נקניק הברזל, מפיות שחורות ועורכי דין - הכל כרגיל בעולם של פרנק זאפה

ב-20 באוקטובר בשנת 1976 יצא האלבום ZOOT ALLURES של פרנק זאפה. כל הסודות מאחורי עוד תקליט שבו פרנק זאפה ירה לכל הכיוונים.

בעוד עולם המוזיקה מתחיל להתרגל לצלילים המוקדמים של הפאנק והדיסקו שוטף את הרחבות, פרנק זאפה, המאסטרו המשופם והבלתי מתפשר של הרוק, שחרר תקליט חדש בשם ZOOT ALLURES. אך מאחורי העטיפה והצלילים הסתתרה דרמה משפטית ועסקית סבוכה שכמעט והשתיקה את אחד הקולות הייחודיים ביותר במוזיקה.

אמצע שנות השבעים היו תקופה מוזרה להפליא בעולם המוזיקה, אבל זאפה? הוא מעולם לא הלך בתלם. הוא הבין בדיוק לאן נושבת הרוח, זרק הצידה את המרימבות המורכבות וחטיבות הנשיפה הגרנדיוזיות, והחליט לתת לעולם את הגרסה המחוספסת, השנונה והמלוכלכת שלו לתקליט הבי-מטאל ורוק ישיר – כזה שמפרק לגורמים את כל הקלישאות של הז'אנר ומספק חגיגת ריפים מהנה בכמה רבדים במקביל.

מלחמת עולם: מנהל שנועל ארכיונים וקופסאות של סלילים

שנת 1976 לא האירה פנים לזאפה. הוא מצא את עצמו שקוע עד צוואר במלחמה חזיתית עם מנהלו ושותפו העסקי, הרב כהן. מערכת היחסים בין השניים, שהיו אחראים להקמת חברת התקליטים DISCREET בשנת 1973, עלתה על שרטון והגיעה לקיצה המוחלט בחודש מרץ של אותה שנה. זאפה, שהרגיש מרומה וחסום, הגיש תביעה משפטית נגד כהן, צעד שהיה מבחינתו בלתי נמנע. מטרתו הייתה ברורה: להשתחרר מ-DISCREET ולחתום ישירות מול ענקית התקליטים WARNER BROTHERS. כהן מצידו הגיש תביעות נגדיות עזות, והקרב המשפטי גלש במהרה לעימות יצרי ואלים שאיים למוטט את מפעל חייו של פרנק.

בניסיון להרשים את קברניטי וורנר ולהוכיח את תפוקתו הבלתי נדלית, הופיע זאפה במשרדיהם עם כמה קופסאות עמוסות בסלילי הקלטה. החומרים הללו יהפכו ברבות הימים לסדרת התקליטים שנודעו כ-SLEEP DIRT, STUDIO TAN ו-ORCHESTRAL FAVOURITES. זה לא היה התיכנון המקורי שלו. הוא הגיש להם את המוזיקה כפי שהיא, חומר גלם טהור, ללא הצעות לעטיפות, ללא רשימת קרדיטים לנגנים, פשוט מוזיקה. השאיפה האמיתית שלו באותם ימים הייתה להוציא את כל החומרים הפנומנליים הללו במארז ענק בן ארבעה תקליטים בשם LÄTHER, אך חברת התקליטים נבהלה מהפרויקט המפלצתי, סירבה לאשר אותו, ובהמשך פירקה את היצירה לתקליטים בודדים ללא אישורו וללא עריכתו המקורית.

האחים וורנר היו אמורים לשלם לזאפה מקדמה שמנה של 60,000 דולר עבור כל אחד מהתקליטים הללו, אך הכסף בושש להגיע. בסופו של דבר, הסכם הושג מחוץ לכותלי בית המשפט, אך הנזק מהתביעה מול הרב כהן כבר נעשה. כספי המקדמה שהיו אמורים לזרום מוורנר הוקפאו כתוצאה מההליכים המשפטיים, וזאפה נותר ללא גישה אליהם. המצב הדרדר עד כדי כך שנחסמה בפניו הגישה לאולפן החזרות הפרטי שלו, וגרוע מכך, נמנע ממנו לגעת בארכיון העצום של סרטי ההקלטה והצילום שלו. רק בשנת 1982, לאחר שנים של מאבקים, פסק בית המשפט לטובתו והוא קיבל בחזרה את הגישה לאוצרותיו.

גניזת פרויקטים וסוף עידן אימהות ההמצאה

תחת לחץ אדיר, זאפה היה חייב למצוא פתרון יצירתי כדי להמשיך להופיע ולהתפרנס מבלי שהמהלכים שלו ייחסמו על ידי כהן. הפתרון היה חד וחלק: הוא החליט לשים בצד, זמנית, את השם המיתולוגי של להקתו, THE MOTHERS OF INVENTION - כן, וגם את השם המקוצר THE MOTHERS, ולהתחיל להופיע תחת שמו בלבד. במקביל, הוא שכר מנהל חדש שייצג את האינטרסים שלו. הביצה המשפטית הזו גרמה לעיכובים משמעותיים בהוצאת ZOOT ALLURES, וגם פגעה בפרויקט נוסף ומצופה: תקליט משותף עם חברו משכבר הימים, דון ואן וליט, הידוע יותר כקפטיין ביפהארט. התקליט, שיועד להיקרא BAT CHAIN PULLER, נגנז. זאפה, מצידו, סירב לשחרר לביפהארט מספר שירים שהפיק עבורו, מה שהוביל לקרע כואב בין שני היוצרים.

מנקניק הברזל לסלנג צרפתי: התעלומה על גבי העטיפה

התקליט ZOOT ALLURES עצמו היה למעשה גרסה מצומצמת של פרויקט שאפתני יותר, אלבום כפול שהיה אמור להיקרא במקור THE NIGHT OF THE IRON SAUSAGE (הלילה של נקניק הברזל). השם שנבחר לבסוף, ZOOT ALLURES, הוא משחק מילים על ביטוי סלנג צרפתי (ZUT ALORS), שמביע פליאה או תדהמה, משהו בסגנון GOD DAMN IT.

מי שמתעמקים בעטיפת התקליט, מבחינים בכיתוב ביפנית מתחת לדמותו של זאפה. הכיתוב הפונטי פשוט אומר FU-RAN-KU ZAP-PA. התמונה עצמה מציגה רביעייה: זאפה, המתופף האנרגטי טרי בוזיו, ושני מוזיקאים נוספים שלא ניגנו כלל בתקליט, הקלידן אדי ג'ובסון (שלא ניגן כלל בתקליט) והבסיסט פטריק אוהרן, שניגן בבס אקוסטי בקטע הניסיוני FRIENDLY LITTLE FINGER והוסיף נגינת פעמוני רוח בקטע DISCO BOY. שניהם חרשו עם זאפה את הבמות בסיבוב ההופעות שנמשך עד מרץ 1977, ומאוחר יותר המשיכו אוהרן ובוזיו להרפתקה משותפת כשהקימו את להקת הניו-וייב MISSING PERSONS.

צד א': מתחנת דלק מוטרפת ועד גניחות בחדר העינויים

התקליט נפתח בסערה עם WIND UP WORKIN' IN A GAS STATION הקצבי והסרקסטי. "הנה שיר שיכול לפגוע בכמה / אם זה קורה, סימן שאתם טפשים", יורה זאפה כבר בהתחלה, וקובע את הטון למה שיבוא. השורות הללו יכולות לשמש בקלות כמוטו המזוקק של כל הקריירה של זאפה! השיר נשמע כמו פארודיה קורעת על פאנק ורוק כסחני, כשהקולות הגבוהים בפלצט מבוצעים בידי דייווי מואר – טכנאי ההקלטות של גרנד פ'אנק – שנתמך במקצבים פוליריתמיים מורכבים ומתפוצצים של טרי בוזיו. בטקסט, זאפה ממשיך את המתקפה הוותיקה שלו כנגד מערכת החינוך הציבורית בארצות הברית, נושא שהעסיק אותו עוד בימי ראשית הדרך באלבומים FREAK OUT! ו-ABSOLUTELY FREE: המערכת ממילא מנוונת אותך, ואם לא תיזהר, כל מה שיישאר לך לעשות זה לעבוד כמתדלק שכוח אל בתחנת דלק.

משם, אנו גולשים לקטע האינסטרומנטלי BLACK NAPKINS. זוהי ההקלטה החיה היחידה בתקליט, והיא תועדה בהופעה באוסקה, יפן, ב-3 בפברואר 1976. כמובן שזאפה לא התאפק וערך אותה מחדש באולפן. את ההשראה לשם הקטע הוא קיבל לאחר ארוחת חג הודיה מדכדכת במיוחד שחווה עם להקתו במילווקי. האוכל היה מחפיר, אך מה שהטריף אותו יותר מכל היו המפיות השחורות והיומרניות שהונחו לצד הסכו"ם. מבחינה מוזיקלית מדובר בפסגת היצירה ובגן עדן לכל חובבי גיטרה חשמלית - הגיטרה של זאפה ממריאה לגבהים קורעי לב ומייללת בעוצמות שמזכירות את הנגינה הבוערת של קרלוס סנטנה.

שלא כמו בסולואים מופשטים אחרים שלו, כאן זאפה נע כולו בתוך המבנה המלודי הפנימי ומייצר עצב אותנטי שחודר היישר לבטן. הקטע הזה היה כל כך יקר לליבו של פרנק, עד שהוא השאיר הוראה משפטית חתומה לקרן המשפחתית: איסור מוחלט על שום אדם בעולם להקליט מחדש את זה, למעט בנו, הגיטריסט דוויזיל זאפה!

השיר הבא, THE TORTURE NEVER STOPS המאיים, כולל גניחות נשיות שסופקו לא אחרת מאשר על ידי אשתו של פרנק, גייל. במקור, השיר נכתב תחת השם WHY DOESN'T SOMEONE GET HIM A PEPSI והיה מיועד להיכלל בתקליט המשותף עם ביפהארט, BONGO FURY. את הגרסה הראשונית שלו ניתן לשמוע באחד מאוספי ההופעות המאוחרים של זאפה - החלק הרביעי של YOU CAN'T DO THAT ON STAGE ANYMORE. בגרסת האלבום הקטע נמתח על פני כעשר דקות של סיוט גותי מוחלט ומתאר מרתף עינויים של מדען מרושע עם זבובים ירוקים, גמדים שטניים, שלשלאות ורפש – פארודיה קורעת ואירונית על כל סצנת השוק-רוק של אליס קופר. והגניחות הנשיות והזעקות שברקע לא היו רק מופע סאדו-מזוכיסטי, אלא בעיקר עקיצה סאטירית ישירה כנגד להיט הדיסקו המפורסם של דונה סאמר, LOVE TO LOVE YOU BABY, שבו התנשפה סאמר באנקות עונג מזויפות לאורך כל השיר!

וישנו גם השיר על אביזר המין MS. PINKY, שעליו קרא זאפה במודעה במגזין פורנוגרפי מפינלנד בשם KALLE. השיר הזה, שמבוסס על ריף הבי-מטאל כבד ומחוספס, הוא שיר אהבה משועשע ונטול עכבות לבובת מין מתנפחת שעלותה 69.95 דולר. היתרון העצום שלה על פני בנות המין היפה ממעמד הביניים? היא לעולם אינה מתלוננת, אינה מתווכחת ואינה עונה בחזרה כשהוא מסיים את ענייניו.

צד ב': קסנוכרוניה, רוקנרול מלוכלך והסאטירה על נערי המראות

בזאת הסתיים צד א', והגיע הזמן להפוך את התקליט. צד ב' נפתח בנימה אופטימית יותר עם FIND HER FINER המלודי והקליט. זהו בלוז איטי וממזרי להפליא שבו מתארח קפטיין ביפהארט בנגינת מפוחית נהדרת. זאפה מחלק כאן עצות מחכימות לגברים חסרי ניסיון: אם אתם רוצים לכבוש אישה, לעולם אל תחשפו בפניה שאתם חכמים מדי, כי אינטלקט וידענות רק ירתיעו אותה. דברו ישר מהלב והשאירו את הכל פשוט ושטחי ככל האפשר.

אחריו מגיע FRIENDLY LITTLE FINGER הניסיוני, קטע שהוקלט ברובו בחדר הלבשה לפני הופעה בניו יורק, ועליו הוסיף זאפה שכבות של נגינה באולפן. כאן נחשפת לעולם בפעם הראשונה הטכניקה המהפכנית שזאפה שכלל וכינה בשם "קסנוכרוניה" (XENOCHRONY) – "זמן זר". זאפה לקח הקלטת סולו גיטרה ובס אקוסטי שבוצעה בחדר הלבשה באוניברסיטת הופסטרה ב-1975, ושתל אותה באולפן ישירות על גבי ערוץ תופים שהוקלט בהזדמנות אחרת לגמרי עבור השיר THE OCEAN IS THE ULTIMATE SOLUTION! חיבור של שני זמנים, מקומות ומקצבים שונים לחלוטין לכדי יצירה אחת הומוגנית – פריצת דרך שהקדימה בשנים רבות את עולם הדגימות של ההיפ-הופ והמוזיקה האלקטרונית.

התקליט ממשיך עם WONDERFUL WINO, שיר שנכתב ובוצע בהופעות כבר מספר שנים קודם לכן. זהו לחן משותף של זאפה עם הגיטריסט ג'ף סימונס, וגרסה מוקדמת שלו הופיעה כבר בתקליט הסולו של סימונס משנת 1970. הביצוע ב-ZOOT ALLURES הוא רוק דורסני והמילים מתארות בצורה גרוטסקית ואכזרית אלכוהוליסט חסר בית שמובס שוב ושוב בידי מנהגיו הרעים ומאבד שליטה על גופו בחצר הקדמית של גברת מהוגנת – ביטוי ישיר לחוסר הסובלנות של זאפה כלפי התמכרויות ושכרות בציבור.

מיד אחר כך מתנגן הקטע ZOOT ALLURES - קטע כלי קצרצר ומלא הוד שצמח מתוך אלתורי במה מוקדמים על הקטע DUPREE'S PARADISE. זאפה משלב כאן מרימבה, נבל ומיתרי גיטרה חשמלית עמוסי תהודה ופידבק מכשף. הקטע הזה הפך לעמוד תווך בהופעותיו לאורך כל שנות השמונים כבמה לסולואים עוצרי נשימה.

ולסיום, מגיע קטע המחץ THE DISCO BOY, שיר שנולד לאחר ביקור של זאפה במועדון דיסקו דני בשם THE DISC CLUB. זאפה תיאר את החוויה: "זה היה מועדון עלוב שניסה להיראות מתוחכם, בסגנון אחוזת פלייבוי. כולם רקדו לצלילי מקצבי רובוט. ההשראה לשיר הכתה בי כשעמדתי בתור לשירותים. ראיתי את כל הרקדנים האלה, מעמידים פנים שהם צריכים להשתין, אבל כל מה שהם רצו היה להסתכל על עצמם במראה, לסדר את השיער ולחזור לרחבה. כשחזרתי למלון, כתבתי מיד את השיר". השיר הזה, שזכה להצלחה נאה והפך ללהיט רדיו קטן, מהווה סטירת לחי מצלצלת לכל אותם נערי דיסקו נפוחים מחשיבות עצמית שמרוכזים אך ורק במראם החיצוני, רק כדי לגלות שבסוף הערב הבחורה שלהם בורחת עם החבר הכי טוב.

ומה נכתב על התקליט בביקורת?

במגזין הרולינג סטון, הביקורת בזמן אמת הייתה מעורבת. המבקר כתב: "עם כל הכבוד לקקי, נזלת, הקאות, סקס חסר רגש, אלכוהול, חליפות זוט והבנאליות של רוק המיינסטרים, פרנק זאפה, אחד הצעירים הכועסים המקוריים של הרוק, נותר נמרץ ותקליטו החדש הוא המכה האחרונה שלו נגד האימפריה. במילים אחרות, יש מעט רגעים של התעניינות מוזיקלית באלבום הזה, וכמעט הכל מושפע מטקסט שהוא לסירוגין חסר דעת ומתנשא, ותמיד לא מצחיק. אין צורך להזכיר לנו כי על כל יתרונות החינוך אנו עדיין עשויים 'לסיים את העבודה בתחנת דלק', וגם לא בהכרח 'מטומטמים' בגלל טוויסט כזה של נסיבות. כמו כן, איננו צריכים את ההתקפה הפוגענית (מהסיבות הלא נכונות) של WONDERFUL WINO על מלאי מחלות אלכוהוליות שכבר מתוארות ב'אקוואלונג', התקליט הרגיש והפיוטי לא פחות של ג'ת'רו טול. כפי שניתן לצפות, הקטע הטוב ביותר פה הוא בלוז אינסטרומנטלי (הוקלט בהופעה חיה ביפן), בשם 'מפיות שחורות', בו זאפה מנגן סולו בגיטרה עם בלוז פשוט ומלודי שעובר כמה שינויים עדינים ביותר ולא אופייניים. מה שמוכיח שהמילים אצלו מנמיכות את הרמה".

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459