סיפורה של להקה - העולם המטורף של ארתור בראון

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

אז כיצד זמר פירומן, אורגניסט הסובל ממניה דפרסיה ומתופף סורר הצליחו לעשות יחדיו את אחד הלהיטים המוזרים יותר של הסיקסטיז? בשביל זה ניגשתי למשימה, אספתי פרטי מידע ממקומות שונים ונדירים וחיברתי לכדי תמונה שתסביר לכם יותר.

קודם כל מי זה, או ליתר דיוק - מה זה, ארתור בראון? ובכן, הזמר הבריטי הזה, עם קולו הבולט בחר להביא לציבור תדמית של משוגע אמיתי. התיאטרליות שלו הפכה אותו להיקרא "הזמר הבוער", עם עיסוק באש. להבותיו אף חרכו אז את מצעדי הפזמונים.

ביוני 1968 החל להישמע ברדיו שיר, שפתיחתו רועמת עם המשפט הבא - "אני הוא אלוהי אש הגיהנום. ואני מביא לכם...". משפט זה בא מגרונו של הזמר ארתור בראון. הוא ידע להשתמש בקולו, במנעד רחב - אם זה קול נמוך ודרמטי או אם זה בשירת פלצט גבוהה (כולל צרחות שאין לי ספק שהשפיעו על סגנון השירה-צרחה של זמר אחר בשם איאן גילאן, בדיפ פרפל).

ההרכב הראשון של העולם המטורף הכיל את בראון, האורגניסט (והמתזמר) וינסנט קריין והמתופף דרייצ'ן ת'יקר, שפיספס אודישן ללהקה של גיטריסט חדש אחד ושמו ג'ימי הנדריקס. זאת כי הנדריקס לא הצליח להגיע בזמן, בגלל פקק תנועה, וביקש מהמתופף לחזור למחרת. ת'יקר לא חשב שהנדריקס יהיה כה מפורסם והחליט לוותר על התענוג ולהצטרף לבראון.

אז הנה הסיפור שלהם, אי שם בשנות השישים הסוערות.

ארתור בראון (נולד ארתור ווילטון, ב-24 ביוני 1942, במערב יורקשייר, אנגליה) היה פעיל בסצנת המוזיקה הבריטית, בתחילת 1966, כחצי שנה לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת רידינג עם תואר בפילוסופיה, בקיץ 1965. בראון החל להתעניין לראשונה בקריירה במוזיקה תוך כדי לימודי משפטים בקינגס קולג', לונדון, שש שנים קודם לכן כשהוא נחשף לסרטי ג'אז ואמנות מסורתיים ומודרניים. הוא גם קיבל השראה מהופעה של קן קולייר והחל לפרוט בבנג'ו. הוא אמנם אף פעם לא שלט בכלי (וגם לא השלים את התואר במשפטים), אבל זה הוביל אותו למסלול מוזיקלי והוא החל להשתתף בערבי רית'ם אנד בלוז בלידס.

בשנת 1963 הוא נרשם לאוניברסיטת רידינג בהתחלה כדי ללמוד אנגלית, כלכלה ומדעי החברה, לפני שעבר לפילוסופיה. בזמן לימודיו ברידינג, הוא למד גם את היסודות של נגינה בקונטרבס וניגן עם להקת ה-YELLOW DOG TRAD BAND מסאות'המפטון, שניגנו בסביבת האוניברסיטה. עם זאת, לאחר שנקלע להופעה של להקת מנפרד מאן באוניברסיטה, הוא שינה כיוון מוזיקלי והופך לזמר עם להקת רית'ם אנגד בלוז משלו, שנקראה "בלוז ובראון". במהלך תקופה זו, הוא הוציא את הקלטת הבכורה שלו עם שני שירים: YOU'LL BE MINE ו-YOU DON'T KNOW. לאחר מכן, בראון עובר לפולהאם, לונדון, ולאחר שענה על מודעת דרושים בעיתון המוסיקה, מלודי מייקר, הוא הצטרף ללהקת THE SW5.

בפברואר 1966 עזב בראון את הלהקה כדי להקים את "סט ארתור בראון" עם נגן הקלידים רובין שורט, הגיטריסט מרטין קני והבסיסט בארי דין. יחד עם מתופף צעיר, הלהקה עברה לפריס, צרפת, והתגוררה במועדון מולן רוז', שם הופיעה עם חשפנים וטרנסווסטיטים עירומים. המתופף מצא את כל החוויה יותר מדי בשבילו והמתופף הצרפתי, כריסטיאן דוו, החליף אותו. ה"סט של ארתור בראון" סיפקה שני שירים לסרטו של רוג'ר ואדים, LA CUREE, שיצא לאקרנים בארה"ב בתור THE GAME IS OVER.

כשהלהקה התפרקה באותו קיץ, בראון עבר לספרד לכמה חודשים כדי לשיר שם עם להקה בריטית, לפני שהוא חזר לבריטניה.

באוקטובר 1966 אירגן בראון חזרה במועדון MARQUEE, בלונדון, עם הנשפנים לין דובסון והנרי לוותר, מתוך כוונה להקים להקה חדשה שתחזור לצרפת כדי להופיע במועדונים. בראון הזמין את דרייצ'ן ת'יקר, המתופף אותו פגש בספטמבר לאחר שהמתופף ענה על מודעה שבראון פרסם במלודי מייקר. בראון: "לאחר ההופעות הראשונות עם ההרכב החדש התברר שהמתופף שלנו סבל מהתמכרות להרואין והפך לבלתי אמין. אז החלטנו לשים מודעה במלודי מייקר. קיבלנו תשובה אחת שנראתה שווה להגיב עליה. זה היה דרייצ'ן ת'יקר - בחור גבוה עם ברק בעיניים, עם אהבה לג'אז, לאוונגרד, לאמנות מכל הסוגים, והערכה לראוותנות החזותית של ההופעה שלי. הוא גם היה בקיא במוזיקת ​​נשמה והייתה לו אהבה למוזיקה הודית ואפריקאית. הוא היה אוטודידקט. המתופף האהוב עליו אז היה אלווין ג'ונס. הוא גם אהב את שטוקהאוזן ואת וולטר (בקרוב וונדי) קרלוס. הוא גם ערך מחקר משלו על ההיסטוריה של האמנות הציורית".

בנובמבר 1966 פורסמה הלהקה החדשה של בראון כלהקת חימום במועדון MARQUEE ללהקת THE HERD (שבראשה עמד פיטר פרמפטון). עם זאת, כאשר ההזדמנות לנגן בהופעות המובטחות בצרפת נופלת, בראון ות'יקר מחליטים ללכת לדרכם. בראון פגש בינתיים בוגר קולג' למוזיקה לשעבר בשם וינסנט קריין. קריין היה פעיל בסצנת המוזיקה כבר מספר שנים, לאחר שערך את הופעת הבכורה שלו על הבמה במהלך הפסקה בהופעה של נגן הג'אז המפרי ליטלטון, במועדון MARQUEE בשנת 1963, מאז עסק קריין בעיקר בנגינת ג'אז בפסנתר ובאורגן.

בסוף שנת 1966 תיכננו בראון וקריין לעבוד יחד על פרויקט שאפתני אבל בינתיים חברו ללהקות אחרות כדי להתפרנס.

בינואר 1967הצטרף בראון ללהקת THE RAMONG SOUND (שמאוחר יותר זכתה לתהילה בתור THE FOUNDATIONS). הוא עבד עם הלהקה במשך חודש לפני שהתאחד עם קריין בשם המתאים, THE CRAZY WORLD OF ARTHUR BROWN. בפברואר הושלמה הלהקה החדשה והשאפתנית עם צירופו של דראצ'ן ת'יקר וחברו הוותיק של קריין, פיטר גיפורד, בבס. בראון: "סיפור 'העולם המטורף' התחיל לילה אחד בפריס, כשנגן הסקסופון בלהקתי ואני פנטזנו על העתיד. רציתי לפתוח מועדון מולטימדיה. זה היה אמור להיקרא, אמרתי, 'עולמו של ארתור בראון'. עם זאת, שנינו מצאנו את זה קצת מאולף לאור כמה מהתעלולים שלנו על הבמה. אז זה הפך להיות 'העולם המטורף של ארתור בראון'. כמובן שכשחזרתי לבריטניה לאחר קריסת ההופעות בפריס, לא היה לי כסף לפתיחת מועדון. אז השם הועבר ללהקה הבאה שלי".

במרץ 1967 הופיעה הלהקה במועדון SHEPHERD'S MARKET במייפייר, שם נראתה על ידי המפיק ג'ו בויד, שהזמין את החברים להופיע במועדון המחתרת שניהל, UFO (אומרים - יו.פו ולא יו.אף.או) בטוטנהאם קורט רואד בלונדון. בסוף החודש ערכה שם הלהקה את הופעתה.

בראון: "אז בכל אופן, הצלחתי להדביק את כולנו יחד וסצנת המחתרת נתנה לנו רישיון לומר ולעשות מה שבא לנו. מחאו לנו כפיים. היינו חברים, אבל אף פעם לא היינו קרובים כיחידה חברתית". משם המשיכה הלהקה להופיע עוד הופעות במועדון מחתרתי זה...

בראון: "לדרייצ'ן ווינסנט היו קשיים זה עם זה מההתחלה. היה להם חינוך שונה ומזג שונה. דרייצ'ן תמיד היה מתאים את עצמו ליכולתו המוזיקלית של וינסנט. הוא חשב שוינסנט היה גאון. וינסנט חשב שדרייצ'ן לא יכול לעמוד בקצב. כאשר וינסנט, שלימים גילינו שפיתח מחלה דו-קוטבית, היה בשלב המאניה שלו, חוסר הסובלנות שלו לדרייצ'ן היווה מכשול אמיתי. נכון שלדרייצ'ן היה קושי בתזמון שלו בלהקה. אבל אתה מדבר על מישהו שהפך, למשל, לנגן טאבלה המועדף על מוזיקאים הודים בבריטניה. מצאתי בדרייצ'ן איש רוח קרוב. דנו במסורות רוחניות ובאמנות ופילוסופיה בטירוף. זה קרה רק לעתים רחוקות עם וינסנט. העובדה האמיתית הייתה שוינסנט ריסן את הפראות של דרייצ'ן במשמעת, ודרייצ'ן דחף את וינסנט לאזורים שאחרת היה מתעלם מהם. מצאתי בהירות גדולה בוינסנט, יכולת שנונה לאלתר. אינטליגנציה שהייתה מבריקה. הוא היה חותך את עצמו כשהדיכאון היה משתלט עליו - אבל במוקדם או במאוחר הוא היה יוצא מזה".

ג'ו בויד הביע עניין בהחתמת הלהקה אך במקום זאת היא משכה במועדון ההוא את תשומת ליבו של גיטריסט להקת המי, פיט טאונסנד, אשר הקליט עמה כמה קטעים באולפן הביתי שלו, אשר ישמשו לאחר מכן בפסקול הסרט, THE COMMITTEE. בהמשך יולי 1967 עודד טאונסנד את המנהלים של להקתו, כריס סטמפ וקיט למברט, להחתים את הלהקה בלייבל החדש שלהם, TRACK RECORDS.

נגן הבס שון ניקולס (הידוע גם בשם ניק גרינווד) הצטרף ללהקה לתאריכי הופעות נוספים והופיע גם בהקלטות לאלבום הבכורה של הלהקה. בסיסטים נוספים שניגנו (ללא קרדיט) היו ג'ון פול ג'ונס (לעתיד בלד זפלין) ורון ווד (לעתיד ברולינג סטונס). ההקלטות לאלבום נערכו בכמה אולפני הקלטה בלונדון, על מנת לחסוך עלויות. טאונסנד ניגן בהקלטות בגיטרת ליווי בכמה קטעים. דאגות החלו לצוץ בנוגע לתיפופו של ת'יקר, שנטען כי אינו מצליח לשמור על קצב אחיד. בחברת התקליטים ATLANTIC בארה"ב, אליה נשלח המאסטר, הביעו דאגה שבחלק מהשירים הקצב לא מתיישב טוב עם השיר. המתופף ג'ון מארשאל (שכמה שנים אחר כך יתופף עם ג'ק ברוס וסופט מאשין) הגיע לאולפן לנגן בשני שירים במקום ת'יקר.

קיט למברט הגיע עם רעיון להצלת הפרויקט; העלאת תיזמורים של כלי נשיפה ומיתרים על מנת להמחיש את הדרמה התיאטרלית שליוותה את הופעותיו של בראון וגם כדי לעמעם את תיפופו המסורבל של ת'יקר. וינסנט קריין, שהיה כמובן בעל ידע קלאסי, נרתם למשימת התיזמורים. לקח לו שבועיים לתזמר את הכל.

באוגוסט 1967 הופיעה הלהקה בפסטיבל ווינדזור. בראון: "סימן ההיכר שלי בהופעות הוא קסדה בוערת. כמובן שהיו פעמים בהן דברים לא הלכו כשורה עם זה. כשהופעתי, בשנת 1967, בפסטיבל ווינדזור, היה עמי עוזר שהיה לו אופי של פירומן. במקום למלא מחצית מהמיכל שהותקן על הקסדה בדלק, הוא החליט למלא את כל ההתקן. הראש שלי עלה בלהבות. הטמבל הזה לא ידע מה לעשות אז הוא דפק לי על הראש עם ידיו והדלק השפריץ לכל כיוון. הוא ברח משם כשהיד שלו בוערת. מישהו מהקהל מיהר עם כוס של בירה ושפך עליי. ירדתי מהבמה כשכולי ספוג בירה. נראיתי כמו בואש טובע. במהלך השנים פנו אליי כמה אנשים שטענו כי הם ששפכו עליי את הבירה".

באותו חודש פורסם גם כי בראון הבטיח להציג את מופע הפופ הגרנדיוזי ביותר, בפסטיבל הג'אז והבלוז במתחם מרוצי סוסים בסארי. אבל הופעתו התקלקלה כשאנשים בקהל נפצעו כי גג שישבו עליו קרס. בראון שכר להופעתו עגלה מלכותית עמה תיכנן להיכנס לפסטיבל, נהוגה בידי ניצבים שהתחפשו לחיילים. הוא גם שכר להטוטנים, ליצני קרקס, גמד מרקד, שלוש חשפניות ואוכלי אש. אבל כמה אנשים שישבו על גג שקרס, גרמו לבילבול בתחילת הופעתו. הוא היה לבוש בגלימה בצבע סגול, מאופר כהוגן ונחוש בדעתו להביא את המופע הטוב ביותר, כשלפתע חטף את המיקרופון מידו אחד ממארגני האירוע, ג'ון ג'י, כדי להודיע על האסון.

בתחילה חשבו אנשים בקהל שזה חלק מההצגה של בראון אבל אז הופנו הזרקורים מהבמה לעבר אזור הנפילה ולפתע נשמעו סירנות של אמבולנסים. לאחר הבלגאן הזה המשיך בראון את ההופעה אבל האפקט שהוא ביקש ליצור אבד. אנשים רבים בקהל התעניינו יותר באירועי המציאות מאשר בהופעה עם דמיון רב בה. הוא קילל על הבמה, עזב בכעס והיה ברור שהוא מאוכזב. אחר כך הוא אמר, "מה יכולתי לעשות מול אסון שכזה?היו לי המון ציפיות והשקעתי בזה כאלף ליש"ט - שזה הרבה ממה שקיבלתי מהופעתי בפסטיבל".

בספטמבר 1967 יצא תקליטון הבכורה של הלהקה, עם השיר DEVIL'S GRIP. שיר זה הציג לעולם את הצליל המיוחד של העולם המטורף של ארתור בראון. צד ב' בא עם השיר GIVE HIM A FLOWER השובבי.

בראון: "הופעתי גם עם ג'ימי הנדריקס. הייתי אמן החימום שלו. כשהראו לו בתחילה את התמונה שלי, עם קסדה בוערת, הוא הודיע כי אינו מוכן לעלות אחריי. אבל התיידדנו במהרה ואפילו חשבנו לעשות להקה ביחד, שתשמיע גם הקלטות של ואגנר ברקע, עם כל מיני דברים שיוקרנו על מסכים. הוא רצה לעשות מוזיקה איתי ועם האורגניסט שלי אז, וינסנט קריין. אבל וינסנט לא רצה. ג'ימי לא היה אז המהפכן המטורף בעיניו, אלא מישהו שעשה כמה להיטים וזהו. אבל וינסנט לא היה בקו השפיות".

במאי 1968 טסה הלהקה לסיבוב הופעות ראשון בארה"ב וחיממה את להקת ג'פרסון איירפליין באולם פילמור איסט בניו יורק. במהלך הסיבוב הזה סבל ת'יקר מבעיות נפשיות. חברת התקליטים בארה"ב התלוננה על בעיות הקצב שקיימות בהקלטות ששמעה (בגלל תיפופו הלא יציב של ת'יקר). לפיכך התעניינו שם רק במיקס האולפני שנערך עם התיזמור כשהוא בעוצמה גבוהה יותר - כלומר במיקס הסטריאו. כשת'יקר שמע את גירסת הסטריאו לראשונה עם התיזמור זה היה במהלך סיבוב הופעות בארה"ב. הוא זעם שהתופים שלו הורדו בווליום במיקס בכוונה ולכן שלף את תקליט הדמו מהפטיפון, השליך אותו בזעם אל הקיר וניפץ אותו.

מצבו הנפשי של ת'יקר לא איפשר לו להמשיך בלהקה. באחת ההופעות הוא הרס לחלוטין את מערכת התופים שלו. בניגוד להופעות של להקת המי והריסת הציוד הידועה בהן, הצעד הזה של ת'יקר לא תוכנן מראש עם שאר חברי הלהקה. בגלל זה נוצרה הפסקה מביכה של חצי שעה עד שהצליחו לסדר מחדש את מערכת התופים ולהמשיך בהופעה. בזמן הזה, המומנטום של הלהקה על הבמה אבד לגמרי. קריין הודיע לבראון במהלך הסיבוב בארה"ב שהמתופף לא יכול להמשיך עמם. הוא אף הציב אולטימטום - "זה או הוא או אני!"

ת'יקר עזב ללוס אנג'לס ויחזור לבריטניה באמצע 1969 ויתאחד עם ארתור בראון בגרסה חדשה של הלהקה. החליף אותו המתופף ג'ף קטלר, שעשה את הופעת הבכורה שלו עם הלהקה בדטרויט, מישיגן. במהלך ההופעה, קריין תקף את בראון וקטלר על הבמה והיה צריך לרסן אותו. היה ברור שמשהו לא בסדר גם איתו. אחרי עוד כמה הופעות הוא נפל קורבן לסם אל.אס.די שטופטף במשקה שלו. הוא נאלץ לחזור לאנגליה במצב רעוע ביותר ואושפז בבית משוגעים. נגן הקלידים הבריטי, דיק הנינגהם, גויס למלא את תאריכי סיבוב ההופעות הנותרים. התקלות המשיכו כשבראון שבר שתי בהונות ופצע ברך לאחר שנפל באופן בלתי צפוי מהבמה.

ביוני 1968 יצא באנגליה תקליטון חדש, עם השיר FIRE.

את הרעיון לשיר FIRE קיבל בראון כשיום אחד הוא וקריין עשו חזרה לכתיבת שירים. לפתע הם שמעו בחדר אחר בבניין בו הם שהו זוג נוסף שכתב גם הוא שירים. אלו היו מייק פיינסילבר ופיטר קט. בראון ניגש אליהם ואמר שהוא מאד אהב את אחד השירים ששמע מהם וביקש רשות לקחת אותו ולשנות אותו קצת. הזוג הסכים וכמה שנים לאחר מכן הם בנו מכספי התמלוגים אולפן הקלטות גדול בשם PATHWAY STUDIOS בו הקליטו אמנים רבים בתחילת 'הגל החדש' של אנגליה בסוף שנות השבעים. גם להקות כמו פוליס ודייר סטרייטס הקליט שם.

על מקור הרעיון GOD OF HELLFIRE: "תמיד הוקסמתי מאש. פעם אחת, אחי ואני הדלקנו את שערו של סבא שלי בזמן שהוא ישן כדי לראות אם הוא נשרף, וזה קרה. אני ממליץ שאף אחד לא יעשה את זה. זה מגעיל. אהבתי רק להסתכל לתוך להבות. יש לזה השפעה עמוקה, כי זה מרכיב, גורם בסיסי של קיומו של העולם שלנו, אז זה קושר אותך בחזרה לזה.

כשהגיע הזמן לעשות אלבום, פשוט חשבתי שאני רוצה לעשות מסע פנימי. המשפחה שלי הייתה קצת מבולבלת מהמלחמה. יום אחד כשהייתי צעיר מאוד, אבי הביא את הבחור הזה הביתה, והוא אמר, 'האיש הזה ילמד אותך לרוקן את דעתך'. זה היה כשהייתי בסביבות גיל 12 או משהו. עד שהגעתי לבית הספר כבר התחלתי לעשות את זה, ולכן כשזה הגיע לכתיבה על משהו, לא ממש רציתי לכתוב על מכוניות ומטוסים ועל בנות ואהבה. אז חשבתי, 'אני רוצה לכתוב על מסע פנימי'. האלבום מתחיל בשיר NIGHTMARE וזה על הבחור שמסתכל סביב העולם ומוצא את הסיוט הזה. יש את הדמות שהאישיות שלה מתפרקת כשהוא מתבונן בעולם. 'פיצוצים דינמיים במוח שלי / מנפצים אותי לטיפות גשם'... וכך הוא נכנס פנימה, והוא נכנס לאש. כשהוא נכנס למדורה הוא פוגש ישויות שונות. ואחרי שהוא מתחמם שם בעולם הוא לפתע מושלך לקור של עולם חסר אכפתיות - 'למה כל כך קר כאן בחוץ? הכניסו אותי!' וזה שדורש מחיר עבור כניסה להצטרפות לקהילת המאמינים אומר, 'מחיר כניסתך הוא חטא'..."

בזמנו אמר בראון למלודי מייקר: "אני לוקח את מילות השיר FIRE מאד ברצינות. אני שר, 'נלחמת חזק, חסכת והרווחת / אבל כל זה הולך להישרף'. כל ה כסף והרכוש שלך לא שווה כלום אלא אם כן עבדת על עצמך כבנאדם. הבעיה היא להגיד לאנשים לבחון את עצמם. אני לא מקבל הרבה תגובה מהם על כך. חוץ מזה, אני מצפה שבעשר השנים הבאות לונדון ודרום אמריקה יקרסו ואטלנטיס תעלה מהמעמקים. את זה חזה האיש שחזה את רצח קנדי. העיר לונדון בנויה על תעלות של רכבות תחתיות. כשאני שוכב במיטתי בלילה, אני שומע את הבית רועד. בהתחלה חשבתי שזה רק רוחות רפאים. הרבה אנשים חושבים שאני טיפש אבל יש לי חינוך מהאקדמיה".

להבות שיר האש הזה של ארתור בראון הגיעו גם לצמרת המצעד הלועזי של גלי צה"ל...

באותו חודש יצא גם התקליט השלם של להקה זו.

אז מה הביקורות גרסו אז בעיתוני המוזיקה?

בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו נכתב, תוך הכתרת התקליט כתקליט החודש: "הצד הראשון בתקליט הוא הטוב יותר מהשניים. יש בו סוויטת שירים שמעלה את רמת הפופ בדרגה - עם אלמנטים הלקוחים מאופרה, שירה תיאטרון וג'אז. הצד השני מכיל שירים חדשים לצד ישנים. וינסנט קריין הוא אחד משלושת האורגניסטים הטובים היום בארצנו. השניים האחרים הם קית' אמרסון ודון שין. השירים בצד הראשון מחוברים ומדובר בסימפוניית פופ כמעט מושלמת. אתם תעשו למוח שלכם טובה גדולה אם תקנו את התקליט הזה".

בעיתון IT נכתב: "ההתלהבות שארתור יצר במועדון UFO אינה קיימת בתקליט זה, אם כי מדי פעם הוא מצליח לנוע לעברה. הוא מצליח לבלוט פה למרות ההקלטה הלא טובה, עם קצב זהה בכל שיר".

בראון: "אפשר לראות מהעטיפה של האלבום איך למברט וסטמפ ניתבו הכל הרחק מהלהקה, ואל עצמי. אם אתה מסתכלים על האלבום, העטיפה אפילו לא אומרת לכם מי מנגן בו. הם רצו שאהיה אמן סולו. הם לא הבינו שאני עובד הכי טוב באיזשהו פורמט קבוצתי. הם הרגישו שדרייצ'ן לא מספיק טוב, ושוינסנט גדול מדי עבור הפרויקט הזה. עם זאת, למברט וסטמפ היו מבריקים בקידום".

האלבום מכיל שני צדדים שונים זה מזה; הצד הראשון מתמקד בסוויטת שירים סביב מוטיב האש. בראון לקח כאן את המאזין למסע סיוטי ושורף במעגלים של אש גדולה. הוא רצה שכל התקליט יהיה סביב נושא האש הזו, אך למברט התנגד לרעיון כי הוא רצה לכלול בו גם כמה שירים שהיו פופולריים בהופעות החיות של הלהקה, כמו קאברים לשירים I PUT A SPELL ON YOU (של SCREAMIN' JAY HAWKINS) או I'VE GOT MONEY (של בראון אחר - הלא הוא ג'יימס בראון). למברט אף איים שאם רעיון האש יהיה בתקליט שלם, הוא יפסיק את שירותיו לבראון. לפיכך הושגה פשרה בה בראון ישלוט על הצד הראשון ולמברט יהיה אחראי על הצד השני של התקליט.

האירוניה בעניין היא שלמברט סירב לבראון לרקוח פה אלבום קונספט משלו בעוד שקליינטים קרובים אחרים שלו, להקת המי, היו עסוקים אז בעידודו ביצירת אופרת-רוק קונספטואלית משלהם שתיקרא TOMMY.

שימו לב: התקליט יצא, שנים לאחר מכן, על גבי דיסק עם בונוסים בצורת מיקס המונו של כל הצד הראשון. המיקס הזה כה שונה ממיקס הסטריאו שיש הרגשה כאילו זו יצירה אחרת לגמרי. מיקס המונו בדיסק הזה אינו המיקס שיצא בתקליט המונו האנגלי, בזמן אמת, אלא מיקס אחר לגמרי שלא יצא על גבי תקליט.

בראון: "אני חייב לומר, מספר רב של אנשים חשבו שאני משוגע, והכל היה בטירוף. רבים חשבו שאני שטן. רבים חשבו שאני טוען שאני שטן אמיתי. אני יכול רק לומר שאני והאחרים שהיו מעורבים ביצירת היצירה המוזיקלית הזו, כנראה הצלחנו בזה לפחות חלקית. אחרת למה שמוזיקה המבוססת על קונספט כל כך מוזר עדיין תהיה פופולרית?"

באוגוסט חזרה הלהקה לבריטניה, שם הצטרף אליה קארל פאלמר כמתופף במקום קטלר שלקח על עצמו את המשימה של ייצוג, ניהול, משא ומתן, טיפול בכספים והזמנת הופעות ללהקה. ההרכב החדש התחיל לעבוד על הקלטת אלבום שני, שנקרא באופן זמני, THE TRIALS OF THE MAGICIAN.

ארתור בראון, באוגוסט 1968, לעיתון מלודי מייקר, עם השקפתו על כמה נושאים.

על השטן: "כשהכנסיה הנוצרית נכנסה לתמונה, היא הייתה צריכה להפגין כוח ולכן דאגה לפרסם את שמו של השטן כדבר רע. הכנסיה הפכה את השטן לסוג של פסל, הציבה סביבו פצצות סירחון והרחיקה את האנשים ממנו. בכלל, הכנסיה לקחה דבר נהדר כמו מין והפכה אותו לדבר פסול. הכנסיה מטעה אנשים ומובילה אותם לדרך לא נכונה. הכנסיה יכלה להיות דבר נהדר לאנשים אך היא הפכה לדבר שמעוות את כל הקונספט".

על פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי שהפיק לבראון ולהקתו את אלבום הבכורה: "הוא איש שמודע מאד לעצמו ויודע להזיז דברים באופן יעיל. הוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה ביצירתו. אי אפשר להשוות אותו לג'ימי הנדריקס או אריק קלפטון. לא כי הם טובים יותר, אלא כי הם שונים לגמרי ממנו. הוא יותר ייחודי ואני מאד אוהב אותו על זה".

על האורגניסט בלהקתו, וינסנט קריין: "הוא אחד המשוגעים האמיתיים. הוא מוזיקאי ומעבד נפלא ועוד נשמע עליו. עכשיו הוא עדיין מתאושש מסיבוב ההופעות שהיה לנו בארה"ב".

על אטלנטיס האבודה: "אני מאמין שאטלנטיס עוד תשוב. אני מאמין שלם בקיומה. התושבים של אטלנטיס היו מתקדמים ביותר לתקופתם".

בנובמבר 1968 חזר וינסנט קריין חוזר להרכב והחליף את החבר הזמני, פיט סולי, שהצטרף ללהקה של טרי ריד.

בראון בדיעבד: "עשיתי לא מעט טעויות בחיי ואחת מהן הייתה כשדחיתי הצעה לחוזה, בסך 750,000 דולר, עם חברת התקליטים סי.בי.אס. זה היה אחרי שהשיר FIRE הפך ללהיט. דחיתי את זה כי היה לי אז חוזה, עבור פחות כסף באופן משמעותי, מול אנשי חברת התקליטים TRACK. וינסנט קריין היה רחוק מלשמוח על זה ופרש מהלהקה, אבל אני הייתי איש של אמון ולכן כיבדתי את העסקה".

זה היה בשנת 1969, במהלך סיבוב הופעות נוסף בארה"ב, כשקריין עזב ומיד אחריו גם פאלמר. כל אחד מהם עזב בנפרד אך הם נפגשו במטוס בדרך הביתה והחליטו להקים להקה חדשה, ATOMIC ROOSTER, על שם הכינוי שניתן לבסיסט שהכירו ושמו פיטר הודסון. בראון נאלץ להמשיך את סיבוב ההופעות באמצעות כל להקה מקומית שיכל לגייס שהתאימה לו. באחת הפעמים, הוא הגיע לקנדה כדי לגלות שהמוזיקאים שנשכרו למדו את כל השירים שהוא בדרך כלל שר, אבל הוא אמר להם לשכוח מכל זה ופשוט לאלתר. הם הגיבו בהתלהבות.

בשנת 1969 הקליט בראון תקליט שני, STRANGELANDS, תחת השם של להקתו, אך הפעם היה העניין אוונגרדי בהרבה מהתקליט הקודם. האלבום לא יצא בזמן אמת וראה אור לראשונה רק בשנת 1988.

בראון: "האלבום הזה היה מאולתר כולו, גם מוזיקלית וגם לירית. זה נעשה על ידי קבוצה של מוזיקאים ואני, עם דרייצ'ן ת'יקר בתופים ודניס טיילור בבס. זה היה מבחן לראות אם המוזיקאים יכולים להמציא משהו שווה. הכיוונים היחידים היו איך ששרתי. היה לנו את ג'ון מיטשל בקלידים, שלא היה רגיל לנגן רוק, אז הוא המציא גישות מוזיקליות מקוריות. אנדי ריקל ניגן בגיטרה, והוא עשה זאת עם משפך הפוך על ראשו. אז הוא נודע בתור משפך אנדרואיד. ג'ורג' קאן ניגן בסקסופון, מג'אז לקלאסי ועד רוק".

הרכב זה אף יצא לסיבוב הופעות. היה ברור שהחזון של להקת העולם המטורף של ארתור בראון נגוז. הוא הצליח לעוררר שערוריה בשנת 1970 כשהתערטל לחלוטין על במה באיטליה. היה זה הלילה השלישי של הפסטיבל. כ-25,000 איש הגיעו למקום - המון עיתונאים וצלמים ביניהם. בפסטיבל הופיעו אמנים ידועים כמו להקת 'אקספשן' ההולנדית, האורגניסט הבריטי בריאן אוגר, אמן הג'אז דיוק אלינגטון ועוד. אבל היה זה בראון כמעט חירב את הכל. כנראה בגלל סם שלקח והקהל שהחל לזרוק חפצים לכיוונו, בראון לא חשב פעמיים ושלף דבר משלו מהמכנסיים. למשטרה זה הספיק כדי לקפוץ לבמה ולעצור אותו. הרוחות התלהטו. הקהל דרש לעצור את בראון. להקות שעלו לאחר מכן לא הצליחו להרגיע את הרוחות בנגינתן. דרך אגב, גם יגאל בשן הופיע בפסטיבל הזה.

זמן קצר לאחר מכן הגשים בראון עוד חלום מוזיקלי כשהקים להקת רוק מתקדם מוטרפת לא פחות ושמה KINGDOM COME, עמה הוציא שלושה תקליטים מרשימים. זה כבר סיפור למאמר אחר...

וכן, ארתור בראון גם ביקר בארצנו - בסוף שנת 1973 ומרצון להתנדב כאמן להופיע פה בבסיסים.

הנה הוא פה, עם גבי שושן, בסיני.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.