נכון לעשות שרק יהרוג את השיר. המילים שאני כותב נלקחות מחוויות אישיות. אני אוהב מוזיקה קלאסית ומנסה לשים גם ממנה בשיריי".

במרץ 1967 יצא תקליט הבכורה שלו, שנשא את שם להיטו הגדול, MATTHEW AND SON. "כתבתי לתקליט שלי כמה פיסות מוזיקה קלאסית קטנות שאמורות להתחבר זו לזו", סיפר לפני צאתו, "אני לא יודע לנגן היטב בפסנתר אבל כל הצלילים מהסוג הזה נמצאים בראשי". הביקורת במגזין מלודי מייקר הייתה מעורבת: "כתיבת השירים של קאט מוזרה. חלק מהשירים טובים, מורכבים וחכמים. אחרים בסיסיים מדי ומשעממים. לו היה יותר גיוון בתזמור זה היה יכול להיות תקליט עולמי".

באותו זמן, במלודי מייקר, הוא פתח את הלב על מגוון נושאים: על שמות של שירים: "זה מאד חשוב מבחינתי. לפעמים אני מתחיל לכתוב שיר מכותרת שיש לי. כך קרה לי עם השיר 'מאת'יו ובנו'. רציתי שאנשים יימשכו לשיר דרך השם שלו".

על בריאן אפשטיין (מנהל הביטלס): "אני מאד אוהב את בריאן. הוא איש חכם מאד בעולם הפופ. יש לו את הכשרון לדעת מה אנשים אוהבים ורוצים, לבנות מוצר נגיש ולתת את זה להם. אני לא חושב שמישהו אחר יכול לעשות ללהקה כלשהי את מה שהוא עשה לביטלס".

על דיכאון: "אני מקבל הרבה מזה כשאני במסיבות. אני חייב להיות מסטול לגמרי כדי ליהנות ממסיבה. אני כותב שירים כדי לצאת מדיכאונות. אני מאמין שאתה צריך להיות קצת פגוע כדי לכתוב שיר טוב. אני לא כותב הרבה שירים שמחים. כשלמדתי בבית הספר לאומנות, נהגתי לברוח ליציאת החירום, עם גיטרה בידי, ולכתוב שם שירים עגמומיים. המנהל מצא אותי שם ולכן נאלצתי לעזוב את המקום".

על מסעדות: "נהגתי לעבוד במסעדה של אבי כשהייתי בן עשר. אבל ממש שנאתי את זה. כיום אני נוהג לתת תשר גבוה למלצרים כי אני יודע מה הם עוברים ומה הם מרגישים".

על עישון: "אני מעשן יותר מדי. אני מכריח את עצמי לזרוק את הגפרורים ממני. אני לא מעשן מוקדם בבוקר אבל ברגע שאני מתחיל, זה נמשך לאורך כל היום. אני תוהה כיצד נראות ריאותיי כיום. אבל עישון מרגיע אותי, אם כי הכל, בסופו של דבר, זה עניין פסיכולוגי".

על הביץ' בויז: "יש להם צליל מעניין ובריאן וילסון הוא אחד הטובים בתחום. אני ממש רוצה לארגן מפגש של כל כותבי השירים הטובים ביותר ולבקש מהם לכתוב יחדיו שיר. מעניין מה ייצא מזה".

הציפיות ממנו היו בשמיים, אך אז החלו להופיע סדקים בממלכת הפופ של איש החתול. התקליטון הבא שלו, A BAD NIGHT, נעצר במקום ה-20 המאכזב. "אני נמצא כעת בפרשת דרכים", הוא אמר ל-NME. "אין לי מושג כמה עוד אוכל להמשיך להיות זמר פופ. אני מאוכזב מאי הצלחת התקליטון הזה אבל לפחות אני שמח שניסיתי. הכל קרה לי מהר מדי ולא היה לי זמן להחליט דברים. עכשיו זה זמן בשבילי לעצור קצת ולחשוב הלאה". גם מחזמר שרקח, MEXICAN FLOWER, לא הצליח למצוא משקיעים ונגנז. התקליטון KITTY היה כישלון צורב עוד יותר, והגיע בקושי למקום ה-47, שם שהה שבוע בודד לפני שנעלם מהמצעד.

למרות הכל, התקשורת הבריטית עדיין סימנה אותו כהבטחה גדולה לשנת 1968. בדצמבר 1967 יצא תקליטו השני, NEW MASTERS. במגזין רקורד מירור נכתב בביקורת: "כפי שניחשתם, כל השירים פה נכתבו על ידי קאט. זה תקליט טוב וגם אחד המוזרים של השנה. אני לא בטוח האם אני אוהב את זה או לא". באופן אירוני, התקליט "המוזר" הזה כלל את השיר THE FIRST CUT IS THE DEEPEST, שהפך ללהיט ענק עבור פי.פי. ארנולד, רוד סטיוארט ורבים אחרים, והוכיח שכישרון הכתיבה שלו היה חד מתמיד, גם אם הקהל לא תמיד התחבר לביצועים שלו.

ואז, בשיא תהילתו, קרה האסון. מכונת הפופ נעצרה בחריקת בלמים. סטיבנס אובחן כחולה במחלת השחפת ואושפז בבית חולים. לאחר מספר שבועות הוא נשלח לביתו למנוחה מוחלטת של תשעה חודשים. כשיצא מהבידוד הכפוי, המומנטום כבר אבד. סצנת הפופ המהירה לא חיכתה לו, והתקליטונים שהוציא לאחר מכן כשלו מסחרית.

באוקטובר 1968, הוא סיכם את התקופה בראיון לרקורד מירור: "זה היה נחמד לא להיות בסצנת הפופ למשך תקופה. פשוט לנוח ולהיות בחברת אנשים רגילים שאין להם זיקה לתחום הזה. בזמן הזה יכולתי להביט על עצמי באובייקטיביות. אז גיליתי הרבה על קאט סטיבנס זמר הפופ. למשל, שתמיד חשבתי שיש לי תדמית מסוימת בסצנה ולפתע הבנתי שהייתי שונה מזה. אנשים חשבו עליי ככוכב מהונדס על ידי התעשיה בעודי חושב שהצלחתי רק בזכות הכישרון שלי. המנוחה שנכפתה עליי גרמה לי לחזור להיות מי שאני באמת. כתבתי הרבה שירים וציירתי המון. אני חושב לחזור ולעסוק בציור". הוא סיפר ששכר אמן לעצב את דירתו, שהפך אותה ליצירת אמנות ללא פינות. "אני לא אוהב פינות. הכל מעוגל. פינות זה דבר לא טבעי שנעשה בידי האדם".

אז נער הפופ עם העיניים העצובות עמד על סף מהפך. כשהוא ישוב אל הקהל בסוף שנות השישים, זה יהיה אמן אחר, מהורהר ועמוק יותר - ועם זקן קבוע שיעטר את פניו. זה יהיה הזמר והיוצר שיהפוך לאחד הקולות החשובים והמשפיעים של דורו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.