אלביס פרסלי בתחילת הדרך

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

אז איך מתרגמים לעברית "אבריבאדי, לטס רוק?"

"אלביס פרסלי הוא זמר עם שיער שמנוני, שירים מטונפי זימה ואין עתיד..." כן, זה מה שהם אמרו - כל המבוגרים מחמיצי הפנים. כולם אמרו שאלביס הוא מרושע ורשע; חרפה מהלכת על המין האנושי. הם צעקו את כל הדברים המזעזעים האלו - איך שהוא שר, הטבעות הנוצצות שלו, השפתיים שלו, ירכיו המתפתלות.

אלוהים! מה זה? והוא חייב קאדילק ורודה! אז כן, מההתחלה הוא היה גדול מהחיים - הוא לא היה רק עוד זמר, אלא איום לנוער של אמריקה.

אז הנה אתם תקועים בעיר אמריקאית קטנה וזו שנת 1956, ולא אכפת לכם מה הם אומרים על אלביס פרסלי, כי הוא משהו אחר. הוא כמו הוריקן שבא לפוצץ את הגגות וכל האנשים האלה שרוטנים וגונחים על זה שאלביס כל כך משעמם כמעט חונקים אתכם למוות. בית ספר ובית זה פשוט מקומות לשבת, לספוג מידע ולספוג ביקורות. משעמם לגדול בעיירה משעממת. ואז בא אלביס פרסלי, עם המוזיקה הכי פרועה בעולם, יותר אנרגטית מפצצת האטום ויותר מינית מהחלומות הכמוסים שלכם.

יש לו שיער שמנוני שמסודר בקפידה כך שזה ייפול על פניו כשהוא שר וזז, פאות לחיים ארוכות שההורים שלכם באמת שונאים; והוא אף פעם לא עומד במקום, והוא אף פעם לא נראה צנוע, והוא אף פעם לא מנסה להיות שנון כמו כל הזמרים המתחנחנים עם הפפיון והחליפות.

"אם אתם מחפשים צרות

הגעתם למקום הנכון.

אם אתם מחפשים צרות

פשוט תסתכלו ישר בפנים שלי".

(מתוך השיר TROUBLE)

והקול שלו! יש לו את כל הסקסיות הזו ששמעתם בעבר רק בתקליטים של החבר'ה השחורים הישנים האלו שהתנגנו מאוחר בלילה בתחנות רדיו קטנות ומוזרות שאהבתם ואמא ואבא לא ידעו שהקשבתם להן עם טרנזיסטור (בשקט) מתחת לשמיכה בחדר שלכם. ועכשיו הנה אלביס, נשמע כמוהם אבל יותר נועז וצעיר. הוא אפילו עשה את זה בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן - שזה כמו להוריד את המכנסיים מול נשיא אמריקה.

מעכשיו, המבוגרים הלבנים לא יכלו יותר להאשים את זה על השחורים: "אל תקנו תקליטים של כושים. הצרחות, המילים האידיוטיות והמוזיקה הפראית של התקליטים האלו הן ערעור המוסר של הנוער הלבן שלנו

באמריקה!"

זה היה מאוחר מידי. זה לא היה יותר מתחת לכרית בהאזנה לתחנות רדיו שחורות קטנות. זה היה בכל מקום, באוויר הפתוח, ואלביס פרסלי הראה את זה, שהנוער הלבן של אמריקה יכול להיות חלק חי מהמוזיקה הזו. רוק'נ'רול הוא כאן כדי להישאר!

האם יש פה נוסחת קסם?

לאלביס הייתה הנוסחה לרוק'נ'רול בתוכו: הוא חונך בילדותו ובנעוריו עם הבלוז ומוזיקת קאנטרי מסביבו. הוא נולד דרום - בטופלו, מיסיסיפי. אחר כך המשפחה עברה לממפיס, טנסי כאשר הוא היה חסר מנוחה ומרדן בגיל 13 - נו, כמו כל ילד מתבגר.

אלביס אארון פרסלי היה השם האמיתי שלו. הוא נולד ב-8 בינואר 1935, בן של ורנון וגלדיס פרסלי, שהיו

מוכי עוני ונתמכו על ידי תוכניות רווחה. לידתו של מלך הרוק'נ'רול נעשתה בבית הקטן והדל שבנה אביו, ורנון (בעזרת אביו ודודיו). המיילד הוא ד"ר וויליאם האנט ושני בנים נולדו באותו יום לגלאדיס וורנון. הראשון מהם שיצא הוא ג'סי גארסון, שנולד ללא דופק בשעה ארבע לפנות בוקר. הוא נקבר ביום למחרת. הבן השני יצא חמש דקות אחריו ונקרא אלביס אארון פרסלי. אפשר רק לדמיין מה היה קורה לו היינו זוכים לראות את אחיו התאום של אלביס פרסלי, בהמשך הדרך.

בשנת 1946 חגג אלביס את יום הולדתו ה-11 עם גיטרה שקיבל במתנה מהוריו. הוא בכלל רצה אופניים אבל אמו נבהלה מהמחיר ומהפחד שהוא ייפצע כשירכב עליהם. "גיטרה זה הרבה יותר בטוח בשביל הילד", היא חשבה.

אז איך אלביס הגיע משם להיות אמן רב מכר שכזה? זה התחיל כשהוא ניגן בגיטרה כל היום, הסתובב במועדונים המקומיים שבהם קבוצות גוספל שחורות הגיעו להופיע, הקשיב לבלוזמנים כמו ג'וניור פארקר וארתור 'ביג בוי' קרודופ. אלביס תמיד רצה משהו יותר מאשר לנהוג במשאית עבור 35 דולר לשבוע, ושמר על שיערו מסורק ללא רבב כשהוא מפנאז על עולם עתיר מעריצים. ואז נכנסו לחייו שני גברים שעזרו להשיק את פרסלי. הראשון היה סאם פיליפס, והשני היה 'קולונל' טום פארקר.

סאם פיליפס היה דרומי, יליד אלבמה; וכמו אלביס בעצמו, הוא היה בחור לבן עם אוזן טובה למוזיקה שחורה. כתקליטן לשעבר, הוא הקים את חברת תקליטים שלו, SUN RECORDS, אשר החלה להפיק תקליטים, שהסתובבו במהירות 78 סל"ד, בשנת 1950. אלביס התראיין רק לעתים רחוקות על המוזיקה שלו, אבל כשהוא דיבר עם מגזין המוזיקה, HIT PARADE, בינואר 1957, הוא הסביר איך סאם פיליפס עזר לו:

"הוא הציע בטלפון שאבוא לעשות קצת בלוז, בידיעה שתמיד אהיה פראייר לסוג כזה של עבודה. הוא

הזכיר את שמו של ביג בוי קרודופ אני ואני זוכר שניתקתי את השיחה ורצתי חמישה עשר רחובות אל משרדו של פיליפס. מיד לאחר מכן הקלטתי את השיר THAT'S ALRIGHT MAMA".

סקוטי מור היה גיטריסט שצליליו הבלוזיים בלהיטים המוקדמים של אלביס פרסלי יצרו למעשה את סגנון הגיטרה של הרוקבילי והפכו את הגיטרה לכלי מוביל ברוק'נ'רול.

בשנת 1954 הופיע מור עם להקה כפרית, "דאג פוינדקסטר והסטארלייט רנגלרס", והקליט בסאן רקורדס שבממפיס, כאשר סם פיליפס, הבעלים של החברה, ביקש ממנו לערוך אודישן לזמר צעיר שמזכירתו המשיכה להזכיר לו אודותיו.

ב-4 ביולי 1954 הופיע פרסלי בביתו של מור. ביל בלאק, נגן הבס של הסטארלייט רנגלרס, הגיע זמן קצר לאחר מכן, ושלושת הגברים החלו לרפרף על מבחר אקראי של שירים. מור לא התרשם יתר על המידה אך אמר לפיליפס כי לבחור הצעיר יש קול נחמד ושאולי שווה לנסות. למחרת בערב, באולפן סאן, הקליטה השלישייה גרסה עדכנית לשיר הבלוז THAT'S ALRIGHT MAMA. קלאסיקה נוצרה.

התקליטון הצליח מיד, ופרסלי הפך לכוכב מקומי כשהוא מחשמל את הקהל עם צליל חדש שהגדיר במידה רבה את מור. "כל מה שרציתי לעשות בעולם היה להיות מסוגל לנגן ולהישמע ככה", אמר קית' ריצ'רדס (מהרולינג סטונס) בשנת 1997 "כל האחרים רצו להיות אלביס. אני רציתי להיות סקוטי מור".

בשנת 1955 הצטרף אל מור ובלק המתופף די. ג'יי פונטנה והחבורה הקליטה יותר מ-300 שירים עם פרסלי, שחלקם הפכו אבני דרך בעולם הרוק'נ'רול. הם גם ליווו את פרסלי בסיבובי הופעות והופיעו בכמה מסרטיו.

"התמציתיות והאגרסיביות של מור, לקחה את הקאנטרי והבלוז והרכיבה מהם שפה אינסטרומנטלית חדשה", נכתב ברולינג סטון בשנת 2011, ומור דורג שם במקום ה-29 ברשימת מאה הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים.

"כל מה שאני יכול להגיד זה שפשוט גנבתי מכל נגן גיטרה ששמעתי לאורך השנים", אמר ליצרני הסרט הטלוויזיוני התיעודי "אלביס פרסלי", משנת 2001. "הכנסתי את זה לבנק הנתונים שלי. וכשניגנתי, זה פשוט מה שיצא. ניסיתי לנגן סביב הזמר. אם אלביס היה שר שיר בצורה מסוימת, לא היה טעם שאנסה לעלות מעליו. הרעיון היה לנגן משהו שנתן קונטרה".

אז אלביס עשה חמישה תקליטונים עבור חברת SUN, כשלכל אחד יש שיר בלוזי בצד אחד ושיר קאנטרי מצד שני. אבל בשלב זה, אלביס כבר הופיע מסביב לאזור ממפיס, וההגיע לתשומת ליבו של גבר עם הרבה פחות אהבה למוזיקה - אבל עם הרבה יותר שאיפה לכסף - מאשר סם פיליפס. האיש הזה היה קולונל טום פארקר.

פארקר (שם אמיתי: אנדריאס קורנליס ואן קוויק) הגיע לארצות הברית כמהגר בלתי חוקי מהולנד ויש האומרים שרצה לברוח כי היה מעורב שם ברצח וחשש שלא יורשה לחזור לארץ אם ייצא עם פרסלי לחו"ל. ובכל זאת, פרסלי כינה את פארקר ואת אשתו הראשונה, מארי, "האנשים הטובים ביותר בעולם".

הוא היה איש עסקים מחוספס, מרשים ומעשן סיגרים לרוב. רק לעתים רחוקות העניק ראיונות והיה ידוע כי בדה את סיפור הרקע שלו. הוא טען שהוא יליד מערב וירג'יניה ושהוא ברח מבית יתומים כדי להצטרף לקרקס הפוני הגדול, שלדבריו נוהל על ידי דודו. גם לביטלס סיפר פארקר, כשהם הגיעו לבקר את פרסלי בשנת 1965, על ימיו בקרקס. (הסיפור המפורט על מפגש זה של אלביס והביטלס - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!").

פארקר גילה את פרסלי בהמלצתו של אוסקר דייוויס, שעבד אצלו. הוא הזמין את פרסלי כאמן חימום בסיבוב הופעותיו של הזמר שהיה תחת חסותו אז, האנק סנואו. אז החל לנסות לשכנע את פרסלי, את הוריו ואת מנהלו, בוב ניל (שגבה ממנו אז 15 אחוזי עמלה), לתת לו לספק הכוונה מקצועית.

בשנת 1955 הסכים פרסלי לקבל את פארקר כיועץ וזה תיכנן מיד את עזיבתו של פרסלי את חברת התקליטים SUN, החברה בה החל להקליט. "זה קשה מאד לעניין אמרגנים מחוץ למעגל השיווקי הקטן של החברה הזו", אמר פארקר לניל המנהל. פארקר ביקש מניל לאתר לו היכן נמכרים תקליטוניו של אלביס. באפריל 1955 חזר ניל לפארקר כשתשובה ברורה בעניין לא נמצאת בפיו.

בחודש מאי החל פארקר להגיד לסובביו כי אינו מרוצה מצורת הניהול של ניל, כשהוא דוחק בו לשווק כהלכה את הזמר הצעיר כדי שיהיה אפשר להכניסו לשוק ההופעות היוקרתי של לאס וגאס.

ב-17 ביוני נפגשו פארקר וניל והגיעו להסכמה שפארקר כה ייחל לה; החל מה-24 ביולי 1955 יועברו כל זכויות קביעת ההופעות לפארקר וגם הוא יוכל להוציא את פרסלי מחברת SUN לחברת תקליטים גדולה יותר. פרסלי לא רצה לעזוב את חברת SUN והייתה זו משימה שניל ידע שתהיה קשה לפארקר לבצע. פארקר, מצדו, כבר החל להניע את מנועיו ולדרוש שלא יהיה מעתה שום פרסום של חברת SUN שצמוד לפרסלי. "גם כך החברה הזו לא עושה כלום עבורנו", הוא אמר בלגלוג נחרץ לסובביו.

פארקר לא ויתר וסידר לפרסלי חתימה על חוזה עם חברת RCA. היה זה ב-21 בנובמבר 1955 כשנציגים בכירים מחברת RCA הגיעו למשרד חברת SUN ושם נפגשו עם פרסלי, פארקר ועורכי דין. מטרת הפגישה הייתה מכירת חוזהו של פרסלי מ- SUN לחברה החדשה. גם אמו של פרסלי נכחה שם והביטה בגאווה בבנה. פארקר לקח אז 25 אחוזים מסכום הכסף שניתן לפרסלי בעסקה - 35,000 דולר (וגם קאדילק).

יום למחרת קיבל פארקר הודעה מפרסלי: "קולונל היקר. מילים לא יכולות לתאר כמה אני מעריך את מה שעשית עבורי. אני יודע שאתה הטוב ביותר. תאמין לי כשאני אומר שאישאר איתך לנצח ואעשה כל דבר כדי שתאמין בי. המון תודה ואני אוהב אותך כמו שבן אוהב את אביו". פארקר ידע שהשיג את התרנגולת הטובה ביותר בעולם - זו שלא רק תטיל ביצי זהב אלא גם תלבש חליפת זהב.

התקליטון הראשון שלו בחברה החדשה, HEARTBREAK HOTEL, הפך לתקליטון הנמכר ביותר בשנת 1956.

כמו שהדברים התבררו, חברת RCA קיבלה זהב עבור תכשיטים מזכוכית. נראה היה שכולם היו די מרוצים מהעסקה החדשה של אלביס פרסלי. הוא קיבל חשיפה מובילה בטלוויזיה, הוא שבר שיאי נוכחות בהופעות ברחבי ארצות הברית, והוא בנה קהל עוקבים פנאטי בבריטניה ובמדינות רבות אחרות אשר הוא מעולם לא טרח להגיע אליהן. אלביס תמיד אמר שזה היה בגלל שהוא פחד לטוס וקולונל פארקר, יותר בוטה, אמר שפשוט לא היה בזה מספיק כסף כדי לטרוח. האמת הייתה שפארקר היה מהגר הולנדי והוא ידע שאם ייצא מהגבול, הוא לא יוכל לחזור ולהמשיך לטפל בלקוחו מניב הרווחים. כך או כך, זה לא הזיק להצלחה הפנומנלית של אלביס. יכול להיות שזה אף עזר, בכך שזה עשה את אלביס לכוכב העל המוזהב והבלתי ניתן לגעת בו.

לפי הדיווחים, היו ניסיונות להביא את אלביס לבריטניה, על ידי אמרגן בברמינגהם, שהציע לפארקר 100,000 ליש"ט עבור הופעה אחת באיצטדיון וומבלי. הקולונל, מיותר לציין, דחה את ההצעה, עם ההערה האופיינית: "ובכן, זה סכום סביר לי ולצוות שלי - אבל מה יישאר מזה לבחור המסכן שלי, אלביס"?

ב-19 בפברואר בשנת 1956 הופיע אלביס פרסלי שלוש הופעות בטאמפה שבפלורידה. השתוללות אמיתית מצד הקהל החלה בהופעה השלישית, כשאלביס ציין לקהל את המשפט הבא: "בנות, אני אחכה לכן מאחורי הקלעים". לא היה צריך יותר מזה כדי לגרום למהומה מטורפת של מעריצות מאחורי הקלעים.

בפוסטרים לפרסום ההופעות נכתב שאלביס הוא "מר הקצב של מוזיקת הקאנטרי" ובתוספת ההמלצה "בואו מוקדם כדי לתפוס מקומות". קולונל טום פארקר עדכן ביום זה את העיתונאי, ביל בולוק, בנוגע לשיטת השיווק שלו: "אני משתמש בשיטה הישנה נושנה בה השתמשו לשיווק קרקסים, וזה ממש משתלם. אין פה גימיקים וכל מיני מתנות בחינם. פשוט שיטת הפרסום הישנה בסגנון ה'זה בא! זה פה! ועכשיו זה כבר עובר הלאה!...".

ב-23 באפריל בשנת 1956 החל אלביס להופיע בלאס וגאס כאמן חימום לקומיקאי שקי גרין.

ההופעה הזו נערכה במלון FRONTIER ונחלה כישלון עבור כוכב הרוק העולה. זאת כי רוב הקהל הורכב מאנשים בגילאים מתקדמים, שלא קיבלו באהדה את איש הרוק'נ'רול שנענע את האגן מולם בהתרסה. פרסלי סיפר בהמשך: "אחרי ההופעה הראשונה יצאתי מחוץ לאולם והלכתי בחשיכה. זה היה נוראי. לא הצלחתי להגיע אל הקהל".

חוזה ההופעות שלו שם הסתיים מוקדם מהצפוי (אל תדאגו לו, בהמשך הוא יופיע המון בלאס וגאס), אך דבר אחד טוב קרה לו שם; הוא ראה שם הרכב בשם FREDDIE BELL AND THE BELLBOYS שביצע את הלהיט של ביג מאמה ת'ורנטון, HOUND DOG. אלביס להתלהב מהשיר וקבע שזה יכול להיות דבר מקפיץ בהופעותיו. הוא לא טעה. קלאסיקה נולדה.

ב-13 ביולי בשנת 1956 יצא התקליטון HOUND DOG.

שיר זה, שנכתב על ידי צמד כותבים צעיר בשם לייבר וסטולר, הוקלט במקור בסגנון הבלוז של ביג מאמא ת'ורנטון, בשנת 1953. הגרסה שלה הפכה להיט רית'ם אנד בלוז גדול ובסופו של דבר גם ההצלחה הגדולה ביותר שלה. כמו מוזיקאי בלוז רבים, היא מעולם לא עשתה הרבה כסף, אך הייתה השפעה גדולה על זמרים רבים שכן הרוויחו ממון רב. כמו למשל ג'ניס ג'ופלין ששרה שיר שכתבה ת'ורנטון בשם BALL AND CHAIN. לייבר וסטולר כתבו בהמשך גם שירים לאלביס (ביניהם JAILHOUSE ROCK).

אלביס שר כמי שמאוכזב מאהובתו וחוזר על מילות השיר ששינה, "ובכן, אמרו שהיית ברמה גבוהה, אבל זה היה רק ​​שקר". במקור של ת'ורנטון היא שרה את השורה פעמיים כ"אמרת לי שהיית ברמה גבוהה, אבל אני מבינה את זה".

אז כיצד נכתב השיר במקור? לייבר הסביר: "למעשה, כתבנו 90 אחוז מהשיר כשנסענו במכונית. תופפתי על גג הרכב במקצב שקראנו לו BUCK DANCE. הגענו לבית של ג'וני אוטיס ומייק (סטולר) הלך ימינה לפסנתר. הוא אפילו לא טרח להתיישב. הייתה לו סיגריה בפה והוא התחיל לנגן את השיר. החזרנו את השיר לביג מאמא והיא חטפה את הנייר, הושיטה לי את היד ואמרה 'האם זה הלהיט הגדול שלי?' ואמרתי, 'אני מקווה שכן'. הדבר הבא שאני יודע, היא מתחילה לשיר את השיר כמו שפרנק סינטרה היה שר 'בשעות הקטנות של הבוקר'. ואני מסתכל עליה ונבהל מעט בגלל צלקות התער על פניה. היא הייתה כבדת גוף וחזותה מאיימת. אמרתי, 'זה לא הולך ככה'. והיא הביטה בי במבטים שיכולים להרוג. אז אמרה 'אל תגיד לי איך לשיר את הבלוז, ילד לבן'...".

לאחר שכתב את השיר הזה עם ג'רי לייבר, מייק סטולר התחתן ויצא לטיול באירופה. הוא חזר באוניה, שהתנגשה בספינה אחרת (בגלל הערפל) ובסופו של דבר שקעה. סטולר ואשתו החדשה נטשו את הספינה בסירת הצלה וחולצו. כ- 50 מתוך 1,500 האנשים שהיו על סיפונה מתו. כשהגיע למזח בניו יורק, לייבר היה שם כדי לבשר לו שיש להם להיט גדול עם זמר חדש בשם אלביס פרסלי. סטולר: "שמעתי את התקליטון והתאכזבתי. זה פשוט נשמע נורא עצבני, מהיר מדי, לבן מדי. אבל אתה יודע, אחרי שהוא מכר שבעה או שמונה מיליון תקליטים זה התחיל להישמע טוב יותר".

הגיטריסט סקוטי מור ניגן בהקלטת השיר בגיטרת גיבסון L-5 שחוברה למגבר RAY BUTTS. בשיר יש שני סולואים שלו, שבשני מהם יצר צלילים שרבים הגיטריסטים שניסו להעתיקו ללא הצלחה. מור הודה שאינו יודע כיצד ניגן כך ובדבריו הוסיף עוד מסתורין ביצירת עולם הרוק.

פרסלי-מאניה!

כן, זה היה ממש כמו ביטלמניה למעשה. אלביס יצר בדיוק את אותה היסטריה. אף אחד אחר לא יכול היה לעשות כמות כזו של להיטים לוהטים בזמן כה קצר. אף אחד אחר לא נראה צריך כל כך הרבה אמבולנסים, או

רופאים, או אחיות, או שוטרים, או מאבטחים, בהופעה אחת. גם הסרטים שלו היו להיטיים (בהתחלה - לפני שהוא הפך את אמנות הסרטים לדבר זול) - כולל הסרט הראשון, מערבון בשם LOVE ME TENDER, אשר שיר הכותרת ממנו זיכה את אלביס לראשונה בלמעלה ממיליון הזמנות תקליטונים מראש עוד לפני שזה הוקלט!

הפרמיירה נערכה בתיאטרון PARAMOUNT בניו יורק, בנובמבר 1956. הפופולריות של אלביס גדלה ביותר בין צילומי הסרט לפרמיירה שלו, כך שנעשו ניסיונות עריכה אחרונים בכדי להתאים את מעמדו החדש של אלביס, שגילם את קלינט רינו, לממדי תפקידו בסרט. בהקרנת המבחן לסרט נחרדו צופים לגלות שדמותו של אלביס נהרגת שם. המפיקים החליטו עקב כך להשחיל את אלביס בשיר הסיום של הסרט, למרות שבמקור לא תוכנן לשים שירים בסרט זה. השיר LOVE ME TENDER צולם לסצנת הסיום, כשבינתיים צבע אלביס את שערו מחום לשחור ובכך נגרם אי דיוק בזרימת העלילה. למעריצים זה לא היה אכפת.

במקור היה אמור הסרט להיקרא בשם "האחים רינו" אך בשל השינוי עם אלביס הוחלט לקרוא לו כשם להיטו הרומנטי.

בסרט מסופר על משפחת רינו שאחד האחים שלה יוצא למלחמה וכשהוא חוזר ממנה, הוא מגלה שאהובתו התחתנה בינתיים עם אחיו קלינט (הלא הוא אלביס). בעלילת הסרט יש גם שוד רכבת, להתסיס את העלילה.

בפרמיירה דאגו להציב שלט ענק בדמותו. הסרט זכה לרווחים נאים ביותר עם ארבעה מיליון דולר תוך חודשיים, למרות הביקורות האיומות.

נגני הליווי של אלביס, הגיטריסט סקוטי מור, הבסיסט ביל בלאק והמתופף די ג'יי פונטנה, לא הורשו להשתתף גם כנגניו בסרט כי הבמאי טען שהם לא נראים מתאימים לככב במערבון שכזה. למעריצי הזמר היה חשוב רק דבר אחד, כשצפו אז בסרט; לצרוח בהיסטריה בכל פעם שדמותו של אלביס צצה על המסך הגדול. אי אפשר היה לשמוע את מה שהוא אומר שם.

וכמובן, התקליטים שלו נחטפו גם הם בהיסטריה. היה לו את מגע הזהב. פתאום, היה מבול של מוצרים נלווים - כפתורים וחולצות טריקו ובלונים - ומה לא? הקולונל, שראה כיצד כסף רב זורם לכיסיו ממכירת מוצרים עם שמו של אלביס עליהם, ניגש לנצל גם את גל המתנגדים לאלביס. ביוזמתו, הוא הפיק גם מוצרים עליהם נכתב "אני שונא את אלביס פרסלי". המתנגדים קנו אותם לרוב מבלי לדעת שלמעשה הם ממנים בכך את מושא שנאתם.

פארקר גם ידע, ובמומחיות, את הדרך לשים את 'הילד שלו' מול ענקי תעשיית הוליווד במונחים המאתגרים והמפתים ביותר שיש. פעם פנתה אליו החברה שיצרה סרט של המחזמר-להיט בברודווי "ביי ביי בירדי". המפיק רצה שאלביס יופיע בסרט ויבצע שני שירים. "בטח", אמר הקולונל, "אין בעיה בכלל. המחיר הוא 100,000 דולר". המפיק החוויר כסיד - "הסכום הזה ממש לא מתקבל על הדעת".

"אני אגיד לך מה אני אעשה", אמר פארקר, "אני אזרוק מטבע ואתה יכול להתערב. אם אתה מפסיד, אתה משלם 200,000 עבור שני שירים. אם תזכה, תקבל ארבעה שירים בחינם". מפיק הסרט ברח משם ואלביס מעולם לא הופיעו בסרט הזה - אבל ההשלכות היו אדירות. כולם התחילו להכפיל את ההצעות שלהם, ופארקר בהחלט לא היה צריך לדאוג על שנתן לבירדי הזו לעוף ממנו. אלביס פרסלי הפך למותג יוקרתי. הוא היה בולט והוא קרא תיגר על הדור השמרן, ששמר על בנותיו בתולות, כאומר שכדאי להם בהחלט להתחיל לדאוג. עבור הצעירים היה זה כפריצת השער לגן עדן. מספיק להביט בנענוע האגן שלו כדי לגרום לכל בחורה צעירה להתעלף.

אבל הדבר הנוסף שהפך את אלביס לכזה ענק, ענק כל כך ייחודי בין כוכבים, היה פשוט הכישרון שלו. כל הפוטנציאל העצום של גיל ההתבגרות נמצא בצורת ההגשה שלו. הצעירים לא יכלו להתעלם ממנו. הוא עשה את זה, כי הוא חי ונשם היטב את הקשר בין מוזיקה למין - דבר שאמריקה הלבנה ניסתה קשות לטאטא. אלביס היה סוג של סוס טרויאני. הוא היה האיום המיני הגדול ביותר בארה"ב. סגנון ההצגה שלו הראה זאת (תנועות הירכיים שלו צונזרו בטלוויזיה האמריקאית), הדרך שלו להתלבש ולהצטלם הראתה את זה, ובעיקר, המוזיקה שלו הראתה את זה. הניו יורק טיימס פעם הרחיק לכת כששהתלונן על כך שאלביס מנענע את לשונו ושר מילים חסרות טעם.

כך כתב אז כתב העיתון, ג'ק גולד (ספטמבר 1956): "לא ניתן לבקש משידורי טלוויזיות לפתור את בעיות החיים. אבל ניתן לצפות מהם לגלות מנהיגות ואחריות מבוגרת בתחומים שבהם יש להם השפעה משמעותית. את זה הם כמעט לא עשו במקרה של אלביס פרסלי, בדרן ופנומן. ביום ראשון האחרון בתוכנית של אד סאליבן, מר פרסלי עשה עוד הופעה שלו ומשך קהל רב. במובנים מסוימים זה היה אולי הכי לא נעים מבין שלוש ההופעות האחרונות שלו. מר פרסלי הפריע בתחילה לצופים המבוגרים - והפך מיד לקדוש מעונה בעיני עוקביו בגיל העשרה - בגלל התנהגות החושפנית שלו בתוכנית 'מילטון ברל' באביב שעבר. ואז, בתוכנית של סטיב אלן הוא היה הרבה יותר רגוע. בתוכנית של סאליבן הוא הזריק תנועות של הלשון והתמכר לשירה חסרת מילים שהיו חסרות טעם להפליא. בדמותו המעצבנת ובתנועות שלו, בני הנוער מצאו משהו שנראה לרגע מרגש או חשוב.

ייתכן מאוד שפרסלי פשוט עבר לגור במקום שבו החברה הכשילה את הנוער. אין ספק, צעירים מודרניים ספגו מידה רבה של צנזורה ואולי מעט מדי הבנה. יועצי משפחה ציינו בחוכמה שהתרבות שלנו היא עדיין תרבות בשלב של מעבר תזזיתי ומתוח. עם ילדים בני 16 שמסוגלים להרוויח 20 או 30 דולר לשבוע בזמנם הפנוי, עם גישה לרכב בגיל צעיר, עם אמצעי תקשורת מכל הסוגים שחושפים אותם למחשבות חדשות בשלב מוקדם מאוד בחייהם. באופן בלתי נמנע זה מלווה בהפחתת בקרת ההורים.

בטווח הארוך, אולי פרסלי יעשה לכולם טובה על ידי כך שיצביע על הצורך בחינוך מיני מוקדם יותר, כך שגם יורשיו וגם הטלוויזיה לא יוכלו לנצל את הרעיון שסוג השגרה שלו הוא איכשהו פרי מפתה מאוד אך אסור. אבל זה לוקח זמן, ובינתיים לפחות גופי השידור יכולים להפעיל מידה של מחשבה בוגרת ומועילה בכך שלא לתרום עוד יותר לניצול הנוער. לפנות למופע התיאטרלי הוותיק בעולם רק כדי להרוויח כסף מהיר מאדם כל כך רגיש זה עניין זול ומטופש. לפחות פרסלי ישיר במה שהוא עושה. העובדה שהמתבגר מתקשה לפעמים לחוש כבוד לדור המבוגר המרתיע, עשויה כשלעצמה להיות סימן מעודד לאינטליגנציה שלו".

כשאלביס שר שיר אהבה, לא הייתה זו בלדה של זמר מלוקק ומרוחק. אלביס שר זאת וגרם לכל בחורה להאמין שמאחוריו ניסיון רב מאד בתחום האהבה. הן ליקקו את שפתיהן בתאווה בעת שהקשיבו לשירתו בערגה. בחורים רבים התמגנטו לדמותו וחלמו להיות כמותו. ביניהם גם בחורים מליברפול הרחוקה - ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון וריצ'רד סטארקי.

הייתה לאלביס תערובת פנטסטית של בוטות וסקסיות - כמו שמיק ג'אגר יעשה בחוכמה בסיקסטיז - והוא שילב את שתי התכונות הללו עם שלישית: אותה מגנטיות קסומה אשר ידועה מאז בשם כריזמה. אלביס הביא את כל הקסם שנדרש כדי לשמור על אוזניים זקופות ועיניים מרותקות של הציבור הצעיר הרחב. חלק מהכוח הזה נבע מהמראה היהיר הטבעי שלו, אשר למעשה הסתיר את הילד הדרומי המנומס מתחת. אלביס לא באמת היה מרדן - הוא אמר "כן אדוני", "לא גברתי", לאנשים שדיברו איתו; הוא אהב בישול ביתי, במיוחד פאי תפוחים וצלעות חזיר; והוא היה פטריוטי כמו רבים מהאזרחים הוותיקים אשר שנאו אותו. עדיין, הוא שר ונטף מיניות שנים לפני שהביטלס שרו שהם רק רוצים לאחוז בידך.

בדצמבר בשנת 1956 נכנס אלביס פרסלי לאולפני ההקלטות SUN ביחד עם זוגתו מרלין אוונס, שהייתה נערת שעשועים בלאס ווגאס. הוא פסע היישר לאולפן ההקלטות וקטע סשן הקלטה של קארל פרקינס עם ג'רי לי לואיס בפסנתר. אלוהים מלמעלה רצה שהיום הזה יהיה זוהר במיוחד והביא לביקור באולפן גם את ג'וני קאש. הרביעייה פצחה בג'אם מאולתר של שירים שארבעתם הכירו. המפיק סאם פיליפס הבין מייד מה מתרחש מול עיניו ולחץ על כפתור ההקלטה. התוצאה הפכה להקלטה שנודעה מאז בשם THE MILLION DOLLAR QUARTET. ההקלטות יצאו באופן רשמי רק בשנות השמונים.

ב-6 בינואר בשנת 1957 הופיע אלביס בפעם השלישית והאחרונה בתוכנית האירוח של אד סאליבן.

המתח לקראת צילומי תכנית זו הרקיע שחקים, שאפילו מנהל של אלביס, קולונל טום פארקר, היה לחוץ באופן ניכר. אלביס היה מבואס לגמרי עח הוא ידע שסאליבן השמרן לא יתן לו הפעם לנוע פיזית על הבמה שלו. "לעזאזל! זו תכנית לכל המשפחה!" - נבח סאליבן בפעם הקודמת בה נענע אלביס את גופו והלהיט את הצעירות. הפעם הוראתו הייתה לצלם את אלביס מהמותניים ומעלה בשירים הקצביים.

ההופעה השלישית והאחרונה הזו של אלביס מכילה את הרגעים האגדיים שבהם הצנזורה של רשת CBS לא הרשה להראות את כל גופו.

אלביס איבד כל התלהבות מהופעתו שם והוא נשמע אומר, במהלך החזרה הגנרלית באולפן, "אני לא יכול לרקוד, אני לא יכול לשיר, אני לא ממש מוזיקאי טוב. אז, בשביל מה הם רוצים אותי פה?". הקולונל הקשוח לא מיהר לגשת ולעודד את אלביס שחש אומלל.

בצילומים הוא לבש חולצת קטיפה וגם עליונית מוזהבת שניתנה לו כמתנת חג מולד. פרצופו נראה מעט שונה ולא פחות יפה, הודות לניתוח אף קטן שעשה. מול המצלמות הוא נראה בטוח בעצמו ולפי בקשת ההפקה הטלוויזיונית, ביצע אלביס גם את שיר הגוספל PEACE IN THE VALLEY, שהפך קלאסיקה בקהילה השחורה כמו גם בקרב קהילות לבנות אז.

אבל זה היה הביצוע שלו ללהיטיו הקצביים שהסעיר את הקהל באולפן. הצרחות ומחיאות הכפיים לצופי הטלוויזיה על מה שאלביס עשה מחוץ לטווח המצלמה, וכמעט ערער את כוונת הצנזורה. שוב, האינטראקציה בין אלביס לקהל האולפן הוסיפה לעוצמת ההופעה שלו.

בסוף המופע, שהוכתר כהצלחה, פנה סאליבן לקהל ואמר בספונטניות מהולה בצביעות, בהתחשב באיסור שהטיל עליו: "זה הוא בחור טוב והגון. אנו רוצים להגיד לך, אלביס, שלא הייתה לנו חוויה מהנה יותר מזו, עם כל כוכב גדול אחר". נו, טוב...

ב-24 בספטמבר בשנת 1957 יצא התקליטון JAILHOUSE ROCK.

השיר הוקלט ב-30 באפריל 1957 באולפני RADIO RECORDERS. הסשן החל בעשר בבוקר עד שש בערב. אלביס הקליט בו עוד שירים אך היה זה שיר אחד שבלט מעל כולם. שני אקורדים מחשמלים, שתי דפיקות בתוף הסנר. זה כל מה שהיה צריך כדי להביא תפקיד מוזיקלי רוקיסטי מכונן דרך.

את השיר הזה כתבו ג'רי לייבר ומייק סטולר, שכתבו גם את HOUND DOG. ליבר וסטולר הצטיינו בכתיבת שירי פופ קליטים עם אלמנטים של מוזיקת ​​בלוז. השירים שלהם יכולים להיות מאוד מצחיקים וחכמים, ולעתים קרובות מתרחשים במצבים חריגים.

השיר הוצג בסרט של אלביס באותו שם, שם מהוא גילם אסיר שהואשם בטעות והופך לכוכב עם שיחרורו משם. הסרט, שנחשב לאחד הטובים מבין 31 סרטיו, מפורסם בזכות הסצנה בה אלביס מבצע את השיר הזה (כולל תנועות ריקוד מהפכניות) המתרחש בכלא.

הסרט של אלביס נקרא על שם השיר. במקור היה אמור להיקרא בשם GHOST OF A CHANCE.

המשפט בשיר "מספר 47 אמר למספר 3, אתה ציפור הכלא החמודה ביותר שאני מכיר" מרמז בבירור על סקס בבית הכלא. בזמנו עברה השורה מתחת לרדאר הצנזורה ונראה כי רבים פיספסו את זה מאז ושרים את השיר כשהם מהופנטים מהקצב בו.

נגניו של אלביס השתתפו גם הם בסרט. אלו הם הגיטריסט סקוטי מור, המתופף די ג'יי פונטאנה והבסיסט ביל בלאק. מייק סטולר היה לצידם בפסנתר. היה זה לייבר שאמור להיות בפסנתר בסרט, אך באותו יום הוא חטף כאב שיניים ולא יכל להגיע. סטולר החליף אותו ובגלל שלא היה חבר באיגוד השחקנים, אסור היה לו גם לדבר בסרט אלא רק לנגן. הוא גם אולץ לגלח את זקן התיש שלו כי לדעת הבמאי היה זה דבר ש"גונב סצנה" מהכוכב הראשי.

ב-28 באוקטובר בשנת 1957 הופיע אלביס פרסלי באודיטוריום "פאן פסיפיק" בלוס אנג'לס. במודעת הפרסום נכתב "בואו להקשיב לאלביס ששר את להיטיו הגדולים מתקליטיו".

הקהל, שהורכב ממבוגרים וילדים (ולא מעט ידועני הוליווד), הגיע ואכן שמע את הלהיטים, אך נחרד לראות, במהלך חמישים הדקות, גם את תנועות הגוף המוגזמות של פרסלי ורבים רתחו מזעם. לא רק הקהל זעם אלא גם התקשורת שבאה עם כותרות כמו, "אלביס פרסלי חייב למתן את הופעתו - או שיילך לבית הכלא".

גם משטרת לוס אנג'לס העבירה מסר תקיף למנהלו של אלביס, קולונל טום פארקר, שאכן אלביס יושלך לכלא אם ימשיך כך. אלביס לא התרגש מהעניין והגיב - "נו טוב, אם לא ארקוד, אז גם לא אצטרך להתקלח". בהופעה שנערכה למחרת, באותו מקום, צילמה המשטרה את תנועותיו כדי ללמוד את התופעה.

אלביס היה הדבק. זה היה ההישג של אלביס פרסלי שהוא גרם לזה לקרות - לחבר את המוזיקה לרגשות אמיתיים. הוא גרם לזה לקרות בגדול וללא מעצורים. אפילו אלביס, כשהתבגר והפך רופף יותר, לא יכל להחזיר את השעון לאחור. כשהוא התגייס לצבא בשנת 1960 ושירת ביחידת טנקים בגרמניה, הוא השתנה לנצח. מה שקרה לו מאז - זה כבר סיפור אחר.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.