סיפורה של להקה - מוט דה הופל

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

להקת MOTT THE HOOPLE נחשבת לא פעם כלהקה בריטית שמתאימה לזרם הגלאם-רוק. אבל האמת היא שהיא אף פעם לא נועדה להיות שם -והפכה לכזו כמעט במקרה, לאחר שדיויד בואי שכנע את חבריה שזו הדרך היחידה להיות עשירים ומפורסמים. זה אמנם היה כך, אבל השינוי, שקרה בשנת 1972, גם הרס את הלהקה. הגיטריסט, מיק ראלפס, והסולן, איאן האנטר, לא באמת הצליחו להסתגל לסגנון הראוותני של בואי שנכפה עליהם. מבחינתי, התקופה המעניינת יותר של להקה זו נמצאת בארבעת תקליטיה הראשונים, שיצאו בין 1971-1969.

אז נכון, להקה זו לא ניחנה בנגנים וירטואוזים. חטיבת הקצב לא זוהרת אך אפקטיבית, צלילי האורגן לא בולטים במיוחד - אבל הגיטרה של ראלפס בהחלט מחפה על זה. עם זאת, כשהם היו ביחד, חמישה חברים מגודלי שיער, הם נראו כלהקת הרוק'נ'רול הכי מגניבה שיש. לכן אני שמח להקדיש להם את הפוסט הזה. אם אינכם מכירים את הלהקה, תקראו את מה שכתבתי פה ותקשיבו לתקליטים שלה מתקופה זו. נראה לי שתאהבו אותם.

זה החל עם להקה ושמה SILENCE, שבה היו הגיטריסט מיק ראלפס, הבסיסט פיט ווטס, המתופף דייל גריפין והאורגניסט טרי אלן. בינואר 1969 היו הארבעה מיואשים עם מה שקורה איתם והחליטו, לאחר שזנחו את רעיון הפירוק, לעבור ללונדון ולראות מה יהיה איתם. הם קבעו שבלונדון ינסו לפעול יחדיו, אך גם יהיה מותר לכל אחד מהם ללכת ולנסות להתקבל באודישנים להרכבים אחרים.

כרביעייה הם ניסו להתקבל כלהקת ליווי לשני הרכבים של זמרים - אך נכשלו כי לא ידעו לקרוא תווים. הם גם ניסו להתקבל בחברת התקליטים של הביטלס, אפל. למרות התעניינות בהם שם, לא קרה כלום. כך הם נגררו במשך חודשים כשלהרכב צורף הזמר סטאן טיפינס.

עד שבתחילת מאי 1969 נחו עיניו של ווטס על מודעה במלודי מייקר: "דרוש בסיסט אגרסיבי ללהקה שחתומה בחברת איילנד". שיחת טלפון מהירה ממנו חשפה את זהותה של אותה להקה - FREE. היה זה כשבסיסט אותה להקה, אנדי פרייזר, רב עם השאר והם חיפשו לו מחליף. ווטס הגיע לאודישן, בלוויית ראלפס כמעודד, אבל כשהגיעו למקום האודישן הם גילו לחרדתם תור אדיר של נבחנים. רובם נראו אגרסיביים יותר ממנו.

ראלפס שיער שאם מדובר בחברת איילנד, אז ודאי יהיה שם המפיק של החברה, גאי סטיבנס, אותו פגש לפני שנה במקרה. הוא פילס את דרכו ולאחר זמן קצר חזר והודיע לווטס שכדאי לו להתלוות אליו. באותו רגע נוצר קשר חשוב בין שני הנגנים וסטיבנס, שאמר שישמח לשמוע את להקתם. ראלפס לא היסס ומיהר לארגן לו הקלטת דמו של הלהקה, עם שלושה שירים. סטיבנס הקשיב ולא התרשם, אך ראלפס דחק בו לראות את הלהקה מנגנת באופן חי. סטיבנס הבין שכדאי לנסות ואודישן חי נקבע באולפני SPOT שבצד המערבי של לונדון.

היה זה צעד שגוי, מבחינה לוגיסטית, כי האולפן שכן בקומה שלישית בבניין והיה זה לא קל לסחוב את אורגן ההאמונד של טרי אלן במעלה המדרגות הצרות. הארבעה התנשפו ואיכשהו הצליחו במשימה. סטיבנס, שראה אותם במשימתם, קבע כבר לפי נחישותם שמגיעה להם הזדמנות. מבחינתו הם עברו את האודישן ברגע שהאורגן הגיע ליעדו.

האודישן התחיל ויחד עם סטיבנס היו הגיטריסט פול קוסוף והמתופף סיימון קירק, מלהקת FREE , שהנידו את ראשם לפי הקצב. טיפינס הזמר היה מעורב בתגרה ושבר את לסתו. לכן לא יכל להגיע לאודישן הזה. אבל סטיבנס אהב את ששמע. טיפינס לא היה נחוץ יותר והוא עזב את ההרכב. למרבה המזל, השאר ייפגשו עמו כשיתחילו להצליח והוא הפך למנהל ההופעות שלהם למשך שנים.

ב-13 במאי 1969 התייצבו ארבעת החברים באולפני מורגאן, שבלונדון, כדי להקליט הקלטת דוגמה מקצועית שעמה יחליט סטיבנס אם כדאי להקליטם (כך היה נהוג אז). סטיבנס אהב את התוצאה וכל שנותר הוא למצוא את הזמר הנכון. סטיבנס ידע בדיוק כיצד הלהקה הזו צריכה להישמע - כשילוב של בוב דילן, פרוקול הארום, ג'רי לי לואיס והרולינג סטונס. הוא רצה זמר עם נוכחות וכריזמה. אז פורסמה על ידו הודעה במלודי מייקר - "חברת איילנד מחפשת פסנתרן / זמר כדי להצטרף ללהקת רוק מלהיבה. הזמר הזוכה יזכה להקליט איתם אלבום באופן מיידי". האודישנים נערכו ב-5 ביוני 1969, באולפני ריג'נט, ששכנו ברחוב דנמרק הלונדוני (רחוב המו"לים הידוע).

אבל ההתלהבות הראשונית פינתה מקומה ליאוש, כשלא נמצא להם שם מחליף ראוי לטיפינס. רק ארבעה אנשים הגיעו לאודישנים ונכשלו. הארבעה וסטיבנס פרשו ללגום בפאב הסמוך וכשחזרו, בישר להם מנהל האולפן שיש לו את האיש המתאים עבורם. קראו לו איאן פאטרסון, שנהג להגיע רבות לאולפן ההוא ולשיר הקלטות דמו לאחרים.

פאטרסון ישב אז מול הטלוויזיה בביתו, כשהטלפון בביתו צלצל. הוא לא היה במצב רוח טוב, ראשו כאב והעייפות השתלטה עליו. הוא לא השתכנע מדבריו של מנהל האולפן, שכדאי לו להגיע לאודישן. הוא כבר חווה מספיק אודישנים כאלו שהסתיימו במפח נפש. הוא גם לא החשיב את עצמו פסנתרן טוב.

אבל מנהל האולפן לא ויתר והתקשר אליו שוב ופאטרסון הבין שאין מנוס והגיע לנסות את מזלו. הוא מיהר לעלות לאוטובוס שנסע לכיוון רחוב קינגס קרוס, ממש קרוב לרחוב דנמרק. תוך חצי שעה הגיע פאטרסון לאולפן כשבראשו הוא רוצה להתקבל ללהקה הלא ידועה הזו והעיקר לשיר ולהופיע. באולפן הוא ביצע לשאר את LAUGH AT ME, ששר לפני כן סוני בונו. אחר כך הוא ביצע מולם את LIKE A ROLLING STONE של בוב דילן. גאי סטיבנס לא האמין למשמע אזניו - זה בדיוק הבחור שהוא חיפש ללהקה! עכשיו רק צריך לסדר את הברנש הזה מבחינה תדמיתית - פאטרסון היה קצת במשקל עודף ושערו היה קצר. לא היה לפאטרסון קל להצטרף לחבורה - הארבעה האחרים בלהקה די התעלמו ממנו ולקח זמן עד שהקרח באמת נשבר. בהמשך הסתבר שהם פחדו ממנו, כי הוא היה מבוגר מהם, נשוי ועם ילדים. הם עדיין היו רווקים צעירים. "הם התעקשו שאשאר עם משקפי השמש איתם הגעתי לאודישן וזה הפך לסמל המסחרי שלי".

הלהקה הושלמה וכל שנותר הוא למצוא לה שם. סטיבנס נהג לשמור אצלו מחברת עם הצעות לשמות להקות, אותן כתב למקרה הצורך. אז הוצעו ללהקה שמות כמו BLUE EGG או GRIFF FENDER. אחר כך הגיעו שמות כמו BALL AND CHAIN ו- SAVAGE ROSE (כשהשם האחרון נתפס, לפניהם, על ידי להקה שבדית).

ב-9 ביוני 1969 החלה הלהקה לערוך חזרות, עם הזמר החדש שלה, בפאב PIED BULL שבאיילינגטון. הבעיות הטכניות התגלו שם מיד; מערכת ההגברה לא עבדה כראוי והפסנתר שהיה שם לא היה מכוון כהלכה. אבל המוזיקה שנוצרה שם סיפקה דיה את סטיבנס, שכבר התלהב לעשות איתה אלבום - ועוד שזה יהיה אלבום כפול!

החזרות בפאב ההוא היה משעממות, כי נקבעו מעשר בבוקר ועד שש בערב מדי יום. רק פאטרסון הגיע בזמן לעבודה וישב לידו מול הפסנתר וכתב רעיונות. השאר איחרו באופן ניכר וסבלו מהאנגאובר של הלילה הקודם. היה ברור שיש גישה שונה ביניהם, מבחינת משמעת. אבל המוזיקה שהחלה להתחבר שם פיצתה על כל זה.

ב-12 ביוני בישר סטיבנס לחבורה שהוא שקל עבורה שם אחר - "מוט דה הופל". זה היה שמו של ספר, משנת 1966, מאת הסופר ווילארד מאנוס, שמספר את עלילותיו של נורמן מוט, שאינו מצליח להשתלב בחברה וביאושו מטפס לבלון אוויר ובפעם האחרונה נראה כשהוא קרוב ביותר לגן עדן. במהלך הסיפור מציג מוט את הדמות מייג'ור הופל ומספר לקוראים שזו נפש תאומה עבורו. סטיבנס, שנחשף לספר זה כשבילה זמן קצר במעצר בבית כלא, חיבר בין שני השמות ויצר מותג.

ב-20 ביוני נכנסה הלהקה לאולפני מורגאן בלונדון, והפעם כדי להתחיל להקליט אלבום בשמה החדש. סטיבנס היה המפיק. לאחר כמה ימי הקלטה הושלם האלבום וסטיבנס החליט שהוא גם יודע מה תהיה העטיפה הנכונה לו - ציור של אשר. הוא גם החליט שחברי הלהקה צריכים לשנות את שמותיהם כדי להוסיף מיסתוריות. ראלפס הגיטריסט יצא ללא פגע, אך טרי אלן הקלידן שונה לוורדן אלן (כשהוא לוקח את שם אביו). שמו האמצעי של איאן פאטרסון הזמר היה האנטר. סטיבנס הורה לו מיד לשנות את שמו לאיאן האנטר. הבסיסט פיט ווטס סיפר לסטיבנס ששמו האמצעי הוא אוברנד וזה הפך לשמו מכאן ואילך. טרי גריפין עבר לשם הכינוי שלו מימי בית הספר - "באפין".

ההופעה הראשונה של הלהקה החדשה נערכה ב-6 באוגוסט 1969, במועדון BAT CAVERNA ב- RICCIONE, איטליה. סטיבנס רצה שההופעות הראשונות ייערכו הרחק מעין התקשורת הבריטית. ההתחלה לא הייתה קלה. האנטר היה עם משקפי השמש שלו על הבמה ובקושי ראה את קלידי הפסנתר ופה ושם הוא מעד על הבמה. הקהל, שהגיע בהמוניו להופעה הראשונה, כבר לא הגיע להופעה השניה - בחושבו שמדובר בזמר עיוור. עבור האנטר זה היה סיוט, גם כי הפסנתר שנתנו לו היה לא מכוון. אבל החברים נאלצו לחרוק שיניים ולהמשיך לנסות שם את מזלם, כי חברת התקליטים דרשה שלהקתם גם תופיע ובהצלחה. כשחזרו לאנגליה, הם נקבעו לחמם להקות מוצלחות כקינג קרימזון ו- FREE. מצב הרוח לא היה בשמיים. אבל עם הנחישות הגיע הבטחון והקהל החל להבין שיש פה תופעה.

התקליט הראשון של 'מוט דה הופל', שנקרא על שמה, יצא באנגליה בנובמבר 1969. עיתון מלודי מייקר ציין בביקורתו כי 'הנה עוד להקה טובה רק חבל שהזמר שבה נשמע קרוב מדי לבוב דילן, שרוחו גם מרפדת כמה מהשירים פה מבחינה מוזיקלית. שימו לב לגיטריסט מיק ראלפס. הוא עוד יכתוב לנו שירים משמעותיים בעולם הרוק'. הם לא ידעו שם כמה שהם צודקים במשפט האחרון.

ורדן אלן הקלידן: "זה היה התקליט הכי טוב בשבילי, באמת. זה הוקלט בשמונה ערוצים ולא הייתה שום התעסקות עם כלי נגינה לאחר מכן. הכל חי וגולמי".

השיר הפותח הוא גרסה 'כבדה' ואינסטרומנטלית ללהיט של הקינקס, YOU REALLY GOT ME. במקור היה זה מיק ראלפס ששר בהקלטה, אך הוחלט להשמיט את קולו, שהיה רחוק מלהיות משכנע. גרסה עם קולו יצאה שנים לאחר מכן.

לאחר מכן מגיע AT THE CROSSROADS, מאת דאג סאם. זו בלדה עדינה עם האנטר ששר בסגנון הדילני שלו, אבל זה שיר משובח, מרגש ומעורר. אחריו בא LAUGH AT ME, שיר האודישן של האנטר, אבל הלהקה לקחה את זה לאט יותר ואווירתי בהתאם. האנטר אמר שזה קשור לאנשים שצחקו עליו בגלל משקפי השמש התמידיים לעיניו, מה שהפך לסימן ההיכר שלו. את הצד הראשון חותם BACKSLIDING FEARLESSLY שמחקה את דילן ללא בושה.

הצד השני נפתח עם ROCK AND ROLL QUEEN הרוקי יותר שראלפס כתב בחיפזון אחרי שסטיבנס נבהל מכך שאין מספיק שירי רוק קשוחים באלבום. אחריו בא RABBIT FOOT AND TOBY TIME שהוא קטע אינסטרומנטלי זניח יחסית. לעומת זאת, HALF MOON BAY הוא משהו אחר, שנזקף לזכות ראלפס והאנטר, ועומד על יותר מ-10 דקות וחצי. האנטר סיפר: "גאי סטיבנס גרם לי לכתוב שירים כשגרם לנו לעשות דברים מוזרים. למעשה ניגנתי שירים לאחור והפכתי אקורדים. גאי דחק בי, וורדן אלן ניגן ברקע את 'סונטת אור ירח' ולפני שידענו, היה לנו האפוס הראשון שלנו. זה היה אחד הדברים הטובים ביותר שעשינו".

הקטע WRATH AND WROLL, שחותם את התקליט, נזקף לזכותו של גאי סטיבנס. זה בעצם בא מג'אם בסוף של הקלטת YOU REALLY GOT ME. בסופו של דבר, זה אלבום נהדר, אם כי המאמצים של הלהקה לא ממש תוגמלו במכירות.

איאן האנטר, בשנת 1980: "לא הצלחנו עם האלבום הזה. אני חושב שהוא הגיע רק למקום ה-175 במצעד הבילבורד. באנגליה זה מכר כ-8,000 עותקים בלבד וכולם שנאו את זה. ככה זה באנגליה; אוהבים משהו רק לאחר מכן. לא בזמן שזה קורה. הופענו במועדון נוער מחוץ ללונדון וזו הייתה הפעם הראשונה בה הקהל דרש מאיתנו הדרן. המקום התפוצץ מרוב אנרגיה. ביצענו מולם את YOU REALLY GOT ME וזה נמשך כעשרים דקות. היה ברור שהקהל לא רוצה לשמוע את השירים האיטיים".

הרעיון של סטיבנס לקראת הקלטת האלבום השני הזה היה להקליט את הלהקה בהופעה חיה באולפן. הוא ראה שהופעותיה יוצרות תהודה רבה ורצה לתפוס מהאווירה הזו לאלבום ואולי כך יצליח לעורר את הקהל לקנות את התקליט. המטרה הייתה ליצור בתקליט אווירת רוק'נ'רול עם כמה שפחות תוספות של כלים או שירה אחרי כן, אך מה שיצא לא פגע במטרה החיה אם כי התוצאה הזו מרתקת ועמוקה יותר מהקונספט הראשוני.

האווירה הכללית באלבום MAD SHADOWS היא קודרת, אפלה וכבדה ובנוסף לכל זה, גם עטיפת האלבום נשאה עיצוב לא קליל במיוחד. זו עטיפה ששולט בה הצבע השחור, עם פרצוף מפחיד למדי שנמתח על כל שטחה.

האנטר תיאר בראיונות מאוחרים יותר כיצד הוא התנהג באופן שחצני ומתנשא במהלך הסשנים לאלבום והוסיף שהוא זה שהרס את האלבום כי שאר החברים הגיעו לנגן מוזיקה והוא דאג רק להאדיר את האגו שלו על חשבונם באולפן. מסתבר שמאחורי המסכה השחצנית התחבא בחור מפוחד מבירמינגהם שאמור היה להיות חוד החנית בהרכב שלא הצליח לספק את הסחורה. אווירת התקליט הקודרת השתלטה עליו והשפיעה על מצב רוחו ועל צורת ההגשה שלו בשירים. הבחור גם חווה באותה תקופת ההקלטות טראומה אישית. אשתו עזבה אותו ולקחה עימה את ילדיהם.

הלחץ מצד חברת התקליטים גרם למתחים לא קלים. החברה רצתה אלבום רוק פשוט ואילו מה שיצא ללהקה, בספטמבר 1970, זה מקבץ שירים עם גוון קודר.

השיר שפותח את האלבום MAD SHADOWS נקרא THUNDERBUCK RAM והוא אכן נשמע כמו רעם מתגלגל. הוא אחד מקטעי הרוק הטובים יותר ששמעתי מהלהקה הזו. יש בו את כל המרכיבים לגרום לי להרים ווליום עימו ולהרגיש נפלא. הפתיחה הרגועה שלו מעניקה למאזין זמן קצר לקשור את חגורת הבטיחות לפני שעפים באוויר.

שיר אחד מהאלבום, WALKING WITH A MOUNTAIN, שחותם את הצד הראשון, הפך לקטע קבוע בהופעות הלהקה. בגרסת התקליט מצטרפים ללהקה בקולות רקע מיק ג'אגר וקית ריצ'רדס. מסתבר שהרולינג סטונס הקליטו באותו זמן באולפן הסמוך שירים לאלבומם STICKY FINGERS. לא סתם יש בשיר הזה קריצה ללהיט של הסטונס, JUMPING JACK FLASH. למעשה, השם STICKY FINGERS היה אמור במקור להיות בכלל השם של האלבום הזה. אפילו כבר הוכנה לו עטיפה עם השם הזה שהראתה דמות מפחידה סטייל פרנקנשטיין, שדוהרת ברכבת הרים.

כשג'אגר וריצ'רדס שמעו על השם החדש שהלהקה תיכננה לאלבומה השני, הם החליט שהם חייבים את השם הזה לעצמם. סטיבנס המפיק איפשר להם לקבל את השם הזה.

שם האלבום MAD SHADOWS נועד במקור להיות שם אלבום הסולו הראשון של סטיב ווינווד, שהיה חתום גם כן בחברת 'איילנד' ובדיוק פירק אז את להקתו, טראפיק. אך זמן קצר לאחר מכן חזרה אותה להקה לפעילות והחלה לעבוד על אלבום עם שם אחר לגמרי - JOHN BARLEYCORN MUST DIE. גאי סטיבנס עבד גם על האלבום של טראפיק וכך השם MAD SHADOWS התפנה ועבר למוט דה הופל.

השיר I CAN FEEL הוא שיר נהדר בסגנון גוספל עם פתיחה יפהפייה בצלילי אורגן האמונד וגם פסנתר שמנוגן דרך מגבר לזלי (ממש כמו שפינק פלויד עשו בפתיחה ליצירתם ECHOES). כמה שזה יפה. בשיר הזה אפשר גם לשמוע את דוושת הבס-דראם החורקת כשטכנאי האולפן הבטיח למתופף, דייל באפין, שהרעש הזה לא יישמע בהקלטה הסופית. ובכן, הנה עוד דוגמה ל'לך תסמוך על טכנאים'. אותו סאונד של פדל חורק אפשר לשמוע גם ב- SINCE I'VE BEEN LOVING YOU של לד זפלין וב-FATHER OF NIGHT FATHER OF DAY בביצוע MANFRED MANN'S EARTH BAND. אבל מבחינתי, הרעש הזה הוא חלק מהיופי של המוזיקה. יש כאן משהו טבעי שמעניק לנו את הצליל הטבעי שהיה באולפן בעת הקלטת השיר.

השיר שחותם את האלבום, WHEN MY MIND'S GONE, לא נכתב מראש ולמעשה הוקלט באופן ספונטני באולפן.

הביקורות באנגליה התלהבו. עיתון רקורד מירור: "אלבום מופק באופן יפהפה עם מוזיקה בעלת רגש עמוק שנוגע לא פעם בעולם הפולק-רוק. הקולות עוצמתיים בעוד הנגינה ספונטנית אך מדויקת". גם במלודי מייקר אהבו: "המוזיקה של מוט דה הופל עמוקה יותר מהנראה לעין. הם כותבים ומנגנים בהתאם לחוויותיהם האישיות ומעט מאד מתוכנן לפני שהם נכנסים יחדיו לאולפן ההקלטה. לעיתים זה כבד ולעיתים קליל - אך זה תמיד טוב להקשיב לזה".

הביקורת לאלבום הזה במגזין 'רולינג סטון' הידוע ציינה דבר נכון: עטיפת האלבום נראית כמו מבחן כתם דיו של רורשאך. כלומר, כתם הדיו השחור על העטיפה התפשט בצורה כזו שיצא משהו מופשט שכל אחד יכול לראות בו משהו שונה. והביקורת בעיתון מקישה את זה גם על המוזיקה שבאלבום, שכל אחד יכול לקחת אותה לאיזה כיוון שירצה. מבקרת האלבום, מליסה מילס, הוסיפה כי אין לה בינתיים מושג אם היא אוהבת את האלבום או לא. זו אותה מבקרת מוזיקה שהצהירה שתתאבד אם להקת אוריה היפ אי פעם תצליח. מעניין איפה היא היום.

איאן האנטר, בשנת 1980: "האלבום הזה באמת משוגע. כולנו היינו במצב של שגעון כשהקלטנו אותו. אני לא יכול ממש לדבר על זה. יש באלבום שירים ארוכים מדי. חבל שלא קיצרנו אותם. דוושת פדאל תוף הבס רישרשה כל הזמן. היא לא הייתה משומנת ולא ידענו את זה בזמנו. שמענו את זה כשכבר זה היה מאוחר מדי לתיקון. את האלבום השלישי כבר החלטנו להפיק בעצמנו".

בשלב זה נוצר מצב מוזר: ההופעות הפכו מבוקשות ביותר. כל הכרטיסים נחטפו בהיסטריה, אבל מכירות התקליטים היו זעומות. הניגוד הזה בלבל לחלוטין את חברת התקליטים שלא הבינה מה קורה עם הלהקה הזו. ממש לפני צאת האלבום הזה טסה הלהקה להופעות בארה"ב ושם נתקלה שוב באותה הבעיה: הופעות מלאות עד אפס מקום ומכירה שואפת לאפס מאלבום הבכורה שלהם.

עוד לפני צאת האלבום השני ניסתה הלהקה להקליט אלבום הופעה חיה באולם FAIRFIELD HALL בקרוידון. בהופעה הזו שימשה הלהקה כמופע חימום עבור להקת FREE. הבעיה הייתה שאמצעי ההקלטה שסופק באותו הערב נתן צליל הקלטה לא משובח. כמו כן ציוד הלהקה לא תיפקד כראוי בערב הזה והיו שם כמה בעיות טכניות. בעקבות כך נגנז הרעיון להוציא את ההקלטה הזו לאור. שיר אחד מההקלטה הזו, קאבר ל- KEEP A KNOCKIN של ריצ'ארד הקטן, נכלל כקטע שמסיים את האלבום השלישי WILDLIFE, שיצא במרץ 1971.

התקליט WILDLIFE יצא ב-19 במרץ 1971 ונכשל כישלון חרוץ אך עם השנים קיבל את הכבוד שמגיע לו. אני ממש אוהב אותו.

אחרי הרוק החשמלי והכבד יותר שהיה בשני האלבומים הראשונים של הלהקה הבריטית הנהדרת הזו, לתקליט השלישי הזה יש תחושה רכה יותר (מה שהוביל לכינוי שלו MILDLIFE בקרב חברי הלהקה).

לתקליט זה יש קסם כובש. הפתיחה WHISKEY WOMEN מביאה את הלהקה במלוא הדרה החשמלית מבלי לרמוז על המשך הדרך פה - ממש כמו שנעשה לפני כן עם התקליט השלישי של לד זפלין. השילוב של בלדות אקוסטיות, קאנטרי-רוק וניחוחות רוק הופכים תקליט זה למיוחד בקטלוג הלהקה, שחבריה היו הזמר איאן האנטר, הגיטריסט מיק ראלפס, הבסיסט פיט "אוברנד" ווטס, הקלידן וורדן אלן והמתופף דייל "באפין" גריפין.

בעקבות יציאת האלבום חזרה הלהקה במהירות למה שהכירה הכי טוב - סיבובי הופעות. למרות שכמה מהשירים השקטים יותר מתקליט זה נכללו בסט שירי ההופעות, הם הוחלפו במהרה בחומרים חדשים וכבדים יותר. שוב, היה הפרדוקס המוזר הזה שהפך כה ידוע בסיפור הלהקה; היא זכתה להצלחה גדולה בהופעות וניגנה באולמות מפוצצים בכל רחבי הארץ. ועדיין, התקליט הזה, כקודמיו, בקושי נמכר.

העטיפה הפנימית של האלבום באה עם תמונה צבעונית של מוט דה הופל בהופעה בקרוידון, בעוד שהחלק הקדמי והאחורי של עטיפת האלבום היו עם תמונה צבעונית נוספת של הלהקה שנראית ביער במחוז דורהאם.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת הנלהבת על התקליט (כששנים לאחר מכן אותו עיתון העניק לאלבום כוכב אחד בלבד...): "תוצאת הקרב טרם נקבעה סופית, אבל כרטיס הניקוד שלי נותן את הובלת המרוץ, ללהקת הרוק האהובה ביותר בכל האיים האנגלים, למוט דה הופל, שנמצאת קדימה מלהקת FREE.

באלבומם השלישי, הם כנראה מרגישים מספיק בטוחים בעצמם כדי להתרחק מהצליל שייחד אותם בתחילה והזמין את כל ההשוואות לבוב דילן. במקום זאת, אנו שומעים את צלילי הקאנטרי של השירים IT MUST BE LOVE ו- ORIGINAL MIXED UP KID. למרות שהמהלך הזה עשוי להיראות כיומרני, לבנים שלנו יש גם טעם וגם ידע לשמור על הניסויים שלהם בפרספקטיבה הנכונה. אז שני השירים שהוזכרו לעיל, למרות שהם נשמעים דקים יחסית, מנוגנים היטב ונעימים מספיק בהקשר של מוט דה הופל.

חשוב מכך, הם מצאו דרכים חדשות לסדר את הכלים שלהם והאפקטים מורגשים לאורך האלבום. הקשיחות של הגיטריסט מיק ראלפס, כפי שנראתה בעבר, נרגעה. השיר הפותח שלו, על נשות הוויסקי, מבהיר את הגישה החדשה של הלהקה במיטבה: מגע קליל יותר אבל עם אגרוף חזק לא פחות. עם זאת, למרות השינוי הזה בהתקפה (שנראה לרוב בשימוש בגיטרות אקוסטיות), הם עדיין מפיקים צליל מלא להפליא, שניתן בעזרתו לעקוב אחרי האינטליגנציה המוזיקלית האיתנה שלהם: כשהם מוסיפים כלים נוספים הם לא רק שופכים אותם על הצליל הקיים.

השיר ANGEL OF EIGHTH AVENUE מוצא את המלנכוליה הרודפת של סגנון הבלדה מאת הפסנתרן איאן האנטר בצורה משכנעת ביותר. האנטר, כזכור, היה האיש שסביבו התמקדו בהכרח האסוציאציות המוקדמות של דילן. הקול שלו, שיש לו הרגל מעצבן לקרטע תחת העומס של הקצב, מתאים יותר לאין שיעור בשירים האיטיים.

אבל כדי שכל הפרשה תיפול מחשיבות עצמית, בעיה שאיימה על שני האלבומים הראשונים של הלהקה, חבריה זרקו כמה הפתעות. סגירת הצד הראשון באה עם ביצוע אנרגטי לשיר LAY DOWN של מלאני ספקה, ולצד המצוינות המוזיקלית של הקטע, זה מרגיש טוב לשמוע את זה בא מהלהקה. ההפתעה השנייה באה עם עשר הדקות החיות של KEEP A KNOCKIN שמסיים את האלבום ברוק'נ'רול סוחף. זה החומר שממנו צמח המוניטין האנגלי; החברים פה מזכירים לי יותר מקצת את להקת המי בימיה המוקדמים.

עכשיו, כשכנראה שהם כבשו את הכתר הבריטי, האם לא הגיע הזמן שיתנו להם זריקת מרץ בצד הזה של האוקיינוס ​​האטלנטי? יש די והותר מוזיקה מוצקה באלבום הזה כדי להצדיק זאת. מוט דה הופל חורגת בבירור מכל השוואת דילן ששמעתם".

איאן האנטר: "המפיק גאי סטיבנס עשה אותנו והוא היה מהמם. הוא לקח את זה לקיצוניות וכולנו היינו קצת בהלם. אז אחרי שני תקליטים איתו אמרנו בטיפשות שנעשה אלבום לבד ובסופו של דבר עשינו את WILDLIFE שדווקא היה תקליט מתון יותר. זה אלבום שאני אוהב יותר מהשאר. יש בו שירים טובים והוא נמכר בכמויות זעומות להפליא. השיר WATERLOW הוא אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי. שם השיר הוא שמו של פארק אמיתי בצפון לונדון. עברתי באותם ימים גירושים והשיר נכתב בהשפעת זה. השיר היחיד ששנאתי מהאלבום הוא השיר שסוגר אותו, עם ביצוע ל- KEEP ON KNOCKIN. כי זה לא מתאים לאלבום. הקלטנו הופעה שלמה בקרוידון וזה השיר היחיד שמצאנו לנכון שמתאים ממנה להוציא לאור. שילמנו 4,000 ליש"ט מזורגגים כדי לשכור אולפן נייד. לא היו לנו מספיק שירים להקלטת האלבום ונאלצנו להכניס את זה. חברת התקליטים שהייתה לנו עשתה אפס מאמץ לשווק אותנו. אבל היא דחפה אותנו לעשות אלבום רביעי. הפעם לא רציתי להקליט. היו לי שירים שכתבתי ולא רציתי להקליטם. המצב היה נוראי. כל ההופעות שלנו היו מפוצצות קהל ועדיין לא קנו את האלבומים שלנו".

ב-8 ביולי בשנת 1971 הופיעה להקת MOTT THE HOOPLE ברויאל אלברט הול. במהלך ההופעה פרצה מהומה וכמה אנשים בקהל נפצעו. הבלגאן הזה גרם לחרם זמני של האלברט הול על להקות רוק. הלהקה שילמה 1,467 ליש"ט עבור הנזקים.

בנובמבר 1971 יצא התקליט הרביעי של הלהקה, BRAIN CAPERS.

עיתון NME פרסם בביקורתו: "אני לא יכול לראות את הסיבה מדוע הלהקה הזו לא תצליח עם תקליט שכזה. יש פה שילוב מנצח של רוק מיוזע ותיאטרליות בימתית". הלהקה לא הצליחה עם תקליט זה לשבור את הקרח המסחרי, כששנים לאחר מכן הצביעו עליו אנשים כאחד מאבות הפאנק, בשל האגרסיות שבו.

איאן האנטר, בשנת 1980: "חברת התקליטים הכריחה אותנו להקליט את זה. רציתי אז לעזוב את חברת התקליטים. בפגישה שנערכה ביני לבוס החברה, מצאתי את עצמי בוכה מול האדישות שלו כלפינו. האלבום הזה נעשה באווירת 'נדפקנו כהוגן'. פשוט רצינו לגמור עם זה וזהו. נותרנו ללא פרוטה. חייתי מ-14 דולר בשבוע. רוב הכסף הלך על השכרת דירת חדר. ועישנתי ושתיתי אז. לא קל היה המצב. גם היה לי קשה להיות עם שאר הלהקה. האורגניסט שלנו, ורדן אלן, תמיד היה מתוח. דייל באפין המתופף היה במצב של מאניה דיפרסיה. הגיטריסט מיק ראלפס היה איש אנוכי. אפילו סיגריה אי אפשר היה לשנורר ממנו. פיט אוברנד הבסיסט היה אנוכי לא פחות ממנו. איש טוב אבל אנוכי. הופענו בשווייץ ושם החלטנו להתפרק".

עד שנת 1971 הוציאה הלהקה ארבעה אלבומים נהדרים שלא הצליחו כלל במצעדים ולהקת טראפיק כתבה את השיר LOW SPARK OF THE HIGH HEELED BOYS על להקת זו וכישלונה המהדהד בתעשיית המוזיקה. בשנה הזו של 1971 החליטה הלהקה להתפרק כשהבסיסט שלה ,אוברנד ווטס, התקשר לדייויד בואי בשביל לשאול האם הוא מכיר להקה שזקוקה לבסיסט. בואי. בואי, מצדו, ביקש להציל את הלהקה והציע לה שיר שכתב. בפגישה הוא הציע ללהקה שני שירים - אחד מהם נקרא ALL THE YOUNG DUDES.

איאן האנטר: "אז דייויד בואי נחלץ לעזרתנו. הוא דיבר עם אוברנד ושמע ממנו שאנו מתפרקים. הוא עדיין לא היה שם כה גדול באנגליה. הוא בא לראות אותנו בהופעה. אני זוכר שהוא ממש רעד. הוא פחד מאיתנו, משום מה. אבל השיר שנתן לנו, ALL THE YOUNG DUDES, ידעתי מיד שזה יהיה להיט. הקלטנו את זה מאחורי הגב של חברת התקליטים המזורגגת שלנו. ידענו שיש לנו להיט ורצינו להיפטר מהחברה ההיא ולחפש חברה אחרת. בהמשך רציתי מאד להקליט את DRIVE IN SATURDAY שלו, אבל הוא לא הסכים. מאז הקשבתי לשיר הזה שלו ועד היום אני לא מבין מה כל כך התלהבתי ממנו אז".

מחפשים מארז עם ארבעת תקליטי הלהקה ולא מעט קטעי בונוס נפלאים מאותן שנים? הכל יצא במארז נהדר שנקרא MENTAL TRAIN.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.