נפילתו והצלילה האחרונה של דניס וילסון

הוא היה היחיד בביץ' בויז שבאמת ידע לגלוש, היחיד שחי את החלום הקליפורני עד הקצה המדמם שלו, והיחיד שהעז להכניס את צ'רלס מנסון לסלון ביתו (ואז לכסח לו את הצורה). סיפורו הלא ייאמן של המתופף שהפך לנשמה האבודה של הרוק.

אם הייתם צריכים לבחור את התמונה המייצגת של שנות השישים בקליפורניה, סביר להניח שהייתם בוחרים בחבורה של נערים בלונדיניים, שזופים, רצים אל המים עם גלשנים תחת בית השחי. הביץ' בויז מכרו לעולם את הפנטזיה הזו: שמש נצחית, מכוניות מהירות, בחורות בביקיני וגלישה אינסופית. אבל מאחורי ההרמוניות השמימיות והחיוכים הצחורים הסתתר סוד קטן ומלוכלך: אף אחד מהם לא באמת גלש. אף אחד, חוץ מדניס.

דניס וילסון לא היה הגאון המוזיקלי של המשפחה – התואר הזה היה שמור לאחיו הגדול, בריאן. הוא גם לא היה איש העסקים הממולח או הסולן הכריזמטי כמו בן-דודו, מייק לאב. דניס היה "הכבשה השחורה", הילד הרע, המתופף הפראי שחייו נראו כמו תאונת דרכים בהילוך איטי שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. הוא חי את המיתוס שהאחרים רק שרו עליו, ובסופו של דבר, המיתוס הזה הטביע אותו – פשוטו כמשמעו.

כדי להבין את דניס, צריך להבין קודם כל שהוא היה טעות סטטיסטית בלהקה של עצמו. בעוד אחיו בריאן ישב בחדר וכתב סימפוניות לאלוהים מתוך פחד קיומי מהעולם שבחוץ, דניס היה בחוץ, חוטף מכות, גונב מכוניות וחי על הקצה. הוא היה ילד היפראקטיבי עם אנרגיה עצבנית שאביו המתעלל, מורי וילסון, ניסה לדכא במכות אכזריות. אבל שום דבר לא עזר. דניס היה הנער הפראי הקלאסי.

מסופר שדניס נכנס ללהקה רק בגלל שאמא שלו הכריחה את האחים הגדולים לשתף אותו. הכישרון שלו בתופים היה, איך לומר בעדינות, מוגבל (בהקלטות המוקדמות, נגני אולפן ניגנו במקומו כמעט הכל). אבל לדניס היה משהו שלאחרים לא היה: הוא ידע מה זה להיות גזעי. הוא זה שחזר יום אחד מהחוף ואמר לבריאן: "היי, גלישה זה הדבר הגדול הבא, למה שלא נכתוב שירים על זה?". בלי דניס, הביץ' בויז היו נשארים עוד להקת הרמוניות משעממת. הוא היה הקישור שלהם למציאות, לנערות, לאדרנלין.

דניס היה סמל המין האולטימטיבי. בהופעות, כשקם מהתופים לשיר את THE WANDERER, הצרחות בקהל היו מחרישות אוזניים, גורמות לאוזן האחת הטובה של בריאן לצפצף ולמייק לאב להתפוצץ מקנאה. הוא היה בלתי ניתן לריסון. באחד מסיבובי הופעות המוקדמים, בעוד שאר חברי הלהקה הלכו לישון או לטייל בנימוס, דניס היה עסוק בלפרק את אירופה, להשאיר שובל של לבבות שבורים ובקבוקים ריקים, ולהתעורר בלימוזינות עם דוגמניות שאת שמן לא ידע. "הוא היה חיה," סיפר עיתונאי שליווה אותם, "מייק לאב היה סתם מגעיל עם נשים, אבל דניס... דניס היה טורנדו".

אבל מתחת לחיצוניות של הגולש הסתתרה נשמה פצועה ורגישה בצורה בלתי רגילה. הוא חיפש אהבה נואשות, חיפש משמעות, ובעיקר חיפש ריגושים שישתיקו את הרעש בראש. החיפוש הזה הוביל אותו ב-1968 למפגש גורלי עם איש קטן, מוזר וכריזמטי בשם צ'רלס.

הסיפור של דניס וילסון וצ'רלס מנסון הוא אחד הפרקים ההזויים והמטרידים יותר בהיסטוריה של הרוק. זה לא היה סתם מפגש אקראי; זו הייתה התנגשות חזיתית בין האוטופיה ההיפית לבין הסיוט האמריקאי. זה התחיל, כמו הרבה דברים אצל דניס, עם בחורות. יום אחד הוא אסף שתי טרמפיסטיות (חברות בכת ה"משפחה" של מנסון) והביא אותן לאחוזה המפוארת שלו בשדרות סאנסט. כשהוא חזר מאוחר יותר הביתה, הוא גילה בחניה אוטובוס בית ספר שחור וקטן, ומתוכו יצא איש נמוך עם גיטרה ומבט מטורף בעיניים. האיש ניגש לדניס, נפל לרגליו ונישק את כפות רגליו. דניס, בתמימותו האינסופית ובחיפושו המתמיד אחר "גורו" רוחני, הזמין אותו פנימה. שמו היה צ'רלס מנסון.

במשך חודשים ארוכים, מנסון וה"משפחה" שלו השתלטו על הבית של דניס. הם אכלו את האוכל שלו, לבשו את הבגדים שלו, נסעו במכוניות הפאר שלו (וריסקו אותן), ובזבזו לו כ-100,000 דולר (סכום עתק במונחים של 1968). ודניס? הוא היה מוקסם. הוא כינה את מנסון "הקוסם". בראיון למגזין בריטי מאותה תקופה, דניס אמר משפט שמצמרר לקרוא בדיעבד: "הפחד הוא רק מודעות... לפעמים הקוסם מפחיד אותי. הקוסם הוא צ'רלי מנסון, חבר שלי שאומר שהוא אלוהים והשטן".

דניס באמת האמין שלמנסון יש כישרון מוזיקלי. הוא ניסה לסדר לו חוזה הקלטות, הכיר לו מפיקים הוליוודיים (כולל טרי מלצ'ר, שגר בבית שבו תרצח מאוחר יותר שרון טייט בגלל טעות בזיהוי, כשמלצ'ר היה הכתובת המקורית לדבר הזה), ואפילו שכנע את הביץ' בויז להקליט שיר של מנסון. השיר במקור נקרא CEASE TO EXIST. דניס לקח את השיר, שינה את המילים, שינה את הקצב, וקרא לו NEVER LEARN NOT TO LOVE.

כשמנסון שמע את השינויים, הוא זעם. "אל תשנה את המילים!" הוא צרח, "אם אתה משנה את המילים, הצללים שלי רצים מהר!". המהלך הזה היה תחילת הסוף של החברות המוזרה הזו. באחת התקריות המפורסמות, מנסון הראה לדניס כדור אקדח בודד ואמר לו: "בכל פעם שאתה מסתכל על זה, אני רוצה שתחשוב כמה נחמד זה שהילדים שלך עדיין בטוחים".

דניס לא קפא מפחד. הוא תפס את מנסון, הפיל אותו לרצפה וכיסח לו את הצורה במכות רצח עד שמנסון התחיל לבכות כמו תינוק מול קהל של אנשים המומים. "איך אתה מעז!" צעק דניס. ואן דייק פארקס, שהיה עד לסיפורים, אמר על כך: "דניס לא פחד מאף אחד. הוא היה זכר אלפא אמיתי".

אבל המחיר הנפשי היה כבד. אחרי הרציחות המזעזעות של אוגוסט 1969, דניס הבין את גודל הזוועה שפלשה לחייו. הוא ידע שהרוצחים היו האנשים שאכלו אצלו במטבח. הוא חי בפחד מתמיד ששאריות ה"משפחה" יבואו לנקום בו. הוא עזב את הבית, נטש את רכושו, ומעולם לא הסכים להעיד במשפט. הצל של מנסון רדף אותו עד יומו האחרון.

דווקא מתוך הכאוס הזה, מתוך האלכוהול, הסמים והטראומה, בקע משהו מופלא: האמן שבדניס. בעוד שאר הלהקה המשיכה למחזר את להיטי העבר וללבוש חליפות תואמות ומביכות, דניס החל לכתוב מוזיקה שהייתה שונה מכל מה שהביץ' בויז עשו אי פעם. הקול שלו כבר לא היה נקי. שנים של צרחות, סיגריות וקוקאין הפכו אותו לצרוד, סדוק, מלא בכאב ורגש. זה היה קול של אדם שראה יותר מדי. ב-1977 הוא שחרר את יצירת המופת שלו, אלבום הסולו PACIFIC OCEAN BLUE.

זהו אלבום שלא נשמע כמו SURFIN USA. זהו אלבום של גבר בודד, יושב מול קלידים בלילה, ושר לאוקיינוס. השירים היו גולמיים, חשופים. בשירRIVER SONG הוא שר על הרצון לברוח מהזיהום של לוס אנג'לס, מהערים המלוכלכות, ולחזור לטבע. בשיר THOUGHT OF YOU הקול שלו נשבר לרסיסים כשהוא שר על בדידות. הביקורות היללו, המבקרים השוו אותו לגאונים מיוסרים אחרים, אבל האלבום נמכר במספרים צנועים ונעלם מהתודעה הציבורית למשך עשורים.

למרבה האירוניה, הלהקה שלו – המשפחה שלו – לא ידעה איך לאכול את זה. הם היו עסוקים בלנסות להיות "להקה לכל המשפחה", ומייק לאב, שראה את עצמו כמנהיג, לא אהב את העובדה שהמתופף ה"טיפש" פתאום מוציא יצירת אמנות עמוקה. דניס נדחק הצידה. שירים מדהימים שכתב נגנזו או הושלכו לפח לטובת עוד גרסת כיסוי נדושה לשיר רוק'נ'רול ישן. "זה שבר את ליבי," אמר דניס בראיון נדיר, "לדעת שאתה לא מה שהיית פעם, ושאנשים לא רוצים לדעת".

חיי האהבה של דניס היו מסובכים לא פחות מהמוזיקה שלו. הוא התחתן והתגרש בקצב מסחרר (כולל נישואים כפולים לאותה אישה, קארן לאם (לשעבר אשתו של קלידן להקת שיקגו, רוברט לאם), בטווח של שנתיים, עם גירושים אלימים באמצע שכללו שריפת פרארי ויריות על מרצדס. הוא היה מעורב רומנטית עם כריסטין מקווי מלהקת פליטווד מאק, מערכת יחסים שהשאירה אותו עם לב שבור וכמה שירים עצובים.

אבל שום דבר לא הכין את העולם (ואת הלהקה) לסקנדל האחרון של חייו. בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, דניס, שהיה אז גבר בשנות השלושים המאוחרות לחייו, החל לצאת עם שון לאב. השם נשמע מוכר? כן, שון הייתה בתו הלא-חוקית של מייק לאב, בן-דודו ושותפו ללהקה.

מייק לאב תיעב את דניס על אורח חייו הפרוע, על הסמים, ועל כך שהוא היה כל מה שמייק רצה להיות ולא היה (הגולש האמיתי, הגבר המושך, האמן האותנטי). העובדה שדניס שכב עם בתו, הכניס אותה להריון ולבסוף התחתן איתה, הייתה עבור מייק הכרזת מלחמה סופית. הנישואים האלו היו, כצפוי, אסון. הם רבו, נפרדו, וחזרו, כשהתינוק המשותף שלהם, גייג', הוא הדבר היחיד ששמר על קשר רופף ביניהם. דניס הגיש בקשה לגירושים שבועות ספורים לפני מותו.

בשלב הזה, דניס כבר היה צל של עצמו. הוא היה אלכוהוליסט כבד, משתמש בקוקאין והרואין, חסר בית (הוא חי על הסירה שלו, עד שנאלץ למכור אותה כדי לכסות חובות), ומנודה מהלהקה שהוא עצמו עזר להקים. הלהקה הוציאה לו צו הרחקה: אם לא ייגמל, הוא לא יוכל להופיע איתם. הקול שלו, שהיה פעם סדוק וסקסי, הפך לנהמה בלתי מובנת. הגוף השרירי של הגולש הפך נפוח וחולה.

דצמבר 1983. דניס וילסון הוא הומלס בן 39. הוא מבלה את ימיו האחרונים בשיטוטים בין בתים של חברים, בבתי חולים לגמילה (שמהם הוא בורח), ובשתיית וודקה מבוקר ועד לילה. ב-27 בדצמבר, הוא הגיע למרינה דל ריי, המקום שבו עגנה פעם הסירה האהובה שלו, שהוא קרא לה "הרמוני". הוא היה על יאכטה של חבר, שתוי לחלוטין, אבל במצב רוח מוזר של אופוריה נוסטלגית. הוא החליט שהוא רוצה לצלול. המים היו קפואים (דצמבר בקליפורניה), האנשים שהיו עמו אמרו לו שלא יעשה את זה אבל דניס לא הקשיב לאף אחד. הוא לבש רק מכנסי ג'ינס קצרים וקפץ למים.

מה הוא חיפש שם למטה? זה החלק הכי שובר לב בסיפור. הוא צלל לקרקעית המרינה, למקום בו הסירה שלו עגנה בעבר, וביקש להעלות משם חפצים ישנים שהוא זרק למים שנים קודם לכן ברגעי זעם או שכרות. הוא הרגיש שהוא מחפש אחר אוצרות. "יש שם תיבה מלאה בזהב!" הוא צעק לחברים על הסיפון, עיניו בורקות משיגעון ואלכוהול.

החברים התחננו שיפסיק. הוא רעד מקור, השפתיים שלו היו כחולות, הוא היה שיכור מכדי לשלוט בגופו. אבל דניס, כמו תמיד, היה חייב למתוח את הגבול עוד קצת. הוא לקח נשימה גדולה, וצלל פעם נוספת. דקה עברה. שתי דקות. הבועות הפסיקו לעלות. דניס וילסון, הגולש היחיד בביץ' בויז, האיש שאהב את האוקיינוס יותר מכל דבר אחר, מצא את מותו במרינה, בעומק של כמה מטרים בלבד, מחפש את שברי עברו.

הסוף של דניס היה חריג בדיוק כמו חייו. משפחתו רצתה לקבור אותו בים, המקום היחיד שבו הוא באמת הרגיש בבית. אבל החוק האמריקאי אוסר על קבורה בים לאזרחים שאינם יוצאי צבא (ודניס מעולם לא שירת). כאן נכנס לתמונה המעריץ הכי לא צפוי של הלהקה: נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן. רייגן, שהכריז בעבר על הלהקה כמוסד אמריקאי, התערב אישית ונתן אישור מיוחד לקבורת ים.

ב-4 בינואר 1984, גופתו של דניס וילסון הוטלה אל המים הקרים של האוקיינוס השקט, בזמן שהשיר FAREWELL MY FRIEND (שיר פרידה שהוא עצמו כתב לאביו של חבר שנים קודם לכן) מתנגן ברקע.

כן, הוא היה פרוע, הרסני, נאיבי בצורה מסוכנת, ומוכשר בצורה שוברת לב. הוא לא השאיר אחריו מורשת של להיטי ענק כמו אחיו הגדול, אלא מורשת של רגש טהור, של אמת לא מסוננת. בעולם של פלסטיק ופוזה, דניס וילסון היה הדבר האמיתי. והאוקיינוס, בסופו של דבר, לקח את מה שהיה שלו.