סוד הקסם האניגמטי של איש הרציונל והצליל - רוברט פריפ

לגדול עם המוזיקה של רוברט פריפ זה לא סתם לאהוב להקה או להעריץ גיטריסט – זה להתרגל לחיות עם מתח חשמלי תמידי מתחת לעור, במקום שבו אינטלקט חד כתער פוגש אש פראית ובלתי מתפשרת של רוק. כשספגתי לראשונה את המהלומה הקורעת של קינג קרימזון, הבנתי פתאום שמוזיקה לא חייבת לבחור בין המוח לבטן: פריפ היה ההוכחה החיה לכך שאפשר לעשות רוק בלי לצנזר את האינטליגנציה, לפרק לרסיסים כל מוסכמה הרמונית ומקצבית מוכרת, ודקה אחרי שריף הגיטרה שורף את הרמקולים – לקרוע את הלב עם שבריריות מלודית שמימית שמביאה אותי עד דמעות.

אהבתי אליו נבנתה מתוך ההערכה העמוקה לאיש שסירב בעקשנות למכור פוזות של כוכב רוק שבע, לא נכנע לקלישאות ממוסחרות, והתייחס לצליל בחרדת קודש של נזיר ובמשמעת של אלכימאי; מי שגרם לי להבין שמוזיקה אמיתית היא לא תחנת שידור של אגו מנופח, אלא כוח טהור, מסתורי ונשגב, שנוגע בנשמה בדיוק מפני שהוא מסרב לעשות לעצמו או למאזין כמוני הנחות.

בואו נצא לדרך...

בכל ההיסטוריה המפותלת של הרוק הבריטי הקלאסי, קשה למצוא דמות מורכבת, חידתית ומבריקה כמו רוברט פריפ. בעוד שהמיתולוגיה של עולם הרוק עמוסה בעילויי גיטרה שנולדו עם כישרון אלוהי מתפרץ, כמו ג'ימי הנדריקס שפשוט החזיק את הכלי ושרף את המגברים, ריצ'י בלאקמור שהשפריץ סולואים מהממים לצד מופרעות אישית, ג'ימי פייג' המחשמל ששמר על אניגמטיות, ג'ף בק שהיה מדוייק עד רמת התו הבודד, אריק קלפטון שתוייג כאלוהי הגיטרה - המקרה של רוברט פריפ היה הפוך לחלוטין.

הוא נולד במאי 1946 בעיירה וימבורן שבמחוז דורסט באנגליה, ובגיל חמש-עשרה, לפי עדותו שלו, הוא היה חסר כל חוש מוזיקלי בסיסי: "בגיל חמש-עשרה הייתי חירש לחלוטין לגובהי צליל, ללא שמץ של חוש קצב, מזיע ומחרף נפשי על הגיטרה". בעוד שלדבריו האתגר של הנדריקס היה רק למצוא צינור ביטוי לידע העצום שהיה טבוע בו מלידה, עבורו האתגר היה ליצור קשר מאפס עם משהו שהוא ידע שקיים אי שם, אך היה מנותק ממנו לגמרי.  

את מוסר העבודה הבלתי נתפס שלו הוא שאב מדודתו הגדולה, ויולט גריפית'ס, מורה לפסנתר שבילדותה התאמנה תשע שעות ביום – חמש מתוכן על סולמות בלבד. היא זו שהטמיעה בו את הציווי לכוון תמיד ל-100% ולא להסתפק ב-50%. אביו של פריפ, סוכן נדל"ן קפדן, כלל לא רצה ילדים, והבית היה רווי במתחים כבושים ובמסרים סותרים שגרמו לילד הצעיר לפתח מגננה רגשית ומבט אנליטי יוצא דופן על העולם. כאשר הילד קיבל את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו בערב חג המולד של 1957, הוא הבין מיד שזהו ייעוד חייו.

אף על פי שנולד שמאלי, הוא בחר לנגן ביד ימין כנגד כל אינסטינקט טבעי, והחל ללמוד נגינה אצל דון סטרייק, גיטריסט מיומן שהנחיל לו טכניקת פריטה מבוקרת ומהירה להפליא. כאשר חזר מחופשה באי ג'רזי בגיל שבע-עשרה והודיע לאמו שהוא מתכוון להפוך לגיטריסט מקצועי, תגובתה היחידה הייתה לפרוץ בבכי מר. ההחלטה נדחתה זמנית, אך התשוקה הבלתי מתפשרת לצליל האנלוגי כבר בערה בעורקיו.   

מנגינת "הבה נגילה" ועד לרעם של האלבום הלבן של הביטלס

הוא היה המורה הראשון לגיטרה של אל סטיוארט. אבל סטיוארט המסכן ספג ממנו שיעורים קשים מאד לנגינה ואחרי עשרה נסיונות נפרדו דרכיהם. אחת האפיזודות המשעשעות והבלתי מוכרות בקריירה המוקדמת של רוברט פריפ התרחשה בגיל 18, כאשר התקבל לעבודה קבועה כנגן במלון MAJESTIC HOTEL בבורנמות'. תפקידו היה ללוות נשפים ואירועים של אגודת הסטודנטים והאחווה היהודית המקומית. באופן אירוני להפליא, מי שפינה עבורו את משרת הגיטריסט במלון כדי לעבור ללונדון היה נער צעיר אחר בשם אנדי סאמרס, מי שיהפוך לימים לגיטריסט של להקת הפוליס. ערב אחר ערב, הגיטריסט שיבנה בעתיד מפלצות דיסוננטיות של רוק מתקדם, ניגן טנגו, ואלסים, פוקסטרוט ואת הלהיט "הבה נגילה" עבור הקהל המרקד. אתם מצליחים לדמיין את זה?!

באותם ימים סוערים של שנת 1967, כאשר עולם הפופ עבר רעידת אדמה עם צאת האלבום SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND של הביטלס, פריפ נהג ברכבו חזרה מהופעה במלון ושמע ברדיו לראשונה את היצירה A DAY IN THE LIFE. הבנייה התזמורתית המאיימת בסיום השיר הפחידה אותו עד עמקי נשמתו והציתה במוחו חזון אמנותי כביר. הוא האזין במקביל לבלוז-רוק הבוער של אריק קלפטון עם ה-BLUESBREAKERS של ג'ון מאייאל, לרביעיות המיתרים של בלה בארטוק ולפולחן האביב של איגור סטרווינסקי. ברגע המכונן ההוא נולדה התובנה שתלווה אותו לאורך כל הקריירה: "בנקודה ההיא שאלתי את עצמי: איך זה יישמע אם ג'ימי הנדריקס ינגן את בארטוק?".   

הכישלון המפואר של ג'יילס, ג'יילס ופריפ

באביב 1967 הצטרף רוברט פריפ לצמד האחים פיטר ומייקל ג'יילס. השלישייה עקרה ללונדון, השתכנה בדירה שכורה והקליטה ב-1968 את האלבום האקסצנטרי THE CHEERFUL INSANITY OF GILES, GILES AND FRIPP. האלבום, שהיה רחוק שנות אור מהכובד של הרוק המתקדם, שילב פופ בריטי קליל, קטעי הומור מוקיוניים על דמות פיקטיבית בשם רודני טודי, וסולואים מבריקים אך מנומסים בסגנון ג'אז לטרקלינים. אני מת על התקליט הזה!

ההצלחה המסחרית הייתה אסון מוחלט. הלהקה לא הצליחה להשיג אפילו הופעה חיה אחת. בעצם כן, הייתה הופעה בצילומי תוכנית טלוויזיה בריטית בשם COLOUR ME POP. נו, אז איפה הצילום? ניחשתם נכון - נמחק מהארכיון של הבי.בי.סי. סך המכירות העולמי בשנה הראשונה של התקליט עמד על פחות מ-600 עותקים. פריפ נזכר לימים בדו"ח התמלוגים הראשון שלו, שהציג נתון קומי-טרגי: 40 עותקים נמכרו בקנדה, ועותק בודד אחד בכל רחבי שוודיה. הבסיסט פיטר ג'יילס הרים ידיים, עזב את התחום כדי לעבוד כמפעיל מחשב ולאחר מכן כפקיד עורך דין. ב-15 בנובמבר 1968, סביב שולחן המטבח של הדירה ולאחר סשן הקלטות עקר ומתסכל בחברת DECCA, החליטו רוברט פריפ והמתופף מייקל ג'יילס להקים הרכב חדש לגמרי מתוך תחושת ייאוש עמוקה.   

לידת המפלצת האדומה במרתף הפולהאם פאלאס

כדי להקים את ההרכב החדש צורפו שני מוזיקאים נוספים מעיירת הולדתם: הבסיסט והזמר בעל קול הזהב גרג לייק, והנגן הרב-כלי המוכשר איאן מקדונלד, ששלט בחלילים, סקסופונים, קלידים וכלי הקשה והיה עם ג'יילס ופריפ בהרכב האחרון של להקתם הכושלת. אף על פי שגם לייק וגם מקדונלד היו גיטריסטים מעולים, הם נטשו את הכלי מיד עם כניסתם לחדר החזרות. מקדונלד הסביר זאת בפשטות ובכנות כובשת: "כאשר בוב פריפ נמצא בלהקה שלך, אתה פשוט לא מעז לגעת בגיטרה".

אל החבורה הצטרף כותב הטקסטים ואמן התאורה פיטר סינפילד, ששימש כעין חבר בלתי נראה בהרכב, הדריך את חבריו הכפריים כיצד להתלבש באופנה הלונדונית הנכונה, והעניק ללהקה את שמה המיתולוגי: KING CRIMSON – כינוי שנועד לשמש מילה נרדפת לבעל זבוב, נסיך השדים והשטן בכבודו ובעצמו.   

ב-13 בינואר 1969 החלו החזרות הרשמיות במרתף הטחוב של בית הקפה FULHAM PALACE CAFE בלונדון. חמשת חברי הלהקה עבדו מתוך תחושה שזוהי ההזדמנות האחרונה שלהם בחיים להיחלץ מחיי עוני ואבטלה. פריפ הגדיר אז את מטרת הלהקה: "המטרה הבסיסית שלנו היא לארגן את האנרכיה, לרתום את העוצמה הרדומה של הכאוס, ולאפשר להשפעות המשתנות להגיב זו עם זו ולמצוא את שיווי המשקל שלהן". באותם חודשים חלקו פריפ וגרג לייק דירה קטנה, ולייק נהג להביט בחברו הממושקף והמופנם בחמלה, ואף לקח על עצמו ללמד אותו שיטות וטקטיקות כיצד להתחיל עם בחורות במועדונים – ניסיון שהסתיים לרוב בכישלון מוחלט מול אופיו השכלתני של הגיטריסט.   

סודות השירים וההקלטות

תהליך היצירה של ההרכב המקורי היה שיתופי ומחשמל. דוגמה מובהקת לכך היא שיר הפתיחה 21ST CENTURY SCHIZOID MAN. לפי זיכרונו המדויק של פריפ, התווים הפותחים נהגו בידי גרג לייק, המשך המבוא המפותל היה רעיון של איאן מקדונלד, פריפ עצמו הביא את הריף העצבני והא-טונלי בתחילת החלק האינסטרומנטלי, והמתופף מייקל ג'יילס הציע שכולם ינגנו יחד באוניסון מסחרר בקטע המהיר להחריד לקראת סוף הקטע.   

בעת הקלטת השיר באולפני WESSEX SOUND STUDIOS בלונדון, קולו של גרג לייק הועבר דרך מעגלים אלקטרוניים שהועמסו בעומס יתר קיצוני כדי ליצור את צליל הצרחה המעוות והמנוכר, דבר שנחשב אז לתקדים טכנולוגי חריג בעולם הרוק. טכנאי ההקלטה חשבו שהציוד שלהם התקלקל מעוצמת הסיגנל המעוות.

השיר EPITAPH הציג את הולדתה של בלדת הפרוג הגותית במלוא תפארתה המלנכולית. הטקסט של סינפילד ביטא חרדה קיומית מפני עולם טכנולוגי חסר מצפן מוסרי ומבט קודר אל עבר העתיד. צליל ההוד הכבד והטרגי של השיר נוצר הודות לשימוש פורץ דרך בשני ערוצי מלוטרון במקביל – כלי מקלדת אנלוגי מוקדם שהשמיע הקלטות של כינורות וחלילים מסרטים מגנטיים, ואשר סבל מנטייה קבועה לצאת מכיוון בעקבות שינויי טמפרטורה ולחות באולפן.

האלבום IN THE COURT OF THE CRIMSON KING ראה אור ב-10 באוקטובר 1969 ושינה את פני המוזיקה לעד. פיט טאונסנד, מנהיג להקת המי, כינה את התקליט בפומבי "יצירת מופת שאין לה שום הצדקה הגיונית". באותם חודשים ממש, חברי להקת הביטלס השלימו את הקלטות אלבומם האחרון ABBEY ROAD והיו על סף פירוק סופי, בעוד פסטיבל וודסטוק בארצות הברית בישר את שקיעתה של התמימות ההיפית רגע וחצי לפני בוא אלטמונט.  

ההופעות המרסקות: מהייד פארק ועד לשרפרף העץ

ב-5 ביולי 1969, כחצי מיליון אנשים (הערכות מסוימות דיברו על 650,000 איש) נהרו להייד פארק בלונדון לקונצרט החינמי הענק של הרולינג סטונס, שהפך למעשה לאירוע זיכרון לגיטריסט בריאן ג'ונס שנמצא ללא רוח חיים בבריכת ביתו יומיים קודם לכן. קינג קרימזון עלתה לחמם את האירוע כלהקה כמעט אלמונית, והכתה את הקהל בהלם מוחלט. האנרגיה המבעיתה, הדיוק הכירורגי ועוצמת הסאונד גרמו למבקרים להכריז ששום דבר דומה לא נשמע קודם לכן מעל בימת רוק. 

לאחר שמונה הופעות בלבד באותה שנה, קיבל רוברט פריפ החלטה יוצאת דופן: הוא התיישב על שרפרף עץ ומאז סירב לעמוד על הבמה. כאשר עיתונאים שאלו אותו בציניות מדוע הוא יושב, השיב בארסיות האופיינית לו: "מפני שאי אפשר לנגן בגיטרה בעמידה. לפחות אני אינני מסוגל לכך". פריפ הסביר כי המוזיקה המורכבת דורשת ריכוז נפשי ואינטלקטואלי עילאי, וכי הוא מתעב את הגינונים הראוותניים של כוכבי הרוק המסורתיים המקפצים ומנענעים את גופם למען מחיאות כפיים זולות.   

במהלך סיבוב ההופעות בארצות הברית בסוף 1969, הלהקה דרסה כל מופע מרכזי שהופיע אחריה. להקת המודי בלוז סירבה במפורש לחלוק עמם סיבוב הופעות משותף בטענה שקרימזון פשוט חזקים ומפחידים מדי עבורם. במועדון ה-FILLMORE EAST בניו יורק הם חיממו את פליטווד מאק ואת ג'ו קוקר, והביקורות במגזינים DOWN BEAT ו-BILLBOARD קבעו פה אחד כי מדובר בפיצוץ סימפוני מאיים שהפך את כל מה שבא אחריהם למיותר וחסר ערך. הכתב אף הזהיר כי עוצמת המגברים שלהם הייתה כה הרסנית, שעוד קצת מזה והקהל כולו היה נשרף חיים.  

אולם המחיר הנפשי והגופני היה בלתי נסבל. הבדידות במלונות והאינטנסיביות הרסו את ההרכב. פריפ התמודד עם הלחץ בדרך היחידה שהכיר: הדליק את הטלוויזיה בחדרו והתאמן שמונה שעות ברציפות בכל יום. ב-7 בדצמבר 1969, לאחר סדרה של ארבע הופעות במועדון WHISKY A GO GO בלוס אנג'לס, הודיעו מייקל ג'יילס ואיאן מקדונלד שהם עוזבים את הלהקה. מקדונלד הצהיר שאינו יכול לשאת עוד את החושך והכובד: "אני רוצה ליצור מוזיקה שאומרת דברים טובים ולא דברים מרושעים". הוא גם התגעגע לחברתו החדשה שהייתה באנגליה. פריפ הוכה בהלם מוחלט: "ההרכב היה כל עולמי. כדי להציל את הלהקה הצעתי לעזוב בעצמי, אבל איאן אמר שהלהקה היא יותר אני מאשר הם". הלהקה המקורית התפרקה, אך הגיטריסט השכלתן נשבע שהרעיון המכונה KING CRIMSON חשוב מכדי שייתנו לו לגווע.   

שנות המעבר והניסויים: הלהקה השנייה

השנים 1970 עד 1972 התאפיינו בחוסר יציבות כרוני, בחילופי נגנים בלתי פוסקים ובחיפוש דרך מתסכל. פריפ הקליט את האלבום IN THE WAKE OF POSEIDON עם הרכב זמני שכלל את גרג לייק שכבר עזב את קרימזון כדי להקים עם קית' אמרסון את EMERSON, LAKE AND PALMER, ואת נגן הפסנתר האוונגרדי קית' טיפט. פריפ קיבל המלצה להביא להקלטות זמר חדש בשם אלטון ג'ון - אבל אחרי שהקשיב לתקליט הבכורה של אלטון - הוא קבע שממש לא. גם זמר בשם פיטר סטרייקר נפסל על ידו. הלהיט המפתיע והגרוטסקי מתוך התקליט, CAT FOOD, אף הביא את הלהקה להופעת ליפסינק יחידה בתוכנית הפופ הבריטית TOP OF THE POPS במרץ 1970.   

האלבום השלישי, LIZARD, שיצא בדצמבר 1970, נכתב כולו על ידי פריפ והיווה שדה קרב מוזיקלי ואישי בינו לבין פיטר סינפילד. חברי ההרכב החדשים, הזמר והבסיסט גורדון האסקל והמתופף אנדי מקולוק, שנאו את החומר המפותל והתפטרו מיד עם סיום ההקלטות. "אל תדאג - עדיין תקבל את התמלוגים שלך מהתקליט הזה", סינן פריפ בעוקצנות לעבר האסקל בעוד האחרון בורח משם בזעם. סולן להקת יס, ג'ון אנדרסון, הובא לשיר את הקטע המרכזי ביצירה PRINCE RUPERT AWAKES, שהכיל הרמוניות ג'אזיות מורכבות ומהלכי אקורדים חריגים ביותר לעולם הרוק.   

כאשר נותר שוב לבדו, החליט פריפ לגייס את הזמר בוז בארל עבור האלבום ISLANDS שיצא ב-1971. מאחר שלא מצא בסיסט מתאים מבין עשרות מועמדים, החליט ללמד את בוז לנגן בגיטרה בס ממש מאפס בתוך שבועות ספורים. דרך אגב, אחד המועמדים שנפסלו אז לקרימזון היה בריאן פרי. בכל אופן, סיבוב ההופעות של אותה שנה לווה בחיכוכים בלתי פוסקים. פריפ החל למאוס בתאורת הבמה התיאטרלית של סינפילד וביקש להתמקד במוזיקה טהורה ללא פירוטכניקה מזויפת. בראש השנה של 1972 הודיע על ניתוק הקשר האמנותי עם סינפילד, ושינה את שמו הפרטי באופן רשמי מבוב לרוברט – צעד שהגדיר כהחלטה הבוגרת הראשונה בחייו.   

סיבוב הפרידה של ההרכב בארצות הברית ב-1972 הוקלט על גבי טייפ קסטות ביתי פשוט של חברת SONY, שהיה מחובר ישירות ללוח הסאונד על ידי המתופף איאן וואלאס. התוצאה יצאה לאור באלבום ההופעה החיה EARTHBOUND, שחברת התקליטים האמריקאית ATLANTIC סירבה להוציא בארצות הברית בטענה שאיכות הסאונד שלו תת-רמה ומחפירה. התקליט אכן נשמע מחוספס, מלוכלך ופראי, אך הוא הנציח להקת רוק שנאבקה על חייה בשיא הפראות רגע לפני ההתפרקות המוחלטת.  

גלגול המופת השלישי: החבטה בראש ולידת יצירת האלמוות

בקיץ 1972 גיבש רוברט פריפ את אחד ההרכבים המפוארים ביותר שידע עולם המוזיקה מעודו: נגן הבס והזמר העוצמתי ג'ון ווטון, נגן הכינור והוויולה דייוויד קרוס, אשף כלי ההקשה האוונגרדי ג'יימי מויר, והמתופף הפנומנלי ביל ברופורד. החלטתו של ברופורד לעזוב את להקת יס– בדיוק ברגע שבו זו הוציאה את יצירת המופת CLOSE TO THE EDGE וניצבה בפסגת ההצלחה המסחרית – כדי להצטרף להרפתקה הבלתי צפויה של פריפ, הכתה בתדהמה את עיתונות המוזיקה הבריטית. ברופורד הסביר כי העדיף לחפש השראה אמנותית ואימפרוביזציה חופשית על פני חזרה מכנית על מבנים קבועים מראש.   

במקביל, בספטמבר 1972, הוזמן פריפ לביתו של בריאן אינו. אינו חיבר שני מכשירי הקלטה מסוג REVOX בלולאת השהיה ייחודית. פריפ חיבר את הגיטרה החשמלית שלו, ובתוך ארבעים וחמש דקות אלתרו השניים את היצירה THE HEAVENLY MUSIC CORPORATION, שהפכה לצד הראשון של אלבומם המשותף NO PUSSYFOOTING. זו הייתה לידתה של שיטת ההקלטה והאלתור המהפכנית שזכתה לכינוי FRIPPERTRONICS.   

ההרכב החדש של קרימזון הקליט בראשית 1973 את האלבום המופלא LARKS' TONGUES IN ASPIC. את השם המסתורי הגה ג'יימי מויר: כשחברי הלהקה האזינו לקטע אינסטרומנטלי ושאל אותו פריפ למה זה מזכיר לו, השיב ללא היסוס: "ללשונות עפרוני בג'לטין – למה עוד זה יכול להזכיר?!". אולם במהלך הופעה במועדון ה-MARQUEE בלונדון בפברואר 1973, שמט מויר גונג כבד ישירות על כף רגלו ונפצע קשות. זמן קצר לאחר מכן החליט לפרוש מעולם המוזיקה לחלוטין והסתגר במנזר בודהיסטי בסקוטלנד. איזה טירלול!

הלהקה המשיכה כרביעייה והוציאה ב-1974 את האלבום STARLESS AND BIBLE BLACK, שחלקו הגדול הוקלט למעשה בהופעות חיות באמסטרדם ובציריך אך עבר מיקס באולפן ללא רחשי קהל, כך שהמאזינים היו משוכנעים שמדובר בהקלטת אולפן סטרילית. בקטע השקט והמדיטטיבי TRIO, המתופף ביל ברופורד החליט להניח את מקלות התיפוף בצד ולא להשמיע אפילו צליל אחד. פריפ התרשם כה עמוקות מריסון האגו של המתופף, עד שהעניק לו קרדיט של מחבר שותף ביצירה בטענה שברופורד תרם לקטע את הדבר החשוב ביותר: "שתיקה מודעת".   

אולם שנת 1974 הביאה עמה תשישות נפשית שאי אפשר לתאר. נקודת השבר התרחשה במהלך שתי הופעות באיטליה בנובמבר 1973. בטורינו וברומא פרצו מפגינים מאואיסטים בדרישה להיכנס בחינם וניפצו קירות זכוכית. מאחורי הקלעים הסתובבו אנשי ביטחון מקומיים וסדרנים שגנבו את כספי הכרטיסים כשהם חמושים בתת-מקלעים שלופים, היפי מסומם שעלה לבמה הוכה עד זוב דם לעיני הקהל, והמוזיקאים השתכרו והשליכו בקבוקי יין פתוחים באוויר במהלך ארוחה רשמית. פריפ הזדעזע מעולם הרוק שהפך לקרקס אלים ומסחרי שבו המוזיקאים נאלצים לחבוט בקהל במשך שעה בצלילים מחרישי אוזניים רק כדי לקבל עשר דקות של חופש אמנותי.   

רגע השיא והסוף הבלתי נמנע הגיע בהקלטת האלבום RED בקיץ 1974. האלבום נפתח ברצועת הנושא המרסקת RED, שבנויה כולה סביב מרווח הטריטון – המרווח הדיסוננטי המפורסם שכונה בימי הביניים DIABOLUS IN MUSICA, "השטן במוזיקה", בשל המתח הבלתי פתור והאפל הטבוע בו.  

היהלום שבכתר היה היצירה הנשגבת והמטלטלת STARLESS, שסגרה את האלבום. היצירה בנויה במבנה המקביל לצורת סונאטה קלאסית: חלק ראשון המציג את הנושא והשירה בסולם סול מינור בליווי מלוטרון דחוס; חלק שני המהווה פיתוח אינסטרומנטלי מרתק במקצב של 13/8, שבו הבס של ג'ון ווטון מנגן ריף חוזר ומאיים בעוד הגיטרה של פריפ מטפסת צליל אחר צליל בבניית מתח גוברת; וחלק שלישי שמגיע לשיא דרמטי מוחץ בעזרת הסקסופון של איאן מקדונלד שהתארח בסשנים. השיר STARLESS נכתב במקור בידי ג'ון ווטון כבלדה שקטה עבור האלבום הקודם, אך פריפ וברופורד דחו אותה בטענה שהיא רגשנית מדי. רק לאחר שנוספו לה החלקים האינסטרומנטליים הדיסוננטיים והטקסט הקודר של ריצ'רד פאלמר-ג'יימס, היא הפכה לאפוס המוכר כיום.

אך בתוך האולפן, רוברט פריפ כבר היה אדם אחר לחלוטין. ערב לפני תחילת ההקלטות הוא קרא מאמר מאת הפילוסוף והמיסטיקן ג'.ג'. בנט, וחווה חוויה תודעתית קיצונית ששינתה את מסלול חייו: "חוויתי הבלחה פנימית עצומה. החלק העליון של ראשי פשוט התפוצץ ועף. האגו שלי נעלם לחלוטין במשך שלושה עד שישה חודשים. היינו באולפן מקליטים את RED, ביל ברופורד היה פונה אליי ושואל: 'בוב, מה דעתך על הטייק הזה?', ובתוכי חשבתי – איך אני יכול לדעת משהו? מי אני בכלל שאביע דעה?! והייתי עונה לו: 'מה שאתה חושב, ביל. מה שאתה רוצה'".   

ב-1 ביולי 1974 ניגנה הלהקה את הופעתה האחרונה בסנטרל פארק בניו יורק. זמן קצר לאחר מכן, לתדהמתם ולזעמם של חבריו להרכב, הודיע פריפ על פירוקה הסופי של הלהקה. הוא הכריז שקינג קרימזון חדשלה מלהתקיים ושעולם הרוק מבוסס על ערכים כוזבים ונצלניים, כי הלהקות הגדולות הפכו ל"דינוזאורים מגושמים ונטולי שכל", וכי אין באפשרותו להמשיך להיות בו-זמנית מוזיקאי בקרקס הרוק ובן אדם שלם.   

שנות השבתון, הגילוי המיסטי והשיבה המפוארת לצליל

בין ספטמבר 1974 לאוגוסט 1977 נעלם רוברט פריפ לחלוטין מבימת המוזיקה העולמית. הוא נרשם לקורס מפרך בן עשרה חודשים באקדמיה לפיתוח הרמוני של האדם במוסד שרבורן באנגליה, שפעל על פי תורתו של המורה הרוחני ג'ורג' גורדג'ייף ותלמידו ג'.ג'. בנט. החיים במוסד היו רחוקים מרוגע ניו-אייג'י: ההשכמה הייתה בשש בבוקר (או בארבע וחצי לתורני מטבח), המגורים היו קפואים ומשותפים, והחניכים נדרשו לבצע עבודות פיזיות מתישות של סיתות אבנים, נגרות ופינוי אשפה לצד תרגילי ריכוז פסיכולוגיים קיצוניים. מתוך מאה תלמידים, עשרים אחוזים נשרו ושלושה אף אושפזו במוסדות לבריאות הנפש בעקבות הלחץ המנטלי הכבד. בת זוגו של פריפ עזבה אותו בעת ששהה שם, והוא שקע במחשבות אובדניות קשות.   

באחד מימי מרץ 1976, בעת שדחף מריצה כבדה מלאה בקומפוסט וזבל בגן המנזר, חוותה תודעתו הארה חדה: "כהבזק של ברק, ראיתי בבירור מוחלט כי רוברט פריפ איננו קיים כלל. הישות הזו מורכבת רק מאוסף מקרי של רשמים וחוויות לאורך השנים שנדמים כבעלי לכידות מסוימת, אך הלכידות הזו שברירית להפליא".   

הוא חזר לעולם המעשה כאדם משוחרר מגינוני כוכבות. הוא עבר להתגורר בלופט קטן ברחוב הבאורי בניו יורק, מרחק שני רחובות בלבד ממועדון הפאנק המיתולוגי CBGB, והציב לעצמו שלושה כללי ברזל קפדניים כדי להישאר מחובר למציאות: לנסוע אך ורק בתחבורה ציבורית, לעשות כביסה בעצמו, ולערוך את קניות המכולת במו ידיו.   

החזרה לעולם המוזיקה נעשתה בהדרגה. בתחילה הזמין אותו פיטר גבריאל לנגן באלבום הסולו הראשון שלו בטורונטו בשנת 1976 ולשמש כמפיק אלבומו השני ב-1978. אך נקודת המפנה הדרמטית התרחשה במוצאי שבת אחת ביולי 1977. טלפון צלצל בדירתו הניו יורקית: על הקו היה בריאן אינו מגרמניה, שהעביר את השפופרת לדייוויד בואי. בואי אמר לו ביובש ובהתרגשות: "ניסינו לנגן כאן בגיטרות בעצמנו וזה פשוט לא עובד. אתה חושב שאתה יכול לבוא לכאן לברלין ולנגן לנו קצת גיטרת רוק'נ'רול שורפת?". פריפ השיב בצניעות האופיינית לו: "ובכן, לא ממש נגעתי בגיטרה מזה שלוש שנים... אבל אני מוכן לנסות!".   

התוצאה הייתה לא פחות מהיסטוריה מוזיקלית טהורה: סולואי הגיטרה החורכים והמייללים שהקליט באולפני HANSA TONSTUDIO עבור האלבום "HEROES" – במיוחד שיר הנושא המרטיט – הפכו לאבן דרך במוזיקה המודרנית והחזירו את הגיטריסט הגאון לעשייה פורצת גבולות. משם המשיך לאלבום המופת האישי שלו EXPOSURE, להקמת ההרכב הגמיש THE LEAGUE OF GENTLEMEN, ללידתה המחודשת והנוצצת של קינג קרימזון בשנות השמונים עם האלבום DISCIPLINE, ולהקמת בית הספר הייחודי לנגינה GUITAR CRAFT. המסע המפותל הוכיח כי עבור רוברט פריפ, המוזיקה מעולם לא הייתה מוצר צריכה מסחרי, אלא אנרגיה רוחנית אדירה שמבקשת להתגלות, וכאשר היא מוצאת את הצינור המכוון והטהור ביותר – שום כוח בעולם אינו יכול לעצור אותה.