סטיבי וונדר הולך לאיבוד בג'ונגל

ב-30 באוקטובר בשנת 1979 יצא אלבום כפול לסטיבי וונדר, "חייהם הנסתרים של הצמחים".

באותם ימים ממש, עולם המוזיקה כולו רעש וגעש: סצנת הדיסקו ספגה מכת מחץ באירועי "ליל השמדת הדיסקו" בשיקגו, חברות התקליטים נכנסו לחרדות כלכליות, וסטיבי וונדר עצמו היה מושקע עד מעל לראש במאבק ציבורי ענק להפיכת יום הולדתו של ד"ר מרטין לותר קינג לחג לאומי רשמי בארצות הברית. בתוך כל הקלחת הפוליטית והחברתית הזו, חברת MOTOWN ישבה על קוצים. סטיבי היה היהלום שבכתר, האיש שחתם על חוזה היסטורי חסר תקדים של 13 מיליון דולר, וכולם חיכו למוצא פיו.

כשלוח השנה הראה את ה-30 באוקטובר 1979, עולם המוזיקה עצר את נשימתו. אחרי ההצלחה הפנומנלית של יצירת המופת שנקראה SONGS IN THE KEY OF LIFE, כולם חיכו בקוצר רוח לצעד הבא של סטיבי וונדר. ואז זה נחת:  אלבום כפול בשם JOURNEY THROUGH THE SECRET LIFE OF PLANTS. כן, קראתם נכון. צמחים. התגובות, איך לומר, היו חצויות. חלק רצו להשקות עוד יותר את האלבום הזה. אחרים רצו לרמוס אותו ולשכוח ממנו.

מבחינה מסחרית וביקורתית, עבור רבים זו הייתה תחילת הנפילה. אף שהאלבום הצליח להגיע עד למקום הרביעי במצעד המכירות האמריקאי, זה קרה בעיקר בזכות נאמנות עיוורת של מעריצים שרצו לחנויות בעיניים עצומות. עיתונות המוזיקה עמדה פעורת פה: איך ייתכן שהטרובדור הפך בבת אחת לפילוסוף מופשט שמלחין מוזיקה סבוכה ותמוהה בהרבה מכל מה שעשה קודם לכן? מבחינתם - אם הוא חיפש לחזור לשורשים, זה לא היה הכיוון...

מצד אחד, עמדו מוזיקאים כמו אשף הג'אז הרבי הנקוק, ששיתף פעולה עם וונדר בעבר. הנקוק יצא להגנת חברו ושיבח את רוח ההרפתקנות, והסביר שניסויים כאלה הם חלק הכרחי מהתפתחות מוזיקלית. מן העבר השני, עמדו המבקרים. לקן טאקר מהמגזין רולינג סטון, למשל, לא הייתה טיפת סבלנות לפרויקט, ומיד נגיע גם לביקורת הקוטלת שלו. הבדיחה הגדולה ביותר שליוותה את האלבום הייתה לראות את הלוגו המפורסם של MOTOWN מודפס באותיות קידוש לבנה על העטיפה. למוזיקה הזו היה קשר לאסתטיקה המוכרת של מוטאון בדיוק כמו שיש לה קשר להרכב כבד כמו בלאק סאבאת'.

כשמוזיקאי עיוור רואה נביטה בעיני רוחו

הרעיון שמוזיקאי עיוור יכתוב פסקול לסרט הוא אולי יוצא דופן, אבל מה שבאמת הרים גבות ברחבי התעשייה היה הנושא של הסרט עצמו. הסיפור מתחיל כך: צמד חוקרים, הסופר פיטר טומפקינס והביולוג כריסטופר בירד, החליטו לאסוף כל פיסת מידע, מחקר ועדות על... ובכן, על התפיסה החושית של צמחים. הם ליקטו הכל לספר שנושא את אותו השם, ובו תיאוריות מדהימות (או מופרכות, תלוי את מי שואלים). הספר טען שצמחים מגיבים למוזיקה, שיש להם יכולת הסתגלות פנומנלית, ואפילו שהם מסוגלים לתקשר עם בני אדם. הוצגו שם כל מיני ראיות, כולל ניסויים שנועדו לבדוק אם לצמחים יש זיכרונות. זה היה עידן ה-NEW AGE בשיאו.

מפיק סרטים בשם מייקל בראון קרא את הספר ונדלק. הוא החליט לפתח תסריט לסרט דוקומנטרי בנושא וכבר הייתה לו מוזיקה מסוימת, אך הוא הרגיש שהוא זקוק לקטע סיום חזק. הוא פנה לסטיבי וונדר. 

וונדר, שהיה אז בשיא העבודה על SONGS IN THE KEY OF LIFE, נרתע תחילה. אך לאחר שהאלבום ההוא יצא והפך להצלחה מסחררת, בראון חזר לנדנד. הפעם, סטיבי הסכים. מה שהתחיל כבקשה לקטע סיום אחד, התנפח במהירות לפרויקט שלם עבור המוזיקאי המחונן.

האתגר היה ברור: כיצד מלחינים פסקול לסרט שאינך יכול לראות? מייקל בראון מצא פתרון יצירתי. הוא הקליט את עצמו כשהוא מתאר לסטיבי, בקול רגוע ופרטני, את כל מה שהוא רואה בסרט, סצנה אחר סצנה. כפי שבראון עצמו שחזר בהתפעלות: "זה היה סרט שקשה מאוד להלחין עבורו מוזיקה, משום שהוא עוסק בדברים שאיש כמעט לא ראה על המסך לפני כן. אין נוסחאות מקובלות להלחנת מוזיקה לקטעים כמו זרעים שנובטים מתוך האדמה או צמח טורף שלוכד חרק. אני מוכן להתערב שמלחינים ותיקים רבים לא היו יודעים מה לעשות עם סצנות כאלה, מלבד פתרונות בנאליים ופשטניים. אבל סטיבי ידע. הוא פשוט מדהים". מהנדס הקול גארי אולזבל ישב באולפן וספר עבור סטיבי פריימים ושניות בקול רם, וסטיבי לקח את תיאורי התמונה ובחר לכל קטע את הקצב, הסולם והאווירה המדויקים.

בראיונות לתקשורת באותה תקופה, סטיבי נשמע זהיר. הוא הודה שהוא ציפה להלחין מוזיקה לסרט על נושאים שחורים, לא על בוטניקה, אבל הודה שהרעיון מסקרן אותו. אולי הוא ראה בפרויקט הזה הזדמנות לשבור את מגבלות פורמט הפופ של שלוש דקות. זו הייתה הזדמנות לבנות עולמות מוזיקליים שלמים סביב רמזים חזותיים (שתורגמו עבורו לקול), שחרור מוחלט מדפוסי העבודה הרגילים שלו. במבט לאחור, זה היה מהלך מסוכן ביותר עבור הקריירה שלו: לקשור את שמו ואת המוניטין שלו לתיאוריות שרוב הקהילה המדעית ראתה בהן פסבדו-מדע חסר בסיס, ולהפוך את כל זה לאלבום האולפן הכפול הבא שלו.

חזית הטכנולוגיה הדיגיטלית והסרט שנעלם באפלה

סטיבי התחייב לפרויקט במאה אחוז. ההקלטות נפרשו על פני מספר רב של אולפנים, והוא ניצל עד תום את הציוד הדיגיטלי החדשני ביותר שהיה קיים אז. זה היה אחד התקליטים הראשונים שהשתמשו בהרחבה ב-COMPUTER MUSIC MELODIAN, סינטיסייזר וסמפלר דיגיטלי חלוצי שאיפשר לו ליצור את כל אותם צלילי טבע מוזרים ו"צמחיים". בנוסף לכך, ההקלטה נעשתה באמצעות מכשיר ההקלטה הדיגיטלי המהפכני SONY PCM 1600 באולפני קריסטל, סיגמה והאולפנים של מוטאון בהוליווד. מדובר באחד מאלבומי הפופ המוקדמים ביותר בהיסטוריה שהוקלטו בצורה דיגיטלית מלאה, חודשים ספורים בלבד אחרי שהאלבום BOP TILL YOU DROP של ריי קודר פרץ את הדרך.

ואז, הכל השתבש. חברת PARAMOUNT, שהייתה אמורה להפיץ את הסרט, החליטה בשלב מסוים לגנוז אותו. הסרט נעלם, וסטיבי וונדר נשאר עם אלבום כפול ויקר, פסקול ללא סרט, שהיה צריך איכשהו לעמוד בזכות עצמו. בימים ההם, איש לא ציפה שאלבום פסקול יהיה עמוס בשירים קליטים, ואכן שמונה מתוך עשרים הרצועות באלבום היו אינסטרומנטליות לחלוטין – והיחס הזה היה גבוה אף יותר לפני שהסרט נגנז. בניסיון להציל את המצב, הוא חזר לאולפן והקליט עוד שלושה קטעים בעלי אופי ווקאלי ומסחרי יותר, כולל הלהיט היחסי SEND ONE YOUR LOVE. השיר הזה היה נקודת האחיזה הרדיופונית היחידה באלבום. הוא העפיל למקום הרביעי במצעד הכללי בארצות הברית, כבש את המקום הראשון במצעד ההשמעות לקהל בוגר, ואף זיכה את וונדר במועמדות לפרס גראמי. שם, בניגוד לבוטניקה מדעית נוקשה, הפרחים שימשו רק כדימוי רומנטי עדין. לאחר מכן היה עיכוב נוסף כדי לבצע רמיקס לכל הפרויקט ולהוסיף עוד צלילי אווירה טבעיים. בסך הכל, אחרי שלוש שנים של תכנון ועבודה, האלבום היה מוכן.

התרסיס שהמיס את הוויניל וזרעי החמניות שסירבו לנבוט

אבל הצרות רק התחילו. אנשי השיווק בחברת MOTOWN חשבו על רעיון "מבריק": להוסיף ניחוח פרחים לעטיפות התקליטים. התוכנית השאפתנית הזו נכשלה כישלון חרוץ כשהתברר שהבושם שבו השתמשו פשוט אכל את העטיפה וגרם נזק לתקליטים עצמם, כשהחומר הכימי הגיב רע מאוד עם הוויניל הדק. בתכסיס יחצ"ני נוסף, MOTOWN שלחה לחנויות התקליטים עותקים של הספר המקורי בצירוף חבילת גרעיני חמניות. הרעיון היה שכאשר הזרעים ינבטו, התקליט יגיע לחנויות. אבל ההמתנה לאלבום התארכה כל כך, עד שהגרעינים המסכנים כבר איבדו את כוח הנביטה שלהם והמתינו חודשים ארוכים באדמה יבשה.

והמוזיקה עצמה: גאונות או גימיק? האלבום היה עמוס בטכנולוגיה חדישה, וזה כנראה היה מרגש מאוד עבור סטיבי באולפן, אבל במבט לאחור, זה גם הקהה את השיפוט האובייקטיבי. המבקרים שאלו בצדק: מדוע להשתמש בסיקוונסר כדי לדמות תופים, כשאף אחד בעולם לא מנגן תופים טוב יותר ממך, מיסטר וונדר? אפשר להבין את המשיכה לחידושים טכנולוגיים ולתכנות ערוצים ללא צורך בהקלטה חוזרת של מערכת תופים אקוסטית, אבל התוצאה הייתה קשיחה. לא פחות משישה מתכנתי סיקוונסרים קיבלו קרדיט באלבום (כולל סטיבי עצמו), והגרובים איבדו לחלוטין את הסווינג החם והטבעי. צלילי כלי הקשת בסינטיסייזר YAMAHA GX-1 הענק, שכונה "מכונת החלומות", נשמעים לאוזניים מודרניות רחוקים מאוד מתזמורת סימפונית אמיתית. סטיבי נפל למלכודת החיקוי הסינתטי: הטימפני, הבס, התופים והחיקויים של הכלים ההודיים פשוט נשמעו סטריליים.

הוא לא עבד לבד. האחיות רייט (הייזל ואיבון) תרמו מילים, וכך גם הגיטריסט מייקל סומבלו. השיר BLACK ORCHID, שכתבה איבון רייט, ניסה ליצור הקבלה בין הפרח הנדיר לאישה, אבל התוצאה הסופית נשמעה כמו הקלטת דמו לא ממוקדת שיצאה בטעות, כולל צליל תופים דיגיטלי מחריד וחסר כל טבעיות שלחלוטין לא מצליח לייצר הוק שנחרט בזיכרון. גם סיריטה, אשתו לשעבר של וונדר וזמרת שהוא הפיק, כתבה מילים והופיעה בשיר COME BACK AS A FLOWER. היא שרה בחום ובדיוק, אבל כלי ההקשה הבולטים (שנשמעו כמו לופים דיגיטליים) פשוט הפריעו. 

האמת? אם היו מורידים את כלי ההקשה ומשאירים רק את השירה והקלידים, זה היה יכול להיות שיר נהדר. למרות כל אלה, היו גם הברקות, כמו הקטע POWER FLOWER, שבלט לטובה כבר מהאזנה ראשונה בזכות שירה מלאת רגש של סטיבי, אף על פי שהמילים שכתב סומבלו העניקו לו קרדיט הומוריסטי בעטיפה: "תודה לך מייקל על שהיית מטרד חיובי".

מרווח השטן

באופן אירוני, שני התווים הראשונים בקטע שפותח את התקליט יוצרים מרווח מוזיקלי הידוע לשמצה בשפה הקלאסית כ"טריטון" – המרווח של השטן. רגע, זה לא היה אמור להיות תקליט על טבע יפהפה? או שמא זו הייתה פתיחת שערי הגיהינום? זה התאים יותר לתקליט של בלאק סאבאת'. זו כנראה הסיבה שהיה קשה להתחבר ליצירה הזו כמקשה אחת. ועדיין, היו רבים שדווקא אהבו את האלבום המוזר הזה (כול מורה אחת שהייתה לי בביה"ס רימון, כשהייתי סטודנט שם, שטענה שזה האלבום הכי אהוב עליה של סטיבי - נו, טוב). 

צריך לחשוב מה זה עשה למעריצים. הם חיכו שלוש שנים לסטיבי וונדר, שרכב חזק על גל ההצלחה האדיר של "שירים במפתח החיים", וציפו בכיליון עיניים להמשך ישיר. במקום זה, הם קיבלו את הדבר הזה. אפשר רק לדמיין את קריאות התדהמה והאכזבה שנשמעו ליד הפטיפונים ברחבי העולם.

האם מדובר בפספוס יומרני או ביצירת מופת נשכחת?

הפרדוקס המדהים ביותר באלבום הכפול הזה טמון בעובדה שהקטעים האינסטרומנטליים מרתקים לעיתים בהרבה מהשירים הרגילים. הגרסה הכלית של SEND ONE YOUR LOVE בתקליט הראשון, עם צלילי המקלדת הדומעים ורחשי כוסות היין ברקע כמו בהופעה במועדון לאונג', מצליחה לצמרר ולרגש עד דמעות. ואילו בגרסה המושרת של השיר, הפזמון נשמע לעיתים שטוח ומאופק מדי.

שירים כמו OUTSIDE MY WINDOW החביב וקטע הסול המשובח ECCLESIASTES, שהוא אחד הרגעים הרוחניים והמהפנטים יותר שהקליט סטיבי מעודו, מוכיחים שהניצוץ הגאוני עדיין היה שם.

הקטע שסוגר את הפרויקט, ה-FINALE, דורש ארגון מוזיקלי ומחשבתי פנומנלי. סטיבי, שהחזיק בראשו עיבודים שלמים ללא תווים כתובים על דף, חיבר שם יחדיו את המוטיבים של CREATION, SEND ONE YOUR LOVE והנושא המרכזי, ואף העניק לשיר COME BACK AS A FLOWER לבוש חדש ומפתיע של מקצב סמבה ברזילאי – השפעה ישירה משיתוף הפעולה שלו באותה תקופה עם סרג'יו מנדס ולהקת BRAZIL '77.

המבקרים קוטלים, המעריצים מתלבטים, וסטיבי ממשיך הלאה

והנה, כפי שהבטחתי, הרולינג סטון שפרסם אז בביקורתו: "נתחיל בסוף. המסע של סטיבי וונדר דרך החיים הסודיים של הצמחים הוא כל כך לא אחיד, כל כך מלא בהנאות זעירות ושיעמום נפוח, שלמען בטחון מסוים שוונדר לא איבד את המגע שלו, אתה צריך להתחיל בהאזנה לקטע האחרון של ה-FINALE. עם זאת, אחרי התענוגות של קטע זה, אתה לבד, שכן לקטוף את הרגעים המרגשים פה היא משימה מצמררת, סובייקטיבית ביותר. הצוף של אדם אחד הוא סירופ תעשייתי של אחר, והאבקנים של צמחי הוונדר מתפקעים משניהם.

ההיבט הבעייתי ביותר באלבום הזה הוא האופן שבו הוא הוצג: כהוצאת האולפן הגדולה הראשונה של סטיבי וונדר מאז 'שירים במפתח החיים', שיצא ב-1976. ובכן, כן ולא. רוב המוזיקה כאן היא מהפסקול של סרט על החיים הסודיים של הצמחים , שהיה, בתורו, מבוסס על ספר רב מכר. כמוזיקת ​​קולנוע, האלבום מצליח, לפעמים עד אפקט מהפנט. הצד הראשון כולו, למשל, מתחבר כספר דיבור מוזיקלי-בוטני של הבראשית. קטע הפתיחה נקרא 'בריאת כדור הארץ', ככותרת יומרנית. מתוך שקט קריר וראשוני בוקעים צלילים רטובים וצווחנים של זרעים הנדחפים מעלה והחוצה, כמו אחד מאותם סרטי טבע דוקומנטריים של וולט דיסני שבהם צילום סטופ-אקשן מציג צבעוני פורח תוך שניות.

סטיבי וונדר יוצר צלילים שאי אפשר לזהות: הטריקים הגבוהים והמרחפים דרך ארבעת הצדדים של המסע כנראה נוצרו על ידי השליטה הטכנית של וונדר (הוא הפיק את הדיסק ומנגן כמעט בכל כלי) שפועלת היטב בשירות המיסטיקה העומדת במרכז נושא הסרט (החיים הסודיים של הצמחים כמפתח לידע אנושי) והן בקריירה שלו עצמו. אבל וונדר נקלע לדילמה. הוא נלהב מכדי לעקוב במלואו אחר האמרה הישנה, לפיה מוזיקת ​​סרטים טובה נשארת ברקע, חוזרת על עצמה ומנחה את המתבונן מסצנה לסצנה בצורה לא פולשנית ומרגיעה. לפעמים הוא יעשה כך ולפעמים לא. התוצאה היא רצף מוזר של שירים מעומעמים, בלדות מטושטשות וקטעים אינסטרומנטלים נודדים, המסתמכים על החזרות המעייפות של אלבומי הפסקול המטופשים ביותר, מהסוג שקונים לזכרונות נעימים מהסרט אבל אז אף פעם לא מנגנים בפטיפון.

אבל ישנו נושא אחד מרתק וחכם שמתחפר תחת מסע בחיים הסודיים של הצמחים, שאני בטוח שכולו של וונדר בגלל החזרה שלו בעבודתו הקודמת: ההשוואה בין צמחים וילדים. סטיבי וונדר מניח שהטבע מתקיים במצב של תמימות טהורה. לפיכך, המצב הקדם-מיני של ילדים משווה לנבטים ירוקים ורכים - קפיצה מסודרת ונועזת. פחות מסודרת ונועזת היא העובדה העצובה שכנראה מאותה סיבה, הייצוג המוזיקלי הוותיק של וונדר למודעות חושנית - עם רית'ם אנד בלוז קשוח וקולע - לעולם לא חודר למסע דרך החיים הסודיים של הצמחים. בשביל מוזיקה באלבום כפול, נשארנו עם כמה מלודיות פופ מקסימות אך מוגזמות, כבוד מחודש ליכולות הטכניות של וונדר ורצון עז עוד יותר לשמוע מה הוא יצור כשהוא לא מוגבל ליצירת פסקול".

עד פה הביקורת ואין לי ספק שאם היינו לוקחים את האלבום הכפול הזה, מקלפים ממנו את הקטעים העודפים ומצמצמים אותו לתקליט ויניל בודד ומהודק – היינו מקבלים יצירה פנטסטית. סטיבי לא יכול היה להמשיך לעד באותו קו מוכר, והניסוי והתעוזה ראויים להערכה עצומה. וכמו עוף חול מוזיקלי, שנה אחת בלבד לאחר מכן, הוא יחזור לפסגת העולם עם אלבום המופת HOTTER THAN JULY ויוכיח לכולם שהשורשים המוזיקליים שלו חיים, בועטים ומעמיקים מתמיד. הרי הכי כיף זה לראות אמנים שלא מפחדים להתנסות, נכון?

האייטם הזה יצא בינואר 1978... יקח עוד הרבה יותר ממרץ 1978 ועד שהאלבום ייצא: