top of page

סוס משוגע, בריזה ושמש: כשניל יאנג יצא מהתעלה

Writer: נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
Nov 10
10 min read



ב-10 בנובמבר בשנת 1975 יצא התקליט הזה של ניל יאנג וקרייזי הורס ששמו ZUMA. המהלך הפסיכי שגרם לניל יאנג לזנוח אולפנים מקצועיים ולהקליט יצירת מופת בחדר שינה פצפון ומעופש, כשהלהקה מחוקה לחלוטין מסמים.


אז אחרי תקופה ארוכה ומדכדכת, שבה מעריציו הנאמנים נאלצו לצלול איתו לתהומות הנפש, ניל יאנג סובב את הספינה. באותו יום יצא התקליט ZUMA, שיתוף הפעולה המלא שלו עם להקת קרייזי הורס, והאוויר פתאום הרגיש נקי יותר. השמש יצאה, והחשמל החיובי חזר למגברים. אם התקליטים הקודמים שלו היו שקועים כל כך עמוק בתעלה עד שהרגישו תת-קרקעיים לחלוטין, האלבום הזה היה כמו אור ראשון טהור של שחר.


קצת לפני כן, יאנג היה אז בשיאו של מה שהפך ל"טרילוגיית התעלה". הקהל, שעדיין חלם על הצלילים המלטפים של התקליט HARVEST, קיבל ממנו שרשרת של תקליטים והופעות שהרגישו כמו אצבע משולשת דיכאונית ישר לפרצוף. זה היה קשוח. המעריצים הנאמנים, אלו שנשארו בעקשנות, כבר לא ציפו ב-1975 לקבל משהו מרגיע; הם רק קיוו לקצת רוק'נ'רול בסגנון EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE. הם רצו שוב את סולואי הגיטרה הארוכים והחורכים שהם חשבו שיאנג נטש לתמיד בין AFTER THE GOLD RUSH לבין HARVEST, וכש-ZUMA הגיע, הם קיבלו חזרה מנה גדושה של צליל שמנסר את האוזניים ומלא בפידבקים אדירים. הם חזרו לחייך.


החזון הפראי על אינדיאנים, פירמידות וציפורי טרף


עוד לפני צאתו, יאנג תיאר את הפרויקט בדרכו המסתורית: "זה עוד אלבום רוק'נ'רול עם הרבה קטעים אינסטרומנטלים ארוכים. זה תקליט שיקפוץ מאזור היסטורי אחד לאחר. זה יהיה על ה-INCAS ועל ה-AZTECS. כתבתי את הכל, למדתי את השירים ומחר נתחיל להקליט אותם. נעשה את זה בבוקר, ממש מוקדם בבוקר, כשהשמש תתחיל לזרוח". 


הרעיון המקורי של האלבום עבר אינספור גלגולים ותהפוכות. בתחילה יאנג בכלל חשב לקרוא לתקליט IN MY LLAMA, והיו גם שמועות על שמות כמו IN MY OLD NEIGHBOURHOOD או MY OLD CAR. התוכנית המקורית דיברה על אלבום קונספט שלם שיעסוק במסע בזמן ובתרבויות עתיקות, אך ברגע האחרון, כהרגלו בקודש, יאנג שינה הכל. שירים שנכתבו לרעיון הזה, כמו RIDE MY LLAMA, POCAHONTAS ו-POWDERFINGER, נגנזו ונשארו במגירה לשנים רבות, ורק שיר אחד נותר לשאת את דגל הקונספט ההיסטורי.


שם התקליט נלקח ישירות מחוף זומה, שם התגורר יאנג באותה תקופה. זו הייתה, ככל הנראה, סביבת מגורים ברמה גבוהה, מה שמסביר את אווירת ה"הרגשה הטובה" שנושבת מנתחים משמעותיים בתקליט. גם העטיפה, שצוירה בידי האמן ג'יימס מזאו, שידרה את אותו המסר: קווים שחורים פשוטים על רקע לבן (בניגוד מוחלט לעטיפה השחורה של TONIGHT'S THE NIGHT), עם ציורים של פירמידות, ציפור טרף, קקטוס ואישה. 


והסיפור מאחורי הציור הזה פשוט מופרע: מזאו ישב ושרבט ארבע סקיצות גסות בעשר דקות בדיוק. כששאל את יאנג איזה כיוון כדאי לפתח, יאנג פשוט תפס את אחד הדפים וצעק בהתלהבות: "לא, זהו זה! עשית את זה! זה מושלם!". מזאו קיבל במקום צ'ק שמן על סך אלפיים דולר – מאתיים דולר לדקה – וחשב לעצמו שסוף סוף האמנות מתחילה להשתלם. התוצאה הייתה עטיפה מטורללת שנראתה כאילו הודפסה בבוטלג זול: ציפור ענקית שנושאת אישה עירומה מעל פירמידות, וקקטוס שלמטה מנופף לעברן באצבע משולשת. זמן קצר לאחר מכן, שלט חוצות ענקי באורך עשרים וחמישה מטרים עם אותה ציפור ביזארית התנוסס מעל הסאנסט סטריפ בלוס אנג'לס. 


תחיית הסוס המשוגע: הנס של פונצ'ו סאמפדרו


לצידו של יאנג ניצבו הבסיסט הנאמן בילי טאלבוט והמתופף ראלף מולינה – לב ליבה של קרייזי הורס. אך מותו הטרגי של הגיטריסט דני וויטן פער בלהקה חור ענק. יאנג עצמו התבטא אז בחריפות: "לא היה לי את גיטריסט הקצב בלהקה הזו ובלעדיו לא יכלותי לנגן גיטרת סולו. לא יכולתי להשתחרר כך". לכן, מה שקרה בהמשך היה בגדר נס קטן. את המשבצת החסרה תפס פרנק 'פונצ'ו' סאמפדרו, חבר קרוב של טאלבוט. יאנג וסאמפדרו התחברו מוזיקלית באופן מיידי, והגיטריסט החדש, שהיה מעריץ שלמד את כל הקטעים הישנים, הוכנס ישר לתהליך עשיית ZUMA. 


החזרות נמשכו שישה שבועות אינטנסיביים, ובסוף יוני 1975, ההקלטות יצאו לדרך. קרייזי הורס נולדה מחדש. יאנג, שהרגיש משוחרר, סיפר בהתלהבות לעיתון מלודי מייקר: "אני ממש נהנה עכשיו לנגן בגיטרה. אני יכול עכשיו לעוף לכל הכיוונים". והוא אכן עף. ופונצ'ו עצמו לא האמין למזלו הטוב; הוא סיפר מאוחר יותר: "לא ידעתי בכלל למה אני שם. הרגשתי שאני בארץ החלומות. הייתי הולך לשירותים, לוקח הרואין בין הטייקים וחושב לעצמי: אלוהים אדירים, אני מנגן עם ניל יאנג! הייתי במצב הזה במשך חודשים. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להעיף בי מבט מהצד, ומיד הייתי מפסיק לנגן מרוב פחד". 


פונצ'ו אף טען שחוסר היכולת הטכנית שלו גרם ליאנג לפשט את המוזיקה: "אני חושב שניל פשוט המשיך לכתוב שירים פשוטים יותר ויותר רק כדי שאני אצליח לנגן אותם!". אבל פונצ'ו הביא איתו גישה חיובית ששינתה הכל: "החלטתי שהמטרה שלי היא לגרום לניל ליהנות. בדיוק יצא לו האלבום ON THE BEACH והקנטתי אותו: תראה את השמות של השירים, הכל שם בלוז כזה ובלוז אחר. אנחנו בלוס אנג'לס, יש בחורות יפהפיות בכל פינה, אנחנו מסטולים לגמרי ועושים חיים – אין לך משהו אחר לכתוב עליו?". וזה עבד.


הקרקס של מאליבו: קית' מון במדי נאצי ובוב דילן בטורבן


כדי להעניק את האווירה המוארת שחיפש, יאנג החליט שההקלטות יבוצעו אך ורק משעות הבוקר המוקדמות. החיים במאליבו באותם ימים היו קרקס רוק פרוע לחלוטין. רוד סטיוארט הסתובב שם, להקת הבאנד הקימה את אולפן שנגרי-לה במורד הכביש, והבסיסט שלה - ריק דנקו - היה קופץ לביקורים חטופים שהעניקו לו את הכינוי "ריק המהיר", כי הוא נהג להשאיר את המנוע של הרכב פועל, לרוץ פנימה, לומר שני משפטים ולטוס הלאה.


אבל, כמו תמיד עם הסוס המשוגע, היו קצת בעיות לוגיסטיות. התברר שסאמפדרו לא עסק רק בגיטרה, אלא שימש גם כספק הסמים הרשמי של הסשנים. עבודתו הנוספת הביאה לאולפן אספקה נדיבה של חומרים מכל הסוגים, מה שהוביל לכך שהחברים היו מחוקים פעמים רבות במקום ליצור מוזיקה. ההקלטות לא נעשו באולפן נוצץ; המפיק הנאמן, דייויד בריגס, שכר בית ענקי בעל שישה חדרי שינה מול הבית של השחקנית גולדי הון תמורת 800 דולר לחודש. אבל ניל, בעקשנותו הידועה, בחר להקליט דווקא באחד החדרים הכי קטנים בבית, חדר בעל רצפת אבן ותקרה נמוכה. בריגס נאלץ להדביק חתיכות ספוג על החלונות, הציב את שולחן הסאונד הירוק שלו ישירות בתוך המטבח, הזהיר את השכנים שהוא עומד להרעיש כל הלילה, והקליט את הלהקה בווליום מחריש אוזניים. אני רק יכול לדמיין את הפרצוף של גולדי לנוכח כל זה!


הטירוף באולפן: שורות קוקאין ושירי נקמה כואבים


פונצ'ו עצמו, שהיה מכור אז להרואין, סיפר שנים לאחר מכן שיאנג הסניף כמות רצינית של קוקאין שניות לפני שהחל להקליט איתם את השיר STUPID GIRL. סאמפדרו שפך גרם שלם של קוקאין על השולחן, ויאנג פשוט שאף את כולו בבת אחת. פונצ'ו הביט בו המום וחשב לעצמו: "הוא כל כך מסטול שהוא אפילו לא קולט מה הוא עשה עכשיו!". בזמן שיאנג המשיך להקליט אובר-דאבים, פונצ'ו פשוט פרש לחדר הסמוך לנמנם קצת מההרואין שלו. 


פונצ'ו לא עצר שם, והוסיף כי הוא וטאלבוט לקחו הרואין ועישנו אנג'ל דאסט רגע לפני שיצאו להקלטת הרצועה העוצמתית CORTEZ THE KILLER. סאמפדרו היה מסטול עד כדי כך שהוא אפילו לא הבין מה הוא מנגן: "הייתי מנומנם לגמרי וישבתי שם תוך כדי הטייק. בלבלתי לגמרי את האקורדים וחשבתי שהאקורד השני הוא בעצם הראשון – ובסך הכל היו שם שלושה אקורדים בכל השיר!". והשיר הזה, שתיאר את כיבוש האימפריה האצטקית, היה כל כך פרובוקטיבי בזמנו, עד שנאסר לשידור בספרד תחת משטרו של פרנקו.


ממש בעיצומו של הטייק המושלם, לוח החשמל באולפן הביתי קפץ והקונסולה נכבתה. הטייפ הפסיק להקליט, וכתוצאה מכך נמחקו לחלוטין בית שלם וסולו גיטרה אדיר. כשדייויד בריגס נאלץ לגשת ליאנג בחרדה ולבשר לו בחיל ורעדה שהחלק האחרון של השיר אבד לנצח, יאנג פשוט משך בכתפיו באדישות מוחלטת וענה: "במילא אף פעם לא אהבתי את הבית הזה". השיר נחתך בפתאומיות והפך לקלאסיקה אלמותית כפי שהוא.


האלבום נפתח עם DON'T CRY NO TEARS, שיר קליט ורוקי שחושף פרט מרתק: יאנג ביסס אותו על שיר שכתב עוד כבחור בן 18 בשנת 1964 בלהקתו הראשונה, הסקוויירס, בשם I WONDER. השיר הזה היה גם מסר ישיר וחד לבת זוגו לשעבר, השחקנית קארי סנודגרס. סנודגרס סיפרה מאוחר יותר שכאשר הייתה מדברת איתו בטלפון ופורצת בבכי מרוב כאב, יאנג היה מתרגז ואומר לה: "אני לא מוכן לזה, הבכי שלך זה מה שמונע ממני להתקשר אלייך". השיר הזה היה הדרך שלו לסגור את הדלת בפני הדמעות.


השבר האישי עם סנודגרס חילחל עמוק לתוך הטקסטים של האלבום. שירים כמו BARSTOOL BLUES נולדו ישירות מתוך מסעות השתייה של יאנג וסאמפדרו בפאבים המפוקפקים של מאליבו. פונצ'ו סיפר שלילה אחד ראה את יאנג מדוכדך לחלוטין ואמר לו: "יאללה ניל, בוא נצא להשתכר". הם עברו פאב אחרי פאב, ולמחרת בבוקר יאנג התקשר אליו ואמר: "אין לי מושג מתי עשיתי את זה, אבל כתבתי הלילה שלושה שירים והתעוררתי כשאני ישן עליהם!". ב-BARSTOOL BLUES יש את אחת השורות המצמררות ביותר: "הוא בטח באישה ועליה שם את כל הימוריו / פעם היה לי חבר שמת אלף מיתות".


ואז יש את DANGER BIRD, יצירה אפלה ומהפנטת שנמשכת כמעט שבע דקות ונשמעת כמו פסקול ישיר מתוך הגיהינום. בריגס חיבר את השיר משני טייקים שונים לחלוטין שהוקלטו בהפרש של שבועות. נגינת הגיטרה הכבדה והמהססת הדהימה אפילו את לו ריד. ריד, שידוע כמי שתיעב היפים בדם, כתב במגזין רולינג סטון שסולו הגיטרה של יאנג בשיר הזה הוא פשוט יפהפה עד כאב.


הכימיה החשמלית וביקור הפתע של בוב דילן


דבר אחד היה בטוח: הכימיה בין יאנג לשלושת הנגנים שלצידו הייתה דבר אדיר ונדיר בעולם הרוק. לא היה צורך בדיוק כירורגי בנגינה; העיקר שהיה חשמל באוויר בעת הפקת הצלילים. המפיק דייויד בריגס אמר על כך בעצמו: "פונצ'ו בכלל לא ידע לנגן, לאף אחד לא היה סאונד מוגדר, כלום. הלהקה ניגנה בעוצמה מחרישת אוזניים בתוך חדר קטן ונוראי עם רצפת אבן וחלונות זכוכית – אפילו טכנאי העל בוב קלירמאונטיין לא היה מצליח להוציא שם סאונד טוב מהתופים! פשוט חיברנו הכל, הקלטנו, ומיקססתי את זה ישר במקום. בגלל זה התקליטים האלה נשמעים כל כך בוסריים, פרימיטיביים ומחוספסים. כל האלבום הזה הוא שיעור באיך עושים תקליטים של ניל יאנג: אם הוא נשמע נהדר, ממש לא אכפת לי משום דבר אחר. ניל פשוט הרבה יותר טוב בבתים מאשר באולפנים מקצועיים!". בריגס הוסיף שמעולם לא ראה את יאנג מאושר כל כך: "ניל היה הבנאדם הכי שמח שהכרתי באותה תקופה. ההקלטות היו פשוט המשך טבעי של חיי היומיום שלנו".


וכן, היו שם גם הופעות אורח של שלושת חבריו – קרוסבי, סטילס ונאש (בשיר THROUGH MY SAILS) – השיר הזה, שסוגר את האלבום בנימה אקוסטית מלטפת, הוקלט בכלל שנה קודם לכן, ביוני 1974, בחווה של יאנג במהלך הניסיונות הכושלים להקליט את האלבום הגנוז HUMAN HIGHWAY. דיוויד קרוסבי עצמו מעולם לא הסתיר את חוסר החיבה שלו לקרייזי הורס, ואמר בגלוי: "לא סבלתי את קרייזי הורס, חשבתי שהם משעממים וחסרי מעוף. ניל אהב אותם כי היה להם סאונד אחר לגמרי והוא רצה להתרחק מאיתנו, אבל אני ממש לא אהבתי את זה".


התקליט זכה לשבחים מהמבקרים, הקונבנציונליים והחובבנים כאחד. הוא חולק בקפידה ובשוויון בין בלדות אקוסטיות גנריות של יאנג לבין רוקרים ישירים ובועטים. האיזון האיתן הזה הבטיח האזנה נעימה – ויש שיאמרו, אולי נעימה מדי. אם TONIGHT'S THE NIGHT היה הצד האפל והשחור, ZUMA היה ללא ספק הצד הלבן. נכון, לניל יאנג יש קול שהוא לא מהמשובחים, והוא אפילו די חלש לשירי רוק – אבל מצד שני, זה פאקינג ניל יאנג! האיש שבקולו המוגבל יצר סגנון עשיר שאין עליו עוררין. 


מלחמת החורמה על השקט וההופעות המחתרתיות בפאבים


באותם ימים ממש שבהם האלבום יצא לחנויות, יאנג מצא את עצמו בלב סערה ציבורית מקומית ומפתיעה. יזם הופעות בשם מונטה שטרן תכנן להקים פסטיבל רוק ענק באוויר הפתוח על שטח חווה מבודד, חמישים מייל מדרום לסן פרנסיסקו – ממש בסמוך לחוות BROKEN ARROW האהובה של יאנג. המחשבה שגן העדן הפרטי שלו יוצף באלפי מעריצים ותיירים צמאי חתימות החרידה את יאנג לחלוטין. להפתעת כולם, כוכב הרוק המסתגר התייצב בעצמו בפני ועדת התכנון של מחוז סן מטאו, ולא כדי לתמוך במוזיקה – אלא כדי לדרוש בתוקף את ביטול הפסטיבל!


פקידי הממשל נותרו פעורי פה כשראו את יאנג נואם בלהט ומפרט בפניהם את הצדדים האפלים ביותר של עולם הרוק, כולל תיאורים פלסטיים על מנות יתר של סמים, צפיפות מסוכנת ואלימות. המאבק שלו הצליח, והפסטיבל בוטל לחלוטין.


במקום לצאת לסיבוב הופעות ענק באצטדיונים, יאנג עשה בסוף שנת 1975 את מה שהוא הכי אהב לעשות: לשבור את הכללים. בהשראת מסע ההופעות של בוב דילן, יאנג לקח את קרייזי הורס והחל להופיע ללא כל הודעה מוקדמת בפאבים קטנים ונידחים בצפון קליפורניה, במקומות כמו קוטאטי או בעיירת החוף מרשל שכללה בקושי חמישים תושבים. בהופעה בפאב המקומי של מרשל הדלתות היו פתוחות לרווחה ואף אחד אפילו לא גבה כסף בכניסה. המקום היה חצי ריק, ויאנג והסוס המשוגע עלו לבמה, ניגנו שירים טריים מתוך ZUMA לצד ביצועים ארוכים לשירים כמו DOWN BY THE RIVER ו-SOUTHERN MAN. בסיום ההופעה, יאנג לא מיהר לשום לימוזינה מפוארת; הוא פשוט נשאר לשבת על הבר, שתה בירה עם המקומיים וניהל שיחות מלאות הומור עם הלקוחות הנדהמים. הוא ברח מהלחץ המפלצתי של תעשיית המוזיקה וחזר לאהבה הטהורה והפשוטה ביותר של הרוק.


"אין לי מושג איך אני בחיים": עדותו של השורד הגדול


יאנג עצמו סיכם את התקופה היטב באתר הארכיון שלו שנים לאחר מכן: "את התקליט הקלטנו בביתו של המפיק דייויד בריגס, שהיה ממש מעל חוף זומה. משם נהגתי ללכת הביתה ברגל, כשאני מסטול מהסמים שלקחתי. אין לי מושג איך אני היום בחיים. יום אחד הגיע בוב דילן לראות אותנו מקליטים. באותו אלבום נולד מחדש הסוס המשוגע".


אותו ביקור מפורסם של בוב דילן במהלך ההקלטות נחרט היטב בזיכרון של כולם. בת זוגו של בריגס עמדה במטבח וראתה ואן כחול חונה בחצר. בריגס, שכבר היה עצבני ממעריצים שהסתובבו סביב הבית, זינק החוצה, תפס את הנהג בחולצתו ומשך אותו בעצבים – רק כדי לגלות שהוא מחזיק את דילן בידיים! בריגס המובך מיהר להתנצל, ודילן נכנס פנימה, התיישב ליד הפסנתר ואחר כך תפס גיטרה. חברי קרייזי הורס לא זיהו אותו בהתחלה בגלל הבגדים הפשוטים והמרושלים שלבש.


כשהיהוי בוצע והריגוש עלה - הלהקה ניסתה לנגן עם דילן שורה של שירים שלו, אך בשל מצבם המעורפל הם לא הצליחו לסיים אף שיר כמו שצריך. מאוחר יותר סיפר יאנג שדילן אמר לו בסרקזם האופייני שלו: "ללהקה שלך יש קצב מעולה, אבל הם ממש לא יודעים לנגן", וניל יאנג ענה לו מיד בחיוך ממזרי: "נכון בוב, אבל תחשוב על זה לרגע – לפחות איתם היית יכול לנגן בלי שירגישו!".


וזה כל הסיפור של ZUMA. אלבום פגום, מרושל, מלא בטעויות, סמים ואקורדים פשוטים – וכזה שמפוצץ ברגש טהור, אומץ אמנותי וחשמל חי שאי אפשר לזייף בשום אולפן מודרני.


ומה נכתב בביקורת ברולינג סטון - שהחבר'ה קראו אז?


"אלבום הסולו התשיעי של ניל יאנג, ZUMA, הוא ללא ספק האלבום הטוב ביותר שעשה עד כה; זהו אלבום הקונספט המגובש ביותר (אך לא המובן מאליו ביותר) שנתקלתי בו אי פעם; ולמרות עומקיו, ZUMA כה נעים להאזנה עד שהוא ראוי להפוך לאלבום הלהיט הראשון של יאנג מאז HARVEST.


אחד ההיבטים המרתקים ביותר ביצירת המופת של יאנג הוא ההקשר שבו היא מופיעה. בחודשים האחרונים, הרוקנרול חזר להיות חיוני ומלא חיים להפליא, לא רק בשל הופעתן של דמויות חדשות מרכזיות, אלא גם הודות לתחייתם מחדש של גיבורים ותיקים. למרות התרחישים האפלים שלהם, BLOOD ON THE TRACKS של דילן, THE WHO BY NUMBERS של המי, וצמד המכות המוחץ והאדיר של יאנג - TONIGHT'S THE NIGHT והתקליט החדש - פוקעים מאנרגיה חשופה ונואשת בצורה של רוקנרול שהיא בחלקה מוכרת ובחלקה חדשנית (מין "צורת-נשמה" כפי שיאנג מגדיר זאת), שהומצאה בו-זמנית בידי שלושת האמנים הדגולים הללו מתוך כורח רגשי כמו גם אסתטי. ועד כמה שאלבומיהם רציניים, כולם - למעט מה שיאנג עצמו הגדיר כ"אלבום האימה" שלו - נגישים לחלוטין.


אם התקליט הקודם שלו היה שחור בצורה קודרת ומצמררת, הרי שהחדש הוא אלבום הבוקר של יאנג - אם כי רחוק מלהיות מוצף באור שמש ובפרחים. כנראה שקדרות ממותנת היא הדבר הבהיר ביותר שהגאון האפילפטי הזה, הרדוף באהבה ובמוות, מסוגל להפיק בימים אלה. אך אם, כפי שיאנג המתבודד בעקשנות מצהיר ב-DRIVE BACK, הוא רוצה "להתעורר כשאין אף אחד מסביב", הרי שב-LOOKIN FOR A LOVE הוא עדיין נאחז בתקווה כלשהי למצוא את אותה אהובה קסומה המאששת את החיים ואת העצמי, שתוכל לגרום לו 'לחיות ולהפיק את המיטב ממה שאני רואה'. יאנג אינו נרתע מהפרדוקס - הוא מחבק אותו כמו את אותה אהובה שהוא מדמיין.


לאורך התקליט מתוארות גם אהובות אמיתיות, אך כולן אבדו. בדומה לדילן המצולק מאהבה של BLOOD ON THE TRACKS ושל השיר החדש SARA, יאנג נאבק להשתלט על עצמו, 'לשרוף את הערפל' ולראות מה השתבש באהבותיו ובחלומותיו. מתוך הווידויים המיוסרים, המרירים והכנים עד כאב הללו, הוא מצליח להגיע הן לאוהבות חדשה וכנה והן - וחשוב מכך - להתגלות (שנצפתה לראשונה לפני שנים ב-THE LONER) לפיה לא כנפיו ולא האישה שלו יכולים לשאת אותו מכאן. עבור יאנג, תובנה זו טומנת בחובה אימה ושחרור גם יחד.


אך מה שגורם לבסוף לאלבום לפרוץ לכדי גדולה הוא נוכחותה של להקת קרייזי הורס, אשר מצאה סוף סוף בגיטריסט הקצב פרנק סמפדרו מחליף הולם לדני וויטן. עבודת הקצב המלכותית של סמפדרו דוחקת ביאנג להגיע למה שהיא בבירור נגינת הגיטרה העוצמתית ביותר שהקליט אי פעם. קווי הגיטרה שלו מתפתלים דרך האקורדים של סמפדרו עם המצמוץ המסוכן של חוטי חשמל חשופים המצטלבים זה בזה. הסולואים של יאנג לכל אורך האלבום משתווים ואף עולים על הרהיטות של מילותיו, ומשדרים ייסורים, אלימות, שמחה וכמיהה.


כשקרייזי הורס מספקים הן כוח אש והן יציבות, יאנג נמצא בשיאו: יצירתי ללא גבולות ורב-שכבתי בנחישותו. אולי בכל זאת מעט אור שמש מצליח לבקוע כאן".

©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page